תרומת הדשן/ב/רכב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן רכב שלומך יסגא לחדא. גברא דלבוש מדא. אהובי עמיתי מה"ר ישראל. אשר דרשתני על עובדא חדא דאשת כהן אחת היתה מושכרת לגברא חד איניש מעלי ומהימן וגדלה בניו הקטנים. והמה שכבו עמה בחדרה וגם בתולה אחת שכבה עמהן בחדר והיה ג"כ לגברא ההוא משרת פנוי בביתו והבתולה ראתה שהמשרת נכנס בחדר הזה וספרה הדברים לקרוביה עד שהגיעו הדברים לההוא גברא בעה"ב שוב עמד הבעה"ב בלילה באשמורת שלישית והלך לחדר שהיה המשרת שוכב שם וקרא ולא ענהו והיה עם בעה"ב ג"כ נער אחד וכעלות השחר יצאתה המשרתת מחדרה ואמרה לנער מי צועק בחדרי ובכן הלך בעה"ב לדרכו ובבקר קרא למשרת וא"ל מה עשית בחדר המשרתת וגלגל עמו בדברים עד שהוציא מפיו שהודה לו שזינה עמה ובקש תשובה על ככה אז קרא בעה"ב ג"כ למשרתת והוכיח אותה בדברים בתחלה אמרה להד"מ וא"ל בתי הרי הוא הודה לי שזיניתם אז חזרה ואמרה לבעה"ב אמת היה אצלי אב"ר ע"ר הו"ט ני"ט רעכ"ט ביי"א מי"ר גלעג"ן ולא פירשה דבריה יותר כל זה הגיד לך בעה"ב בלי תורת עדות רק בינו לבינך. אח"כ יצא הקול ויבא הכהן בעל האשה להושיב הלומדים ועמד ואמר בפני רבים והרבנים שאינו מאמין על אשתו שום דבר רע כי לא מצא בה עול מעולם גם האשה צעקה במר נפש ואמרה שהכל שקר וכזב ובקשו היא ואביה שיכריזו לה חרם עבור עדות וכן עשו והכריזו חרם ושאלה את הנערה אשר שכבה אתה בחדר שגם ממנה יצא הקול והעידה ע"פ החרם שפעם אחת היתה שוכבת על מטה אחת באותו החדר ולא על מטה המשרתת והיה נר דלוק באותו חדר ונכנס המשרת באותו חדר ונפל בבגדיו על רגלי המטה והיא היתה שוכבת במטה ועמדה המשרתת ויצאה ושום דבר אחר לא ראתה יותר ואז נפלה קטטה בין מקבלי העדות ולא מצאה האשה וקרוביה שהועד יותר ע"כ סיגנון הך עובדא דשאלת לן עלה. ועתה תמיהני עליך כי דקדקת בהעתקת כתב מהר"א שי' ששלחת לי ששנית לכתוב הך עובדא בדבר אחר דאיהו כתב בהך עובדא שהאשה הודיתה שזינתה עמו וכתב ופסק עלה ממשנה אחרונה דנדרים ובצורה דלעיל כתבת לי שלא הודית מעולם להדיא שזינתה אלא אמרה ע"ר הו"ט ני"ט רעכ"ט ביי"א מי"ר גלעג"ן ונוכל לפרש דבריה שפיר ולומר שבא עליה דרך איברים או גיפפה ונשתגע עמו ושכב עליה והנשימו המנאפים אבל גוף המעשה לא עשו כההיא בתשובת המיימוני דמינה מייתי מהר"א ראיה ובצד זה עיקרא דהך דינא תליא אמנם אחרי דמהר"א שי' וכן אתון דייניתון אהך עובדא כאלו אמרה טמאה אני לך גם אני אדון אכה"ג ואבא בתחלה לדקדק בדברי התוס' פרק ב' דיבמות ובכתובות פ' קמא ופרק אע"פ דסתרי אהדדי כמו שכתב ומתוך דקדוק זה תצא לנו הוראה אנדון זה כמו שאבאר. התוס' פ"ב דיבמות בשם ר"י מוקמי ההוא עובדא דשילהי דנדרים באומרת טמאה אני לך משום דאם איתא דעביד איסורא אירכסי הוה מירכס כיון דשוייה נפשה חד"א ומוקמי לה דאיתתא שריא ר"ל לבועל והתוס' פ"ק דכתובות דף י"ג ובפ' אע"פ דף ס"ג משמע נמי מדבריהם דלא ס"ל לאוקמי הנהו עובדי באומרת טמאה אני לך והשתא התוס' פ"ב דיבמות ופ' אע"פ נמי דלית נגר וב"נ דפרקינהו אהדדי בחד אפי דהא פליגי בהדיא כשלחן ערוך לפנינו ונראה דההיא דיבמות היינו דעת ר"י כמו שהזכירוהו להדיא ודאע"פ היינו מסקנת רשב"א שחבר התוס' כדכתב וכ"נ כו' ולשון זה בכ"מ בתוס' דעת רשב"א משנ"ץ שחבר התוס' הוא ופליגי בהני סברות דר"י אין נראה לו לאוקמי הנהו עובדי בבועל משום דלשון איתתא שריא לא משמע הכי אלא לגבי בעל האשה בההיא זימנא ולרשב"א אין נראה לאוקמי בטמאה אני לך דאין סברא כלל להתיר כה"ג הואיל ושוויה אנפשה חתד"א ואין לומר דרוב נשים משקרות בכה"ג כיון דאיכא נמי רגלים לדבר כמו שאבאר הא קמן דהתוס' דיבמות נמי הוצרכו ליישב שאין לתמוה אמאי שרינן כה"ג. ומאי דקשה לך מ"ש ממשנה אחרונה דלא חיישינן התם למאי דשוויתה לנפשה חד"א פשיטא דמתרץ הוא יפה כמ"ש בלשון דהיכא דאיכא רגלים לדבר נמי בלא"ה ואומרת נמי טמאה אני כה"ג אין להתיר ותדע דהכי הוא דהא התוס' דיבמות הוצרכו ליישב אליבא דר"י אמאי שריין ההוא עובדא הא שוויא אנפשה חד"א וכן אשיר" התם כתב הכי ליישב אליבא דר"י ומאי קשה להו משנה שלימה היא בנדרים דלא חיישינן לה אע"כ לא קשה להו אלא היכא דאיכא נמי רגלים לדבר וק"ל והתוס' פ"ק דכתובות מי נימא דס"ל כמסקנת התוס' דפ' אע"פ דלגבי בועל איירי ולא באומרת טמאה אני לך. י"ל ברווחה דמקשה אהא דקאמר תלמודא מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ומפרש התם דמלקין קאי אפנויה ולא על א"א משום דאתה מוציא לעז על בניה וא"כ ע"כ אין אוסרין על היחוד אפי' לבועל שאם תאסור לו אתה מוציא לעז כדאיתא פרק שני דיבמות הא ביש לה בנים כו' להנהו גאונים דמפרשים השיטה תצא מבעלה ותו דאין אוסרין על היחוד משמע כלל אין אוסרין לא לבעל ולא לבועל מדלא פליגי באוסרין גופיה וכולי בא"א ולא בפנויה וא"כ תקשה ההיא דשלהי נדרים ומתרץ דנואף שאני דאפילו אי נימא דס"ל לתוס' דפ"ק כר"י דפ"ב דיבמות איכא נמי ליישב מהך סברא מדלא מפליג כולה בא"א בין אוסרין לאוסרין משמע להו דאין אוסרין כלל משום יחוד וא"כ תקשה ההיא דנדרים דמשמע התם אי לאו טעמא דניחא ליה דלימות כו' אסורה והיינו ע"כ מטעם יחוד דאי לאו יחוד הא משנה שלימה היא דאפי' אומרת טמאה אני צריכה להביא ראיה לדבריה וא"כ הו"ל לפלוגי בין אוסרין לאוסרין וכ"ת כוליה ביחוד לחוד קמפלגי ולא ביחוד בהדי טמאה אני ודאי אי הוי מלקין נמי בא"א הוי שפיר לפלוגי הכי דאע"ג דמלקין איחוד לחוד אפ"ה אין אוסרין עלה אבל כיון דאפי' מלקות בא"א ליכא הוה ניחא טפי לפלוגי בא"א כוליה ונימא הכי דאע"ג דיחוד בהדי טמאה אני אוסרין עלה ביחוד לחוד לא אסרינן וק"ל והוצרכו לפרש דנואף שאני אע"ג דאיירי באומרת טמאה אני לא הוי סגי כדפירשתי הארכתי קצת ללא צורך דאין