רמב"ם הלכות חגיגה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר קרבנות · הלכות חגיגה · פרק שני | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות לאו רכט: "המצוה לא לעזוב הלוי מליתן לו מתנותיו ברגלים"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

נשים ועבדים פטורין מן הראייה וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין ושאר כל האנשים חייבין בראייה החרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראייה וכן הסומא בעינו אחת או חגר ברגלו אחת פטור האלם אע"פ שהוא שומע פטור טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים ונאמר בבוא כל ישראל לראות כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו להוציא סומא שאינו רואה אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה ושם נאמר למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו להוציא מי שאינו מדבר שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד ונאמר בעלותך ליראות את פני ה' מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חגר וחולה וזקן וענוג וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא:

הלכה ב[עריכה]

המקמץ והוא שמלאכתו לקבץ צואת כלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה וכן המצרף נחשת במחצב שלו והעבדנין אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בבלל ישראל ליראות:

הלכה ג[עריכה]

כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו אע"פ שהוא ראוי לרפואה שאילו היה גדול והוא כך היה פטור כמו שביארנו:

הלכה ד[עריכה]

כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה וכולן חייבין בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים ואינן ראויין לביאה כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות:

הלכה ה[עריכה]

מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון ונתרפא בשני פטור מן הראייה ומן החגיגה שביום חובתו היה פטור שכל ימות החג תשלומי ראשון הן כמו שביארנו וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון אף על פי שטהר למחר פטור אבל אם נטמא ביום ראשון הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל כשיטהר:

הלכה ו[עריכה]

מי שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שיכנס שזה שנאמר ולא יראו פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל בלבד שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון ואם הביא בכל עת שיביא מקבלין ממנו ומקריבין אותה לשם עולת ראייה שהראייה אין לה שיעור:

הלכה ז[עריכה]

הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב מהן מקצתן בראשון ופסק שוב אינו חוזר ומקריב השאר שהרי שייר אותם ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב היום מקריב השאר למחר:

הלכה ח[עריכה]

עולת ראייה אינה באה אלא מן החולין כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין לוקח מן התערובת בהמה ומקריבה שלמי חגיגה והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין:

הלכה ט[עריכה]

ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותו ביום טוב גזירה שמא יעשר ביום טוב:

הלכה י[עריכה]

יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה' והרי אכלו אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה:

הלכה יא[עריכה]

מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אע"פ שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יצא בה ידי חובת שמחה:

הלכה יב[עריכה]

אע"פש שחטן קודם הרגל הואיל ואוכל מהן ברגל יצא ידי חובתו שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה:

הלכה יג[עריכה]

לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר מפני החמץ שבה שאין מביאין קדשים לבית הפסול ואם הביא יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו:

הלכה יד[עריכה]

האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה שאין חגיגה באה אלא מן החולין כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי:

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.