חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה להוי כקנינו שקנה קנין. איכא למידק ולותיב מסיפא דמתני' דקתני בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו ולקשי לי' בהדיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואיכא למימר אי ממתני' ה"א עבדי מלוג מחמתה הן אוכלין שכל זמן שהיא אוכלת עבדיה אוכלין זכות הוא שזכתה תורה לאוכלין שיאכילו וככהנים עצמן עשאן הכתוב אבל ברייתא דמרבי מוכהן כי יקנה נפש וגו' אפילו קנינו שקנה קנין אלמא קנין דכספי כקנינו ואוכל מחמתו ואע"פ שאין אותו קנין ראשון אוכל.
והא דתניא ועבדיו שקנו עבדים. פירש"י ז"ל בשהקנה להם אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו יקנו בו עבדים. ושמעתי' אתא כשמואל אבל לרב צריך לומר כגון שהקנה להם אחר ואמר להם הרי מעות הללו נתונין לכם במתנה ובלבד שלא יהא לרב בהן אלא שתקנו בהם עבדים וישמשו אתכם אבל אמר להם מה שתרצו תעשו קנה רבו כדמפורש בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ח) ובירושלמי כיני מתני' בשנתן לו אחד מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו ויש מפרשין שמעמידין אותה בעבד מעוכב גט שחרור שאין לרבו רשות בנכסים ואעפ"כ אוכל בתרומה כדאמרינן בבריתות (דף ס"ד) מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ולא דאיק.
ה"ג רש"י ז"ל: אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכיל בתרומה גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. ופי' לא תאכיל בעבדי מלוג וקשיא וליקשי מינה גופא שלא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה וכי תימא שאני היא דידעה דמחמת בעלה אכלה אי הכי עבדים נמי מחמתה אכלי כל זמן שתאכל יאכלו כל זמן שאינה אוכלת לא יאכלו ומאי קושי' ותו ליקשי נמי ממזר כדמקשי' מעיקרא ולימא דלא יאכיל גזרה שמא יאכיל לאחר מיתה.
וגרסא דמחוורא טפי בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה, ומדידה מקשי' וכ"ש עבדים.
ה"ג בכולהו נוסחי:נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב. ואע"ג דשוכר לא מחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר תנם קים להו לרבנן דה"ה לכהן ששאל פרה מישראל שאע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל אבל רש"י ז"ל גריס נהי נמי דמחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב ולאו דוקא.
וקא דייק רבינו יצחק ז"ל מיהא ש"מ דלגבי צאן ברזל מחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים וכן תני' בתוספתא ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אם הותירו הרי הן שלו ובודאי דליכא ספיקא בהא מדקרי להו צאן ברזל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ובבכורות (דף ט"ז) אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה אלמא לית להו לעולם האי שמא אלא כשהן כברזל שקבל עלי' אונסא וזילא כ"ש פחיתות עצמן אע"פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה והתם בתוספתא תני הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופירש שאם שמאן בדמים פחתו או שהזקינו שמין א.ותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו אם היו ילדים וגדלו או הזקינו נוטלתן כשהן גדולים וזקנים שעל מנת כן קבל ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז"ל.
מכרו שניהם לפרנסה וכו'. פירש"י ז"ל או זה או זה הבעל מוציא ולא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה הוא מוציא מידי הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדין ולפי דבריו אפילו מחיים דידה מוציא הוא ודקאמר מתה לאו דוקא אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג דודאי דבר פשוט הוא שאע"פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובות וכן כתב רש"י ז"ל עוד בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל כלומר שהוא יבטלנו.
למדנו לדעת רש"י ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל או אלו הביאה לו מעות וכנים וכתב לה אחריות השום על שדה שלו שאם מכרו מכור הוא לפירות ואם רצה לעולם מכור ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובתה מהם ואינו יכול לסלקה מהם בדמים והא דתנן (בהניזקין דף נ"ה) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא בב"ב (דף מ"ט) באותן שלש שדות אמקחו מן האשה קאי לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו והא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין דאלמא מכירתו קיימת דאינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו אלא א"כ באה לגבות כתובה מהן התם בשאר נכסי דידי'.
וזו הסברא דחוקה שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה ואשה עצמה לא תבטל מכירתו ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו ולקחה שלא קנה או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירש אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש למה אין מכרו של איש קיים בחלקו שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) מכור לרדיא והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו ואע"פ שהוא כאפותיקי מפורש בשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשים: מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת בתם יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מידי הלקוחות מעתה ואפי' הבעל מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה שהמכר בטל בהן מעכשיו.
וראיה לדבר רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ואמרינן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא משמע שהמכר בטל בו מיד וראי' לדבר שהם אמרו שם (דף פ"ב) ביבמה בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום והתם אפילו תימא נתנה כתובה לגבות אין לה כל נכסי אחיו נכסי מלוג אלא כנכסי צאן ברזל הם ואעפ"כ לא עשה ולא כלום ופירש"י ז"ל התם (דף פ"א) טעמא דמילתא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה ואע"ג דאמרינן (שם דף צ"ה) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ"מ אמרה איני רוצה לטרוח לב"ד ואף אנו נאמר כיון דקי"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסים היא סומכת לא כל הימנו שימכור אלא המכר בהן בטל מעכשיו ומיהו ה"מ בנכסי בית אבי' משום שבחו או בשום שהכניס לה שפירושו לפי דעתי שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי' אע"פ שלא הוחזק לבני משפחתה אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי בין שהיה אפותיקי סתם בין שהיה אפותיקי מפורש שאינו גובה משאר נכסים אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעל דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה ולא דמי' ליבמה דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת נתנה כתובה לגבות והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל ויש אומרים שאפילו באפותיקי מפורש כן שהמכר בו בטל מעכשיו ובמסכת שביעית מצינו בירושלמי שחלקו בכך והכי איתא התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרו רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי' להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' אבין מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' כשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין כשאמר לא יהא לך אלא מזו וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאי המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראי' וכן דרך סוגית גמרתנו.
וכן מצינו למקצת גאונים ולרב ר' משה ז"ל שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום אלא שהוא אמר מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים ולא נהירא לי דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכלל ואף במטלטלין אמרו בירושלמי שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כלי' ולפחות חומש [אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור] ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקינו חכמים לפחות חומש.
רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו'. פי' ולהאי מימרא דרבא לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש משום דשחרור מפריע מידי שעבוד אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקא לה משום תקנת אושא ובירושלמי נמי כך דחו לה אומר הוא בשחרור והא דאמר לי' רבא לרב נחמן והא תני' כוותי' דרב אמי לדברי דרב נחמן קאמר דסבר דתני' כוותי' כדאמרי' יתיב רבא ורב יוסף בשלהי פירקי' דר' נחמן ויתיב וקאמר כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר ולא גרסי' ויתיבי וקאמרי כדאיתא במקצת נוסחי וצ"ע.
מאי קמ"ל דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי ומי פליגי . לומר שאין זכי' לעובר כלל אלא אפי' בשביל משפחה אוכלין והתניא והודו לו ומיהו ודאי לקמן פליג עלי' ר' שמעון ב"י כשיש לו בנים משום שאין חוששין למיעוט אבל כשאין לו בנים מודה.
וכתב רבנו הגדול ז"ל דלית הלכתא כר' יוסי דתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) תינוק בן יום א' פוסל בתרומה פי' אם הוא בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל הכשרין עד שיהא בן יום א' אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגוייהו, וכן הלכתא.
והך לא קשה עלה דהתם בגמרא רב ששת מתרץ לה כגון שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים ממי שאינה גרושה ויש לי בן א' מן הגרושה פוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא לאפוקי דר' יוסי דאמר עובר נמי פסיל קמ"ל וה"פ לאפוקי מדרבי יוסי דחייש למיעוטא ואמר עובר נמי פסיל במקום בנים קמ"ל דכיון שיש לו בנים ממי שאינה גרושה אינו פוסל כר' שמעון אבל ודאי לא הי' לו בנים אחרים פוסל הוא ואין אוכלין בשביל המשפחה דקא סבר יש לעובר זכי' תדע מדקא מתרץ לה בשיש לו שתי נשים וכו' ועוד דהא רב ששת הוא דמתרץ ואיהו אמר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) המזכה לעובר קנה.
וכולה סוגיא אזלא הכי דהתם בב"ב מקשי' עלי' דרב ששת מסיפא דקתני נוחל ומנחיל אלמא עובר לית ליה זכיי' ואינו נוחל ולא מנחיל ומתרץ לה התם והכא במסכת נדה נוחל בנכסי האם להנחיל לא חין מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מאי טעמא היא מית בריש ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב וש"מ דרב ששת כר' יוסי מוקי לה להך מתני' לומר דעובר יש לו זכיי' אי נמי קא סבר לא פליגי רבנן עליה כלל אלא בחוששין למיעוט.
הילכך ליכא מההיא מתני' ומאוקימת' דמוקי לה בגמ' רא ראי' כלל למיפסק בה הלכה דעובר לית לי' זכיי'.
אלא מיהו מסתברא כיון דקי"ל המזכה לעובר לא קנה אע"ג דאשכחן ליה לאביי דאמר התם ירושה הבא מאילי' שאני כיון דאשכחן לי' לרבא דלא מתרץ הכי התם בפ' מי שמת ומוקי לה משום דמרפיא בידייהו הא לאו הכי קנו כדאי' התם ש"מ קסבר רבא זכיי' דעלמא כירושה הבאה מאיליה הלכך כיון דאפסיקו הלכתא במזכה לעובר שלא קנה אף בירושה כן.
וסוגיין נמי התם הכי, מדמקשי' עלי' דרב ששת ממתני' דנדה ומתרץ לה לטעמיה ש"מ דלדידן ל"ש ירושה ול"ש זכיה אין לעובר בהן כלום ועוד דהא לא אשכחן בהדיא אמורא דפליג עלי' דרב יהודה אמר שמואל הכא דקאמר פליגי רבנן עלי' דר' יוסי ואע"ג דאינהו כר' יוסי סבירא להו טעמייהו התם משום דמזכה לעובר קנה ואנן לית לן הכי.
והראב"ד ז"ל אמר כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר רבי יוחנן בפ' מי שמת (שם) כ"ש בירושה הבאה מאיליה וזו אינה תשובה שאין אותו הדין אלא תקנה ודוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשנולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו ואין דינו כן בבריא וכ"כ מקצת המחברים הלכך אין ממנו ראיה לדין תורה בירושה.
הא דמקשינן מאי איריא שמא ימצא עובר זכר תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה. לפום מסקנא הוא דמוקמי' פלוגתייהו בחוששין למיעוטא אבל לההיא לישנא דאמרי' דעבדי תקנתא דרב נחמן נקבה לא פסלה אלא פסולא משום שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות כלום.
והכא בחוששין למיעוט קמפלגי. ור' יוסי סבר חוששין למיעוט. אי קשיא ומי חייש ר' יוסי למיעוט הא אמרינן במכילתין (דף ק"ה) רבי יוסי אומר קטנה חולצת ואין חוששין שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולאו קושיא היא דאלו אתא אניהו ואמר דלאו איילונית היא הא משגחינן ביה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"א) והא דתנן בכתובות (דף י"ד) מעשה בתינוקת אחת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוסי משום דאזיל בתר ריבא לא קשיא התם דיעבד הכא לכתחלה חוששין א"נ התם בקרונה של צפורי הי' מעשה [והוי תרי רובי].
והאי קנין אחיו הוא. מפורש במסכת כתובות.
הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא. לאי דוקא דלקמן מפקינן ליה מושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דמעיקרא לא אכלה אלא משום דפשטיה דקרא משמע הכי מייתי לה דלא לידוק עלי' כולהו הויי דהוינן לקמן באידך קרא.
וכיוצא בה בתלמוד במסכת סנהדרין (דף נ"ד) מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים דכתי' וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא מפיק לה במסכת משקין (דף ח') מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן במסכת מגלה (דף כ') אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ביום ולא בלילה וכן לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ב) ובמסכת שבת (דף קל"ד) מפיק ביום ואפי' בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ובמסכת מנחות בפ"ק (דף ו') איתמר כיוצא באלו בגמרא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך ולקמן (יבמות דף ס"ט) נמי אמרינן בכהן גדול באלמנה מה כהן גדול שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם ומההוא קרא לא נפקא לן שאין זרעו פסול לכהונה אלא משום דקי"ל כר' יוחנן דמכשיר לה לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ז) מדכתיב מעמיו בתולה הבאה משני עממין וכו'.
ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. כלומר ולא חייבי לאוין ומהדרינן כי תהי' אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו כלומר ועל כרחך קרא בחייבי לאוין איירי ואתו חייבי כריתות מק"ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא כ"ש.
ואקשי' אי הכי עכו"ם ועבד דלאו בני הויה נינהו לא לפסלו כלומר דאי מק"ו לא אתו דהני והני חייבי לאוין נינהו ואי משום דלא תפסי בהו קידושין היא הנותנת כיון דלא תפסי בהו קדושי זרעו כמוה ואיכא למיפרך ומפרקי' פסלי מדר' יוחנן דאף לדידהו אין להם אלמנות וגרושין כך נראה לי.
אבל מה שפירש"י ז"ל ואימא קרא דוקא בני קדושין נקט אבל עכו"ם ועבד לא לפסלוה וה"ה דמ"ל חייבי כריתות אלא משום דאיירי בהן לעיל דקתני כותי' דהיינו עכו"ם לא דאיק משום דאדרבה חייבי כריתות אלימא ליה לאקשויי משום דבדידהו קא מיירי ועוד דהא אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מניין לעכו"ם ועבד לימא נמי מניין לחייבי כריתות אלא ש"מ חייבי כריתות מק"ו נמי נפקא וכי איצטריך קרא לעכו"ם ועבד איצטריך ומיהו [השתא שפיר] אף חייבי כריתות במשמע. ומשמע דעכו"ם ועבד וה"ה לחייבי כריתות כיון דרבינהו רחמנא כשאר חייבי לאוין דבני הויה עבדינהו ולוקין עליהן משום היא בתרומות הקדשי' לא תאכל ולא להאי קרא בלחוד רבינהו דא"כ בעשה הוא.
ומאי כי תהיה כי תבעל. קשיא לי דילמא קרא הוי' קאמר ולמצרי ואדומי איכא למימר לר' ישבב דאמר אפילו חייבי עשה קאמר ולשון קצרה הוא דהא איכא נמי תנא דר"ע [דאמר דוקא בח"ל דשאר] דמצי מוקי לה בחייבי לאוין בלאו דשאר.
לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב וכו'. פי' שאין זרעו פסול אפי' לכהונה מדר' יוחנן דאמר הכי לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ז) ור' יוחנן הוא דמתרץ לה לטעמי' וא"ת הא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש קשיא ברייתא איכא למימר ריש לקיש מתרץ הכי ר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם כגון כהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל וה"ה לעמוני ומואבי שזרעו כמוהו שפוסל ואתא רשב"ג למימר אף מאותן שזרעו פסול כפגום שבהם אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעו פסול לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהן שהן מותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לקהל לפיכך אינן פוסלות אפילו לכהונה.