תשובות ריב"ש/טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תשובה טז[עריכה]

הונייך לאב יהודה כהן י"א לשלחם לקהל תואת יצ"ו

שאלת אם מותר לאפות ולבשל ביום טוב ראשון לצורך יום טוב שני בשני ימים טובים של גליות אם לאו.


תשובה:    דבר ברור שהוא אסור דתניא בברייתא בפרק ב' דמסכת ביצה (דף טו:) והביאה הרי"ף ז"ל בהלכות: "תנו רבנן אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול". וכן בפרק זה בראשו בטעם איסור בישול מיום טוב לשבת בלא ערוב אמר רב אשי כדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול. כמו שכתוב זה בהלכות וכן הר"ם ז"ל (בפרק ו מהלכות שביתת יום טוב).

ואף על גב דאפליגו רק חסדא ורבה בפסחים בפרק אלו עוברין (דף מו:) באופה מיום טוב לחול, דרב חסדא אמר לוקה -- לא אמרינן 'הואיל ואי מקלעי ליה אורחי חזי השתא נמי חזי ליה', ורבה אמר אינו לוקה -- אמרינן הואיל, והלכתא כרבה כמו שכתב זה הריא"ף -- היינו לומר דאינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא כמו שמבואר בברייתא שהבאתי בסמוך וכמו שכתוב זה לר"ם ז"ל (בפרק א מהלכות שביתת יום טוב).

ואחר שאסור לאפות ולבשל מיום טוב לחול -- גם כן אסור לבשל מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שהרי יום טוב ראשון הוא קדש לבדו ויום טוב שני הוא חול גמור מן התורה לדידן דידעינן בקבועא דירחא. ולזה לבני ארץ ישראל הוא חול גמור אלא שבני הגולה נוהגין גם השני קדש מפני מנהג לבד, דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, ומדברי סופרים לפי שבעת שהיו מקדשין החדש על פי הראיה במקומות הרחוקים שלא היו שלוחי בית דין מגיעין היו עושין מן הספק שני ימים טובים לפי שלא היו יודעין אם נתקדש החדש ביום שלשים או ביום אחד ושלשים. ולכן היה מתקנת חכמים שגם עתה יהיו עושין בני הגולה שני ימים טובים כמהנגם אף על פי שעתה אנו סומכין על החשבון, והראשון הוא ודאי קדש והשני ודאי חול מדין תורה. ולזה בני ארץ ישראל שמתחלה לא היו עושין כי אם יום אחד כי השלוחים היו מגיעין ומודיעין להם יום קביעות החדש -- גם עתה נשארו על מנהגם, כי אין בתורה שום מועד שיהיה מקרא קדש שני ימים רצופים רק יום אחד. ולזה לגבי מת שויוה רבנן כחול לעשות מלאכה גמורה לצורך המת ואף דבר שאינו הכרחי לו אלא שנהגו לעשותה לו בחול כגון למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא.

ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה -- יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן (כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל פרק א' דביצה) לפי שגם יום טוב שני של ראש השנה גם הוא אינו קדש אלא מפני המנהג אפילו בארץ ישראל כמו שכתוב כל זה מבואר לר"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות קידוש החדש). ואף על פי ששני ימים טובים של ראש השנה הם קדושה אחת -- זהו לחומרא, כגון לביצה שנולדה בזה אסורה בזה. משום דלפעמים בזמן בית המקדש היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, דהיינו כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שלא היו מקבלין אותן מן התקנה מפני מה שאירע פעם אחת שנשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר. ואף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי שהחזיר הדבר ליושנו אחר החרבן לקבל עדים כל היום אפילו הכי ביצה אסורה וכמו שפסק הרי"אף ז"ל. אבל לומר שיהיו קדושה אחת לקולא כדי להתיר לאפות ולבשל מיום הראשון לצורך יום שני -- הא לא אפשר, דהא מדאורייתא אין יום טוב אלא יום אחד ומפני הספק עושין שני ימים. אף ביום טוב של ראש השנה איך יאפה ויבשל מיום טוב לחול שהרי אפשר שהראשון קדש והשני חול. וכל שכן לדידן דבקיאינן בקבועא דירחא שהראשון ודאי קדש והשני ודאי חול אלא שאנו נוהגין אותו קדש ובחומרת קדושה אחת משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם.

ולכן הדבר ברור שאסור לאפות ולבשל מיום טוב ראשון ליום טוב שני ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. וקל וחומר הדבר מיום טוב לשבת אין אופין ומבשלין לא ביום טוב יום טוב ולא ביום טוב שני אלא על ידי ערוב. כל שכן שאין אופין ובשלין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, ובזה אין ערוב מועיל שלא תקנו ערוב אלא לשבת לפי שאסור לבשל בשבת אבל מיום טוב לחבירו שיוכל להמתין ולבשל ביום טוב שני - לא, שהרי אף לצורך שבת לא התירו על ידי ערוב אלא ביום ששי אבל אם חל יום טוב ראשון ביום חמישי אין לו להקדים ולבשל ביום טוב ראשון לצרך השבת דאיך יבשל מיום טוב לשבת שלא לצורך שהרי יכול לבשל למחר שאפשר שהוא חול וכל שכן לדידן דידעינן בקבועא דירחא שהוא ודאי חול. וכן אמרו בירושלמי דשבת קרובה התירו על ידי ערוב, שבת רחוקה לא התירו.

ומכל מקום מי שיבשל לצורך היום יכול להרבות בקדרה אחת לצורך מחר כיון שצריך הקצת לבו ביום מפני שהתבשיל יפה כשיש בשר הרבה בקדרה דומיא דמאי דאמר ר' שמעון בן אלעזר אף ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא, ואיפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר כמו שכתוב בהלכות. וכן כתב הר"ם ז"ל בפ"א. אבל אם אין צריך ליום כלל שכבר סעד כל צורכו -- אסור לשחוט ולאפות ולבשל לצורך מחר. לא התירו לו בשיאכל מן התבשיל מעט או יתן מעט לתינוק, שלא התירו זה אלא בבהמה מסוכנת משום הפסד ממונו כל שיש שהות ביום לאכול כזית מבית טביחתה ובזה התירו כל שיש שהות ביום לאכול אף על פי שאינו אוכל כיון שאין צריך אין חילוק בין אוכל לאינו אוכל. אבל בבהמה בריאה ודאי אסור.

והיינו דבההיא דהאופה מיום טוב לחול אצטריכינן לטעמא דהואיל ואי מקלעי ליה אורחים, ואם היה מותר בשיאכל ממנה מעט - מה צורך לומר 'הואיל ואי מקלעי ליה אורחין'? יאמרו 'הואיל ואם רצה לאכול מעט או ליתן מעט לתינוק'. אלא שאין מתירין הערמה כזו. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא קודם אכילה יכול להרבות בבישול אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, אבל לאחר אכילה אינו יכול לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו.

וכן בהאופה מיום טוב לחול פירש רש"י ז"ל לאחר שאכל אפה. ואמרינן בפרק שני דביצה (דף יז:) דהערמה אחמירו בה רבנן טפי ממזיד דאם עבר ואפה ובשל מיום טוב לשבת בלא ערוב על ידי הערמה לכולי עלמא נאסר עליו מה שאפה ובשל ואילו במזיד בלא הערמה הויא בגמרא בעיא דלא אפשיטא. ודעת הר"ם ז"ל דכיון דאיסורא דרבנן הוא אזלינן לקולא ולא קנסינן ליה לאסור עליו התבשיל שבשל מיום טוב לשבת באסור במזיד בלא ערוב. אבל על ידי הערמה קנסי ליה לאסור עליו התבשיל. והטעם שאם נתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתכח שם ערובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת כמו שבאר זה הר"ם ז"ל בפרק ו.

וכן יש לומר באופה מיום טוב ראשון ליום טוב שני או לחול דאיסורא דרבנן הוא כיון דקיימא לן כרבה דאינו לוקה דאמרינן הואיל. אבל הרי"אף ז"ל פסק לאסור במזיד כמו במערים והאחרונים ז"ל הכריעו להתיר כדברי הרמב"ם ז"ל.