רמב"ם הלכות חובל ומזיק ד
דפוס
[עריכה]ב הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה.
וכיצד משערין דמי ולדות. שמין האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל. אם מת הבעל נותנין ליורשים. ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות לאשה.
היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לבעל. מת הגר פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות.
היתה [א] שפחה או עכו"ם בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה הרי דמי הולדות שלה.
א הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום. שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש. לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפוטרו מן התשלומין.
במה דברים אמורים כשנתכוון לאשה. אבל אם נתכוון לחבירו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות.
המכה אביו ואמו ב ולא עשה בהן חבורה חייב בחמשה דברים. אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחבירו בשבת אפילו היה שוגג פטור מן התשלומין מפני שהוא עון מיתת בית דין וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין.
והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת בית דין. הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה לפיכך פטור מתשלומין.
א החובל בחבירו ביום הכפורים אפילו במזיד חייב בתשלומין. אע"פ שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות. והלא כל המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם. כך הם הדברים בכל חוץ מחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן.
החובל בעבד כנעני שלו פטור. חבל בעבד עברי שלו חייב בכולן חוץ מן השבת. החובל בעבד כנעני של חבירו רבו של עבד נוטל חמשה דברים ואפילו ציערו בסם ונתרפא במהרה הרי כל רפואתו לרבו.
כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס. ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמר שחרורו. ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר [לו] בו קנין. לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו. ואם תפש אין מוציאין מידו.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו או שנגחו שור וכיוצא באלו. אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו.
החובל בעבד עברי של חבירו חייב בחמשה דברים וילקח בהן קרקע ורבו אוכל פירותיה. ולכשיצא העבד לחירות יצא השדה מתחת רבו. הזיקו היזק שאינו מעכב מלאכה כלל כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו הכל לעבד ואין לרבו בהן פירות.
החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב. וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא. אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה. וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת.
החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והבושת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.
במה דברים אמורים כשחבלו בה אחרים [ב] אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים. והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה.
א והמזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה.
האשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל. ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה. ואם לא היה לה תוספת אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה. שאסור לו לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו.
החובל בבניו הגדולים אם אין סומכין על שלחנו נותן להם מיד. והקטנים ילקח בהן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים. ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו.
א חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעת.
[ג] העבד ב והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה או נשתחרר העבד. שהרי בני דעה הן והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יגבה שאם העשיר חייב לשלם.
עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו. כיצד הרי שה.ניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חבירו כאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.