טור אבן העזר קטו
<< | טור · אבן העזר · סימן קטו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אלו יוצאות בלא כתובה, העוברת על דת משה ויהודית.
ואיזו היא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים כגון דם או חלב, שהכשילתו ואכלו על פיה ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה ונמצאת שקרנית.
ודווקא שהוכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה שלא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה, אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה והיא אומרת שתקן לה נאמנת.
ודווקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור ונודע לו ופירש, או שהיא בעצמה אכלה דבר איסור, לא אבדה כתובתה.
הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדותה ואמרה לו טהורה אני ובא עליה, יוצאת בלא כתובה.
הנודרת ואינה מקיימת, תצא בלא כתובה דבעון נדרים בנים מתים קטנים.
ואיזו היא דת יהודית, יוצאת וראשה פרוע, אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה, כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא. כתב הרמב"ם: אף על פי שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים תצא בלא כתובה.
ודוקא שיוצאת כן ברשות הרבים או במבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו, אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעים בו לא תצא.
וכן הטווה בשוק שמראה זרועותיה לבני אדם.
וכן הטווה ורד כנגד פניה. ופירש רש"י שטווה בכפה על ירכה והחוט מתוח כנגד פניה של מטה. והרמב"ם כתב כשטווה בשוק וטווה ורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחייה כדרך שעושין הפרוצות.
וכן המדברת והמשחקת עם הבחורים.
וכן המקללת אביו בפניו או בפני בנו.
וכן התובעת מבעלה התשמיש בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה, או שמריבה עמו עד שנשמע קולה כשתובע על עסקי תשמיש.
בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה.
ומכל מקום לא אבדה כתובתה אלא אם כן יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה ואם רצה לקיים אותה אחר כך אין כופין אותו להוציאה, ומכל מקום מצוה עליו שיוציאנה.
כתב הרמב"ם: אף על פי שלא הוציאה אין לה כתובה, שכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו. עברה בינה לבינו וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה, הוא טוען שעברה והיא טוענת שלא עברה או לא התרתה כי אם רצה להוציאה, יתן כתובה אחר שתשבע שלא עברה אחר ההתראה שאם תודה שעברה אחר ההתראה אין לה כלום. עד כאן.
כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת, אבל תטול מה שהכניסה אליו והוא בעין בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג. ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו.
וכן הדין במי שזנתה או יוצאת משום שם רע, שאבדה עיקר כתובתה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותן ששנינו בה תצא מזה ומזה, שהרי מצד זנות היא מפסדת כתובתה.
אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן.
ואם יש עד אחד שזינתה, אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו מהימן ליה כבי תרי וצריך ליתן לה כתובה. וכן כשאומרת אשתו שזינתה, אם הוא מאמינה וסומך על דבריה, צריך להוציאה לצאת ידי שמים.
וכתב הרמב"ם: מי שראה אשתו שזינתה, או שאמרה לו אחת מקרובותיה או אחד מקרוביו שהוא מאמינו ודעתו סומכת עליה שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיה אשה, הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויוציא ויתן כתובה, ואם הודתה לו שזנתה תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה בעצמו שזינתה ואחר כך תגבה כתובתה, אבל מדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.
האומר לאשתו בפני עדים "אל תסתרי עם איש פלוני", ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לבעלה עד שתשתה. ואם מת קודם שישקנה, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, אף על פי שלא מצאו עליה דבר מכוער, שאין לך דבר מכוער יותר מזה. ובזמן הזה שאין מי סוטה, אסורה לו עולמית ותצא בלא כתובה שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר.
אמר לה בינו לבינה "אל תסתרי עם איש פלוני" וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לו בזמן הזה שאין מי סוטה, וחייב להוציאה ויתן לה כתובה. ואם הודה[1] שנסתרה אחרי שהתרה בה תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה על זה ואחר כך נותן לה כתובה.
שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: ששאלת, ראובן השביע לאשתו שלא תדבר לפלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית הסתר וקבלה שבועתו בפני עדים לזמן קצוב, אם עברה על שום דבר משבועתה אם אבדה כתובתה. תשובה: אם נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה בשני עדים, אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה. ודוקא שיש שני עדים שנסתרה, אבל נסתרה עמו בעד אחד אינה אסורה. אבל אם לא נכנסה לבית הסתר אלא דברה עם אחד מהם, לא נאסרה מכח הקינוי, אבל מכל מקום עוברת על דת היא כיון שנשבעה שלא לדבר עמו ועברה ודברה עמו, יוצאת בלא כתובה. ודוקא שהתרו בה תחילה "אם תעברי על שבועתך תפסידי כתובתך", אבל אם לא התרו בה, לא הפסידה כתובתה.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת משה ויהודית ואי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר משנה בפרק המדיר (דף עב) וז"ל והרמב"ם בפכ"ד או שהאכילה את בעלה דברים האסורים אצ"ל שקצים ורמשים ונבלות אלא דברים שאינם מעושרים: ומ"ש או אחד מכל האיסורים כגון דם או חלב שהכשילתו ואכלו על פיה כ"כ בשם הרא"ש:
ומ"ש ונודע לו אח"כ כגון שאמרה פלוני החכם תקן לי הכרי הזה וכו' שם בגמרא אהא דתנן מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי הזה ואזל שייליה ואישתכח שקרא וכן אמר במשמשתו נדה ובלא קוצה לו חלה:
ומ"ש ודוקא שהוכחשה בעדים כ"כ שם הרא"ש בשם הירושלמי וכתב דטעמא דמסתבר הוא דא"א להפקיע ממונא אלא בעדים וכן כתב הר"ן בשם הרשב"א וכתב עוד אבל מדברי הרמב"ן נראה שהכהן והחכם נאמן:
ומ"ש ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור ונודע לו ופירש לא איבדה כתובתה כן פירש הרא"ש ז"ל שם אהא דאמרינן אי דידע נפרוש וא"ת אין ידע ודאי ופירש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע הלכך יוצאת שלא בכתובה כי תאכילנו פעם אחרת כשלא ידע וי"ל דרצתה להאכילו ולא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה דמציא אמרה משחק הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך עכ"ל וכ"כ הר"ן ושלא כדברי הרא"ה שכתב דאפילו נתכוונה להאכילו מפסדת כתובתה והכא לישנא דהאכילתו קא דייק וכתב עוד הר"ן והא דלא אוקמה במודה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ול"נ דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בעל דין כק' עדים דמי אלא דמשום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי עכ"ל :
ומ"ש שאם אכלה היא עצמה דבר איסור לא איבדה כתובתה כ"כ הרא"ש שם כלל ל"ב סימן ת' וז"ל האי דעוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה היינו בדבר שהיא מכשילתו כגון כי הנך דמתני' וכיוצא בהם כגון שהאכילתו חלב או דם וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל אונס בניו אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסיד הכתובה ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשש זנות הוא דמפסדא עכ"ל:
ומ"ש הוחזקה נדה בשכנותיה וכו' שם בגמרא מוקי בהכי למתני' דמשמשתו נדה:
ומ"ש דנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה כבר כתבתי דמתני' היא ומה שנתן טעם משום דבעון נדרים בנים מתים שם בגמרא: וכתב בתשובת הר"מ שבסוף תשובת הרשב"א סימן תתס"ו שאם הביאה עדים שהוא עובר על החרם אינו יכול להוציאה בלא כתובה דהיאך יוציאנה משום דבעון נדרים בנים מתים כיון דההוא גברא לא בעו בני מאחר שהוא עובר על החרם ועיין בתשובת המיי' דשייכי לספר נשים ובמרדכי פרק המדיר: ודין אשה שאינה בת בנים ונודרת ואינה מקיימת עיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן ס"ח: כתב המרדכי בהמדיר אשה שעוברת על חרם או שבועה עוברת על דת היא ופשיטא שלא תיקן ר"ג לעכב ע"י שלא יגרשנה שאם אינו מגרשה נקרא רשע :
ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרועה שם במשנה:
ומ"ש אפי' אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא שם בגמ':
ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפכ"ד מה"א והוא פירוש למה שאמרו בגמ' דאורייתא קלתה ש"ד דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור:
ומ"ש ודוקא שיוצאת כן בר"ה או במבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעין בו וכולי בפרק המדיר א"ר אסי א"ר יוחנן קלתה אין בו משום פריעת ראש הוי בה רבי זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי וכתבו הרי"ף והרא"ש דאיתא בירושלמי חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי היא כחצר ופי' הר"ן אהא דאמרינן א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו כלומר א"כ דאמר רבי יוחנן דקלתה אין בו משום פריעת הראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש וא"כ כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצירה ומשנינן מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיחי בה רבים עכ"ל נראה מדבריו בהדיא שיוצאת לחצר בפריעת הראש ממש לית לן בה וכן נראה מדברי רש"י ויש לתמוה על רבינו שכתב אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא דמשמע לא תצא מבעלה ע"י כך אע"פ שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפי' פריעת הראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה :
וכן הטווה בשוק שמראה זרועותיה וכולי שם במשנה גבי איזו היא דת יהודית קתני טווה בשוק וקאמר עלה בגמרא (שם) א"ר יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם אמר רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד נגד פניה וכתב הרמב"ם בפרק כ"ד דברי שניהם משום דמשמע ליה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
וכן המדברת והמשחקת עם הבחורים שם במשנה גבי דת יהודית קתני מדברת עם כל אדם ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל במשחקת עם הבחורים וכיון שכן לא ה"ל לרבינו לכתוב מדברת וכן הרמב"ם בפכ"ד לא הזכירו איפשר שרצה רבינו לתפוס לשון המשנה ומ"מ מה שכתב והמשחקת טעות סופר הוא דמשמע דתרתי מילי נינהו וליתא הילכך יש להגיה ומשחקת וכתב הרשב"א בתשובה סימן תקע"א על אשה אחת שנתקוטטה עם בעלה בשוק ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה ודנוה קצת חכמים לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית זה אינו שלא אמרו אלא ברגילה בכך אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי או שדברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה עכ"ל ואיני יודע למה לא טען עליה מטעם דעוברת על דת צריכה התראה כדלקמן :
ומ"ש רבינו וכן המקללת אביו בפניו או בפני בנו וכולי ג"ז שם במשנה גבי דת יהודית מקללת יולדיו בפניו ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו ופירש"י כלומר בפניו דמתניתין לא תימא לפניו ממש אלא אפי' מקללת אביו בפני בנו של בעל והרמב"ם בפכ"ד לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעלה ולפי דבריו אתא שמואל לאשמועינן דלא תימא דבפניו דמתני' היינו בפני יולדיו עצמו כלומר שמקללת חמיה בפניו ממש אלא בפניו דבעל קאמר ומש"ה תצא אבל שלא בפני הבעל אע"פ שהוא בפני חמיה עצמו לא וכתב בתרומת הדשן סי' רי"ח דאע"ג דכתב במרדכי פר' המדיר בשם רבי' שמחה שהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף והחמיר מאוד בדבר מ"מ מי ששמע באשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה. כתוב בתשוב' להרמב"ן סימן ק"ב אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעל בפניו מן היוצאות שלא בכתובה היא ואיני יודע זו מנין לו ואיפשר שהוא לומד כן בק"ו ממקללת יולדיו בפניו וק"ו פריכא הוא דאיכא למימר שאני מקללת יולדת בפניו דחמור כיבוד האב ועוד דא"כ לא היה משתמיט חד מהפוסקי' לומר כן וכתב ע"ש קרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון שהיא גורמת שמקללתו בפניו דלאו כל הימנו לאחזוקה בפרוצה והביא ראיה לדבר:
וכן התובעת מבעלה בקול רם התשמיש וכו' שם במשנה גבי דת יהודית תנן רבי טרפון אומר אף הקולנית ואי זו היא קולנית כל שמדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין אותה ובגמרא (שם) מאי קולנית אמר ר"י אמר שמואל במשמעת קולה על עסקי תשמיש ופירשו הרי"ף והרא"ש כגון דתבעה ליה בפה בקול רם וכ"כ הרמב"ם בפכ"ד ורש"י פירש כשמדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכיניו והוא בוש בדבר ורבי' כתב כדברי שניהם סתם משום דמשמע ליה דלענין דינא בכל חד מהני גווני הויא עוברת על דת יהודית לדברי הכל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ :
ומכל מקום לא אבדה כתובתה אלא אם כן יש עדים שהתרה בה תחלה וכו' בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ה) איבעיא לן עוברת על דת אי צריכה התראה להפסידה כתובתה אי לא ואסיקנא דצריכה וזמן ההתראה כתב בתשו' הר"מ שבסוף תשובת הרשב"א סימן תתס"ד ותתס"ו במרדכי פ' המדיר ובתשו' המיימוני דשייכי לספר נשים כי שם האריך בדינים דשייכי לסימן זה: ב"ה ומדברי תשובת הרא"ש שכ' רבי' בס"ס זה נראה שלשון ההתראה הוא דעו שאם תעשה כך תפסידי כתובתיך: ומ"ש ואי אין עדים תשבע שהוא כדבריה זה פשוט שהוא כדין מוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרוע הוא שבעל השטר צריך לישבע קודם שיגבה ומ"ש ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו להוציאה ומ"מ מצוה עליו שיוציאנה בפרק ארוסה (שם) איבעיא להו עוברת על דת ורצה בעל לקיימה מקיים או לא ולא איפשיט' וכתבו הרא"ש והר"ן בפרק המדיר בשם הראב"ד דמספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה וכתב עוד הר"ן בשם הרשב"א ואיפשר שאם רצה לקיימה מקיים וכ"ש הוא מבעל שמחל על קינויו קינויו מחול והרמב"ם ז"ל כ' פכ"ד שאין כופין אותו להוציאה ומ"מ כתב שאין לה כתובה וכמ"ש רבי' בסמוך בשמו כתוב בת"ה סי' רמ"ב אשה שרגילה להתייחד עם העכו"ם הויא עוברת על דת ואיפשר שאין זו צריכה התראה :
כתב הרמב"ם אע"פ שלא הוציאה אין לה כתובה וכו' עברה בינו לבינה וידע שהיא עוברת על דת וכו' הכל בפכ"ד. ומ"ש יתן כתובה אחר שתשבע שלא עברה וכו' כבר נתבאר הטעם בסמוך:
כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת אבל תטול מה שהכניסה אליו והוא בעין וכולי וכן הדין במי שזינתה או יוצאת משום ש"ר שאבדה עיקר כתובה ותוספת וכו' וכן הדין בכל אותם ששנינו בהם תצא מזה ומזה שהרי מצד זנות היא מפסדת כתובתה בסוף פרק אלמנה ניזונת (ד' קא.) תניא נשים שאמרו אין להם כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להם ק' וק"ק אבל תוספת יש להם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכ"ש מנה מאתים והיוצאת משום ש"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאת מסייע לרב הונא דאמר זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימים ופי' הרא"ש נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון ממאנת וחברותיה שכתחלתן כך סופן ולהכי תנא בהו ואין להם כתובה כלומר שאין להם כתובה מתחלתן וה"ה במקום ששנה יוצאות שלא בכתובה כההיא ברייתא דפרק הבא על יבמתו (סה.). נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה ויש לה תוספת מידי דהוה אאילונית לפי שכתחלתה כך סופה ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שמחמת קלקול שאחר הנישואין הפסידו כגון עוברת על דת וחברותיה שאין סופן כתחלתם שמתחלה היו ראויות לכתובה ועכשיו הפסידו על עצמן בין ששנו בהם יוצאות שלא בכתובה בין ששנו בהם אין להם כתובה כאותה ששנינו ביבמות (פז:) ובהזורק (פ:) תצא מזה ומזה ואין לה כתובה כולן אין להם לא מנה ולא תוספת שהרי כל אותן הנשים משום צד זנות הם מפסידות כתובתן ונאסרות על בעליהן הלכך עוברת על דת וחברותיה והיוצאות משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאת מסייע לרב הונא דאמר זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין הן בלאות של נכסי מלוג הן של נצ"ב דמדקתני בלאותיה בסתם משמע מכל מה שהכניסה לו עכ"ל וכ"כ הר"ן ז"ל שם וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות וע' במישרים סוף נכ"ג:
אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאסרה וכו' משנה בסוף נדרים (ד' צ:) וע' בכתבי מה"ר איסרלן סימן רכ"ב ובהגהות מרדכי דקידושין :
ומ"ש אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ד ופשוט הוא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי : ומ"ש אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן פשוט בסוף נדרים (שם) וטעמא דאשת ישראל פשוט שהרי אינה נאסרת על בעלה משום אונס ואשת כהן אע"פ שהיא נאסרת על בעלה לא הפסידה כתובתה משום דיכלה למימר אנא הא קאימנא גברא הוא דנסתחפה שדהו כלומר שקדושת כהונתו גרמה שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל מישרא שרי הילכך מזלו גרם:
ואם יש ע"א שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו ומהימן ליה כבי תרי וצריך לתת לה כתובה בקידושין ס"פ האומר (דף סו.) איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו אביי אמר אסורה רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכה וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי חייב לאפוקה ולמיהב לה כתובה ע"כ והא דאי מהימן ליה כבי תרי חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים שם ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל וא"ל עד א' שזינתה אשתו וא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ומשמע שבדין הוא חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים והכי משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו חייב לאפוקה וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ד ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דמשום לזות שפתים הוא ובסימן קע"ח סתם וכתב שאם דעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ולא כתב דמשום לזות שפתים בלחוד הוא כמו שכתב כאן ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כ"כ ואיפשר שמפני כך כתב כאן דאינו אלא משום לזות שפתים ושם כתב יוציא ויתן כתובה וצ"ע ומהרי"ק האריך בדינים אלו בשורש פ"א ופ"ב אחר כך מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה סי' אלף רמ"ט וז"ל מ"ש הרמב"ם שאם אמר ליה אחד מקרוביו שהוא מאמינו שזינתה אשתו הרי הוא חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה לא נתחוורו לי דבריו בזה עד כאן לשונו ובסימן אלף ורל"ז כתב דינים דשייכי לסי' זה והוא בתשובה להרמב"ן סימן קל"ג עיין עליהם ועיין דברי רבינו בסי' י"א ובסי' קע"ח ובכתבי מה"ר איסרלן סי' רנ"ב אם א"ל עד אחד אשתך זינתה בפניך ושתק אם היא אסורה עליו ועיין בר' ירוחם נכ"ג ח"ב:
ומ"ש רבינו וכן כשאומרת לו שזינתה אם הוא מאמינה וסומך על דבריה צריך להוציאה לצאת ידי שמים כ"כ הרמב"ם בפכ"ד ונראה דאינו נותן לה כתובה דהודאתה כמאה עדים דמי וכך מבואר בדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך ומשנה שלימה היא בפרק קמא דסוטה (ז.) אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת כתב מהרי"ק בשורש ק"י שאם אמר שהוא מאמינה דאסורה לו שיש אומרים שמנדין אותו על שגרם לבטל תקנת ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ . וכתב בשורש קס"ח אשה שזינתה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אין זו דין שוגגת להתירה לבעלה ומ"ש הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות דאשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר והביא ראיה לדבר כתב ר"י אשת ישראל שנאנסה מותרת ומוכח בפ"ד אחין דה"ה דשוגגת ואפי' היא שוגגת והוא מזיד אבל הוא שוגג והוא מזידה אסורה : אשה שהלכה בדרך עם ב' אנשים ובאה ואמרה שאחד מהם אנסה כתבתי משפטה בסי' ו':
כתב הרמב"ם מי שראה אשתו שזינתה וכו' עד לפיכך משביעה ע"ז ואחר כך נותן לה כתובה הכל בפכ"ד מה"א ויש חסרון בדברים אלו בספרי רבינו אצל מ"ש אבל מדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע"י גלגול שצריך לכתוב קודם לכן בסמוך ואם הודית לו שזינתה תצא שלא בכתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה אבל מדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע"י גלגול ותחלת דברי הרמב"ם כבר נתבארו בדברי רבינו בסמוך ולא כתבם אלא מפני דין השבועה שנתחדש בענין זה בדברי הרמב"ם והסופרים השמיטוהו וטעם הרמב"ם בשבועה זו משום דבראה אותה בעצמו הוה ליה כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך על השטר צריך לישבע אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר אמר לו הוה ליה כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא:
ומ"ש האומר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה עד שתשתה ואם מת חולצת ולא מתיבמת משנה בפ"ק דסוטה (דף ב.):
ומ"ש ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' בפרק ארוסה (ד' כד) תנן מתו בעליהן קודם שלא שתו ב"ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב"ה אומר לא שותות ולא נוטלות כתובה ומפרש בגמרא דה"ק כיון דאין שותות משום דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא לא נוטלות כתובה ובסוף פרק אלמנה ניזונת (דף קא.) תניא נשים שאמרו חכמים שיוצאות בלא כתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין לה תוספת וכ"ש מנה מאתים כלומר אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא וכ"כ הרא"ש כלל ל"ב סי' ט':
ומ"ש שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר היינו משום דלא תימא כיון שהוא גרם לה שקינא לא היה להפסיד כתובה לכך אמר לא כי אלא מעשיה הרעים גרמו לה שנסתרה וכתב הרא"ש בתשובה הנזכרת דכיון דאסורה לבעלה אסור להתייחד עמה כדתנן (סוטה ז.) ומוסרין לו ב' ת"ח שמא יבא עליה בדרך והאומרין שאין כופין אותו להוציאה טועים הם וכיון שאסור להתייחד עמה אינו רשאי לשהותה בביתו שמא יבא עליה וכופין אותה להוציאה מביתו ואפי' רצה למחול על קינויו לאו כל כמיניה דמסקי' בסוטה פרק ארוסה (כה.) דבעל שמחל על קינויו לפני סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול ע"כ. ומ"ש אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה וכו' הכל פשוט ע"פ מה שנתבאר דכל שראה אותה שזנתה יוציא ויתן כתובה אחר שישביעו ואם הודית תצא בלא כתובה וכל שנסתרה אחר קינוי ושהתה כדי טומאה חשוב כזינתה :
שאלה לא"א הרא"ש ששאלת ראובן השביע לאשתו שלא תדבר לפלוני ולא תכנס עמו לבית הסתר וכולי בסוף כלל ל"ב ויש חסרון לשון בדברי רבי' שאצל מ"ש ודוקא שיש ב' עדים שנסתרה צריך להגיה ולהוסיף אבל נסתרה עמו בעד אחד אינה אסורה וכך כתוב בספרי רבי' המדוייקי' וטעמא משום דפלוגת' דר' אליעזר ורבי יהושע הוא בפ"ק דסוטה (ב.) והלכה כרבי יהושע דאמר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים: ואצל מ"ש אבל אם לא נכנסה לבית הסתר צריך להגיה ולהוסיף אלא דברה עם אחד מהם וכך כתוב בתשובה הנזכר וכך מבואר בפ"ק דסוטה:
ומ"ש בהא דהפסידה כתובתה היינו דוקא כשהתרו בה הוא ממה שנתבאר לעיל בסי' זה דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה: וכתב עוד הרא"ש בכלל הנזכר סימן י' על נשים שהמירו בשעת השמד מפני אימת מות וכאשר מצאו נס ונמלטו וחזרו לדתן שלא הפסידו כתובתן והאריך בטעם הדבר ותשובה זו כתבוה הגהות מיימון בפי"ח מה' איסורי ביאה כתב הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז על ראובן שראה באשתו דברים מראים שזינתה אם תיקן בזה ר"ג שלא יגרשנה והשיב כל כה"ג ח"ו שלא יתקן הרב שלא יגרשנה אדרבה הרב מצריך לגרשה כדי שלא תהא רשעה בתוך ביתו דלא גרע מרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכולי ואפילו אם תמצא לומר שהוא מדת חסידות מכל מקום היאך יתקן הרב שלא יתנהג במדת חסידות: מי שאומר שאשתו זינתה אם הוא נאמן ע' במרדכי דקידושין פרק האומר:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו יוצאו' וכו' מאכילתו שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים כגון דם או חלב וכו' אע"ג דאין צ"ל הוא כשמאכילתה דם או חלב וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ד אצל שקצים וכו' מ"מ כתב רבינו או אחד מכל האיסורים וכו' כדי לאשמעינן רבותא היכא שרצתה להאכילו ונודע לו ופירש או שהיא בעצמה אכלה דאע"פ שהוא דבר איסור כגון דם או חלב נמי לא אבדה כתובתה:
ואיזו היא דת יהודית וכו' בפ' המדיר (דף עב) תנן ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע ופריך ראשה פרוע דאורייתא (ואמאי לא קרי לה דת משה) ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור ופירש"י קלתה סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול למעלה לתת בו פלך ופשתן ומדברי הרמב"ם נראה דפי' קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות ואפ"ה כיון שאין עליה רדיד פי' צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ"כ הערוך בערך קלת דאע"ג שבשוק בכיפה של ראשה לבדה שרי מדאוריי' דת יהודית אסרה שבשוק עד שתתן על ראשה דבר אחר אבל בחצר בקלתה אין בה משום פריעת ראש עכ"ל:
ומ"ש ודוקא שיוצאת כן בר"ה וכו' שם א"ר אסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש הוי בה ר' זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי ונראה מפירש"י וכן כתבו התוספו' דהכי פירושו ואלא בחצר אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאם לא כן לא הנחת בת לא"א וכן פי' הר"ן מביאו ב"י והקשה ב"י לפי זה בהא דכתב רבינו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא דמשמע לא תצא מבעלה על ידי כך אעפ"י שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפילו פריעת ראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה עכ"ל וע"ק דה"ל לרבינו לפרש דכל אשה בתוך חצירה מותרת בפריעת ראש לכתחילה אבל בלשון הרמב"ם לא קשה שכ"כ בפכ"ד אם יוצאה לשוק או למבוי מפולש אע"פ ששערה מכוסה במטפחת הואיל ואין עליה רדיד עברה על דת יהודי' ואם יצאת בראש פרועה מחצר לחצר בתוך המבוי הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת עכ"ל. משמע דאם אינה מכוסה במטפחת אלא פרועה לגמרי עוברת על דת היא ומשמע נמי דדוקא מחצר לחצר בתוך המבוי אבל בתוך חצירה מותרת לכתחלה בפריעת ראש לגמרי מיהו אפשר לפרש לאיסורא והכי קאמר דמחצר לחצר בתוך המבוי ומכוסה במטפחת ובלא רדיד לאו עוברת על דת היא שתצא אבל מיהו דבר שאין הגון הוא דומיא דלא חגרה סינר דסמיך ליה בחלוקה אחת אבל בתוך חצרה הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פרועה לגמרי אסור אפילו בחצרה ופירוש זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם וכדמשמע נמי מלשון רבינו דאפילו יוצאה מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא מבעלה על ידי כך כיון שמכוסה במטפחת אבל דבר שאינו הגון הוא אבל כשלא הלכה מחצרה דבר הגון הוא כיון דמכוסה במטפחת אבל פריעת ראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה והא דפריך בגמרא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו הכי פירושו דאי בחצר קאמר דקלתה אין בה משום פריעת ראש הא פשיטא היא ולא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן דאי איתא דקלתה בחצר לאו דבר הגון הוא לא הנחת בת לאברהם אבינו דכולן הולכות בחצר במכוסה במטפחת על ראשן בלא רדיד ומשני דאתא לאשמועינן דאף מחצר לחצרו דרך מבוי נמי אין בה משום פריעת ראש אבל לעולם אף בחצרה בלא קלתה אסור בפריעת ראש לגמרי והא דכתב רבינו לא תצא היינו דוקא ביוצאה מכוסה במטפחת ומיירי ביוצאה מחצרה למבוי שאינו מפולש אי נמי מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו התם הוא דלא תצא אבל שאינו הגון הוא אבל בנשארה בחצרה דבר הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פריעת הראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה זוהי דעת הרמב"ם ורבינו והוא דעת הערוך שכתב אבל בחצר בקלתה אין בה משום פריעת ראש דמשמע דאפילו בנשארה בחצרה בעינן קלתה והכי נהוג בכל גבול ישראל דאפילו בפני אנשי ביתה אינה שרויה פריעת ראש בלא מטפחת וכיפה בראשה ודלא כפירוש רש"י ותוספות והר"ן:
וכן הטווה וורד וכו' משנה שם וטווה בשוק ובגמרא אמר ר"י אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה וורד כנגד פניה וסבירא להו לפוסקים דרב חסדא מוסיף דאף כשאינה מגלה זרועותיה אלא טווה בשוק ורד כנגד פניה ומכל מקום דוקא בטווה בשוק ורד וכולי אבל בטווה בשוק ואינו ורד כנגד פניה אי נמי בטווה ורד כנגד פניה ואינו בשוק לא עברה על דת יהודית וז"ל התוס' ר"ת פי' טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזה עזות מצח ופריצות עכ"ל ופשיטא דר"ל בטווה בשוק כדפרישית וכדתנן וטווה בשוק וכדכתב הרמב"ם להדיא:
וכן המדברת והמשחקת וכולי משנה שם ומדברת עם כל אדם ובגמרא אמר ר"י אמר שמואל במשחקת עם הבחורים. נראה דתרתי אשמועינן חדא דוקא במשחקת אבל מדברת בלא משחקת לית לן בה אידך אשמועינן דוקא בחורים שהם גדולים לאפוקי במשחקת עם קטנים אבל ודאי לאו דוקא בחורים דאינן נשואי אשה דה"ה בעלי בתים אלא למעוטי קטנים אתי כדפרי' והא דלא נקט רבינו משחקת גרידא לדיוקא אתא דדוקא מדברת ומשחק' אבל מדברת גרידא לית לן בה והא דקאמרי בעובדא דערבית דחזיתא לרבה בב"ח דקאזיל בתרא דרב עוקבא ופסיקתיה לפילכא שדיתיה וא"ל עולם הב לי פלך ואמר בה מדברת עם כל אדם צריך לומר דמה שפסיקתיה לפילכא בכוונה ושדיתיה כדי לכנוס עמו בדברים שלא לצורך זהו נקרא ג"כ משחקת עם בחורים אבל אם מדברת עם בחורים מה שהיא צורך לה לית לן בה:
וכן המקללת אביו בפניו או בפני בנו פי' אביו של בעלה מקללת בפני בעלה או מקללת אביו בפני בנו של בעל וה"א להדיא בגמרא אהא דתנן אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו אר"י אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו אמר רבא דא"ל ניכליה אריה לסבא באפי בריה אבל הרמב"ם לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעל וכתב בכסף משנה דהרמב"ם מפרש דרב יהודה ורבא פליגי דלר"י אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא עכ"ל:
ומ"מ לא אבדה כתובתה אא"כ יש עדים וכולי כתב ה' המגיד דלא יכול להשביעה אלא א"כ דידוע שעברה על דת אלא שנחלקו ואם היה לאחר ההתראה אם לאו או אם היתה שם התראה כלל אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו נראה דאינו יכול להשביעה וכו' עכ"ל והכי משמע מדברי רבינו אלא דקשיא לי היכא דידוע בעדים שעברה על דת משה היאך מוסרין לה שבועה אלא הבעל ישבע ויפטר וכדלעיל בסי' צ"ו: ומ"ש ואם רצה לקיים וכו' פי' היכא דאיכא עדים והתראה קא מיבעיא לן בפ' ארוסה אי רשאי לקיים ולא איפשיט' כ' הרא"ש והר"ן דפסק הראב"ד דמספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה עליו שיגרשנה וכ"כ הרמב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א:
כל אלו וכו' ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו פירוש בשבילה מחמת שהיה משתמש בהן וכן נגנב או נאבד שלא מחמת פשיעתו אבל אם מכרן ואכל דמיהם או נגנב ונאבד בפשיעתו מוציאין ממנו וע"ל בסי' קנ"ה:
אין עדים שזינתה וכו' משנה סוף נדרים ואם יש עד אחד וכו' פלוגתא דאביי ורבא ס"פ האומר והלכה כרבא דשריא ליה דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא מיהו מעובדא דההיא סמיא דא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה כתבו הרי"ף והרא"ש דחייב לאפוקה וכן כתב הרמב"ם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ומביאו רבינו בסמוך וכך הוא דעת רבינו אלא דכדי ליישב מאי דקשה מאי איכא בין אביי לרבא הא אביי נמי לא אמר אסורה על פי עד אחד אלא בדמהימן עליה כבי תרי דאם לא כן אינה נאסרת עליו בעד אחד וקאמר רבינו דהא איכא בינייהו דלאביי בדמהימן עליה כבי תרי אסורה עליו בדיני אדם וכופין אותו להוציא אבל לרבא אין כופין אלא אם כן בדאיכא שני עדים אבל בעד אחד אין כופין אותו להוציאה אלא דאסורה עליו מדרבנן משום לזות שפתים ורצונו לומר דאיכא לזות שפתים שאינו חושש לצאת ידי שמים. ואין כאן מחלוקת ולא שום סתירה בדברי רבינו ממ"ש בסימן קע"ח כמו שהקשה בית יוסף. וכתב לחלק דבסימן קע"ח מיירי כשהיא שותקת אבל כאן מיירי דהאשה צועקת ומכחישו לעד הילכך אינו אסורה עליו אלא משום לזות שפתים ומהרש"ל תירץ דבאשיר"י סוף פרק האומר גורס איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד ושתק מהו אביי אמר אסורה ורבא אמר הוי דבר שבערוה וכו' ובהא קאמר הרי"ף והרא"ש דכיון דשתק ומהימן עליו כבי תרי מיחייב לאפוקה בלא לצאת ידי שמים וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף דמיירי בדשתק הבעל וכך הם דברי רבינו בסי' קע"ח ומ"ש לשם והיא שותקת ט"ס הוא וצריך להגיה והוא שותק וכן פי' התוס' לשם דמיירי בהוא שותק ומשום הכי חייב לאפוקה בדמהימן ליה כבי תרי מדינא אבל הכא מדבר רבינו בדלא שתק אלא השיב לו מניין לך זה שמא את טועה או כיוצא בזה אפי' אם לאח"כ מאמין אליו אינו חייב להוציאה אלא משום לזות שפתים עכ"ל וכל זה אין לו שורש דמ"ש ב"י לחלק בין כשהיא שותקת זה לא נזכר בגמרא ולא בפוסקים ואין ספק דט"ס הוא גם מ"ש מהרש"ל דהכא מיירי בדלא שתק הבעל אע"ג דודאי אמת הוא חילוק זה מ"מ משמע ודאי דהחילוק הוא בזה האופן דאם שתק ומהימן עליה כבי תרי אסורה עליו מדיני שמים אבל כשלא שתק אלא אומר איני מאמינך מותרת לו לגמרי אפילו מדיני שמים ואם אח"כ נמלך ומהימן עליה כבי תרי חזר הדין כאילו שתק מעיקרא אבל דין זה דכשלא שתק מעיקרא ואח"כ מאמין לו שיהא הדין שאסורה עליו משום לזות שפתים לא ראיתי לו שום סמך בתלמוד ובפסקי הגאונים והעיקר הוא כדפי' דכאן נמי מיירי רבינו דשתק הבעל ולא בא רבינו כאן אלא לפרש הטעם מפני מה החמירו עליו דאסורה לו כיון דמדאורייתא שריא ואמר דהטעם הוא משום לזות שפתים ודו"ק
וכתב הרמב"ם מי שראה וכו' עד אבל מדברי אחר וכו' פי' בראה אותה מעצמו הוא דיכול להשביעה דה"ל כטוען פרעתיך וכו' אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר א"ל ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל אבל בספרים שלנו כתוב ברמב"ם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אותה ע"כ וכן כתוב בסמ"ג ור"ל בטענה אחרת אינו יכול להשביעה וכך היה גורס ה' המגיד והקשה על זה מ"ש טענה זו מטענה אחרת ועוד כתב דאם יש שם ע"א דפשוט הוא שמשביעה להכחיש את העד ע"כ:
האומר לאשתו בפני עדים וכו' עד ואח"כ נותן לה כתובה הם דברי הרמב"ם ספכ"ד דאישות ומ"ש אבל בינו לבינה וכו' כתב הרב המגיד דה"א בפ"ק דסוטה א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסור לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו דכל שמעשיה גורמים לה לאסור תצא בלא כתובה עכ"ל והקשה מהרש"ל דהכא משמע דחושש הרמב"ם לדברי ר"י ב"ר יהוד' דפ"א דה' סוטה כתב בפשיטות דבעינן ב' עדים בקינוי ולפע"ד לא קשה כלל דבפ"א דסוטה לא כתב דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אף עפ"י שאסורה עליו לר"י בר יהודה מ"מ צריך שיתן לה כתובה כדכתב רמב"ם כאן להדיא וכך הוא דעת רבינו שכתב כאן כלשון הרמב"ם ובסימן קע"ח כתב לההיא דרבי חנינא דשמא הלכה כר"י בר יהודה ואסורה עליו: עוד הקשה מהרש"ל בהא דאמר אסורה עליו בזמן הזה וכו' דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי אסורה עליו עולמית דהא לכ"ע אין משקין אותה ע"פ עצמו שאומר שראה שנסתרה אא"כ דאיכא ב' עדים כדלקמן בה' סוטה וי"ל דלא נקט רבינו בזמן הזה אלא משום סיפא דאם הודית שנסתרה אלא שאמרה שלא נטמאה דבזמן הבית היו משקין אותה אבל בזמן הזה דאין משקין אותה ה"ז אסורה עליו עולמית והרב ב"י בכ"מ הקשה קושיא זו ותירצה בדרך אחר ע"ש. וכתב מהר"ם מ"ץ אשת איש שהמירה דתה דעתי נוטה שלא הפסידה נדונייתה דהיינו מה שהכניסה לו ונ"מ שלה אע"ג דרב נטרונאי גאון כתב שיכול בעלה לעכב עליה מליטול כתובה ואף כל מה שנתן לה יטול ממנה וכן אם קדם בעל בנכסיה זכה בנכסיה שכל הקודם בהן זכה אמנם רש"י פסק דמומר יורש קרוביו וכן פריב"א דמומר יורש אביו וכ"כ בא"ז בשם ראבי"ה וכ"כ הסמ"ג בה' נחלות ומשמע שיורש קרוביו אפילו היה ביד אחרים א"כ קל וחומר שנוטל מה שהוא של עצמו ולא יזכה בהן אחר עכ"ל ועיין במרדכי פרק קמא דקידושין האריך במחלוקת זה בשם כמה גדולים:
דרכי משה[עריכה]
(א) ועיין במהרי"ל סימן ע"ד:
(ב) וסיים שם אמנם אם היא עוברת על דת בדברים אחרים יוכל להוציאה הואיל ואינו עובר באותו עון וכ"ה בהגה"מ פרק כ"ד:
(ג) ע"ל בסוף סימן זה מדין זה. כתב מהרא"י בכתביו בסימן ש"ח דהאידנא דאנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דיקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה משום נדרים וכו' וע"ש אם האשה אינה בת בנים ונודרת ואינה מקיימת אם יכול לגרשה בלא כתובה ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ה' אשה שהמירה אי מיקרי עוברת על דת שהפסידה כתובתה ועכ"פ לא הפסידה הכתובה רק אחר התראה כשאר עוברי על דת וע"ש:
(ד) ולי נראה דודאי אף רבינו בעל הטור מודה לדבר זה וכ"כ לעיל סימן כ"א דאין איסור ללכת בפריעת ראש אלא דוקא בשוק ולא נקט כאן לא תצא אלא למידק מינה דצניעות מיהא הוי ששום אשה לא תראה שערה כלל אפילו בבית וכמו שמצינו במעשה דקמחית זכתה משום זה שיצאו ממנה כהנים גדולים:
(ה) ונראה דמיירי בהתרו בה דאי לאו הכי אפילו הוי עוברת לא הפסידה כתובתה כדלקמן:
(ו) בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ט דאם קללה זקנו של בעל לפני הבעל הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו עכ"ל. וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקנו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה:
(ז) כתב הגה"ת מיימון פרק כ"ד אשה שגזמה לבעלה שרצונה לשכור עכו"ם עליו להורגו אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת:
(ח) וז"ל שם דא"צ התראה בשעת מעשה כמו בדיני נפשות אלא כל שהתרו בה שאם תעשה תפסיד כתובתה ויוציאנה בהכי סגי וכ"כ המרדכי פרק המדיר תשובת מוהר"ם והיא בתשובת מיימון השייכים לסדר נשים:
(ט) ובמ"מ פכ"ד דאישות דוקא בכה"ג שהיא מודה שעברה ע"ד אלא שלא התרה בה צריכה שבועה אבל אם אמרה שלא עברה כלל אין יכול להשביעה כיון ששטר כתובה בידה ולא מחזקינן אינשי ברשיעי וכו' ולא משמע כן מדברי הרמב"ם שבסמוך:
(י) נראה מתשובת מוהר"ם שצריכה להתרות לה שאם תעשה עוד כזה תפסיד כתובתה וזה מיקרי התראה וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח' ודלא כהגהות אלפסי דף תק"ד ע"א שכתב דא"צ להתרות רק שלא תעשה עוד:
(יא) וכתב הגהות מרדכי דיבמות דף תס"ב ע"ד ירושלמי אם אמרה טמאה אני לך ונתנה אמתלאה לדבריה נאמנת ואם לאו אינה נאמנת עכ"ל וכ"פ מהרא"י בפסקיו סימן רכ"ב דאם אומרת טמאה אני לך ויש רגלים לדבריה נאמנת וע"ש:
(יב) ובהגהות מרדכי דקידושין דף תרס"ג ע"א דדוקא דלא נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן אבל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ולא אבדה כלום עכ"ל כתב מהרי"ק שורש פ"א במקום שנהגו שכל אחד מוסיף שליש על הנדוניא מפני שיכול להשתכר בנדוניא אותה הוספה מיקרי נדוניא אבל במקום שכל אחד מוסיף מה שירצה מקרי תוספת ולא נדוניא וע"ש:
(יג) כתב המ"מ פכ"ד בשם התוס' א"א שאמרה טמאה אני לך והבעל אומר שמאמינה אינה נאמנת לומר אח"כ שנאנסה שכבר שויה הבעל אנפשיה חתיכה דאיסורא. כתב המרדכי ס"פ ב' דיבמות עד אחד מעיד עליה שזינתה והיא מודה לדבריו הפסידה כתובתה אבל לא נכסיה שהן בעין וע"ש שהאריך בדינים אלו:
(יד) וכן הוא בהגהות מיימון פכ"ד דאישות. וכתב עוד שם דאינו נאמן בזמן הזה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת כמו אם היתה אומרת טמאה אני לך כו' וכן הוא במרדכי פרק האומר דף תרס"ב ע"ג ושם כופין אותה לשמש עמה כו' וכן פסק הרשב"א בתשובה סימן רל"ז והיא בתשובת הרמב"ן סימן קל"ג דבמקום שאינו יכול לגרש בלא רשות האשה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי עד אחד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכופין אותו לקיים עונתו וע"ש אבל לקמן בתשובות מוהר"ם שכתבתי בסמוך לא משמע כן ועיין לקמן עוד כתב שם דהיכא דידעינן שהיה שונא לה מתחלה והוא מתקוטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דמחמת שנאה אומר כן וכתב עוד דאפשר לומר דכל זמן שהיא מכחישתו לעד אע"ג דעד מהימן ליה אינו חייב להוציאה וכבר נתבאר לעיל דמדברי הטור משמע דאף במכחישתו יש לגרשה משום לזות שפתים. וע"ש שהאריך בדינים אלו במהרי"ק שורש ק"ז:
(טו) וכ"מ בתשובת הרשב"א סימן אלף קפ"ט:
(טז) ע"ל סימן י"א בענין דרישה וחקירה בעדים הבאים לאסור אשה על בעלה:
(יז) בתשובת מוהר"ם והוא במיימוני סוף הלכות נשים ובהגהות מרדבי דיבמות ד' תס"ד ע"ד דהרבה קרובים אינן נחשבים אלא לעד אחד ואי מהימן ליה כבי תרי ולא העיד רק אדבר מכוער אז לא יוכל לגרשה בעל כרחה וצריך למיתב לה כתובה אבל אי העיד על טומאה יוכל לגרשה בעל כרחה הוא הדין אי איכא עדי דבר מכוער כללא דמילתא אי מהימן ליה כבי תרי יזרוק לה גט בע"כ ואם אינו יכול לזרוק לה גט ישא אחרת ויש לשאול פיה אם לא תשיב תשובה נכונה ומיושרת על כל דבר תפסיד אף הכתובה עכ"ל וכתב שתשובה זו חולקת על מ"ש לעיל דהשתא בזמן הזה אינו נאמן לומר דמאמין לעד וכ"מ תשובת מוהר"ם בכל עוברת ע"ד יוכל לגרשה בע"כ דבכה"ג לא גזר ר"ג וכן כתבתי לעיל ריש הסי' וכ"כ הרשב"א סי' תקנ"ז והביא ב"י ס"ס זה וכתב דאפי' במקום שאינו אלא מנהג חסידות לגרשה בכה"ג לא גזר הגאון כתב מהרי"ק שורש פ"ב דלא מיקרי מהימן ליה כבי תרי אלא דוקא שנאמן אליו בכל דבריו אבל בלא"ה אלא שמאמין לו בדבר זה משום דבלא"ה נחשדת קצת לא נאסרה עליו משום עדות זה וע"ש וע"ל סי' קע"ט דין פסול עדות ועדות מוכחשת בדינים אלו:
(יח) וכ"ה בהגהות מרדכי דיבמות דף תס"ב ע"ד כדברי הרמב"ם אבל במ"מ פכ"ד חולק על הרמב"ם בזה. כתב ר"י בתא"ו ני"ג ח"ב ע"א אומר לו אשתך זינתה בפניך ושתק העד נאמן זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא שלא חששתי לדברי העד מה שאין כן בשאר איסורים עכ"ל. כתב מהרא"י בפסקיו סימן רכ"ב דאם הנחשד אומר שזינתה עמו והיא הודית לדבריו לפני איש אחד שנטמאה אותן ב' מצטרפין ואסורה לבעלה כו' והרשב"א כתב סי' תקנ"ב דהנחשד נאמן עליה כשאר ע"א דפלגינן דבוריה ע"ש וכתב עוד מהרא"י שם על אשה שאמרה לפני אחד שזינתה ואח"כ לפני בעלה אומרת שהוא שקר אינו כלום דחיישינן שמא תחלה כשהודית עיניה נתנה באחר אע"ג דחוזרת בה לאו כלום הוא וע"ש שהאריך בזה וכן הוא במהרי"ק שורש פ"ב כתב מהרי"ק שורש פ"א קטנה שזינתה אפי' בעדים לא הפסידה נדונייתא שהכניסה לו אפי' מה שאינו בעין וע"ש בדינים אלו לקמן ע"ל סי' ד' אחד אומר על אשתו שזינתה וחזר ואמר שמשום כעס דבר כן וע"ל סי' י"א מדיני דבר מכוער ועוד יתבארו מקצת דינים אלו לקמן סי' קע"ח אי"ה וע"ל סי' ז' בדין נשים שהמירו ואחר כך חזרו לבעליהן אי הפסידו כתובתן וע"ש כתב מוהר"ם פדו"ה סימן ל"ד באשה שאמרה שזנתה אע"ג שאינה נאמנת אם עמד בעלה וגירשה ועומדת בדבריה אסור להחזירה ואפי' החזירה יש לחוש:
(יט) כתב מהרי"ו סי' ח' דוקא שדיבר בזה הלשון אבל בלשון דלא הוי קינוי לא נאסרה וע"ל סי' קע"ח איזה לשון הוי קינוי:
(כ) וכ"כ מהרי"ו סי' ח' וכתב דאם א' מעיד על הסתירה הוי דינו כאילו מעיד על הזנות וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות סוטה ויתבאר לקמן סי' קע"ח. כתב עוד מהרי"ו בתשובה הנזכרת שאם ראוה ב' עדים שנסתרה עם עכו"ם אפי' בלא קינוי הוי דבר מכוער ואם היא אומרת טהורה אני יש לדרוש ולחקור היטב אם אינה נותנת אמתלא ברורה אפשר דאסורה לבעלה וגם כתובה הפסידה אפי' בלא קינוי אם לא ראו ב' עדים רק ע"א ונשים לא נאסרה בלא קינוי כו' וע"ל סי" י"א בדין דבר מכוער ולקמן סי' קע"ח בדיני סוטה אשר משם יצא לך דין זה:
- ^ צ"ל "הודית" או "הודתה".