רש"י על הש"ס/יבמות/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סו א (עריכה)


אחוותא - תאומות ובנותיו היו:

ועשאה בת חורין - כדי שתהא מותרת לינשא ומדכפינן לרבה אלמא מפקדא:

מנהג הפקר נהגו בה - לפי שלא היתה יכולה לינשא היתה מפקרת עצמה וחוטאים בה לפיכך כפו את רבה לשחררה:

פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול


מתני' אלמנה לכהן גדול: הכניסה לו עבדי מלוג - מה שהאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם עליו באחריות כתובתה כמו שכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה קורין צאן ברזל ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כולו בכתובתה ומשיירת לעצמה הן נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן שלה קיים ואם מתו מתו לה או פחתו פחתו לה לשון צאן ברזל קרן קיים שאין פוחת ונפסד שאפילו מתו כולן אחריותן עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה:

עבדי מלוג לא יאכלו - לפי שהן שלה והיא חללה ולקמן בגמרא מפרש טעמא:

בת ישראל שניסת לכהן - אפילו עבדי מלוג שאינן שלו יאכלו דהיינו קנינו שקנה קנין וילפינן בגמרא דקנינו שקנה קנין אוכל:

גמ' שנשא אשה וקנה עבדים - או קנה עבדים:

ומנין לאשה - בת ישראל לכהן שקנתה עבדים מנכסי מלוג שלה או עבדיו של כהן שקנו עבדים:

ועבדיו שקנו עבדים - גרסי' וא"ת מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי איצטריך קרא לרבויינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו:

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו יקנה עבד הוא יאכל בו:

הערל - כהן ערל אינו אוכל ועבדיו אוכלין כדתנן לקמן (דף ע.):

פומייהו כאיב להו - כלומר מחוסרי תקנתא הם אבל עומדים ליתקן ולאכול אבל זו שהיא נעשית חללה אין לה תיקון עולמית:

והרי ממזר - בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה והבן קיים והרי אם אמו אשת כהן אוכלת בשבילו תרומה לאחר מיתת בעלה לפי שיש לה זרע מן הכהן כדתנן בסיפא בפרקין (דף סט:) והוא אינו אוכל דזר הוא והוא הדין נמי אי כשר הוה שנולד מישראל כשר נמי אין אוכל ומאכיל אם אמו והא דנקט לאותובי ממזר משום דמתניתין היא:

שמא תאכיל - עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הכהן בעלה אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למגזר דהשתא לאו משום דידה אכלי אלא משום כהן שהוא רבן:

אלא מעתה בת ישראל שנישאת לכהן לא תאכיל - עבדי מלוג בתרומה:

גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה - אלמה תנן במתניתין בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו. באלמנה כהנת. בת כהן ששבה לתרומת אביה ממיתת בעלה ואי אמרינן יאכלו עבדי מלוג בתרומה בחיי בעלה כהן גדול זה משום קנינו שקנה קנין דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה עבדים אתיא לאורויי היתירא אחר מיתתו להאכילם בתרומה מחמת אביה דאמרה מעיקרא באלמנותי הראשון היו עבדי אוכלין בתרומה דבי נשא:

אינסבי ליה - לכ"ג אכלי עבדי בתרומה דגבראי השתא כשמת הדרי למילתא קמייתא ויאכלו עבדי בתרומה דבי נשא כמעיקרא באלמנותי הראשון:

אלמנה בת ישראל - דלא אתיא לאורויי מאי איכא למימר מאי טעמא לא אכלי בחייו הא לא גרעה מעבד שקנה עבדים:

לא פליגי - לא חילקו בין אלמנה לאלמנה:

המכנסת שום לבעלה - נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהן כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה. היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן. כמו שקבלתי עלי בשומא ומאז הן באחריותי ושלי הן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סו ב (עריכה)


הדין עמה - ותטול כליה:

יאכלו - ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה נינהו:

ששכר פרה מישראל - והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה"ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה:

הא - מתניתין לא דמיא אלא לסיפא:

אבל כהן ששם פרה מישראל - בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:

יאכילנה כרשיני תרומה - הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי:

בשילהי פירקיה - כשסיים הדרשה:

בשן ועין לאיש - אם סימא הבעל את עינו:

אבל לא לאשה - אם סימתה עינו דלאו דידה הוא:

לא ימכור - שאם יגרשנה תטול כליה:

מכרו שניהם - או זה או זה:

לפרנסה - אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות:

הבעל מוציא - לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת:

קנייה מיתנא - תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:):

מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא - אע"ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי:

רבא לטעמיה כו' - הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו':

חמץ - עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סז א (עריכה)


ושחרור - ישראל ששיעבד עבדו לב"ח ושחררו הלוה יצא לחירות והמלוה גובה מלוה ממקום אחר:

בכתובתה - שהיא אלף זוז דהא מאי דאשבחו ברשותי' אשבחו:

אבל למיתן דמי ומישקל לא - אלא שלו הן עולמי' קמ"ל:

מתני' והניחה מעוברת - אע"פ שיש לה בנים הימנו והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה לפי שהן של יורשים ויש לעובר בהן חלק ואין לעובר כח להאכילן בתרומה אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא אי משום דקסבר ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל שנאמר (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו:

שהעובר פוסל - אם בת כהן נישאת לישראל והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה:

ואינו מאכיל - אם בת ישראל לכהן היא ומת והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה וה"ה לעבדים:

אף בת כהן לכהן - כיון דאמרת שאין ילוד אינו מאכיל היאך העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי עבדיו הן ואין אוכלים אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל:

גמ' במעי כהנת - בת כהן מעוברת מכהן אי אמרת משום זרות ליכא ואי משום שאין ילוד איכא:

וזו לא שמעתי - לאיסור אלא להיתירא:

יש לו בנים אחרים - לבד מעובר זה:

אוכלים - העבדים בשביל בנים דעובר לית ליה זכיה:

בשביל משפחה - שאין אחד מישראל שאין לו יורשין וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו:

זו דברי רבי יוסי - ולא סבירא ליה לשמואל דעובר אית ליה זכיה:

בגדתאה - בעל אגדה ל"א שם מקום שהוא בבבל ששמו בגדד:

בי עשרה - לפרסם את הדבר:

הניח בנים - הכהן ולא הניחה מעוברת:

אלו ואלו - עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אוכלין דעבדי מלוג אוכלין בשבילה שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל אוכלין בשביל בנים:

הניחה מעוברת - ולא הניח לה בנים:

אלו ואלו אין אוכלין - שהעובר אינו מאכיל לא את אמו ולא את העבדים:

הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלים - שהם שלה ואין לעובר חלק בהן והיא אוכלת בשביל בניה:

עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר - שיש לו חלק בהן דאית ליה זכייה ולא ידעינן הי מתרמי לחלקו לפיכך עבדים אסורים לאכול:

שהעובר פוסל - בת כהן המעוברת מישראל:

ואינו מאכיל - בת ישראל המעוברת מכהן ולא את עבדיו:

הבת מאכלת - לקמן מפרש לה:

כולן זכרים - ל"ג כולן אלא ה"ג זכרים יאכלו כולן נקבות לא יאכלו אם יש זכר בבנים אוכלים העבדים בשבילו ולא חיישינן לחלקו של עובר דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן ואת"ל זכר הוא שמא תפיל שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ויש שמפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות הוו להו זכרים הראוים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כולן נקבות לא יאכלו שמא יהא עובר זכר כו':

תיפוק ליה - דא"נ הויא נקבה פסלה דכיון שכל אותן שלפנינו נקבות יש לעובר חלק בהן אפילו היא נקבה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סז ב (עריכה)


אין חוששין למיעוטא - לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות כדפרישית לעיל:

דעבדינן ליה תקנתא - בוררין לעובר שאר נכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הנולדים אבל היכא דכולן נקבות לא מצינו למיעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו:

יתומים - קטנים שבאו לחלוק מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס חלק אחד יפה לחלקו:

הגדילו - היתומים יכולים למחות ומהניא חלוקה לפירות דעד מחאה:

לימא דרב נחמן תנאי היא - מדאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן מכלל דת"ק דאמר עבדי צאן ברזל לא יאכלו אפי' בתקנתא קאמר ולית ליה דרב נחמן ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו:

לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן - ואי דעבד להו תקנתא הכי נמי דאכלי אפילו לתנא קמא והכא בדלא עביד תקנתא פליגי וקאמר רבי שמעון יאכלו ולא חייש למיעוטא ותנא קמא חייש למיעוטא:

הבת מאכיל - קס"ד ה"ק אם יש כאן בת ולא בן מאכיל עבדים אבל אם זכרים הם לא יאכלו העבדים:

