כתובות סה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני אמר ליה תנא במקום הרים קאי דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קא משמע לן דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו:
וכלים של חמשים זוז:
אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ממאי מדקתני במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ואי ס"ד חמשים זוז ממש עני חמשים זוז מנא ליה אלא ש"מ חמשים זוזי פשיטי:
ואין נותנין לה לא חדשים וכו':
ת"ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה מותר בלאות לאשה למה לה אמר רחבה שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשיו התם הוא דלא תתגני באפיה הכא תתגני ותתגני:
נותן לה מעה כסף וכו':
מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אשי אמר תשמיש תנן אוכלת עמו לילי שבת בשלמא למ"ד אכילה היינו דקתני אוכלת אלא למאן דאמר תשמיש מאי אוכלת לישנא מעליא כדכתיב (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און מיתיבי רשב"ג אומר אוכלת בלילי שבת ושבת בשלמא למ"ד אכילה היינו דקתני ושבת אלא למאן דאמר תשמיש תשמיש בשבת מי איכא והאמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום האמר רבא בבית אפל מותר:
ואם היתה מניקה:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ממאי מדקתני היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה ודלמא משום דחולה היא אם כן ליתני אם היתה חולה מאי אם היתה מניקה ודלמא הא קא משמע לן דסתם מניקות חולות נינהו איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב:
מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד שלו ינתן מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:
גמ' מאי קא משמע לן תנינא האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה מקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן:
תני תנא קמיה דרבא מציאת האשה לעצמה רבי עקיבא אומר לבעלה אמר ליה השתא ומה העדפה
רש"י
[עריכה]
האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני - מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד והפשיט מתרגמינן וישלח (ויקרא א):
זוזי פשיטי - זוזי מדינה שהן שמינית שבזוזי צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי כדאמרי' לעיל סלע מדינה פלגא דזוזא שהוא אחד משמונה בסלע:
מותר מזונות - כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית:
שלא תתגנה על בעלה - בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות:
מותר בלאות - אלמנה הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה:
יוצא בערוב אמו - ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה:
מתני' מציאת האשה: וירושתה - אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה לישנא אחרינא ואם מתה בחייו יורשה:
ופגמה - נזק חבלה אם יחבלו בה:
ובזמן שבגלוי - שהבושת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל:
ילקח בהן קרקע - שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין:
אוכל פירות בחייה - והקרן שלה אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא יורשה:
גמ' תנינא - בפ' נערה:
יתר עליו הבעל - אלמא בעל זכאי בכולן:
העדפה - אם תעשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים:
תוספות
[עריכה]
רב אשי אמר תשמיש. אפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:
אבל זן קטני קטנים. וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:
מתני' מציאת האשה. בקונטרס גרס המדיר אחר אע"פ אגב דתנא באע"פ (לעיל דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר"ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש:
וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. נראה לר"ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו"ל למימר דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב (לקמן דף פג.) ומפרק יש נוחלין (ב"ב דף קח.):
ה"ג בושתה ופגמה שלה. ור"ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח (ב"ק דף לב.) המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא"כ הו"ל למיתני לעיל (דף מו:) דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל (שם דף פז: ושם) לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה (דף מג.) נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל:
שלה. למ"ד בהחובל (ב"ק דף פו.) בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה:
בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
קכ א מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה יג, טור ש"ע אה"ע סימן ע סעיף ג בהגה"ה:
קכא ב מיי' פי"ג שם הלכה א, סמג עשין מח ולאוין פח, טור אה"ע סימן עג:
קכב ג מיי' פי"ח שם הלכה ד, סמג שם, טוש"ע שם סימן צה סעיף ה:
קכג ד מיי' פי"ב שם הלכה יב, סמג לאוין פא, טוש"ע שם סימן ע סעיף ב:
קכד ה ו מיי' שם הל' יד, סמג שם, טוש"ע שם סימן עא סעיף א:
קכה ז מיי' פ"ו מהלכות עירובין הלכה כא, סמג עשין דרבנן א, טוש"ע א"ח סימן תיד סעיף ב:
קכו ח מיי' פכ"א מהל' אישות הלכה יא, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן ע סעיף ג בהג"ה וסי' פ סעיף יא:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ו (עריכה)
א ט מיי' פי"ב שם הל' א ג ופכ"א שם הל' א, סמג שם, טוש"ע שם סימן סט סעיף א ג וסימן פד:
ב י מיי' וסמג וטוש"ע שם וסימן פ סעיף א:
ג כ מיי' פי"ב שם הלכה א ג ופכ"ב הלכה א, סמג שם, טוש"ע שם סימן סט סעיף א ג וסי' פה סעיף א וסימן צ סעיף א:
ד ל מיי' פכ"ב שם הל' כח ופ"ד מהל' חובל הלכה טו, סמג עשין ע, טוש"ע שם סימן פג סעיף א וטוש"ע ח"מ סי' תכד סעיף יא:
ראשונים נוספים
אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו': ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.
אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין: פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' אישות ה"ד)(פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין.
והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.
מתני': ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה: אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה.וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.
גמרא: מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש: ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.
הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה: תמיה לי דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה: פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.
בשתה ופגמה שלה: וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.
ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים: פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.
שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' חובל הט"ז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) השיב עליו בלשון הזה תימה הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל. ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל משם פירות, דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר, עד כאן. ודברי התוספתא (שם) מסייעין אותו דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
גמרא: בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן: אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה.
אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו': ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם:
אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו': עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל (שאין) [שהן] ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה:
אמר רבא אם היה בבית אפל מותר : איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים:
אבל זן אותם קטני קטנים : פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה:
לאו משום דבעי למיכל בהדה: וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה:
מציאת האשה פרק ששה
גרסת רש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ל"ל למיתני וירושתה לתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמעינן אגב אורחא דאפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שתנשא הוא אוכל פירות ואע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה [דהו"ל] למתני שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהן כך נ"ל ויש גורסין וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר ויורשה והוא אוכל פירות בחייה וקשיא לן למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פי' ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתי לאשמעינן דלא תנן ליה ואע"ג דתנן לי' לקמן בפ' הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפ' נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוס' יש סיוע לפי' רש"י ז"ל דגרסי' יתר עליה הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה משא"כ באב:
ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה:
ר' יהודא אומר לה שני חלקים: פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן (אליבא) אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל:
ונותן לה כפה לראשה פי' צעיף אחת לשנה וכן חגור למתניה ומנעל לרגליה ממועד למועד פי' בכל מועד ומועד יקנה לה מנעלים חדשים. וכלים שוים נ' זוז יעשה לה משנה לשנה:
אמר אביי נ' זוז פשיטי פי' זוזי מדינה שהן ח' בזוז צורי דאי ס"ד נ' זוז ממש עני נ' זוז מנ"ל אלא ש"מ נ' זוזי פשיטי:
ת"ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה פי' אם נתן לה מזונות מרובים כדתנן בד"א בעני אבל במכובד הכל וכו' אבל מותר הבלאות שנשארו לה כשעשו לה חדשים הן לאשה כדתנן והשחקים שלה ואמרינן בלאות למה לה כיון שהוא עושה לה חדשים א"ר מתכסה בהן בימי נדותה כדי שלא תתבזה על בעלה פי' שלא תהא זקוקה ללבוש בגדים בימי נדותה:
א"ר נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה:
ונותן לה מעה כסף לצרכה פי' בכל שבת יתן לה מעה כסף שהוא ששית דינר לצרכי' קטנים שיש לה וגם היא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת שהוא זמן העונה [ואם] אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מותר מע"י שלה הכי אמרן לעיל בפירקין רב ושמואל דאמרי תרווייהו תקנו מזונות תחת מע"י ומעה כסף תיקנו תחת המותר והיכי תיקנו ומה היא עושה לו כדי שתהא מותר מע"י כמה הוו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהשתי שוייתו דקה וק' משל ערב כפלים שהן עשר סלעים בגליל שהסלע שביהודה היה גדול כפלים דסלע שבגליל או משקל י' סלעים ערב ביהודה שהן כ' סלעים בגליל:
מאי אוכלת ר"נ אמר אוכלת ממש ור"א [אמר] תשמיש כדכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און וק"ל כר"נ דתניא רשב"ג אומר אוכלת עמו כל ליל שבת ושבת :
ואם היתה מניקה וכו' אריב"ל מוסיפין יין שהיין יפה לחלב:
דרש רב עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא קטני קטנים עד כמה עד בן שש:
יוצא בעירוב אמו פי' אם ערבה אמו לצפון ואביו ערב לדרום עם אמו יוצא ולא עם אביו שאינו יכול להפרד מאמו והלכך כשם שחייב לזון את אשתו כך חייב לזון בנים קטנים התלויין עליו:
הדרן עלך פרק אף על פי
מתוך: תוספות רי"ד/כתובות/פרק ו (עריכה)
מציאת האשה ומע"י לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה ריב"ב אומר בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' שלו נותנים מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וירושתה פי' שאם מתה בעלה יורשה הכל ואפילו נכסי מלוג שלה ובעודה בחיי' עמו הוא אוכל פירותיהן:
בושתה ופגמה פי' נזק חבלתה הוא שלה כנכסי מלוג תני תנא קמיה דרבא מציאת האשה לעצמה פי' קסבר שלא תקנו מציאת האשה לבעלה אלא מע"י שלא תהא אלא אמה עבריה שקנאה בדמים שמע"י לרבה ומציאתה שלה ור"ע אומר לבעלה קסבר אע"ג דדינא הכי מ"מ תהוי לבעלה משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאות אשה לבעלה משום איבה הני תהוי להו איבה א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לא כ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו פי' ת"ק סבר א"צ להפר משום דמשעבדא לו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' העדפה הוי דידיה ור"ע סבר יפר שהעדפה דידה הויא וחייל עלי' נדרה אם לא יפר לה דהשתא בהעדפה דהוא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר לעצמה ולא חייש לאיבה ואף על גב דבאמה עבריה הויא לרבה התם הוא משום דקנאה בדמים אבל הכא לא מישעבדא ליה אלא לשיעורא אבל העדפה דידה הוי מציאתה שגם בא"ע הוי דידה כל שכן גבי אשה דתהוי דידה א"ו איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה ורע"א לעצמה דהשתא העדפה [של] מעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה וכ"ש מציאתה:
האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל האי תנא שליח וערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד. ע"כ. משמע דעיקר תמיהתו היינו דהיכי תחליף המנעלים חדשים במועד ושאר בגדים לא תחליף במועד משמע ליה דקפיד תנא דתחליף (מנעלים) [בגדים] במועד ולהכי קא מתמה שליח וערטילאי וכו' והיינו דקא משני ואגב אורחיה קמ"ל דנתבינהו ניהלה במועד כו'. כנ"ל:
אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל:
מאי אוכלת פי' קשיא ליה ממה נפשך אי אוכלת היינו תשמיש תקשי דהא אוכלת קתני ואי היינו אכילה ממש תקשי אמאי לא תאכל עמו אלא בלילי שבת והא כבוד יום עדיף ולכך בעי מאי אוכלת ופליגי בה אמוראי ופריך מלישנא דמתני' למ"ד תשמיש וניחא ליה לישנא דמתני' למ"ד אוכלת ממש אף על גב דקשיא ליה אמאי אוכלת עמו לילי שבת לבד.
וכתב הריטב"א וז"ל מסתברא דמ"ד אוכלת ממש אף אוכלת ממש וה"ה דאיכא עונה ומ"ה נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום שבת יש לו לאכול עמה דכבוד יום עדיף כדאיתא בפרק ערבי פסחים ע"כ. וראיתי מאן דמחק תנן אוכלת עמו לילי שבת ואין צורך כנ"ל:
רב אשי אמר תשמיש כתבו רבני צרפת ז"ל דרב אסי בתלמידי חכמים מיירי דעונתן מלילי שבת ללילי שבת דאי בטייל עונתו בכל יום ואי בפועל עונתו שתים בשבוע ואי בגמל וספן אין זה עונתן אלא בבעינת תלמידי חכמים דלא תנא ליה במתני' דלעיל איירי והלכה כר' נחמן דאמר אוכלת ממש דחייב להאכילה עמו כדי שלא תנהג מנהג בזיון דאילו עונה לא הוה צריך למיתנא דפשיטא דחייב כל אדם ואדם כדינו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות לא כתבו כן דאפילו דגמל וספן קאמר רב אסי הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:
רשב"ג אומר אוכלת וכו'. תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא אמר רבא בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבת וסבר רשב"ג דאף על גב דקבלה עליה להשרות ע"י שליח ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראויה ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת והני מילי בעלמא אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוה והיא קבלה עליה לעמוד ע"י שליש דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתא בירושלמי וכדבעי' למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לאו כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה וזה נראה נכון:
אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו'. בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אבל זן אותם קטני קטנים כלומר בקטני קטנים כייפינן ליה לזון אותם ואע"ג דלא אמיד דאי באמיד אפילו בקטנים כייפינן ליה ע"כ.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה וכו' ע"כ ולא משמע כן מהתוס' ז"ל:
מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות ע"כ:
והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.
ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה.
איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב והא דרבי יהושע בן לוי לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה אלא לעולם ר' יהושע בן לוי נמי ס"ל דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
סליק פרק חמישי
פרק שישי� מציאת האשה וכו'. כתב רש"י ז"ל בריש המדיר במהדורא קמא פירקא דהמדיר גרסינן ליה בתריה דאף על פי דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני בהמדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בקונטרס גריס המדיר אחר אף על פי אגב דתנא באף על פי המשרה את אשתו ע"י שליש קתני המדיר את אשתו וכו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון למעשה ידיה אבל בפר"ח ובירושלמי ובתוס' וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי כו' ככתוב בתוס' ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל איידי דתנא בפרקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן אגב דתנינן באף על פי ומה היא עושה לו תנן נמי הכא בסמוך מעשה ידיה שלו ובגמרא פריך הא תנינן חדא זימנא. ע"כ:
ומעשה ידיה לבעלה מפני שהבעל חייב במזונותיה תקנו חכמים שיהיו מציאתה ומעשה ידיה לבעלה כי היכי דלא תהוי איבה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וירושתה ואכילת פירות בחייה. פי' גם אלו לבעלה ומפני שהזכיר מתחילה לבעלה לא הוצרך לחזור ולומר פעם אחרת לבעלה שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות והטעם שלא ערב אותם התנא ביחד מפני שאין דינם שוה שהמציאה ומעשה ידיה זוכים בהם לאלתר לגמרי בין בגוף בין בפירי מה שאין כן בשאר. ואית דמפרשי דתרי מילי נינהו וה"ק וירושתה נמי לבעלה שאם נפלו לה נכסים ומתה בחייו הוא יורש אותה דהבעל יורש את אשתו וגם מהנכסים שנפלו לה הבעל אוכל פירותיהם ור"מ הלוי ז"ל סייעיה להאי פירושא מדתנא ירושתה ולא תנא נפלו לה נכסים סתמא ואם איתא דאכילת פירות בלבד אתא לאשמועינן הוה ליה למימר נפלו לה נכסים סתם דמשמע דבין שנפלו לה ירושה בין שנתנו לה במתנה הבעל אוכל פירותן.
ואית דמפרשי דחדא מלתא הוי וה"ק אם נפלה ירושה הוא אוכל פירות אותה הירושה בחייה דכי היכי דשאר מילי דמתני' איירי בחיים הכי נמי איירי בחיים. ורבני צרפת ז"ל הכריעו בזה הפירוש מדמקשינן בגמרא מאי קמ"ל תנינא האב זכאי כו' ומהדרינן בושתה ופגמה איצטריכא ליה לאשמועינן פלוגתא דפליגי ביה רבי יהודה ורבנן כדמפרש ואזיל במתני' ואם איתא דהאי דקתני וירושתה רוצה לומר שהבעל יורשה היה יכול לתרץ וירושתה איצטריכא ליה דלא תנן התם ואפשר לדחות ולומר דניחא ליה לתרוצי בושתה ופגמה איצטריכא ליה שאינו דבר פשוט שהוא מחלוקת ר' יהודה ורבנן. תלמידי ר' יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל גרש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ולמה ליה למתנא וירושתה ליתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמועינן אגב אורחיה דאפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שנשאת הוא אוכל פירות אע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה למתנה שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם כנ"ל. ויש שגורסים וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר שיורשה ואוכל פירות בחייה וק"ל למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פירושא ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתא לאשמועינן דלא תנן ליה דאף על גב דתנן ליה לקמן בפרק הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפרק נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוספתא סיוע לפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם [פ"ד ה"א] יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
ולי נראה לתרץ לישנא קמא דכתב רש"י ז"ל דלהכי קתני וירושתה ולא קתני והוא אוכל פירות בחייה כדקתני במתני' דפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה דבשלמא בפרק נערה עיקר מאי דאתא לאשמועינן במתני' היינו אכילת הפירות דמעיקרא קתני דאין האב אוכל פירות ושוב תני יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה הילכך עדיף ליה למתני סתם אינו אוכל פירות כו'. כי היכי דליהוי בכלל בין שנפלו לה בירוש' בין שנתנו לה במתנה אבל הכא במתני' עיקר מאי דאתא לאשמועינן דדוקא מציאתה הויא לבעלה בין קרן בין פירות אבל ירושתה אין לבעל אלא אכילת פירות והקרן שלה והיינו דלא ערבינהו והזכיר מתחילה לבעלה משום דלא דמו הילכך להכי פריש להדיא ירושתה לומר דאפילו ירושתה דדמיא למציאה טפי אין לו לבעל בה אלא אכילת פירות והקרן שלה דאלו מתנה פשיטא דלדידה אקני לה ולא לבעלה ולכך כתב רש"י וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה. ודוק דלעיל במתני' דפרק נערה דקתני נמי אוכל פירות בחייה לא כתב רש"י והקרן שלה כמו הכא כנ"ל. וכן לשון הרא"ה אשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחייה אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכתה והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיטא הוא. ע"כ:
בושתה ופגמה שלה ה"ג וכן גריס רבינו חננאל אבל ר"ת היה גורס בושתה ופגמה שלו ולא נהיר' דא"כ הוה לן למימר בגמרא בשתה ופגמה אצטריכא ליה למתני דלא תנן דהא מסתמא כל היכא דלא תנן דהוי שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בגמרא אלא בושתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני ליה במתני' דנשאת יתר עליו הבעל דהא בושתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגירסת ר"ח ז"ל. והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הויא דצערא לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו ורפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדוה לתמני יומי ואיתסיאת בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל בשתה ופגמה שלה וצערא לא אצטריכא ליה למתני דפשיטא דצערה דידה הוי כדאמרינן בהחובל [פז א'] צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן ושבת דבעל הוי דהא מעשה ידיה שלו ובאומרת איני ניזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי משום הכי כיון דתנא מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למתני שבת ורפוי דרופא לדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדי לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה צערא אית לה בגויה ודידה הוי. ע"כ:
שלה למ"ד בהחובל דקוטע יד עבד עברי של חברו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע ובעלה אוכל פירות אבל למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה דעבד הואיל וקנאו בדמים תקנו לרב שבת קטנה אבל גבי אשה דמה שמעשה ידיה שלו תקנה דרבנן הוא לא תקנו לו שבת. ע"כ. הרא"ש ז"ל:
רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר כו'. פי' בין אבשת בין אפגם קאי וכדמשמע בגמרא דאמרי בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אלמא לרבי יהודה בין בבשת בין בפגם פליגי אע"פ שאין נראה כן מן התוספתא דגרסי התם בבבא קמא פרק תשיעי החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה בן בתירא אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים ושמא בתוספתא נקט בשת לרבותא וכל שכן לפגם דהוא מצטער בו יותר. הרשב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל בשתה ופגמ' שלה פגם הוא הנזק שעושה בה ושמין כמה היא שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחלה דהכי אמרינן בהדיא בפ"ק דב"ק פגם היינו נזק ובשת הוא במקום נזק כגון שהכה אותה ועשה בה מום בין שלא במקום נזק כגון שפרע ראשה או שרקק והגיע בה הרוק וכיוצא בזה ות"ק ס"ל דאם חבל בה הכל שלה בין בשת בין נזק לא שנא שחבל בה נזק במקום נסתר לא שנא במקום הנראה לא שנא מום קבוע לא שנא מום עובר ורבי יהודה ס"ל דבזמן שהמום שעשה בה הוא במקום הנסתר לה שני חלקים ולו אחד דרוב הבשת שלה הוא אבל אם עשה לה בגלוי כגון בפנים או בצואר וכיוצא באלו לו שני חלקים ולה אחד דרוב הבשת שלו הוא ששעה שמשמשת לפניו ורואה אותה בעלת מום מתבייש מן הדבר ולפיכך שני חלקי הבשת שלו והנזק נמי שני חלקים שלו דכי משערין לה משערין כמה היתה שוה מתחלה וכמה היא שוה עכשיו כמו השפחה ומשום דאפחתה גבי בעלה מסתמא אי הוה בה האי מומא מעיקרא לא הוה נסיב לה משום הכי יהבי' ליה שני חלקי הנזק שהרי אינה שוה אצל בעלה כמו בתחלה והאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לא משכחת לה אלא בבושת במקום נזק אבל היכא שביישה בלא עשיית מום כגון שפרע ראשה וכיוצא בה לא שייך למתני בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד דבשלמא סיפא דקתני שבגלוי כו'. משכחת לה דאי ביישה בפני אחרים לו שני חלקים ולה חלק אחד שרוב הבושת שלו אבל אם ביישה בסתר לית להו ולא מידי שאין שם בושת כלל וכ"ת משכחת לה שביישה בינו לבינה וחייב תשלומין כגון שהודה אח"כ שבייש' ה"ל בשעת אמירה ביישו בדברים דפטור ע"כ.
והתוספות לא כתבו כן אלא דרבי יהודה קאי בין אבושת בין אפגם ופגם שבסתר היינו במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצע' בפנים במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי כגון שפצע' בפניה במקום שהיא נראה לכל אדם והבעל נפגם עמה בושת שבסתר כגון שביישה בפני שני עדים בגלוי כגון שביישה בפני הכל. ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל בושתה ופגמה דהיינו נזק חבלתה מה שפוחתים דמיה מחמת חבלתה היא שלה כנכסי מלוג שלה ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שהחבלות הן בסתר היא לוקחת שני חלקים והוא חלק אחד ובזמן שהם בגלוי במקום הנראה שהבעל נעלב עליהם לוקח הוא שני חלקים והיא חלק אחד. ע"כ:
שלו ינתן מיד וכו'. לאו למימרא דשלה אין נותנין מיד דבין שלו בין שלה מוציאין מיד המזיק מיד אלא לומר שלו יתנו לו מיד והוא שלו לגמרי ואין לאחר חלק בו אבל שלה אינו שלה לגמרי אלא ילקח בהן קרקע כו'. תלמידי הרשב"א ז"ל:
גמרא מאי קמ"ל תנינא וכו'. לא פרכינן ממאי דתנינא בפרק הכותב ופרק יש נוחלין דין הירושה ללשון שני שפרש"י דפרק הכותב לא מתני ופרק יש נוחלין אורחיה דתנא למתני בקוצר מאי דאתניא בדוכת' אחריתי כמו שכתבו התוספות בריש ברכות ובריש יבמות. הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ריש מציעא ותוספות גטין דף ל"ד ע"ב (ודף ל"ה) גבי החולית והצור ותוספות בתרא דף ק"ח א' והריטב"א ז"ל בפרק נערה ובכמה דוכתי בתוספות אלא מפרק נערה דלעיל פרכינן תנינא וא"ת ללשון שני לישני יורשה איצטריכא ליה וי"ל דהא נמי תנינא לעיל בפרק נערה דמדקתני ואינו אוכל פירות בחייה דמשמע דדוקא בחייה הוא דאינו אוכל אבל אם מתה יורשה וכן פי' רש"י ז"ל לעיל ועלה קאמר יתר עליו הבעל אלמא בעל זכאי בכולן ודוק.
ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות דאכתי הוה מצי לשנויי יורשה לאחר מיתה איצטריכא ליה דהא לא הוה שמעינן דקתני יתר עליו הבעל אע"ג דאבי' יורשה הני מילי בשאין לה בנים אבל יש לה בנים אין האב יורשה ואשמועינן מתני' אפילו כשיש לה בנים בעלה יורשה ואפשר דמדקתני מתני' יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה ולא קתני נמי שיורשה אפילו כשיש לה בנים אלמא דלא מחלקים בהכי כלל דהא ודאי כשנשאת יצתה מרשותו לגמרי ומיהו הבעל כשיש לו בנים ממנה אגידא בה ואית ליה עמה אישות טפי ופשיטא דיורשה טפי ולהא לא איצטריך מתני' לאשמעינן כנ"ל:
תני תנא קמיה דרבא מציאת אשה לעצמה כו'. פי' דמ"ד לעצמה קסבר דלא תקנו מציאת האשה לבעלה כי אם מעשה ידיה ולא תהא אלא אמה העבריה שקנאה בדמים שמעשה ידיה לרבה מציאתה שלה ומ"ד לבעלה קסבר אע"ג דדינא הוא דתהוי לעצמה תקנו רבנן דתהוי לבעל משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה והאי תהוי ליה איבה.
א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר כו'. פי' ת"ק סבר אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו העדפה הויא דידיה ורבי עקיבא סבר יפר שההעדפה דידה הויא וחייל עלה נדרה אם לא יפר לה והשתא בהעדפה שהיא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר דהויא לעצמה ולא חייש משום איבה ואע"ג דבאמה העבריה הויא לרבה התם משום דקנאה בדמים אבל הכא לא משעבדא ליה אלא לשיעורה אבל העדפה דידה הויא מציאתה שגם באמה העבריה הויא דידה כ"ש גבי אשה דתהוי דידה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה לבעלה ורבי עקיבא אומר לעצמה דהשתא העדפה דמעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה כ"ש מציאתה. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה