רש"י על הש"ס/יבמות/פרק יב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





חייב - שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ"נ עובר) והכהו:

בבת אחת - שחבטן במקל בהכאה אחת:

חייב - דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב:

בזה אחר זה פטור - דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת"ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר:

מ"ט דמאן דפטר - בבת אחת הא ודאי התראה היא:

למטה - באביו ואמו:

למעלה - כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כד):

איתקש הכאה לקללה - בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ"ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.):

האמר בעינן דאיעביד מצוה - בתמיה גרסינן לה דקא אמרת למה עולה הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למיעבד עבוד' אלא בעי הכי עלה לא קתני דניתני עלה במשמרו אינו חולק:

בעל כרחו - דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד:

משום פגם - שתי משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה (ובני משמרות יכולין לכופו ולומר לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד במשמר אחר פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר): כל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד עובד את יומו ונוטל עורות קדשים הבאים ביומו:

פרק שנים עשרה - מצות חליצה


מתני' ואפילו שלשתן הדיוטות - שאינן (מסנהדרי עירן) ובגמרא פריך מאי דיינין:

מנעל - של עור רך הוא כעין שלנו:

חליצה כשרה - אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמן משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנועלו:

באנפיליא - של בגד קלצו"ן ([[:קטגוריה:{קטן (נעל|{קטן, (נעל]][[קטגוריה:{קטן (נעל]])} בלע"ז:

פסולה - דמידי דמגין בעינן דכתיב (דברים כה) נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל טז) ואנעלך תחש והוא עור:

עקב - שול"א (סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן - עקב. אך ראה לקמן קב.]) בלע"ז:

מן הארכובה ולמעלה - שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה:

או בשל שמאל בימין כשרה - אבל חליצה של שמאל קתני בפירקין (לקמן קד.) פלוגתא:

חלצה בגדול - סנדל שלא היה למדת רגלו אבל הוא יכול ללכת בו: הכי גרסינן או בקטן החופה את רוב רגלו חליצתה כשרה:

גמ' להקרות - ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כה) מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקדש:

זקנים - ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (שם):

זקני - וקראו לו זקני עירו (שם) אבל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים (שם) לא קא חשיב דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי:

כך ב"ד מנוקים מכל מום - יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי דאיירי בסנהדרין:



בישראל - להקים לאחיו שם בישראל:

וסתם לן תנא כוותיה - במתני':

החליצה והמיאונין בשלשה - וסתמא היא בפ"ק דסנהדרין:

בבית דין - סנהדרין:

חליצה תרי סתמי נינהו - הך מתני' דידן והך דסנהדרין:

דתנן - בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה:

מפני שהוא ב"ד - כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב"ד היה שם ואין ב"ד פחות משלשה:

הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא - שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש"מ הדרי בהו:

למקבע דוכתא - לשם כך:

השערה - מקום מזומן לכך משמע:

לפרסומי מילתא - דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלה:

לזירזא דקני - חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו:

תנינא - גרסינן יש ברייתא בידי וקתני בה בישראל בית דין של ישראל כו' והכי אמר לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה:

ואנא גר אנא - הוא ואביו נתגיירו הלכך פסילנא לחליצה:

מרענא שטרא אפומיה - דאי אומר ידענא ביה דפריע לא מיזדקיקנא למיגבא ביה:



גר דן את חברו - דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר:

עליך הוא דבעינן מקרב אחיך - אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך:

בישראל - משמע שיהא ישראל מכל צדדין: במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין. ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה:

ה"ג אמר לו וכי חולצין במנעל - ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן והאי דכתיב באורייתא (דברים לג) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא:

משמו - דר"מ:

פנתא - גב המנעל:

וארקתא - שרוך נעל (בראשית יד) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו:

א"ה אפילו דיעבד נמי - אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש"מ גלויי כרעא בעינא ואפילו שני מנעלים זה על גב זה כי שולפת לתרוייהו שפיר דמי כדאמר לקמן ב' מנעלים כו' מהו ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי:

מרופט - מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע"ג דקרוע מייתב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי:

שינצי - אשטר"ל (אישטירלי"ש: שנצים, שרוכים) ונוח לחולצו:

אע"ג דאית ביה חומרתא - קשר קשור על שפתיו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ"ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותישרי והדר תחלוץ ותהוי חליצה מעליא:

בשמיטת רוב העקב - כגון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אע"פ שלא חלצתו כולו הותרה:

הותרו רצועות מנעל - שלא התירתן היא:

או ששמט - הוא רוב הרגל והיא חלצתו לגמרי:

דחיס - נסמך לשון דחיס בריימב"ר (פרימבר"א: ללחוץ, להתאמץ) בלע"ז:

עקב - שלו"ן (טלו"ן: עקב [זהו המקום היחיד בו עקב לעוז טלו"ן, ולא שול"א]) :

מסייע ליה כו' - הא דקתני הותרו רצועות כו':

שרפתהו - השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו:



מוקי - קלשונ"ש ([[:קטגוריה:{קטן (קלצונ"ש: נעלי|{קטן, (קלצונ"ש: נעלי]][[קטגוריה:{קטן (קלצונ"ש: נעלי]])} קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמוק:

הא חזינן דחלצה חיישינן - דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה:

ואיכא דאמרי - אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו:

התפור בפשתן - שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא"ש (פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)) . ל"א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו:

אין חולצין בו - דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור:

מידי אחרינא - עור בהמה אחרת או סנדל:

תריסיותיו - רצועותיו:

של שער - מנוצה של עזים: קורקא:

זרוזי היא - שנוטלתו מע"ג קרקע ומנעילתו ברגלו:

והכתיב יחלץ עני בעניו - כלומר יזרזנו ויתן לו כח ומשני הכא נמי שלופי הוא וה"ק בשכר עניו שכפר עליו בחייו יחלצנו ויצילנו מדינה של גיהנם:

ויחלצם - קס"ד זרוזי הוא שיחליפו כח:

אפי' בשוקו - אם נחתך רגלו: ה"ג א"כ נכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו ש"מ שלופי הוא:

ה"ג שוטה מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב - הוא קיבל חליצה מהם ואילו יבמה דחלצי מינה אחין שהיבם קיבל הימנה מידי מששא אית ביה:

אין התורם - את הלשכה נכנס לתרום:

לא בפרגוד חפות - חלוק שיש בו אימרא שלא יחשדוהו לומר בתוך האימרא החביא כספים וחברו במס' יומא (דף עז:) שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו:

ולא באנפיליא - נמי משום חשד:

ואין צריך לומר מנעל וסנדל - דבלאו חשד נמי אסור דכתיב (ישעיהו א) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ומדקתני אין צריך לומר כו' מכלל דאנפיליא לאו בכלל מנעל:

לא יטייל בהן - ביום הכפורים דהויא נעילת סנדל:

כתיתין - חתיכות דקות של מוכין ועור רך ומשום תענוג ולאו משום דתיהוי נעילה:

הכי גרסינן אלא אמר רבא לא קשיא כו' - מתני' דתרומת הלשכה באנפיליא של בגד דלאו מגין הוי ולא הוי נעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיום הכפורים בשל עור:

בקורדקיסין - מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו"ך (נעל-תחתית (בגרמנית)) בלשון אשכנז:

הנפרם - לשון לא תפרומו (ויקרא י) ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקיבול שייך בסנדל:

שעם וגמי - קשה הוא ומגין הוא:

בקב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואין נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקינ"א (אישקצ"א: קב [כאן במובן 3 - או אולי 1 - של מילון אבן-שושן, כלומר: כלונסאות, שהרגליים מונחות עליהן להליכה]) קשורה בשוקיו ומשענת ידיו שקורין קרוק"א (קרוצ"א: קב [כאן במובן 2 של מילון אבן-שושן, כלומר: מקלות, שהמשותק או הפצוע ברגליו סומך עליהם את ידיו]) :

במוק - קילצו"ן (קלצו"ן: נעל-בד) של לבד קשה ומגין:

בסמיכת הרגלים - מי שמהלך בידו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניס לתוכו:

סמיכות הידים - שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו:



קב הקיטע - דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא:

יוצא - בשבת:

אנפיליא של בגד - דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל:

מדסיפא רבנן - רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור:

אדתני סיפא אנפיליא של בגד - פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע"ג דמגין לאו נעל וכ"ש האי:

סיפא נמי ר' מאיר - ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר:

למדחסיה - לדחוף רגלו בקרקע:

מוטה - לאו אורחיה למדחסיה:

על ליחתא דכרעיה - שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא (קרש) כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו ואע"ג דתנן (לעיל דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא:

והתניא בסמיכות הרגלים - כשרה:

מאי לאו דחליץ בהו איהו - הגורר את רגליו והם עקומים:

לאחר - שרגלו ישרה:

בר אובא ובר קיפוף - בפ' אלו מגלחין (מ"ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו:

רגלים - שלש רגלים תחוג (שמות כג):

פרט לבעלי קבין - שפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא:

מעל רגלו - משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו:

שמע מינה - ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה:

האי אסתוירא - קביל"א (קיביל"א: קרסול) המפסקת בין שוק לרגל:

עד ארעא נחית - ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב:

דלהדי כרעא - השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי:

בשליתה היוצאת מבין רגליה - אלמא ירכים נמי מיקרו רגל:

נועצת עקביה בירכותיה - והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה:

לא עשה רגליו - לא הסיר שער זקן התחתון:

להסך את רגליו - מי רגלים אלמא ירכים רגל מיקרו:

אך מסיך הוא את רגליו - בעגלון מלך מואב כתיב:

בין רגליה - בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו:

כרע נפל שכב - שבעה כתיבי בקרא:



רעה היא - ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא:

שמא דעבודת כוכבים - למה גנבת את אלהי (בראשית לא):

נעל מ"מ - חלוץ הנעל:

פרט לסנדל המסוליים - הנפחת שאין לו עקב שול"א ([[:קטגוריה:{קטן (סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן |{קטן, (סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן ]][[קטגוריה:{קטן (סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן ]])} לישנא אחרינא על שם מקומו נקרא מסוליים לשון מור"י:

הב ליה סנדלך - ליבם ותחלוץ בו:

יהיב ליה דשמאלא - במתכוין עבד דלא סבירא ליה לאביי דסנדל שאין שלו מותר לכתחלה:

אמר ליה - רב יוסף אימר דאמור רבנן במתניתין בשל שמאל בימין חליצתה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור:

הב ליה ואקני ליה - שיהא שלו במתנה:

סנדל של עץ - דקתני מתני' חליצתה כשרה מני:

רבי מאיר היא - דאמר קב הקיטע נעל הוא לצאת בו בשבת:

סנדל המוסגר - שפרחה בו הצרעת לא תחלוץ בו בימי הסגרו דלא ליתי למיעבד במוחלט:

ואם חלצה חליצתה כשרה - דלאו בר שריפה הוא ושיעוריה קאי:

מוחלט חליצתה פסולה - דלשריפה קאי ואנן שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מיכתת שיעוריה:

מטמא מתוכו - במגע ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא:

והמוחלט - מטמא אף מאחוריו:

מטמאין בביאה - אם נכנס דרך ביאה כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית ומקראי נפקא לן בתורת כהנים דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו ובמוחלט כתיב טמא הוא הוסיף לו טומאה אחרת לומר לך שמטמא מאחוריו:

מטלית - בגד המנוגע:

שלש על שלש - הוי בגד דחזי לעניים:

שאין בה כזית - שחוטה דק:

כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו - טימאה את כל כלי הבית דמצורע מטמא בביאה וכן בגד ואבן המנוגעת כולן מטמאים באהל והא כיון דעל רובה ככולה דמיא:

מאי לאו מוחלטת - ואפילו הכי אמרת שדי מיעוטא בתר רובא והוה ליה כמאן דעיילא כולה ואי כמאן דמכתתא דמיא זיל בתר מה דעייל ואין בבית ג' על ג':

היו בה כמה זיתים - ואין בה אלא ג' על ג' אלא שחוטה עבה כיון שנכנס הימנה כזית לבית טימאתו ואע"פ שאין כאן בגד דהא לא על רובה:

אי אמרת בשלמא מוחלטת - היינו דמטמא בכזית אפילו אין כאן בגד שלש על שלש משום דמוחלט איתקש למת ומת מטמא בכזית והיכא איתקש דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מוסגרת הואי וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תחלט שלא תהא כמת:

הכי גרסי' אלא שאני התם כו' - ולעולם במוחלט ומשום הכי שדינן מיעוטא בתר רובא לענין טומאה ולא אמרי' כמאן דמכתת דמי דכתיב ושרף:

וליגמר מיניה - לענין חליצה להיות חשוב שלם:

איסורא מטומאה לא גמרינן - שהלכות טומאה חדוש הוא:

של עבודת כוכבים - שנועלים אותו לצלם ברגליו כשמסיעין אותו ממקום למקום:

חליצתה כשרה - מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא ושל עבודת כוכבים נמי הואיל להילוכא עביד ומשמשי עבודת כוכבים לאו לשריפה קיימי דאית להו תקנתא בביטול ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

של תקרובת עבודת כוכבים - שהקריבו ומסרוהו לפניו לשם דורון וקי"ל (ע"ז דף נ.) תקרובת עבודת כוכבים אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים הלכך לית ליה תקנתא וכתותי מיכתת שיעורא:



ושל עיר הנדחת - נמי לשריפה קיימא:

ושל זקן העשוי לכבודו - לתכריכי מיתה הואיל ולאו להילוכא עביד לאו נעל הוא:

דבי דינא נמי - סנדל שהיה לב"ד ומיוחד לחליצה:

לנגעים - כל ריב וכל נגע (דברים כא) מה נגעים ראייתם ביום דכתיב (ויקרא יג) וביום הראות בו אף ריבים ביום וחליצה דין הוא דגובה כתובתה:

אפי' גמר דין נמי לא - ואנן תנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה (סנהדרין דף לב.):

כתחלת דין דמיא - דנפקא לן בסנהדרין באחד דיני ממונות (דף לד:) דתחלת דין ביום:

במוק - אע"פ שאינו של עור:

כמה רב גובריה - בלשון גנאי אמרה:

אי מוק סתמא תניא - בברייתא דלעיל (דף קב:) בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים:

לילה סתמא תנינא - במתניתין חליצתה כשרה:

ביחידי יחידאה תני לה - במתני' דתנן ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר:

רגל רגל ממצורע - דכתיב על בהן רגלו הימנית (ויקרא יד):

ונאמר להלן אזן - במצורע:

אזן אזן מופנה - משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דקרא דמצורע עני מיותר לגמרי כדאמרן במנחות בפ"ק (דף י:) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה וגבי רציעה תרי אזנו כתיבי ורצע אדניו את אזנו (שמות כא) ונתת באזנו ובדלת (דברים טו):

לא מופני - משני צדדין אלא מצד אחד דמצורע מיותר אבל בחליצה לא וליכא אלא חד וקסבר ר' אלעזר מופנה מצד אחד למדים אם אין תשובה ואם יש להשיב משיבין:

(וכי לא מופני מאי פירכא איכא. מופנה מצד אחד למדין ומשיבין) והכא מאי פירכא איכא ומהכא נפקא לן בכל דוכתא לר' אלעזר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין (שבת דף קלא.): מתני' חליצתה כשרה - דקריאה לא מעכבא דכתיב ככה יעשה


כל דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא:

כל דבר שמעשה - ורקיקה מעשה היא:

מעשה באיש - חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא:

החרש שחלץ חליצתו פסולה - לפוטרה במקום אח כשר:

וחרשת שחלצה חליצתה פסולה - היא עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי' לקמן בפ' ב"ש (דף קי.) ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא בגט:

חלצה בשנים - כשרים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו להו שנים חליצתו פסולה:

ורבי שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים - ול"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת"ק:

גמ' אלם ואלמת - שחלצו חליצתן כשרה:

והאמרי דבי רבי ינאי - ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת מפני שאינן בואמר ואמרה דתנן (תרומות פ"א מ"ב) חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר: ועמד ואמר וענתה ואמרה:

חליצתה פסולה - ומתני' דקתני לא קראה חליצתה כשירה כר' זירא דא"ר זירא בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג:) כל הראוי לבילה כו' דקתני האומר הרי עלי ס"א עשרונים מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי אחד אבל ס"א אינן נבללות יפה ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן (שם יח.) אם לא בלל כשר ומשני רבי זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא נמי אע"ג דקרייה לא מעכבא בראוי לקרייה אבל בשאין ראוי מעכבת:

יבמה שרקקה - לפני ב"ד:

תחלוץ - דנפסלת עליהן מייבום:

במקום מצוה - בשעת חליצה שהרקיקה מצוה:

אאימורים דכי איתנהו מעכבי - בשר מאכילה בפ' תמיד נשחט (פסחים נט:) וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו והכא נמי נימא אע"ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק ליעכב וקאמר רבי עקיבא לא מעכבא:

אלא לר' אלעזר - דאמר במתני' מעכבא אלמא מעשה הוא: ה"ג והא שני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה:

אין מקדשין שתי הלחם - להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה אלא בשחיטה ואע"פ שהן טעונין תנופה חיין עם הלחם אין תנופתן מקדשן אלא שחיטתן דגמר מאיל נזיר דכתיב (במדבר ו) ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות תלה הכתוב עשיית סל המצות בזביחת האיל בפ' התכלת: כיצד ל"ג:

לחם קדוש - ליפסל ביוצא ואין קדוש להיות ניתר באכילה:



רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה - ופוסלתה על האחין כדמפרש ואזיל:

אין כאן בית מיחוש - ואפי' מייבום לא פסלה:

למאן - כלומר למאי הלכתא תני פסולה:

אילימא - דלא משתריא בה לעלמא פשיטא:

אלא לאו לאשמועינן דאיפסלה מאחין - דקי"ל במסכת גיטין (דף כד:) כל מקום ששנינו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין גט פסול פסול ופוסל מן הכהונה:

מאי שנא רקיקה - דפסלה:

ומאי שנא קריאה - דלא פסלה דקתני אין כאן בית מיחוש הואיל ותרוייהו לדידיה לא קא מעכבי:

קרייה - בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה אי נמי אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליתי למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קרייה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפילו הכי הדרה ומתייבמת ואתי למישרי חלוצה לאחין:

ושרי לה תיגרא - כלומר פטור ושלחנה מבית דין:

אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא - ולא פסלה מאחין ומאן דחזי דמתייבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי כי אורחיה ושרינן חלוצה לאחין:

מהו שתחלוץ - בשיניה:

יבמה שרקקה דם מהו - מי הואי חליצה מעלייתא:

אבל אגיד לך כו' - מקרא הוא בדניאל שהמלאך אמר לו אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב והוא אמת מכלל דאיכא בשמים כתב דאינו אמת בתמיה:

מי כתיב וירקה רוק - דליהוי משמע דלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב ואפילו רוק וד"א והכא נמי אי אפשר בלא צחצוחי רוק:

בכתב אמת - שהקב"ה מאמתו ומקיימו ואינו חוזר ומבטלו:

אמר רבא - גרסינן ול"ג ואמר רבא:

בהמצאו - משמע שאין מצוי בכל עת:

תחלוץ - ולא תתייבם עוד דאיפסלה עלייהו:

יכול יהא דם היוצא מפיו - טמא כרוק ודם היוצא מפי אמתו טמא כזובו וקריו ומימי רגליו שהן מעיינותיו של זב וטמאין טומאה חמורה:

מוצצת - אי אפשר בלא צחצוחי רוק:



זו דברי ר' מאיר - דאמר בהאשה רבה (לעיל צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול:

אבל חכמים אומרים - דפליגי עליה התם ואמרי עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל בחליצה לא ס"ל כותיה:

אין חליצת קטן כלום - אפי' לפוסלה עליו:

זו דברי ר' מאיר - דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין:

אשה ואיש - דכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע"ג דלא כתיב מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה:

עיניו למטה - כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והיו עיני ולבי שם:

אתא רבי למתיבתא - למדרש ואיבעי כל חד למיתב אדוכתיה: ר' ישמעאל בר' יוסי בעל בשר הוה כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ פד.):

מפסע ואזיל - הולך לאט:

אבדן - תלמידו של רבי היה:

שקליה רבי למטרפסיה - לגמולו על ששמע ולא מיחה:

פוק בדקה - אם הביאה שתי שערות:

לא צריכת - למיבדקה:

כבר הורה זקן - רבי יוסי:

נצטרע אבדן - עונשו של לשון הרע נגעים:

מדבריו של ברבי - ר' יוסי כל ברבי לשון אדם גדול:

קטנה חולצת - משהיא כפעוטות כבר שית כבר שבע דתנן במס' גיטין (דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך לענין חליצה הואיל ולא כתיב מיעוט כשירה משהיא בפרק הזה שיודעת מעט להבחין:

לעונת נדרים - שנה אחת קודם לזמן שתי שערות כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין:

אין הלכה כאותו הזוג - אלא כתנא קמא דבעי ג':

והאמר רב נחמן כו' - בריש פירקא (דף קא:):

קמ"ל אין הלכה כאותו הזוג - דאע"ג דאי עבד הוא כדקתני חלצה בשנים וקתני מכשירין:

הני מילי דסגי בתלתא דיעבד - כדקתני חלצה בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול פסולה הא כולם כשרים חליצה כשירה אבל לכתחלה ליבעי חמשה כרבי יהודה קמ"ל גבי פלוגתא דרבי יהודה הלכתא כת"ק:



על מנת שתתן לך מאתים זוז - ואע"ג דלא יהבא ליה חליצתה כשירה כדמפורש בכתובות בהמדיר (דף עד.) דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן תנאה שאפשר להתנות על ידי שליח שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד הוי תנאיה תנאה וכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר:

בתי עמודי - עמודי והתייבמי לו:

ישיבתה - מהתייבם לו:

זו היא עמידתה - זו היא תקנתה:

ידעת ליה - מכרת היא בו שום דבר גנאי:

אמרה ליה אין ממונא חזא לה - דבר זה היא יודעת בו שאין בא לייבמה אלא כדי לאכול ולכלות ממונה ולגרשה:

לישנא אחרינא בתי עמודי - עמודי על רגליך דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים בעמידה:

ישיבתה זו היא עמידתה - קיטעת היא או חולה אמר לה ידע לה מכיר הוא בה שרוצה לייבמה אמרה ליה אין וממונא חזא בה:

להא דר' יוחנן - דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם:

הב ליה - דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא:

אמר ליה - כיון דחליצה כשירה היא משום דינא נמי לית ליה דכיון דעליה רמיא למיעבד ולא בעי משטה אני בך עבדה ליה:

מעברא - מעבר ים בספינה:

אמר ליה אביי - לרב פפא:

אבוך היכא - כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדן שמעתיך:

ושכבו - אבוה ואימיה:

גט מוטעה פסול - אם אינה מקיימת תנאה דאיפשר לגט ע"י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה:

וכן בגיטי נשים - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

חולצין אע"פ שאין מכירין - יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין בו שהוא יבמה נזקקין להן ב"ד וחולצין:

וממאנין - ב"ד נזקקין למיאון אע"פ שאין מכירין:

לפיכך - הואיל ונזקקין להם אע"פ שאין מכירין אותם:

אין כותבין גט חליצה - עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנין לה להיות בידה לזכות אא"כ מכירין שהן יבם ויבמה והשתא דאין כותבין אא"כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבה מיניה דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבי לה:

חיישינן לב"ד טועין - אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה בפנינו מפלוני ואפילו לא כתבו בו ואישתמודעינהו חיישינן שמא תראה גט זה לב"ד אחר ויסמוכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט זה יבמה הוא אם לאו וישיאו אותה ויהיו טועין בהלכה שאין יודעין שחולצין וממאנין ואע"פ שאין מכירין:

לפיכך - הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין:

כותבין גט חליצה - עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואע"פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא טעו ב"ד בהלכה זו לומר חולצין אף על פי שאין מכירין וחלצו לה ממי שאינו יבמה:



מתני' עצה ההוגנת לו - כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך:

בלשון הקדש היו אומרים - במסכת סוטה (דף לב.) נפקא לן מקראי בפ' אלו נאמרין:

בכפר עיטם - בתלמידים היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה:

גמ' קוראה - מאן יבמי (דברים כה):

וקורא - לא חפצתי לקחתה (שם):

חולצת ורוקקה וקוראה - ככה יעשה לאיש (שם):

דמקרי גט חליצה - המקרא את האשה בשעת חליצתה:

מודה רבא בלא אבה יבמי - דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה:

ממאן עד יבמי - ומפני שהגט אינו משורטט לא בעי למיכתב כוליה פסוק דקי"ל (גיטין דף ו:) אין כותבין ד' תיבות בלא שרטוט:

משרטט - גט חליצה וכתב לכולא פרשתא אקרינוה לדידה מאן יבמי וגו' וכן כולם וקיימא לן שלש תיבות של מקרא כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבין בפ' קמא דגיטין (דף ו:):

והא לא נתנו ליכתב - פרשה בפני עצמה במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף ס.) דקתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה:

והלכתא כמר זוטרא - דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתה דפרשתא כתיב ליה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן (שם) תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה הוא הלכך הלכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי:

וקלטתו הרוח - לרוק והעבירו שלא בא לפני היבם:

איכא בפניו - כיון שיצא מפיה היה בפניו:

להדי אפיה - לנגד פניו שיראהו למול פניו קודם שיקלטהו הרוח:

תומא - שומים:

גרגישתא - ארזיל"א (חומר, טין) במעבה האדמה (מלכים א ז) מתרגמינן בגרגישתא דארעא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/יבמות/פרק_יב&oldid=2792160"