בנכסים מועטים - דתקון רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

וכגון דאיכא בן בהדה - דהך בת דהוו כולהו בחזקת הבן מדאורייתא דהשתא ממה נפשך אי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דשקלינהו רבנן מיניה ואוקמינהו ברשות בת ואי עובר בת היא כיון דיש בן זכר לפנינו אין לעובר נקיבה חלק בהן אלא בתקנתא דרבנן וכמה דלא נפק כו' ולהכי נקט בן בהדה דאי לא הוה בן אית ליה זכייה לעובר נקבה מדאורייתא בנכסים בתורת ירושה בהדי הך בת והכי מפרש מילתא דר' ישמעאל הבת עם הבן מאכלת אבל אם יש בן בלא בת אינו מאכיל:

מה שמכרו מכרו - וכיון דלענין מכירה ברשותייהו קיימי היכי אכלי:

אלא מאי הבת דקתני אם - והכי קאמר האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר:

מתני' העובר פוסל - בת כהן שניסת לישראל ומת והניחה מעוברת:

ואינו מאכיל - בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת:

והיבם - בת כהן שומרת ליבם ישראל פסלה מתרומת אביה ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה:

והאירוסין - בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל מאורסת לכהן אינו מאכילה:

ובן ט' שנים - בגמרא מפרש לה:

ספק שהוא בן ט' ספק שאינו - הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי:

ספק שהביא שתי שערות כו' - לעיל קאי לענין האירוסין דקתני פוסלין והכי קאמר קטן שקדש האשה ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק שלא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה:

נפל הבית עליו ועל בת אחיו - שהיא אשתו ספק הוא מת תחלה ונפלו שתיהן לפני אחיו ופוטרת צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבם לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן (לעיל דף ב:) וכולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות:

צרתה חולצת ולא מתייבמת - איידי דאיירי בספק לחומרא תני לה בהדייהו:

גמ' ושבה אל בית אביה כנעוריה - משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה:

ילוד מאכיל - ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה אוכלת אלא אם כן ילוד בן מאכיל את אמו נפקא לן בתורת כהנים (ויקרא כב) מויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשתמע:

ושבה פרט לשומרת יבם - שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סח א (עריכה)


דקניה בהויה - ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר:

משום דעולא - במס' כתובות בפרק אע"פ (דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה:

בתקנתא דרבנן - דחרש אע"ג דלאו בר דעת הוא תקינו ביה רבנן נישואין לקמן בפ' חרש שנשא (דף קיב):

קס"ד בשומרת יבם לבן ט' - ולא בא עליה ולמאי הלכתא נקט בן ט' אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט' אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט':

ואי לאכולי כו' - ואי להכי נקט בן ט' לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי' בגדול ברישא דמתני':

הבא על יבמתו - דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע"ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט' לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין:

אי הכי - דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט' השתא ודאי בן ט' כו':

פסולין - כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט' קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש:

בן תשעה - שהוא גר עמוני ומואבי וכו' דאסורין לבא בקהל: מצרי ואדומי עד דור שלישי בעשה:

כותי ונתין - בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן:

חלל - פסול לכהונה:

פסלוה - אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית:

מדקתני סיפא - דמתניתין:

סיפא פסולי כהונה - חלל ואע"ג דקתני שאינן ראוין לבא בישראל לא מיירי אלא בכהונה דמרישא הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי אבל ביאת חלל לא להכי תני סיפא משנה יתירא לאשמועינן חלל:

פסלוה - כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה:

רבי יוסי אומר כו' - טעמא דרבי יוסי ורבן שמעון מפרש לקמן בשמעתין מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו:

לאו מוכל זר נפקא - וכל זר לא יאכל קדש והשתא סלקא דעתך דקסבר דהך בת כהן נמי משתמע מיניה הואיל וניסת לישראל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סח ב (עריכה)


האי מיבעי ליה לגופיה - לזר. גמור אבל הך דלאו זרה היא איצטריכא ובת כהן לאסרה:

תרי וכל זר כתיבי - וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) ועוד גבי בת כהן כתיב ושבה אל וגו' מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו (שם) ומהכא תיפוק לאו לבת כהן הנשאת לישראל לאוסרה תחת בעלה לתרומה:

דרבי יוסי בר' חנינא - בפרק הערל להתיר אונן בתרומה:

ואכתי - האי דבת כהן כי תהיה מיבעי ליה לליקוחין גמורים ולאשמועינן כשהיא חוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתי' אתה ובניך ובנותיך (ויקרא י):

אשכחן כהנת - דמיפסלא לתרומה בביאת פסול כדא"ר אבא. בפ' יש מותרות:

ר' עקיבא דורש ווין - בסנהדרין בפרק ד' מיתות (ד' נא:) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

כוליה ובת קרא יתירא הוא - דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר:

לכהונה מנלן - שלא תנשא עוד לכהן משבא עלה פסול:

אלמה לא - בתמיה והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר:

ק"ו - ולא איצטריך ובת לרבויה:

והיא הנותנת - קושיא היא כלומר איצטריך לרבויה דק"ו ההוא דקילפת מיניה איסורא היא המדה נותנת הדין להתיר ולא לאסור כהנת דקדיש גופה כו':

וכי מזהירים מן הדין - מדין ק"ו לאוקמיה בלאו גמור הא קיי"ל (מכות דף יז:) דאין מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה:

ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות - שאם בא עליה אחיה פסלה מתרומה דבי נשא אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן:

הנך דאית בהו הויה - מדאפקה להך ביאה בלשון הויה שמע מיניה בבני קדושין משתעי קרא ואפ"ה פסלי: לאפוקי חייבי כריתות ל"ג:

אי הכי - אימא קרא דוקא בני קידושין נקט ועובד כוכבים ועבד לא פסלי וה"ה דמצי נמי למימר חייבי כריתות לא ליפסלי אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי היינו עובד כוכבים ובמתניתין (לקמן דף סט:) תנן העבד פוסל משום ביאה: עבד כנעני לית ליה קדושין דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור עובד כוכבים לית ליה קידושין דאמרינן (סנהדרין דף נב:) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ובשאלתות דרב אחאי. יליף לה מדתני רב חנניא (שם נז:) בעולת בעל יש להן מידי אחרינא לא וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה. ומשני פסיל מדרבי יוחנן ומהאי קרא גופיה משתמעי חייבי כריתות לפסולא ואית דמפרשי ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות נמי מ"ש דלא תני להו לעיל ומשני כי תהיה כתיב מדאפקה רחמנא לבעילה בלשון הויה לא פסיל מתרומה אלא בר קידושי דוקא דבני הויה לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני הויה נינהו כו' וסבירא להו דחייבי כריתות לא פסלי וקשיא לי בגוה טובא חדא (דתמיה היא דהא חמירי חייבי כריתות מחייבי לאוין ועוד) דתנן בפ' ד' אחין (לעיל דף לג:) אם היו כהנות נפסלו מתרומה בבעילת אשת איש ועוד ק"ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא פסלי ועוד הא אמרינן בעשרה יוחסין (קדושין דף עז:) דכהן הבא על אחותו עשאה זונה וכיון דזונה היא בעילתו פוסלתה דתניא (לקמן דף צא.) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת לויה אין אבל תרומה לכהנת לא ועוד הא תנן במתניתין (לקמן דף סט:) ממזר פוסל ומאכיל ולא משכחת לה אלא באם אמו ואי חייבי כריתות לא פסלי בביאתם משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסל מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן הרי זה ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה:

חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו - בקדושין בפרק האומר לחבירו (ד' סז:):

שפסלוה - מן התרומה:

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה - אני קורא בה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל ולא מעובד כוכבים ועבד.


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סט א (עריכה)

אשכחן כהנת. דפסיל לה עבד:

כולה ובת קרא יתירא הוא - דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה:

אע"ג דאית לה זרע תיכול - וכבהמה בעלמא חשיב:

אם כן - דהאי קרא לקולא כתיב ולאשמועינן דזרע דעובד כוכבים ועבד לא פסיל רבויי לויה וישראלית דכתיב ביה למה לי דכתב ובת קרא יתירא השתא כהנת גופה אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד לויה וישראלית מיבעיא ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין אפי' הכי כי אית לה זרע מיניה לא תיכול ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה הא פשיטא לן דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה אלא ודאי כי רבי קרא לויה וישראלית להכי רבייה שאם אוכלת בשביל בנה ונבעלה לעובד כוכבים ועבד אפי' אין לה זרע נפסלה דלא נפקא לן מכהנת כדאמרינן לעיל (דף סח:) כהנת היא דקדיש גופה כו':

ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין - לאדם פסול והאי כי תהיה לאיש זר דלעיל לאו משום הויה נקט ולמימרא דאין ביאת פסול פוסלת אלא במי שראוי לקדש דהא אין קידושין לשום פסול והאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת פסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע שתהא ביאתם פוסלת אפילו עובד כוכבים ועבד:

אלמנה וגרושה - לאשמועינן עובד כוכבים ועבד למה לי:

אלמנה להחמיר כו' - כלומר לאו למעוטי מי שיש לו אלמנות וגירושין אלא לגופיה איצטריך אלמנה כדי להחמיר עליה דאי לא כתיב ה"א אלמנת ישראל והיא בת כהן תיכול ואע"ג דאית לה זרע וגרושה איצטריך לכתביה רחמנא להקל עליה ולמימר (דכי נתגרשה מישראל להקל) דכי לית לה זרע מישראל תיכול דאי לא כתביה ה"א אע"ג דלית לה זרע לא תיכול דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי מיפסלה:

ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו - משנישאת לאחר דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמה תניא בהחולץ (לעיל מד:) היא כשרה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה:

ה"ג חלל דלאו זר אצלה הוא לא ליפסול - דהא חלל מותר אפילו בכהנת:

מקיש זרעו - של כהן גדול מן האלמנה לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עז.) ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל אשה בביאתו מן התרומה:

ואימא - מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה:

כהן גדול בביאה הוא דפסיל - כדכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו כשיש זרע חילל והכי נמי תנן בהבא על יבמתו (לעיל דף נו:) נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות:

מצרי שני - פסול וזרעו כשר לת"ק כיון דהוא פסול פוסלה בביאה לרבי יוסי לא פסיל: הכי גרסינן מה כהן גדול באלמנה ביאתו בעבירה ופוסל כו':

מצרי ואדומי שני - ביאתן בעבירה דכתיב (דברים כג) שלישי ולא שני:

כל שאתה - כהן נושא בתו אתה כהן נושא אלמנתו:

גר עמוני - הוא ובנו ובן בנו עד סוף העולם פסולין אבל בתו כשרה דקיימא לן (לקמן דף עו:) עמוני ולא עמונית לרבי יוסי דתלי טעמא בכל שזרעו פסול הואיל ויש בזרעו פסול פוסל ולרבי שמעון דתלי טעמא בבתו לא פסיל:

מתני' והשוטה - אפי' על ידי חופה וקדושין לא פוסל ולא מאכיל דאין קנינו קנין:

הרי אלו פוסלין - שהרי נתחללה בביאת פסול לה:

הרי ישראל שבא על בת כהן - באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות סט ב (עריכה)


עיברה לא תאכל - כדילפינן לעיל (דף סז:) עובר פוסל דכתיב כנעוריה פרט למעוברת:

נחתך העובר במעיה תאכל - מיד וה"ה נמי אם ילדתו ומת:

עיברה לא תאכל - שהעובר אינו מאכיל את אמו ישראלית עד שיצא לאויר העולם כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו יאכלו ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל:

גדול משל אב - שהבועל לא יכול להאכילה מפני שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קנינו הוא ובנו מאכילה:

העבד פוסל משום ביאה - אם בא על כהנת פסלה מן התרומה כדאמרינן בגמרא לעיל (דף סח:):

ואין פוסל משום זרע - אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא בן ישראל כשר עבד:

ונכבש על השפחה - נדחק ונדבק עליה לשון מכבש פריש"א (מכבש [כאן לא מדובר בכלי מסוים, אלא במונח "נכבש על השפחה", במקום "בא על השפחה"]) בלע"ז ולשון גנאי הוא:

הרי זה עבד - שולד שפחה כמוה דכתיב האשה וילדיה (שמות כא):

היתה אם אביו - בת כהן לישראל תאכל בתרומה אם מת אביו והוא קיים אע"ג דולד ולד בעלמא פסיל כדאמרן (לקמן דף ע.) זרע זרעה מנין כו' האי לא פסיל דהא לאו בתר אבוה אזיל ולאו זרעו הוא בת ישראל לכהן ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא:

כ"ג פעמים שהוא פוסל - את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל:

מאכיל את אמו - לאחר מיתת אביו:

ופוסל את אם אמו - אפילו לאחר מיתת אמו דאי לאו הוא הוה הדרה אם אמו לתרומה דבי נשא לאחר מיתת בתה כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז.) מת בנה מישראל תאכל בתרומה:

וזאת - האשה אומרת לא כבני כ"ג כלומר לא ירבו כמותו:

גמ' נשותיהן פטורות - אלמא אין קנין לשוטה:

כיון - דאי פשיטא לן דעיברה אמרינן לה לא תאכל אמאי קתני מתניתין ישראל הבא על בת כהן באונס ופיתוי תאכל ליחוש שמא עיברה:

מי לא תנן - בפ' ד' אחין גבי נשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחופה מפרישין אותן מבעליהן ג' חדשים שמא מעוברת הן והולדות ממזרין ובעינן הבחנה בין ולד כשר לולד פסול אלמא לחדא ביאה חיישינן:

ליוחסין חששו - מעלה עשו ליוחסין לחוש לביאה אחת ולספק:

הרי זה גיטיך - כהן לבת ישראל:

אסורה לאכול בתרומה מיד - דכל שעתא אמרינן השתא מיית אלמא אסרי לה מספק:

אלא אמר רבה - לא תימא לתרומה לא חששו דודאי חיישינן לספיקא אלא תריץ לפירכא דלעיל הכי:

בנישואין - כגון שנתחלפו בכניסתן לחופה חששו לשמא נתעברו דהא לא הפכו:

אבל בזנות לא חששו - כדקיימא לן אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק:

ומת - בעלה בו ביום:

טובלת - משום ביאה דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו' (ויקרא טו): יצירת הולד ארבעים יום:

תהא מקולקלת למפרע - לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג ואי כדקאמרת מאי מקולקלת הא ודאי כל מ' לאו זרה הויא:

עד מ' - אם אכלה לאחר מ' תהא מקולקלת למפרע עד יום ארבעים ומדמתרץ רב חסדא אוכלת עד ארבעים שמע מינה מת בעלה דקתני בברייתא הוי דמת בו ביום שנשאה דאי שהה אצלה זמן מרובה לאלתר אסורה דלמא מעוברת היא דהרי כבר ארבעים יום:

הולד ממזר - אע"פ ששניהם מודים שבא עליה חיישינן הואיל ופרוצה היא אחר נמי בא עליה ואיעברה מיניה:

שתוקי - ספק ממזר דהא מספקא לן אי מארוס הוא וכשר אי מאיניש אחרינא הוא הלכך ממזר ספק הוא:

מסתברא מילתיה דרב - דמשוי ליה ממזר ודאי:

דדיימא מעלמא - שחשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים דהתם כיון דנשואה היא רוב בעילות הלך אחר הבעל אבל הכא לאו אורחיה למיבעל כולי האי בלא חופה:

דקתני במתני' ילדה - אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן ליה בכהן:

היכי דמי אי דדיימא - נמי מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה וקשדינן ליה אבתריה ואע"ג דלדידיה איסורא ככולי עלמא דגזרו על יחוד של פנויה וכל שכן ארוסה דלגבי ארוס היתר ולעלמא באיסורא ודאי היכא דדיימא מיניה לחודיה אמרינן בתריה שדינן ליה לולד:

בבא עליה כולי עלמא לא פליגי - היכא דמודה שבא עליה:

הולד ממזר - ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן ליה ומאיניש אחרינא הוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: יבמות ע א (עריכה)


הכי גרסינן ה"ד אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא: לא כ"ש - דאי דיימא מניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה:

ומתני' בדלא דיימא כלל - מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן בהך ביאה נתעברה:

בני בנים הרי הן כבנים - בפ' הבא על יבמתו (לעיל סב:):

כמאן כר"ע - מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:

משום רבינו - רבי ואע"ג דשמעינן דפליג אדר"ע בפ' ר"ג (לעיל נב:) דאמר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע וליה לא ס"ל אפ"ה בעובד כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ (לעיל מה.) עובד כוכבים לא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה:

כוזא - כלי קטן כלומר ממזר שהוא גרוע:

כדא - כלי חשוב כלומר כהן גדול:

פרק שמיני - הערל


מתני' הערל כהן שמתו אחיו - מחמת מילה:

נשיהם ועבדיהם יאכלו - דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

נשיהם - של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוויוה חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה - לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן:

ואם נשתייר מעטרה - שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה:

גמ' תושב ושכיר בתרומה - דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל - כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי ליה בהערב שמש:

שכן חייבין עליו - קרבן חטאת אם אכלו פגול או נותר או בטומאת הגוף דכולהו בכרת דהא קדשים הוא:

קנוי קנין עולם - עבד עברי הנרצע ובא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילהו בתרומה ככנעני:

קנין שנים - סתם עבד שיוצא בשש שנים:

אילו כן - דלא נאמר אלא תושב:

הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים - משום הכי אסור בתרומה בא שכיר יתירא ולימד על כרחך דהאי קרא לנרצע אתא וכיון דתרי כתיבי מסתברא דתושב זה המיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה העומד לצאת:

אלא דפסח מופני - האי שכיר ותושב דפסח דכתיב לא יאכלו בו:

מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש - קנוי קנין שנים או נרצע: