טור אבן העזר קנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קנד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


טור[עריכה]

[מומין]

אלו שכופין אותן בשוטים להוציא וליתן כתובתה - מוכה שחין, וריח הפה, וריח החוטם, והמקבץ צואת כלבים, והבורסקי, והמחתך נחושת מעיקרו.

ואפילו היו בו קודם שנשאה וידעה שהיו בו. במה דברים אמורים? שניסת לו סתם, אבל אם התנה עמה תחילה, צריכה לעמוד בתנאי ואינה יכולה לומר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל", חוץ ממוכה שחין שאפילו התנה עמה תחילה כופין אותו להוציא. והרמ"ה כתב דאפילו בסתם נמי אם ידעה בהם אין כופין אותו להוציא, דסברה וקבילה.

ואם היו בו אחד מאלו הדברים ומת ונזקקה לאחיו ליבם וישנו גם באחיו, יכולה לומר "לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי איפשי לקבל".

וכל הני אי אמרה "חפצה אני בו", שומעין לה, חוץ ממוכה שחין שאפילו חפצה בו אין שומעין לה, לפי שתשמיש קשה לו. לפיכך אם אמרה "יהיה בעדים עמי שלא יקרב אלי", שומעין לה.

האומר "איני זן ואיני מפרנס", או שאינו רוצה לשמש, כופין אותו ויוציא מיד ויתן כתובה אם תרצה היא. אבל מפני מומין שבו אין כופין אותו להוציא, לא שנא נולדו בו אחר שנשאה ולא שנא היו בו קודם, ואפילו מומין גדולים, כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו. במה דברים אמורים? בעין אחת או יד אחת או רגל אחת, אבל נסמו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו, כופין אותו להוציא וליתן כתובה.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. באיש המשתטה מדי יום, ואומרת אשתו "אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל, כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו". [תשובה] אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין, אלא תפייסנו לגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו.

[אינו יכול להוליד]

מי ששואלת גט בטענה שאינה ראויה ליבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם באה בטענה שחפצה לילד שיהיה לה בן שתשען עליו, ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא אחר כך נתקלקל, וכופין ויתן מנה ומאתים אבל לא תוספת ויתן נדוניתה מה שהכניסה.

במה דברים אמורים? כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר, כגון ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה. אבל לא שהתה עמו עשר שנים, אין כופין אותו.

ואם ידוע שהוא עקר והיא באה בטענה, יוציא מיד ויתן כתובה.

ואפילו שהתה עמו עשר שנים, אם תובעת כתובתה שיש לחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, או שיש לתלות בשום דבר אחר למה שואלת גט, אין כופין אותו להוציא, אלא כשאין לתלות בשום דבר.

ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה, נאמנת היא וכופין אותו להוציא מיד אפילו בתוך עשר שנים, דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו, לא היתה מעיזה פניה בפניו אם אינו אמת. אבל לא יתן כתובה, כיון שהוא מכחישה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאין תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה בשום ענין כדרך שהבעל שוכב עם אשתו כדרך שאבנה ממנו ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ כדי שיהיו לה בנים, וכשנשאה, כדי שיהיו לו בנים נישאת לו, ואינו יכול להוליד בשביל מה שכבר אמרה.

והאריך בתשובה, והיוצא מכלל דבריו, אף על פי שנראה כאילו טוענת שתי טענות, שמתחילה טענה בשביל שאינה ראויה להיבנות ממנו, ובטענה זו לא היינו כופין אותו להוציא, ואחר כך אמרה שאינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ, ובטענה זו כופין אותו להוציא, יש לנו לפרש דברים[1] בענין שלא יסתרו זו את זו, שגם בתחילת דבריה כוונה לומר שלא בא עליה כלל, וכופין אותו להוציא ויתן כתובה מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה לו, אבל לא תוספת, דאדעתא למישקל ומיפק לא אוסיף לה.

שאלה. ראובן שהה עם אשתו עשרים שנה ולא ילדה, והוא כדי לידע אם העכבה ממנו לקח אשה אחרת בקידושין ונתעברה ממנו ושוב הכניסה לחופה, ועיקר דירתו עם הראשונה, וכאשר ילדה השנייה נתן לה שכר היניקה מהולד ומת הולד ופסק מלזונה, ותבעתו בדין והשביעוהו הדיינין להיות עמה ולזונה, וזה לשון השבועה "שישים בית דירה לפלונית ושידור עמה ביום ובלילה, וכל מה שירויח שיביא לבית שהוא דר עמה ויוציאנו ביציאתה בצורך אכילה ושתייה ושאר הוצאות הצריכין לה, ושיתן לה מלבושים כפי יכלתו", ועמדה עמו כמו ששה חדשים, ולא נתן לראשונה כלום, ואין בידו לפרנס שתיהן, ותובעת הראשונה שאר כסות ועונה.

ואם היה יכול להיות עם הראשונה, מצד הדין ייראה שלא נשבע לבטל עונתה, אף כי נשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה, מכל מקום לא קיבל עליו שלא ייצא מהבית, אלא ייצא לקיים עונתה ויחזור. אמנם על המזונות ייראה שנשבע לעבור מה שקיבל עליו, כי לא היתה ידו משגת לפרנס שתיהן, וייראה שלא תחול השבועה. אמנם לפי תנאי הכתובה שכותבין "אם עבר ונשא וכו' שיתן לה גט וכתובה", ייראה שחלה השבועה ויוציא הראשונה. אמנם אם רוצה לישאל על השבועה, הורני אם יכול לעשות בלא דעת השנייה, כי עשתה לו טובה, כי נתחייב לה מעות ממזונותיה ופטרתו בשביל שבועה זו. גם הוא מתחרט על שבועתו ואומר שאיימו עליו ליתנו בבית הסוהר על מה שנתחייב לה, מתוך הדחק נשבע לה.

עד הנה אני נושא ונותן אם היתה הראשונה בת בנים, הואיל ואינו כך, בלאו הכי חייב להוציאה מדרך הגמרא. אמנם אין נוהגין כן, אבל בנידון זה שכבר נשא אחרת וגם נשבע, הורני מה אעשה, אם נאמר לו לגרש הראשונה הואיל ואין לו סיפק לשתיהן, ואם יגרשנה מה יתן לה, מנה ומאתים או יותר או גם נדוניתה, וצריך לעשות שטר עליו כי אין בידו מאומה, ופועל ידיו לא יספיק להוצאתו, אם כן מתי יפרענה.

תשובה. עונתה יכול לקיים, אף על פי שנשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה, יכול ליכנס לבית הראשונה ולשמש עמה, כי לא נשבע שלא יכנס לבית הראשונה אלא שיהיה עיקר דירתו עם השנייה, וגם אם אינו יכול להיות עמה בקבע ביום ובלילה בשביל זה לא יוציא, דלא אשכחן אלא האומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" יוציא ויתן כתובה, הלכך בשבועה זו אינו ביטול עונתה וחלתה השבועה לדבר זה.

אבל מה שנשבע שיוציא עם השנייה כל מה שירויח, לענין זה לא חלתה השבועה, כי כבר היה מחוייב לראשונה לפרנסה מכל מה שיזדמן, ומחוייב נמי לפרנס השניה אף על פי שהראשונה קדמה, הלכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו, ואין היתר לשבועתו, כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון.

ואם הראשונה תובעת גט, צריך לגרשה כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה, כתובת נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יתן לה.

שאלה על התשובה הראשונה. אינה שואלת גט אלא מזונות, ורואה אני שאינה[2] מגרע כחה אף כי אין בת בנים וכי אינה יולדת, ושאלתיך למה לא תחול השבועה על הממון הואיל ויכול לקיים השבועה ולקיים תנאי הראשונה, שאם עבר ונשא וכו'. ועוד שאלתיך, למה מחוייב לפרנס השניה הואיל והיה מחוייב לראשונה.

תשובה. אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים, כיון שלא הוחזקה בג' אנשים, וכן מוכח בפרק הבא על יבמתו דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה, אף על פי שיש לו בנים מאשה אחרת, כל זמן שלא הוחזקה בג' אנשים. וששאלת, למה לא תחול השבועה על הממון וכו', מה קיום התנאי הוא, אחר שאין לו לפרוע הכתובה. כי התנאי הוא שיוציאנה בגט ויתן לה כתובה. וששאלת, למה חייב לפרנס השנייה הואיל והיה משועבד לראשונה, מה קדימה שייך במזונות ופרנסה. יכול לשעבד עצמו לכמה נשים, דגופו של אדם יכול לשעבד עצמו לכמה חובות, דלא שייך קדימה אלא בשיעבוד מקרקעי.

[מאיס עלי]

ובטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציאה, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה, אף על פי שהרמב"ם כתב כי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא, רבינו תם ור"י כתבו שאין כופין אותו להוציא, וראייתם ברורות וחזקות, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ועל להבא אני אומר, אבל אם לשעבר סמכו על דברי הרמב"ם, מה שעשו עשוי.

ואם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, ואביה פסק ליתן עליה ממון, והארוס שואל מה שפסק, ודאי כיון שבתו אינה רוצה לינשא לו אינו חייב ליתן, שלא פסק לו אלא על מנת שתנשא לו, והיא אינה ברשותו לכופה שתנשא לו.

[הולך לארץ אחרת]

וששאלת[3] אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת, ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך.

תשובה. אם ידוע שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך.

וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות, והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות.

תשובה. דבר זה תלוי בחקירת הדיינין, אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנישאת מפני סכנת נפשות, אין לך טענה גדולה מזו, כיון שאינו רשאי לישאר אצלה, והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת, וכופין אותו לגרשה. ואם רשאי להיות בעיר, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציאה.

[שהו עשר שנים ולא ילדה]

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה אחרת שראויה לילד. ואפילו אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי שלא אתייחד עמו", או שהוא אומר כן, אין שומעין לה, אלא יוציא ויתן כתובה.

הפילה תוך עשר שנים, מונין לה עשר שנים משעה שהפילה. הוא אומר הפילה תוך עשר שנים ורוצה למנות משעה שהפילה, והיא אומרת שלא הפילה, היא נאמנת.

הפילה ג' פעמים, יוציא מיד ויתן כתובתה, שהוחזקה להפיל. מכל מקום מותרת לינשא לאחר.

ואם הוא אומר שלא הפילה אלא ב' פעמים ואינו רוצה להוציאה, והיא אומרת שהפילה עד ג' פעמים, נאמנת.

וכתב הרמב"ם: ועל כל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה ג' פעמים, שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה.

יש דבר ליתלות בו מה שאינה יולדת, כגון שהיה הוא או היא חולים באלו עשר שנים, או שהיה חבוש בבית האסורים, אין עולים להם מן המנין.

ופירש אדוני אבי הרא"ש ז"ל: לא בחולי שמנעם מלשמש ולהוליד איירי, דבהא לא הוה צריך למימר, דפשיטא שאין עולין להם מן המנין, אלא מיירי שהוא או היא חולה ומשמשין מטותיהן וראויין להתעבר, אלא שאינן כשאר בני אדם, והן חבושים בבית האסורים ומשמשין מטותיהם בבית האסורים, אפילו הכי אין עולין להם מן המנין, שאנו תולין להם העון[4] שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד.

אין ישיבת חוץ לארץ ממנין עשר שנים.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: יש אומרים שבחוץ לארץ אין כופין להוציא אחר עשר שנים, דתלינן בעונש דירתו בחוץ לארץ, כדחזינן באברהם שישיבת חוץ לארץ לא עלתה לו מן המנין. ולא מסתבר להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה כזאת, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוץ לארץ. ומה שלא עלה לאברהם ישיבת חוץ לארץ, לפי שציוהו הקב"ה "לך לך מארצך", ונתעצל ולא הלך, לפיכך נענש. והוא הדין כל כיוצא בו שיש לתלות הדבר בשום עונש, כמו בחולי או שחבושים בבית האסורין כדפירשתי, תולים בו. אבל כשאין שום דבר לתלות בו אין חילוק בין בארץ בין בחוץ לארץ.

והרמב"ן כתב שכך אנו לומדין מאברהם, שאם שהה אדם עשר שנים בחוץ לארץ ואחר כך נכנס לארץ, אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, ונותנין לו עשר שנים מעת ביאתו לארץ, אולי בזכות הארץ יבנה. אבל מי שלא נכנס לארץ, ודאי גם הוא יוציא אחר עשר שנים.

[בויכוח מי הגורם]

בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת, והיא אומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, נאמנת, וצריך ליתן לה כתובה אם ירצה להוציאה. וגם לאחרים שכופין אותם להוציא, אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם, נאמנת וצריך ליתן לה כתובה. וכתב הרמב"ם: ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בודאי.

ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי, שומעין לו, דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו, ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה. ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ, יוציא מיד ויתן לה כתובה וגם לראשונה. רוצה לבדוק עוד בשלישית, שומעין לו, ואם גם השלישית אומרת שאינו יורה כחץ, הוחזק ויוציא כולן ויתן לה כתובה.

והרמ"ה כתב: שבקינן ליה למבדק נפשיה באחריתי ורשאי לשהות עמה עשר שנים, אם ילדה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו, יוציא שתיהן ויתן כתובה, או ישא שלישית, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו, עד כאן.

וכאשר כתבתי כן נראה, שאם גם השנייה אומרת שאינו יורה כחץ שיוציא מיד, כיון ששהה עם הראשונה עשר שנים, או אפילו לא שהה, כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעתה, דליכא למיחש שנתנה עיניה באחר, כולן יוציא מיד כדין הראשונה. ואם מבקשת תוך העשר שיוציאנה בטענה זו, אינה נאמנת, אלא לאחַר היא נאמנת, וכגון שבאה בטענה זו כדפרישית לעיל.

גרשה הראשון, יכולה לינשא לשני. נישאת לשני ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, דינה עמו כדין הראשון, ולאחר שתצא ממנו לא תנשא לשלישי אם לא קיים פריה ורביה. עברה וניסת לו ולא הכיר בה, תצא מיד ואין לה כתובה. הכיר בה, יש לה כתובה. ואם שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, לא אמרינן כיון שהוחזקה עקרה תחזיר מה שנטלה משנים הראשונים, דשמא עתה חלתה, ומכל מקום אם עדיין לא גבתה מהם אינה מוציאה מהם. ואם ניסת לרביעי וילדה אחר שהוציאה השלישי בלא כתובה, אינה יכולה לגבות כתובה משלישי, דשמא עתה נתרפאת.

כתב הרמב"ם: אשה שבאת לבית דין ואומרת: בעלי אינו יכול לשמש עמי שמוש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו הדייינין פשרה ביניהם ויאמרו לה, ראוי לך שתתנהגי עם בעלך עדיין עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר, ואין כופין אותה לשבת עמו ולא דנין אותה כדין המורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. עד כאן.

[איך כופין]

כל הנושא בעבירה, בין באיסור דאורייתא, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, בין באיסור דרבנן כגון שניות, כופין אותו בשוטים להוציא.

וכתב רב אלפס דהוא הדין בכל הנך דקתני בהו "יוציא", שכופין אותו אפילו בשוטים. וכן פירש רש"י כשנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים ולא ילדה, בית דין כופין אותו להוציא.

ורבינו חננאל כתב: כל היכא דאמור רבנן "יוציא ויתן כתובה", אין כופין אותו להוציא, אלא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא, אבל לכפותו בשוטים לא, אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא, כגון הנושא בעבירה, והאומר "איני זן ואיני מפרנס".

וכתב אדוני אבי ז"ל: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, כדי שלא יהא גט מעושה.

סדר הגט[עריכה]

סדר כתיבת הגט ונתינתו לאדוני אבי הרא"ש ז"ל

הרוצה לגרש את אשתו, יזמין לו סופר ושני עדים. ויאמר לסופר "כתוב גט זה לשם אשתי". ויאמר לעדים "חתמו עליו לשם אשתי". ויאמר להם לכתוב ולחתום גט אחר גט כמה גיטין עד שיזדמן להם אחד שיהיה לפי רצונם.

ולא יכתוב הסופר ויחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שציווה להם לכתוב ולחתום, ולא מפי השליח. ואפילו אמר לשלושה "אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו", לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו קולו.

והסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה. ושכר הסופר יתן הבעל. ואם נתנה האשה, הגט כשר.

ויאמר הבעל קודם נתינת הגט שמבטל כל מודעות ודברים שמסר שגורמים לבטל הגט, ושהוא מגרש מדעתו בלב שלם בלי שום אונס ותנאי.

וטוב הוא שיהיה הבעל אצל הסופר והעדים עד שיכתוב ויחתום וינתן הגט, כדי שלא יצא וימסור מודעא או יבטל הגט. ואם יצא, אין לפסול הגט בשביל זה, כל זמן שלא שמענו שביטל.

ואם אין האשה בעיר וצריך לשלוח לה הגט, טוב הוא שישביעו את הבעל בשבועת התורה שלא ימסור מודעא ושלא לבטל הגט.

ויחתוך הסופר הקלף למידת הגט, שלא יצטרך לחתוך ממנו שום דבר אחר כתיבת הגט.

ויהיה ארכו יתר על רחבו, ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחילתו לסופו.

וישרטטו בו י"ב שיטין כמנין "גט".

ובתחילת כתיבתו יאמר הסופר "אני כותב גט זה לשם פלונית אשת פלוני".

ויהיו שם שני עדי חתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט, כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה.

ויאמרו העדים שחותמין לשמה, ויחתמו זה בפני זה. ולא יחתום הסופר בגט.

ויתחילו בראש השיטה, שלא יניחו חלק בגליון מימין לפני החתימה. ואם ירצו, יחתמו זה אחר זה בשיטה אחת, ואם ירצו, יחתמו זה תחת זה בשני שיטות.

ואחר שיחתום, יתנהו ליד הבעל, ויתנהו ליד האשה כשהיא פתוחה ידה.

ויקראוהו העדים קודם נתינת הגט ואחר נתינתה. ואם לא קראוהו קודם נתינה וקראוהו אחריה, או קראוהו קודם נתינה ולא אחריה, כשר. אבל לכתחילה צריך לקרותו קודם נתינה ואחריה.

וכשיתן הבעל גט ליד האשה יאמר "הרי זה גיטך, הרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם".

ואם הבעל שולח הגט לאשתו מחוץ לעיר, צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר והעדים כשכותבין וחותמין, כדי שיוכל לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". וכשיתן הגט ליד האשה, יאמר תיכף נתינת הגט לידה "הרי זה גיטך ששלח ליך בעליך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם".

ואם שכיב מרע מצוה לכתוב גט לאשתו, יזהר הסופר שיהיה החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחילת כתיבת הגט עד גמר כתיבתו, שאם תטרף דעתו בינתים, אף על פי שחזר לדעתו, הגט פסול. ובשעה שנותן הגט לידה יאמר "הרי זה גיטך והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם על תנאי זה, אם לא אמות לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט", ולא יתייחד עמה אחר נתינת הגט אם לא שיהיה אחר עמהם, ואפילו עבד או שפחה, חוץ משפחתה מפני שליבו גס בה.

ושליח המביא גט ואומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אין צריך להביא שטר שליחות שהבעל מינהו שליח, אלא כמו שהאמינוהו על קיום הגט כך הוא נאמן על השליחות.

ומאד יש לכל אדם ליזהר שלא ישתדל בענין גיטין אם לא שיהיה בקי בהלכות גיטין, כי רבו בהן הדקדוקין ובנקל יכול אדם לטעות בהן והוא פסול ממזרת[5], וצור ישראל יצילנו משגיאות.

כתב הרב רבינו פרץ שגם הקולמוס צריך שיתן הסופר לבעל קודם הכתיבה. וצריך לדקדק שיהיה כל הגט יבש היטב בשעת הנתינה. וצריך לשום חרם על כל העומדים שם שלא יוציאו לעז על הגט. ואם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס. אך ערבון יתן אם ירצה, שאין זה דומה לאונס.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו שכופין אותם בשוטים וכו' משנה בסוף פ' המדיר (עז.) אלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסקי בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו: ב"ה וכתב הרמב"ם מוכה שחין מצורע : ובגמרא למדו שם מאי בעל פוליפוס א"ר יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה ומשמע דמתניתא ורב יהודה לא איפליגו אלא בפי' מלת פוליפוס אבל לענין דינא על איזה מהם כופין להוציא לכ"ע ומתני' תנא חדא וה"ה לאידך וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בסוף הלכות אישות שכתב דבין ריח החוטם בין על ריח הפה כופין להוציא וכך הם דברי רבי' וגרסי' תו בגמרא מאי מקמץ א"ר יהודה זה המקבץ צואת כלבים ותו בעי מאי מצרף נחשת ואמר רבה בר בר חנה זה המחתך נחשת מעיקרו פירש"י טעמא דהני מפני שאומנותם מסרחת ומפרש שם בגמרא דהאי כפייה הוא בשוטים וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ד' דהכי קי"ל דכפי' בשוטים הוא וע"ש בסי' י"א ועיין בתשובות הריב"ש סי' קס"ב וסי' קכ"ז ועיין בדברי רבי' בסוף סי' זה כתב המרדכי אמתני' ואלו שכופין אותם להוציא נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחה :


בד"א שניסת לו סתם אבל אם התנה עמה תחלה צריכה לעמוד בתנאי וכו' ג"ז שם במשנה ועל כולם אמר ר' מאיר אע"פ שהתנה עמהם יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ"א מקבלת היא בע"כ חוץ ממוכה שחין מפני שהיא ממקתו ולכאורה משמע דכי אמרו חכמים מקבלת היא בע"כ אהיכא דהתנה עמה קיימי אבל לא התנה עמה אע"פ שראתה וידעה בהם יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה וכתב הר"ן (ד' תק"ז) שיש שפי' כן ואחרים אומרים דכיון דבהתנה עמה לא יכולה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת היא בע"כ וכ"נ דעת הרמב"ם בס"פ כ"ה מה' אישות וזה דעת הרמ"ה ז"ל שהזכיר רבינו :


ואם היו בו אחד מאלו הדברים ומת וכו' משנה שם:


וכל הני אם אמרה חפצה אני בו שומעין לה חוץ ממוכה שחין וכו' פשוט בגמרא שם סוף פרק המדיר: כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש בתשובה שנשאל על מי שאסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק שיגרשנה בגט כשר מוסף (והוסיף) על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפי' זה גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל:


האומר איני זן ואיני מפרנס וכו'. ג"ז שם אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר"א אמר לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ופסק הרי"ף כשמואל וכתב הר"ן שכן פסק ר"ח והרא"ש כתב פסק הרי"ף ואח"כ כתב ובה"ג פוסקים כרב וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב וכתב הר"ן בשם הרשב"א דאפילו לדברי הפוסקים כשמואל איפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון כופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרב אלא מטעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא אם אינם יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות וז"ל ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן ובפרק אע"פ גבי דין מורדת על אשתו כתב הרא"ש דלשמואל נמי הואיל ואינו רוצה לזונה אלא בכפייה נקרא מורד ומוסיפין לה על כתובתה ואף ע"ג דאמר רב הונא דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן אם אינה מספקת במעשה ידיה מוסיפים לה על כתובתה אע"פ שכופין אותו לזון ולרב משמע ודאי דפשיטא שמוסיפין לה על כתובתה כיון שאינו זן וכתב שם הרא"ש דלמסקנא דאמרינן דלאו לאימלוכי בה בעי שאם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזיר בו ובינתיים מוסיפין על כתובתה וכן לשמואל אע"פ שכופין אותו לזון מוסיפין על כתובתה כדפרישית. וכתב בתשובת הרשב"א סימן תרצ"ג על מי שהורגל לכעוס ולהוציא אשתו תמיד איפשר שכופין אותו להוציא וליתן כתובתה דע"כ לא פליג שמואל אלא באומר איני זן ואיני מפרנס משום דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא במי שמורגל לשלחה תמיד שלא לזונה איפשר דאפילו שמואל מודה דבהא לא תיקום בהדיה בדינא ודיינא ותמות ברעב בינתיים ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש ואם רצתה מוסיף לה ג' דינרים בשבת ואם רוצה יוציא ויתן כתובה כל שפירש ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אע"פ כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם עכ"ל. מומר אם כופין אותו להוציא כתבתי בסי' קל"ד:


אבל מפני מומין שבו אין כופין אותו להוציא משנה בס"פ המדיר (שם) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ובגמרא (שם) רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו ופירש"י נולדו משנשאה מאן דתני נולדו כ"ש היו דסברה וקבילה מאן דאמר היו אבל נולדו לא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב יהודה וכן דעת הרמב"ם בפכ"ה מה' אישות וגרסי' תו בגמרא ואלו הם מומין גדולים פי' רשב"ג נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ופסקו הרי"ף והרא"ש כחכמים וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר:


בד"א בעין אחת או יד אחת וכו' אבל נסמו שתי עיניו וכו' כך כתב הרא"ש בסוף פרק המדיר וז"ל וי"א דוקא עינו אחת אבל שתי עיניו או שתי ידיו או שתי רגליו מודו רבנן וכן מסתבר שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם ודע שבתשובה כלל מ"ב השיב דלרבנן דקיי"ל כוותייהו אפילו נסתמו שתי עיניו ונשברו שתי רגליו ונקטעו שתי ידיו אין כופין להוציא וכתוב שם ומיהו בפסקים כתב אחר כך שכופין אותו להוציא עכ"ל: ב"ה וכדבריו בפסקים נראה מדקדוק דברי הרמב"ם סוף הלכות אישות : כתב המרדכי בפרק המדיר אף ע"ג דנכפה לגבי אשה מום הוי אין משם ראיה להחשיבו גבי אשה מום דאשה בכל דהו ניחא לה ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה עכ"ל :


שאלה לא"א ז"ל באיש המשתטה מידי יום יום וכו' בכלל מ"ג סימן ג': כתב מהרי"ק בשורש קל"ה בשם הרשב"א על המקדש קידושין שלא נמסרו לביאה והיא באה מחמת טענת חוטרא לידה ומרא לקבורה כופין אותו להוציא והוא בתשובת הרשב"א סי' אלף ורל"ו ומשמע מדבריו שם שאפילו כשאינה באה מחמת טענה נמי כל שהיא אסורה להנשא מחמתו בין לו בין לאחר כופין אותו להוציא ועיין בתשובה ל"ו ז"ל שאכתוב בסמוך וכן דעת הר"ן והתוס' בסוף נדרים גבי השמים בינו לבינה אפילו לא אתיא מחמת טענת חוטרא לידה יוציא ויתן כתובה והביאו ראיה לדבר אף ע"פ שאין נראה כן מדברי הרא"ש שם :


מי ששואלת גט בטענה שאינה ראויה ליבנות ממנו וכו' ואם באה בטענה שחפצה לילד וכו' פשוט בגמרא פרק הבא על יבמתו (דף סה:) וכתב ר"י שאם יש לה בנים אפילו מאיש אחר אין שומעין לה:


ומ"ש אפילו יש לו בנים וכו' כ"כ הרא"ש שם:


ומ"ש ויתן מנה ומאתים אבל לא תוספת כן כתבו הרי"ף והרא"ש שם וכן כתבו שם התוספות בשם ר"ח וכן דעת הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות וטעמא משום דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה ודברי ר"י במישרים נכ"ג ח"ח בשם הרי"ף והרמב"ם אינם מכוונים:


בד"א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר וכו': ב"ה כ"ב הרמב"ם בפ' ט"ו והרא"ש בפ' הבע"י :


ואם ידוע שהוא עקר והיא באה בטענה וכו' גם זה מדברי הרא"ש בסוף פרק הבא על יבמתו ובתשובה כלל מ"ג ועי' בתשובת מהרי"ק שורש ע"ב:


ואפילו שהתה עשר שנים ואם תובעת כתובתה וכו' וכ"כ בתשובת הרא"ש כלל מ"ג: כתוב בתשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ב דמשמע בגמרא דאפילו באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש אלא כותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על כתובה ג' דינרים בשבת ואין כופין אותו אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך וע"ל ס"ס זה מדין כפיית שוטים: כתב המרדכי בסוף פרק הבע"י דה"ה אי תרווייהו לא קים להו אי יורה כחץ אם היא באה מחמת טענה כייפינן ליה להוציא וליתן כתובה:


ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו' התוס' כתבו בס"פ הבע"י שם בד"ה כי הא שאם לא היתה תובעת כתובה היא מהימנא מדרב המנונא וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ג ועיין עוד בתוס' שם כי האריכו בדבר וגם בתשובה שבסוף ספר נשים. ומרדכי פרק י' יוחסין. כתב הרשב"א בתשובה והוא בתשובה להרמב"ן סימן קמ"א על האומרת על בעלה שאינו יכול נ"ל דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וע"ד כן נישאת לו הלכך אפילו טוענת סתם כיון שאינו יכול יוציאני בגט שומעין לה וכ"ש בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא וכו' ועיין בתשובה להרמב"ן סי' קל"ט ובתשובה אחרת כתב בטוענת אינו יכול בעניותינו אין בידינו ראיה מכרחת אם כופין אותו להוציא למשנה אחרונה אם לאו לפי שמשנה ששנינו בה השמים ביני לבינך פי' בירושלמי בטוענת שאינו יכול וכ"נ מן ההגדה שאמרה שרה לאברהם השמים ביני לבינך ר"ל שרחקה מחמת הגר לפי זה למשנה אחרונה אין כופין אבל למקצת מפרשים ומכללם ר"י השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ שאין מכיר בו אלא שמים ובהא אין כופין אבל באינו יכול כופין להוציא ואפי' באה בלא טענה שזה מעיקר הזיווג שלא ע"ד כן נכנסה ועוד שהוא עובר על מ"ע ואפילו באומר הוא בבגדו והיא בבגדה כופין אותו להוציא כ"ש מי שאינו נזקק לה כלל ובדברים אלו וכיוצא באלו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא שיהיה ב"ד חשוב וראוי לסמוך על הכרעתו עכ"ל ועיין בתשובותיו סי' תרצ"ג כתב הרשב"ץ בתשובה דכל שלא באו איש ואשתו יחד לדין ולא העיזה כן בפניו אף על פי שאמרה כן שלא בפניו ונתפרסמו הדברים אינה נאמנת בכך דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה דאפילו בפניו קשה הדבר להאמינה אלא שהר"י כ"כ בתשובה והסכימו עמו האחרונים ז"ל אף על פי שהרמב"ן נראה שמפקפק בדבר בחידושי יבמות שלו אבל מ"מ צריכין אנו קודם שנאמין אותו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיו לא והבו דלא נוסיף עלה ועוד אפילו העיזה בפניו אי נמי הודה מעצמו כן אפ"ה לא היה הדין נותן לכופו לאלתר אי טעין איזיל ואבדוק נפשאי כשאכנס עמה לסתר זמן אחר או אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל וכמה טענות אחרות וכיון שכן אם כפוהו קודם טענותיהם בב"ד ועמדו זה אצל זה הוי גט מעושה שלא כדין עכ"ל. וכ"כ הריב"ש בסי' קכ"ז והאריך הרבה בדינים דשייכי לענין זה ועיין עליו. תנן בסוף נדרים השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה ואמרינן בגמרא דהיינו שטוענת שאינו יורה כחץ ובירושלמי משמע שטוענת שאינו משמש עמה לפי שאינו יכול או לפי שאינו רוצה וע"ש בדברי התוס' והר"ן ובדברי התוס' בס"פ הבע"י ובתשובת הרשב"א סי' תרכ"ח ובדברי הרמב"ם וה"ה בפי"ד מה"א. ובתשובת אחרות כתב הרשב"א וז"ל הטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך שואלין ממנה ב"ד ואומרים לה תפרש מה שאמרת שאינו יכול אם אומרת שהוא משמש אבל אינו יורה כחץ אינה נאמנת אבל אם אמרה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום ב"ד באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשים מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו לגרש אלא יכולים ב"ד לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו ויש מגדולי רבינו צרפת שאומרים שזה שאנו אומרים שאם לא רצה לגרש כופין ליתן כתובה היינו דוקא כשאינה מזכרת פרעון כתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש ע"כ יגרשני ויתן לי כתובתי אינה נאמנת ולענין כתובה אמרו שאינו נותן לה תוספת אפילו תפסה מוציאין מידה עכ"ל עיין בתשובות להרמב"ן סימן קל"ט. כתוב בא"ח אשה שלא יכול הבעל לבעול אותה ויצאה ממנו אפילו יכול לבעול אחרות גובה כתובתה שאומרת מסרתי לך עצמי ומה אעשה לך יותר:


ומ"ש ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה וכו' הוא בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"א:


ומ"ש בד"א שאינה תובעת כתובתה בתוס' ס"פ הבע"י ובתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' ב' וסי' י"א:


שאלה להרא"ש אשה שתובעת שאין הבעל שוכב עמה וכו' ואיני יודע למה הוצרך לפרש דבריה ישאלוה והיא בעצמה תפרשם כלל מ"ג סי' ד' ועיין בכלל ל"ג סי' ב' וג':

שאלה ראובן שהה עם אשתו כ' שנים ולא ילדה וכו' כלל ח' ס"ז:

שאלה על התשובה הראשונה וכו' שם:

ובטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציא כתב א"א ז"ל בתשובה כלל מ"ג סימן ו' וכבר כתבתי בסימן ע"ז דעת הפוסקים בדין זה ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן י"ב וכתוב בתשובת הרא"ש כלל נ"ה סימן א' על אלמנת ת"ח ובת גדולים שהיה מלמד תינוקת דר בביתה וקדשה ואין זה כבוד בעלה הראשון והיא אומרת שמואסת בו אם יראה לרבותי הקרובים בדבר שהמקדש אינו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פתוה קרוב הדבר לדמותו לעובדא דגרסינן בפרק ב"ש (קי.) משום שעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין ג"ז שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורד דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו במנה כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה עכ"ל:

ואם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי וכו':

וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת וכו' כלל מ"ג סימן י"ג ובסימן ח' כ' וז"ל ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגיכ' בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן:

וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעל שיגרשנה וכו':

נשא אשה ושהה עמה וכו' משנה וברייתא בס"פ הבע"י (ד' סד):

מ"ש או ישא אחרת וכו' אפילו אמרה דיירנא בהדיה בסהדי וכו' פשוט בגמרא ס"פ המדיר (דף עז:) כתב הריב"ש בתשובה סי' ט"ו דעת קצת מפרשים דדוקא קתני מתני' שהתה י' שנים ולא ילדה הא אם ילדה ולד של קיימא אף ע"פ שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה אין כופין להוציא מיהו היינו בזו שלא הוחזקה עקרה עדיין ואיפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה ליבנות ממנה אבל בזקנה שאין לה תקנה אף ע"פ שילדה לו כיון שאין לו בנים כשיעור הצריך לקיום המצוה כופין אותו להוציא ואצ"ל לדעת מי שאומר דשהתה עשר שנים ולא ילדה ארישא קאי כלומר שלא ילדה ולד קיימא השיעור הצריך עד כאן לשונו ועיין בתשובות הרשב"א שאכתוב בסי' זה: ב"ה כתב ה"ה בפט"ז שכתב הרשב"א בשם הירושלמי היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו. כתוב במישרים נכ"ג ח"ח וז"ל כתב הרא"ש יש מחלוקת במי ששהא עם אשתו י' שנים ולא ילדה אם כופין אותו בשוטים וכיון שנחלקו בו הגדולים ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ"ל:


הפילה תוך י' שנים וכו' משנה בס"פ הבא על יבמתו (דף סה:) הוא אומר הפילה תוך י' שנים וכו' ג"ז שם מימרא דרבי אמי (דף סה:) הפילה ג"פ יוציא מיד וכו' ג"ז שם: הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים וכתב הרא"ש ואם הפילה ג' פעמים תצא שלא בכתובה ואם הפילה ב' פעמים אליבא דרב תצא בכתובה ולא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אם לא הכיר בה כך הוה מסתבר לי לפרושי דחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת אתרעי גופה שלעולם לא יגמור הריונה וה"ל כמו אשה שהוחזקה אצל ב' אנשים שאנו מחזיקים אותה עקרה ורש"י ז"ל לא פירש כן וכן הרי"ף אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד י' שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל ודברי אף ע"פ שדברי טעם הם בטלים הם כנגד דברי רבותינו עכ"ל:

ואם הוא אומר שלא הפילה אלא ב"פ וכו' פשוט בס"פ הבע"י שם:

וכתב הרמב"ם ועל כל זה משביעה שבועת היסת וכו' בפט"ו:

יש דבר לתלות בו מה שאינה יולדת כגון שהיה הוא או היא חולים וכו' פשוט בס"פ הבע"י (דף סד.):

אין ישיבת ח"ל עולה ממנין י' שנים בס"פ הבע"י שם:

כתב א"א ז"ל י"א שבח"ל אין כופין להוציא וכו' ג"ז בס"פ הבע"י ועיין בפירוש התורה להרמב"ן פרשת לך לך ובמהרי"ק שורש ע"ב ובמרדכי ס"פ הבע"י ובהג' מיימון פט"ו מה' אישות (וכ"כ נ"י דף ת"ה):

בא להוציא תוך י' שנים וכו' מימרא בס"פ הבע"י (ד' סה.):

וכתב הרמב"ם ויש לו להחרים וכו' בפט"ו:

ואם הוא אומר אשא אשה אחרת כו' בס"פ הבע"י (שם) פלוגתא דרב אמי ורבא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבה:

ומ"ש ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ וכו' עיין בנ"י:

ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה כ"כ במישרים בשמו:

גירשה הראשון יכולה לינשא לשני משנה שם (דף סד:):

נישאת לשני ושהתה עמו י' שנים וכו' ולאחר שתצא ממנו לא תינשא לג' וכו' ג"ז בס"פ הבא על יבמתו שם סתם מתני' כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה:

עברה ונישאת לו וכו' ג"ז שם ת"ר נישאת לאח' ולא היו לה בנים לב' ולא היו לה בנים לג' לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה וכתבו התוספות והרא"ש שכתוב בה"ג דבלא הכיר בה איירי אבל הכיר בה יש לה כתובה:

ואם שהתה עם הג' י' שנים ולא ילדה וכו' גם זה שם בעיא דאיפשיטא:

ומ"ש ומ"מ אם עדיין לא גבתה וכו' כ"כ הרא"ש שם:

ואם נישאת לד' וילדה וכו' גם זה שם בעיא דאיפשיטא:

כתב הרמב"ם אשה שבאה לב"ד וכו' בפט"ו דין מתנה עם אשתו שלא ישא אחרת עליה אם הוא כמתנה ע"מ שכתוב בתורה כתוב בתשובת הרא"ש ורבי' בסי' קי"ח כתב הריב"ש בסט"ו על אדם שאין לו בנים ורצה לישא זקנה בת צ' שנה לשם ממון שורת הדין שב"ד מונעים אותו מלישאנה אבל מה נעשה שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכן לא ראינו ב"ד שנזקקו למחות במי שנושא קטנה ואע"פ שדינם שוה לזקנה כמ"ש הרמב"ם ואפילו מי שיש לו בנים אין לו לישא קטנה כמו שאמרו בפרק כל היד (יג:) הני דנסבי קטנות מעכבים את המשיח וכן אחז"ל (קידושין מא.) אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה ומימינו לא ראינו במי שמיחה בזה וכן בבת כהן ובת ת"ח לע"ה ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק בשורת הדין הגמור בעניני הזיוגים ובאו לכפותם היו צריכים לכפות את כולם ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי דורות עיניהם בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנישואי ההם משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום קדושה עכ"ל והאריך עוד בדבר:


כל הנושא בעבירה וכו' בס"פ המדיר (דף עז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכ"ג וכו' אבל נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אין כופין אותו ורב תחליפא אמר אפילו נשא ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא:


וכתב הרי"ף דה"ה בכל הנך וכו' בס"פ הבע"י כתב דהיכא דנשא אשה ושהה עמה י' שנים שכופין אותו להוציא בשוטים וכן פירש רש"י שם ומ"מ מ"ש רבינו בשם רב אלפס דה"ה לכל הנך דקתני בהו יוציא לא מצאתי לרב אלפס שכתב כך ונ"ל שיש להגיה ולכתוב ר"י במקום רב אלפס שסברא זו בשם ר"י כתבו התוספות והמרדכי בר"פ המדיר ושם כתבו ג"כ סברת ר"ח ומ"מ אפשר לקיים גירסת הספרים דגרסי כתב הרי"ף דה"ה בכל הנך כו' ממ"ש הרא"ש בפרק הבע"י ומיהו בתוס' תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחו כופין כדתנן בפרק המדיר ושרש"י כתב בשמעתין שכופין אותו ב"ד וכ"כ רב אלפס עכ"ל:


ור"ח כתב כל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה וכולי דברי ר"ח טעמו ב"ה צריך להגיה ולכתוב כלשון הזה כתבו התוס' בפרק המדיר והרא"ש בסוף פרק הבא על יבמתו כתב הרא"ש והתוס' בס"פ הבא על יבמתו:


כתב א"א ז"ל גם זה שם וכן כתבו התוס' בר"פ המדיר וכתבו המרדכי בר"פ המדיר בשם הר"מ כל היכא דתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מידיה ויהיבנא לה מנה מאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוס' איכא פלוגתא דרבוותא ודין מוכה שחין לענין ממון עיין בתוספות פרק הבא על יבמתו כתב המרדכי בפרק המדיר בכל הני דקתני כופין שיוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגידא ואמרינן בפ' שבועת הדיינין (מא.) גבי שמתא האי לינקוט בכובסיה הוא אבל הר"ם הכהן בשם ר"ת כתב דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט אבל לנדות לא וכן עשה ר"ת מעשה באחד שלא היה מאותם שכופין להוציא ונידוהו עד שנתן ופסל אותו גט וצוה לעשות לו גט אחר עכ"ל: ב"ה סדר הגט ונתינתו לא"א הרא"ש ז"ל וכו' בפסקיו בסוף גיטין: כתב הרשב"א (ח"ג סי' ש"מ) בתשוב' דהא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים לא אמרו אלא במי שלא ילדה בן קיימא הא ילדה ראויה היתה זו אלא שלאחר מכן נתקלקלה ושדהו הוא דנסתחפה והגע עצמך אם ילדה ועמדה מלדת הנאמר שיגרש הא ודאי לא יגרש דשדהו הוא דנסתחפה ולא אמרו במשנתינו אלא שלא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים אלא יתעסק עד שיהיו לו ובאשה זו אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת אבל לגרש לא אמרו אלא כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ומשמע שלא ילדה כלל הא ילדה לא וטעמא כדפרישית דאיהו הוא דנסתחפה שדהו: וכתב עוד כל שילדה ודאי נראה דקלקול חולי הוא שנתקלקלה בית ולד שלה וכל מחמת חולי אין זמן עשרה שנים עולה לו כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכל שהוא מחמת חולי סופו להבריא ועוד תדע דלא אמרו בששהה י' שנים אלא שבזמן שניכר שהיא עקרה שהרי שנינו אם הפילה מונה משעה שהפילה והטעם בזה דמ"מ כיון שנתעברה ניכר שאינה עקרה אלא שוהה עמה עוד י' שנים דשמא כיון שאינה עקרה עוד תלד ולד של קיימא אבל אם לאחר שהפילה לא ילדה חוששין שבית ולדה שלה מקולקל שלא לגמור ולד של קיימא או שלא לקבל הזרע ומ"מ לא אמרתי אלא שלא לכוף בשוטי' להוציא כמו שכופין למי ששהה עמה עשרה שנים ולא ילדה אבל הוא מצוה שלא יתבטל מפ"ו ואם לא מזו ישא אחרת ותדע דבאותה שלא ילדה קאמרינן דהא כששהא עמה עשרה שנים אפי' אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כדאמרינן בהמדיר מפני שהיא מוחזקת בעקרה שלא תלד אבל זו שילדה יצתה מכלל עקרה ולמה לא תשב עמו הרבה נשים עמדו מלדת אחר שילדו מחמת מקרה שקיבל בית הולד שלהן ואחר ילדו ע"י רופא ושמא זו אם תשב אצלו עוד תלד לו והילכך יקח אשה על זו ותשב זו עוד תחתיו ולא בעדים אלא אדרבא תזקק לו ועוד אילו היה לו בנים ומתו דקי"ל כר' יוחנן (יבמות סג.) דלא קיים פ"ו הנאמר שאלו אשר מתו אחר אשר זקנה אמם שנכוף אותו בשוטים לגרש אם הבנים ויקח אשה אחרת ומי שילדה לו בנים ונמצא אחד מהם סריס שלא קיים פ"ו נאמר שיגרש את אשתו הזקנה ואם לא רצה הנאמר שישא אשה אחרת ויוציא זו אשר ילדה לו זה אין השכל מקבלו אלא שחייב לישא אשה על אשתו ותלד לו עכ"ל ועיין בתשובות הריב"ש שכתבתי בסימן זה: מ"כ בשם ספר אגודה בפרק הבע"י פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא ואבע"א סברא ואבע"א גמרא קרא דכתיב (בראשית לא) אם תקח נשים על בנותי גמרא דאמרינן הכא הא דאיפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון דגרע מכל הנהו דפרק המדיר ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הזרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נתפסים בעלילות ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פיסולו גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הרמב"ם ז"ל והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא עכ"ל כתב המרדכי בפרק אע"פ אף אם זה האיש שוחק ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל אשתו למרוד בו לא מתשמיש ולא ממלאכה כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור עכ"ל מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רדוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך ואם הוא רוצה לגרש יוציא ויתן כתובה ואחר כך כתב תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י עכו"ם לתת גט או עשה מה שישראל אומרין לך ואפי' לשמואל שאמר בפרק המדיר עד שיכופוהו להוציא יכפוהו לזון ה"מ מזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי' שמואל מודה ואפי' בההוא גופא דזן ומפרנס כרב קי"ל ואפי' קבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד בשם א"ז וז"ל אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה הוא ואם רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובתה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י עכו"ם עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל ועיין בתשובה להרמב"ן סימן ק"ב וכתבתי בסוף סימן ע"ד ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה וא"ז לכפות להוציא על דברים כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים ועי' בתא"ו נכ"ג ח"ה: מ"כ בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא ר"ת כתב בר"פ אע"פ (נד:) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי ור"ח כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אע"פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיניה התוס' כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל: מ"כ ראובן תלה ונתן גט לאשתו מהיום אם מתי מעכשיו ונפטר ולא הניחו לאששתו ליגע אליו ואפי' לבכותו ולא לצאת אחר מטתו כי אמרו שאם תעשה אחד מהן תבטל הגט ונראה שאין ממש בדבריהם דלא מיבעיא הספד ובכיה דלא מבטלי גיטא אלא אפי' היתה היא מבטלת הגט לא ביטל דאין בטל אלא באיש שהאשה מתגרשת שלא לדעתה משא"כ באיש וכ"ש דלאחר מיתה ליכא למימנע על זה ועל זה ועל כיוצא בזה אמרו חכמים כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהם: כתב הריטב"א בתשובה על איש שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ואח"כ היה מערער לפסול הגט מפני כך והשיב זו אינה טענה לפסול הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר דעתו לגרש עכ"פ לזרוזי נפשיה ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעא בכך:


ומ"ש ה"ר פרץ שצריך שיתירו לו וכו' לפי דעתי לא כתב אלא שצריך כן לכתחלה לעשות גירושין ברורים לא שיהא פוסל הגט בזה בדיעבד וכמו שכתב שם בהלכות ההם דברים הרבה דרך חומרא ולמעשה מובחר וכ"נ מלשונו שכתב כאן כדי שלא יהא דומה לאונס הרי שלא כתב רבי' שיהא זה אונס וזה נראה ברור וכמדומה לי שכך דן הרב ז"ל וכן הסכים עכ"ל ב"ה וכ"כ בתשובת הריב"ש והרא"ש שכתבתי בתחלת סימן זה. וה"ר לוי ן' חביב ז"ל עשה מעשה במי שנדר נזירות שמשון לגרש את אשתו וגירשה בבית דינו וכתב על זה פסק ארוך והביא כמה ראיות לדבריו וכתב בסוף דבריו על ה"ר משה קשטרו ז"ל ואנהרינהו לעיינין מפרק השולח (מה:) המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר וכו' א"ר יוסי מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך וגירשה וכו':

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו שכופין אותו וכו' משנה ס"פ המדיר (דף ע"ז) אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו' ופירש"י וכולן מפני שאומנתן מסרחת היא ומפרש בגמרא דהאי כפייה הוא בשוטים.

ומ"ש והמחתך נחשת מעיקרו פירש"י ממקום מוצאו מן הארץ והיינו כרבב"ח ותניא כוותיה דלא כרב אשי דאמר חשלי דודאי פ' מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא וכתבו התוס' נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה קאמר אעפ"י שמגרשה בעל כרחו וכו':

אבל אם התנה עמה וכו' שם במשנה פליגי בה רבי מאיר וחכמים ופסק כחכמים ומפרש רבינו דחכמים לא קיימי אלא היכא דהתנה עמה אבל הרמ"ה מפרש דחכמים קיימי נמי אהיכא דידעה וראתה ולא התנה נמי מקבלת היא בע"כ וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ם וצ"ל לפ"ז דהא דתנן אם התנה ר"מ הוא דקאמר הכי להשמיענו רבותא דאפי' התנה עמה יכולה שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל אבל לחכמים אפילו לא התנה אלא דידעה וראתה מקבלת היא בע"כ ומתני' דתני כופין להוציא בין שהיו עד שלא נשאו ובין משנשאו למדו היינו דוקא בדלא ידעה בהם כלל ולא אתא לאשמועינן אלא דאעפ"י שלא היו בו אלא דלאחר שנשאו למדו לא אמרינן לאשה דנסתחפה שדך דלגבי אשה ליכא למימר הכי דאין האיש שדה של אשה כמ"ש התוספות לשם:

אבל מפני מומין שבו אין כופין וכו' אדלעיל קאי דכופין להוציא אם הוא מוכה שחין וכו' אבל מפני מומין אין כופין וכו' והוא משנה שם ופסק כרב יודא דאפילו נולדו אין כופין כ"ש היו דסברה וקבלה ולרבינו ניחא דלגבי מוכה שחין וכו' אם היו בו אע"ג דסברה וקיבלה יכולה לומר סבורה הייתי שיכולה לקבל ועכשיו אין יכולה לקבל וכופין אותו להוציא אא"כ התנה עמה תחלה אבל מפני מומין אין כופין אבל להרמ"ה דבמוכה שחין וכו' נמי אפילו בסתם נמי אם ידעה בהם אין כופין אותו להוציא אא"כ דלא ידעה בהם כלל אם כן גבי מומין דאין כופין בע"כ דאפי' לא ידעה בהם כלל קאמר דאין כופין וא"כ קשה מאי האי דקאמר כ"ש היו דסברה וקיבלה הלא ליכא למימר דסברה וקיבלה כיון דלא ידעה בהא כלל וי"ל דמ"מ שפיר קאמר כ"ש היו כיון דאפשר דידעה וסברה וקבלה משא"כ בנולדו דלא שייך כלל לומר סברה וקבלה וז"ל התוספות סבורה הייתי שאני יכולה לקבל קצת תימה דא"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה עכ"ל ונראה דלא הוצרכו לכך אלא לר"מ דאפילו התנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי וכו' אבל לחכמים דקי"ל כוותייהו דבהתנה עמה ודאי דמקבלה ע"כ ליכא קושיא כלל דכל אשה תערים וכו' דאיהו אפסיד אנפשיה דה"ל להתנות עמה בפי' וכ"ש להרמ"ה דאפילו בסתם נמי אמרינן דאי ידעה בהם סברה וקבלה:

אבל נסמו ב' עיניו וכן פי' אעפ"י שהיו בו קודם שנשאו אם לא התנה עמה דאם התנה עמה מתחלה אין כופין אותו לדעת רבינו אפילו נסמו ב' עיניו חוץ ממוכה שחין בלחוד כדלעיל ולהרמ"ה בב' עיניו אפילו בניסת סתם אם ידעה וסברה וקבלה אין כופין אותו:

מי ששואלת גט בטענה וכו' בס"פ הבע"י הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי היא קיימא לה ביורה כחץ הוא לא קיים ליה ביורה כחץ ופירש"י מינה יודע אני שמחמתה הוא שאין לה בנים ולא אתן כתובה כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינו מזריע ובסוף אותו הדף מחלק תלמודא דלא כפינן ליה להוציא וליתן כתובה אלא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה אבל ברוצה להבנות בלחוד כיון דאשה לא מיפקדא אפריה ורביה אין שומעין לה לכופו ולגרש ואם רוצה לגרשה אין לה כתובה וכל שאר חילוקי דינים שכתב רבינו מבוארים לשם בתוספות ובאשר"י:

ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו' דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע וכו' כתב כן כדי ליישב דלא דמי לטוענת שאין יורה כחץ דאינה נאמנת תוך י' שנים משום דכיון שבעלה לא ידע בה דמשקרה חיישינן שמא משקרה ומעיזה אבל הכא ידע דמשקרה אינה מעיזה ונאמנת:

אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה וכו' יש לנו לפרש דבריה בענין שלא יסתרו וכו' כלומר דאם היו סותרים לא היינו כופין אותו מספק דשמא טענה הראשונה אמת אבל כיון שאפשר לפרש שאינן סותרין אלא בראשונה נמי כיונה לומר שלא בא עליה כלל כופין אותו וכתב ב"י ואיני יודע למה הוצרך לפרש דבריה ישאלוה והיא בעצמה תפרשה עכ"ל ואין זה קושיא דאם לא היה נראה בעיניו לפרש דברים בענין זה לא היינו מקבלין פירוש זה שהוא שקר. ועוד דכיון שיצאת חוץ לב"ד לא היינו מקבלין פירושה ולפיכך הוצרך לומר דבעיני ב"ד נראה שיש לפרש דבריה שאינן סותרים:

שאלה ראובן שהה עם אשתו כ' שנה וכו' כי עשתה לו טובה וכו' וזהו גם כן שאמר בסמוך על טובה שעשתה לו במחילת המזון כלומר שמחלה לו מה שכבר נתחייב לה בעד המזון. ובס"א כתוב במחילת הממון:

ומ"ש תשובה אין לגרוע כח הראשונה וכו' פי' אין לגרוע כחה לא לענין פרעון כתובה ולא לענין מזונות ולכן מה שיותיר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו:

ומ"ש ואפילו אומרת דיירנא בהדיה בסהדי וכו' ה"א ס"פ המדיר ומפרש הרמב"ם בפט"ו דאישות וכ"כ רבינו דכל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו ולא יועיל כשתאמר האשה לא אתייחד עמו כלל או האיש אומר לא אתייחד עמה כלל וא"כ למה אגרש אותה כיון שעדים מעידים שלא אתייחד עמה ולא אבא אליה וא"כ בודאי היום או מחר אשא אשה אחרת לביתי אפ"ה כל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו כי לא נאמין לו שישא אשה אחרת:

הפילה וכו' משנה ס"פ הבע"י והיא אומרת שלא הפילה היא נאמנת שם בגמרא דאי איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא:

ומ"ש מ"מ מוחרת לינשא לאחר טעמו משום דלא איתרעי גופה שלעולם לא יגמור הריונה אלא תולין בעונש הבעל שלא זכה הוא לבר קיימא ממנה: ומ"ש והיא אומרת שהפילה עד ג' פעמים נאמנת שם דאי איתא דלא אפילא נפשה בנפלים לא מחזקא ואע"ג דמותרת לינשא לאחר מ"מ אין לה קופצים אחרי שהוחזקה לנפלים הרא"ש:

בא להוציא תוך עשר שנים כו' ס"פ הבע"י הוא אמר מינה וכו' וע"ל סעיף ה':

ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי וכו' שם אמר איהו איזיל אינסיב איתתא איבדוק נפשאי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה וכו' רבא אמר נושא אדם כמה נשים וכו':

ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה וכו' תימא דלעיל הביא תשובת הרא"ש שפסק אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים וכן מוכח בפרק הבע"י דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה אף עפ"י שיש לו בנים מאשה אחרת כ"ז שלא הוחזקה בג' אנשים ואע"ג שילדה האחרת שנשא וכאן פסק בהיפך דאם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ופשיטא דה"ה אם לא יוציא דאינו חייב במזונות ובתשובת הרא"ש פסק דאם אינו מוציא בגט יש לה מזונות ואפשר לומר דתשובת הרא"ש הוא ע"פ ההוכחה דדייק מדקבעי תלמודא נישאת לג' ולא ה"ל בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי א"ל איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת ומדלא מיבעיא ליה אם נשאו הראשון והשני וילדו מהו דליתבעוה כתובה דאיגלאי מילתא דאת גרמת אלמא דלא אמרינן איגלאי מילתא אא"כ הוחזקה בג' אנשים דתלינן שמא לא זכו ליבנות ממנה ואעפ"י שר"י תירץ וכו' וכתב וקצת י"ל דמיירי בשיש לו בנים מאשה אחרת הלכך אין לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר דאיהי לא זכתה ליבנות ממנו וכו' לא סמכינן אהאי שינוייא דאית תמן שינוייא אחרינא וכו' ובפסקיו נמי כתב שינויא דר"י וז"ל ומיהו שמא י"ל דכיון דקיים פריה ורביה אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר אדרבה איהי הא לא זכתה וכו' ואחר כך כתב והר"ש בר חיים תירץ דמיירי כששהתה עם השלישי י' שנים וכו' יש מתרצין דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע"כ הלכך חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הכא דמיירי שהבעל רוצה לגרשה ובכתובה הוא דפליגי ולא שייך הכא שמא עיניה נתנה באחר ורב אלפס מפרש דהאי הוא אמר מינה קאי אשהה עמה עשר שנים והוא טוען ברי מינה הוא דלאו בת אולודי היא כגון שהיא מפלטת שכבת זרע (הגה"ה מדברי ה"ה הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש) אלא שאינו יכול לברר בעדים ורוצה לישבע ואין מוציאין ממנו כתובה כיון שטוען טענת ברי אלא שהיא אומרת ומה בכך שהיא אינה ראויה לילד גם הוא אינו ראוי לילד והיא טוענת ברי שאינו יורה כחץ והוא אינו יכול להכחישה דלא קים ליה ביורה כחץ וקמ"ל רבי אמי דהיא נאמנת למאי דפי' אפילו בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה בלא כתובה שטוען ברי שאינה ראויה להוליד והיא אומרת מיניה איהי מהימנא דלעיניה נתנה באחר ליכא למיחש כיון דהיא אינה תובעת להתגרש עכ"ל הרא"ש ולפ"ז ניחא הא דכתב רבינו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה היינו דוקא כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע"כ והוא אומר אבדוק עצמי וכו' הלכך אם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואע"ג שלא הוחזקה בג' אנשים כיון דטוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שמפלטת שכבת זרע אבל לעיל בתשובת הרא"ש הבעל לא בא בטענת ברי שאינה יולדת אלא שבא לידע אם העכבה אינה ממנו לא נגרעה כח האשה לא לענין כתובה ולא לענין מזונות וכיון שאין הבעל בא להוציאה וגם היא אינה תובעת גט ואע"ג דלדינא דגמרא כופין אותה להוציא מ"מ אין המנהג כך כמ"ש לשם בשאלה וגם התנה עם הראשונה שכאשר יגרשה יתן לה כתובה ותוספת ונדוניא וא"כ אם לא יגרשנה חייב במזונותיה כ"ז שלא הוחזקה בג' אנשים כיון שאינו טוען ברי:

ומ"ש והרמ"ה כתב וכו' פירוש חולק הוא אמ"ש שאם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ יוציא מיד ולא ישהה עמה י' שנים ע"ז חולק הרמ"ה שצריך שישהה עמה י' שנים:

גרשה הראשון כו' שם בברייתא עברה וניסת לו ולא הכיר בה תצא מיד ואין לה כתובה כתב הרא"ש אבל מן הב' יש לה כתובה אע"ג דס"ל להאי תנא דבתרי זימני הוי חזקה מדאסר לה לשלישי היינו דוקא לענין איסורא אבל לענין ממון בעיא חזקה תלתא זימני וכו' עכ"ל:

כתב הרמב"ם אשה שבאה לב"ד וכו' איכא לתמוה דלעיל ס"ו כתב רבינו בדין זה דכופין אותו להוציא מיד אפי' תוך י' וכאן הביא דברי הרמב"ם דאין כופין וי"ל דלעיל כיון דמכחישה כופין מדרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ובודאי קושטא קאמרה וכמ"ש התוס' ס"פ הבע"י סוף דיבור המתחיל שבינו לבינה ודברי הרמב"ם בשאינו מכחישה ובהא אמרינן בנדרים יעשו דרך בקשה:

סדר הגט ואם הבעל שולח וכו' צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר וכו' ולעיל בסימן קמ"ב כתב שא"צ להיות השליח אצל כל הכתיבה ואדרבא אם באו להחמיר אין שומעין לו ע"ש סעיף י':

וצריך לדקדק שיהא כל הגט יבש וכו' פירוש שאם לא יהיה יבש ה"ל כתב שיכול להזדייף:

דרכי משה[עריכה]

(א) ע"ל סי' קל"ד כתב דמותר לכופו ע"י עכו"ם:

(ב) וכתב הר"ן פרק אלמנה ניזונית דף תק"ל ע"ב דה"ה דנותן לה התוספת וצ"ע בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"א ולקמן גר הבא בטענה כתב הטור דאין נותן לה תוספת ואיפשר דה"ה הכא ועיין בהר"ן:

(ג) כתבו הגהות מיימון סוף הל' אישות בשם הר"ם דעובר על דת אפילו מומר אין כופין אותו להוציא דטב למיתב טן דו אבל אם עבר על חרם שהוא כלפי דידה כגון שקבל על בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה וכה"ג ועבר כופין אותו כו' וכב"י סימן קל"ד ב' א"ח מומר מכריחין אותו ע"י עכו"ם לעשות מה שיאמר הישראל עכ"ל וכן הוא במרדכי פרק המגרש דף תרי"ו ע"א וכתב שם ובלבד שיבטל מודעות אח"כ ומ"ש בתשובת מוהר"ם דעובר על דת אין כופין להוציא בתשובת מהרי"ו סי' כ"כ משמע דוקא בדבר שאינו מזיק לדידה אבל אם מאכילה דבר איסור כופין להוציא וכן הוא בהגהות אלפסי פרק המדיר דף תק"ג ע"ב דאם נודר ואינו מקיים או מאכילה דבר איסור כופין להוציא ודברי הגהות מיימון דלעיל לא משמע הכי וע"ל סוף סי' זה מדינים אלו:

(ד) וע"ל ריש סימן ע"ז:

(ה) וכן שמע ראב"י מעשה מאביו ר"י הלוי עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב משמע דהוי מום באיש וכופין אותו לגרש וע"ש:

(ו) ומשמע במהרי"ק שאפילו נשבע לכונסה צדיך להוציאה:

(ז) ולא ידעתי למה כתב שאין נ"ל כן מדברי הרא"ש דבודאי דבכה"ג דלא יוכל לכנסה צריך לגרשה אפילו בלא טענה דהא לא עדיף מאמרה שאין לו גבורת אנשים או שאינו שוכב עמה דכופין אותה לגרשה אע"ג דלא באה מחמת טענה כמו שמבואר בתשובת הרא"ש בהדיא כלל מ"ג סימן י"א וכ"ש בכה"ג כנ"ל:

(ח) וכמו שבתבתי לעיל סי' קנ"ב לענין אשה שאומרת לבעלה גרשתני וע"ל וכתב המרדכי פרק עשרה יוחסין תשובת מהר"ם דבדורות הללו שיש נשים חצופות ועזות לא מהימני וכן בתשובת מיימון שבסוף ספר נשים דבדורות הללו אינם נאמנות אלא עושין דרך בקשה ובתשובת מהרי"ק שורש ע"ב דבמקום דידעינן שהיא אומרת אמת כגון ששהתה עמו זמן רב אף על גב דלא שהתה עמו י' שנים ויש אמתלאות לדבריה נאמנת וע"ש שהאריך בזה:

(ט) וכ"כ הטור לקמן בשם הרמב"ם:

(י) ועיין בתשובת ריצב"א בתשובת מיימון שבסוף הלכות אישות דכתב דאם לא יוכל לבא עליה לגמרי יש לה תוספת אבל אם יכול לבא עליה קצת אלא שלא יוכל למרק אין לה תוספת מ"מ נדונייתה שנתנה לו צריך להחזיר וע"ש שהאריך בחלוקים ועיין בתשובת בנימין זאב סי' קי"ז בענין הנדוניות:

(יא) ומשמע מתשובת הרשב"א סימן תרכ"ח דאף הנדונייתא אינו נותן לה במכחישה ובתשובת מיימון סוף ה"א תשובת ריצב"א דאם הבעל מודה לדבריה צריך להוציאה ולתת לה כתובתה ודוקא שמודה שאין לו גבורת אנשים אבל אם אינו יכול לבא עליה מחמת שרחמה צר ומחמת בתוליה אם המתין כבר שלש שנים ימתין עוד שנה והאריך שם בדבר והאריך בזו ריב"ש בתשובה סי' קכ"ז דבתולות צריכין להמתין כי יש שאינו יכול לבעול בתולה מכח חולשה או רכות שניו וצריכין לרפואות כו' וע"ש שהאריך בזו:

(יב) ובתשובת מיימון סוף אישות דף שי"ד ע"ג פשיטא דאין כופין אותו לגרשה ומ"מ השתא דאיכא תקנת הגאון ר"ג שאינו יכול לישא אחרת והוא לא קיים פ"ו כופין אותו לגרש כדי לקיים פ"ו כך נראה מדינא אבל קשה הדבר שא"כ עשינו תקנה לפרוצות גם לכופה להנשא לו אינה טובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת הילכך יעשה הב"ד כפי ראות עיניהם עכ"ל מכאן משמע דבמורדת אפילו ארוסה אין מתירין לו לישא אחרת וע"ל סימן א' וסימן ע"ד מדין זה ובהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ח ע"א דאע"ג דאין כופין אותו לגרש גבי מורדת מ"מ אם נתפס בידי עכו"ם וכדומה יכולין לומר דו אין אנו נעזור לך עד שתתגרש וזה לא מיקרי כפייה עכ"ל וכבר כתבתי זה לעיל סימן קל"ד.

(יג) וכ"כ נ"י פרק הבע"י וכתב שם דיש חולקין וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וכ"ע שם נ"י דאם היה לו כבר בנים מאשה אחרת אין כופין אותו להוציא מיהו אם היה לו בנים ומתו ונשא אשה אחרת ולא ילדה חייבינן ליה להוציאה וצריך לתת לה כתובתה דדילמא הוא לא זכה ליבנות ממנה וכ"ע דאם הוא אומר שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד נאמן ואינו צריך להוציאה דכל המצות כאילו שאין הוכחה שעושה אותן דרך מרד נאמן הוא על עצמו וכן שמע מרבו עכ"ל ובהגהות מרדכי פרק הבא ע"י דף תס"ד ע"ד תשובת ר"ג דאפילו אשה שאין לה וסת קבוע כל זמן שלא שהתה עמו י' שנים אין לגרשה ולא אמרינן דמינה הוא הואיל ואין וסתה קבוע וע"ש. כתבו בהגהות מרדכי בפרק הבע"י דף תס"ג ע"ד דיש לספק אם שהה עמה י' שנים אם יוכל לגרשה בעל כרחה בזמן הזה שגזר הגאון ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ובהגהות מיימון פט"ו דאישות כתב ראבי"ה דבזמן היה אין כופין אותו לגרש וע"ש וכן כתב ריב"ש סימן ט"ו דלא ראה שנוהגין לכוף להוציא בכה"ג וע"ל סימן כ' כתבתי דברי הריב"ש בארוכה וע"ש בסימן א' אם מותר לישא אחרת. , וצ"ע דהא לעיל בסימן זה כתב בתשובת הרא"ש דלא גרע כחה אותה שאינה בת בנים כו' אף על גב שהיה לו בן עם השנייה דידוע שאין העכבה ממנו אפ"ה יש לה כתובה ואין נראה לחלק דכאן שטוען ברי שהוא ממנה אין לה כתובה וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפרק הבע"י לענין שהתה עמו י' שנים ולא ילדה דאית לה כתובה עד שתחזיק בג' אנשים אף ע"פ שיש לו כבר בנים דחיישינן שמא נתקלקל אחר כך דלא חילק הרא"ש התם אלא לרבי אמי דאמר היא נאמנת ולא יוכל למבדק נפשיה והקשה שם ממ"נ דאי לא שהתה עמו י' שנים ניחוש שמא עיניה נתנה באחר ואי שהתה עמו י' שנים הלא מחוייב לגרשה ותירץ שם דמיירי דרוצה לגרשה אלא שאינו רוצה ליתן כתובה משום דטוען ברי שהוא מינה ולכן הוצרך רבי אמי לומר שהיא נאמנת אבל למאן דאמר התם דמהני ליה בדיקה שישא אחרת ואם יהיה לו בן יוציאנה בלא כתובה אין נראה לחלק בין טוען ברי או לאו דהא הבדיקה מוכחת שהוא מינה לכן נראה דתשובה דלעיל ס"ל דכאן איירי בבעל ג' דאם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה אין לה כתובה דלכן אם טוענת עמו שאינו יורה כחץ צריך למיבדק נפשיה ואם יהיה לו בנים מאשה אחרת אין לה כתובה וכ"כ התוספות והאשיר"י תירץ זה התם בשם הר"ש וע"ש א"נ נראה לחלק דלעיל מיירי בבא מחמת טענה ולא טענה שאינו יורה כחץ דלא מהני בדיקה בשנייה דשמא לא זכה ליבנות ממנה וכנ"ל: , וכתב ריב"ש בתשובה סימן ט"ו דכופין אותו שלא לנושאה ובמרדכי פרק הבא על יבמתו ע"ג כתב דלכתחלה אף לשני לא תנשא אלא מי שיש לו בנים: , ועיין בנ"י פרק הבא על יבמתו דף תכ"ה דלא כ"כ:

(יד) ואם אין יכולין להתפשר בכך נתבאר דינו למעלה וריב"ש סימן קכ"ז האריך בדבר:

(טו) כתב בבנימין זאב סי' פ"ח שמצא בתשובה דה"ה כל העובר על תקנת חכמים מענשין וכופין אותו לגרש כדין הנושא נשים בעבירה וכן משמע בתשובת מהרי"ק שורש כ"ט ובתשובת מהרי"ק שורש קל"ה כתב דיכולין להחרים על כל ישראל שלא לישא וליתן עמו ובכל חומר שירצו ב"ד כו' וכ"כ ב"י סי' פ"ח דיכולין להחמיר עליו שלא ימולו לו בניו ולא יכניסן לבית הספר ולא יקברו אותו אם ימות אם לא יגרש מרצונו כי אין זה כפייה על הגט לקיים מה שמחוייב לעשות כו' וכ"כ ב"י ריש סימן זה בשם ר"י בן הרא"ש. , ועיין לעיל סימן ע"ז איש המאבד כל אשר לו בשחוק וכדומה וכו':

(טז) מצאתי במרדכי פרק נערה בדפוס החדש תשובת מוהר"ם היכא שהבעל מכה אותה והיא בקשה להבטיח שלא להכות עוד ולא רצה להבטיח אך רוצה להוסיף חטא על פשע דבר פשוט הוא שאם יצאת ממנו ולוותה ואכלה שצריך לשלם מאחר שלא רצה להכניע אפי' בדיבור לומר לא אעשה עוד מאחר שלא רצה לנהוג עמה דרך כבוד ולכן אם אינו רוצה להבטיח שלא יעשה עוד יוציא ויתן כתובה ומיהו אמלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריח להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה עכ"ל ועוד האריך שם וכתב דיש להחמיר הרבה על מי שמכה אשתו ועון גדול הוא ואין מדרך בני עמנו להכות נשותיהן רק הוא דרך עכו"ם ועור פרק הבא על יבמתו קא רהיק תלמודא למצוא תקנה לאשה רעה ולא קאמר שייסרנה בשוטים והלילה לכל בני ברית מעשות בדבר הזה ועוד האריך בדבר זה וכ"כ ב"י ובנימין זאב סימן פ"ה בשם תשובת רבי' שמריה להחמיר על האיש המכה את אשתו ואם א"א למצוא לה תקנה כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואפי' קבלה עליה יכולה למימר סבורה הייתי לקבל ואיני אוכל לקבל.

(יז) ואיני רואה בזו דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כ"ש שרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם גם הסברא מסכמת עמהן ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם ק"ו הוא מאומר איני זן כו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל ואף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורות בקש ומ"מ נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי עכו"ם או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה שלא מקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות כמו שכתבתי לעיל ובבנימין זאב סימן ס"ח הביא הרבה תשובות בזה וכתב לבסוף דאם הוא הגורם חייב להוציא רק שב"ד יתרוהו בו תחילה פעם אחת או שנים אבל אם היא הגורמת כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואמו או אביה ואמה והוכיח בדברים טובים ולא הועיל אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא גורמת ולאחזוקה בפרוצה כי כל הנשים בחזקת כשרות הם ועוד האריך בזה ובדברי תשובת מוהר"ם דלעיל לא משמע כן שהרי כתב דאף אשה רעה אסור להכות וע"ל סימן קט"ו שכתבתי משם מהרא"י דשרי ועיין בתשובת הרמב"ם סימן ק"ב ובמ"מ סימן תכ"ד מדין בעל המכה אשתו. (סדר גיטין תמצאנו בסוף הספר:)

  1. ^ אולי צ"ל "דבריה".
  2. ^ אולי צ"ל "שאינו".
  3. ^ תשובה מהרא"ש ז"ל.
  4. ^ אולי צ"ל "שהעוון".
  5. ^ אולי צ"ל "ממזרות".