כאן דוחק כלל אי סברי התוס' פ"ק כמו בפ"ה אלא לצורך מלתא אחריני נפיקנא להאריך. ומהשתא נראה דאפי' לדברי התוס' דפ' אע"פ המחמירין טובא ואפי' אי הוה תוס' דיבמות וכל הגאונים סברי כוותייהו אפ"ה נד"ד שריא דהא כתבי התוס' פ' אע"פ בהדיא [דהא] דאין להתיר באומרת טמאה אני דוקא משום דשוויה נפשה חד"א אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן אלא הואיל ויש רגלים לדבר כדפי' לעיל ואיהו נמי מודה לא אמר כה"ג דהנשים משקרות להאכילה דבר האסור לה וכיון דהכי הוא א"כ נ"ד שהבעה"ב אף ע"ג דגברא מעלי ומהימן הוא ולב הבעל סומך לדבריו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאתה שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו בודאי שכך הודית לו מ"מ לא הות אסירא ליה אלא מטעם דשווייה אנפשה חד"א ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפרישית לגבי דידה לא שייך כלל לאוסרה משום דגברא דמהימן שיש לו לב לסמוך עליו קמסהיד דהא איהי ידעה אי קלקלה אי לאו ומה שייך שיסמוך לבה ע"ד של זה ולגבי דבעל אין כאן דבריו לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן נתנה עיניה באחר ולכך אמרה טמאה אני ולפיכך ממ"נ שריא ק"ל כי לפ"ד אמת ויציב חלוק זה. ומ"ש דמשום דאשת כהן היא נחמיר בה טפי ואע"ג דאית לן צדדין להתיר כדאמרינן פרק האשה רבה איסור כהונה שאני נראה דאין כאן בית מיחוש דלאו בכל מילי אמרינן איסור כהונה טפי חמיר מדלא משני הכי פ"ב דכתובות אהא דפריך אבולשת העיר שכבשה כרכם אלא דוקא בהא שנישאת לאחד מעדיה כמו שמחלק מהר"א שי' אי משום דתרי ותרי איכא לזות שפתים טפי דאפי' חד לגבי חד איכא לזות שפתים כדאיתא פ"ב דכתובות ותו נראה לומר דדוקא אאיסורי כהונה דלגבי ישראל שרי כדפרישת התם דאיירי כה"ג שאתו תרי ואמרו לא מת באותו שעה שנשאה זה ואח"כ מת ונמצא אסורה לו משום ז?ינה כה"ג אמרינן איסור כהונה שאני דכיון דלישראל שרי ודוקא לכהן קדשתו תורה לאסור לו הקפידה תורה לקדשו כדי לברר קדושתו ולהחמיר על המצות שנצטוו לו יותר מישראל אבל מילתא דלישראל נמי הוי איסור לא שייך התם וקדשתו ולכך קאמר איסור כהונה שאני ולא קאמר לכהן שאני משמע דוקא איסור דליתיה אלא בכהונה. ומ"ש שמרננים לומר דלא אמרינן בנדון דידך נתנה עיניה באחר דקצווחה ואמרה אוהבת את בעלה ומכחשת כל האומרים דהודית דטו?מאה היא אין מוכח מילתא דלא נתנה עיניה באחר הנ"מ מדפסק אגרא ודקארי לה מאי קארי לה דע"כ אשה זאת אם אמת הוא שהודית כבר שהיא נטמאת א"כ אח"כ נשתנה דעתה אי מחמת עצמה אי מחמת אביה וקרוביה דאלפוה שתכחש בידים ורגלים ולא תודה מידי שנטמאת מגודל הבושה ופגם משפחה ולפ"ז נוכל לומר נמי דלעולם בשאמרה טמאה אני נתנה עיניה באחר ואח"כ זכרה היא בעצמה או הזכירוה ואלפוה מרוב בושת ופגם שיצאו לה ולמשפחתה נתחזקה נגד יצרה ולבה והעלימה עיניה מאחר שנתנה בו תחלה והפכה דבריה ק"ל מזה אין להאריך. ואי ה"ל לדקדק בנדון זה כך הוה לן לדקדק דכיון דהעיד הבעה"ב שבתחלה כפרה ואמרה להד"מ עד לבסוף שאמר לה שהחשוד הודה הודתה גם היא מוכח מילתא דלא נתנה עיניה באחר דאל"כ מעיקרא ה"ל להודות וכסברא זו אמרינן בכמה דוכתין בתלמוד דשתק מעיקרא ולבסוף צווח ובעי תלמודא בכל דוכתין טעמא ואת"ל אמאי שתיק מעיקרא דאי לאו הכי אמרינן מדשתק מעיקרא אע"ג דצוח לבסוף לאו כלום היא אמנם הא נמי לאו מילתא היא דהתם נמי טעמא דאמרינן מיהדר קהדר אמאי דשתק מעיקרא ובנ"ד אי נמי דמהדר קהדר אפ"ה שפיר דמי דבתחלה לא היה בדעתה לומר שקר ולקבל בושת ופגם בשביל אחר שנתנה בו עיניה אח"כ מכבשה יצרה לתת עין באחר ואמרה טמאה אני אע"פ שאינה טמאה. ותו דמוכח בתשובה במיימון בסיום אותה תשובה דאייתי לה מהר"א יצ"ו באחד ששמע מאחורי הכותל כו' דחיישינן שתערים היא ותעשה דברים משונים כדי שתיאסר לבעלה משום שנתנה עיניה באחר וא"כ נ"ד נמי נימא הכי והא דמיימון פט"ו דהיו העם מרננים אחריה דחיישינן לה משום זונה לק"מ דהתם מיירי דדומה היא מהרבה ב"א כדמוכח בסוטה פ' ארוסה דמהתם פסק הרמב"ם את דבריו אלו ולא דמי לאיתתא דאיתרע בה חד עובדא דמרננים עלה בתרה ותו דהכא איירי לענין שאם ירצה כהן לישאנה והוי קלא דקמי נישואין אבל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה לא ידענא אם שנתן ג"כ לזה בהא דאוקימתא לה בפנויה אפס אי קשה ליה הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה אע"ג דלגבי דידיה לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע לגבי חבריה מהימן כמו פלוני רבעני לרצוני במצרף עם אחר להורגו אליבא דרבא והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שנטמאת והוי כהודאה אחר הלוואה שמצטרפין ואלו לא אמרינן שנתנה עיניה באחר ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דנתנה עיניה באחר אמנם אחרי שכתבת שהבעל בית והחשוד קרובים הם בפסולי וכתב בתשובה במיימון בתשובת מור"ם ג"כ אאשה שעשתה דברים מכוערים דהעידו ר' שאלתיאל ובניו וכתב מור"ם דלא חשיבי אלא כע"א ואין לאוסרה ע"ש דטובא מקיל מור"ם שלא לאסור אשה לבעלה ואע"ג דרגיל הוא בכ"מ למעבד הכא לחומרא והכא לחומרא א"כ אין לנו אלא לצאת בעקבותיו דבתראה וגדול היה ויודע דעת כל הקדמונים. מ"מ אל תסמוך על דברי להורות כלל אא"כ מהר"א מורה ג"כ להתיר להדיא תהא דעתי ג"כ מסכמת עמו להתיר ותסכים גם אתה עמנו והשתדל אתה ג"כ יסכימו עוד בעלי הוראות בהדן כי היכי דנימטייה לכל חד שיבא מכשורא אבל אם מהר"א לא יורה להדיא להתיר יהיו דברי דלעיל דלהתירא ג"כ בטלים אע"ג דאית לן ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלא גמירי דינא איתחזקא באיסורא וחיישינן דלימא לן יה"ר דביומיכון תשרו תרבא. נאם הקטן והצעיר שבישראל: