בית שמואל על אבן העזר עא
סעיף א[עריכה]
(א) חייב אדם לזון: אפי' אינו אמוד וכ"כ בט"ז ואין זנין אותה לפי עשרו כמ"ש בסי' ע"ג לענין כסות, וחייב לזון אותם אפי' אם אמם מתה ולא כר"ן ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא"צ לפרוע להם מזונות עד שיהיו בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו וע' תשו' מהר"מ מלובלין סי' ע"ט:
(ב) זנן כתקנת חכמים: היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו וכ"כ ב"ח:
(ג) מוציאים ממנו כו' עד שיגדלו: בדרישה הקשה למה כ' דחייב ליתן להם עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר וכמ"ש ביורה דעה סי' רכ"א ותירץ עד שיגדלו מסתמ' חייב לזון אותם כי עד שיגדלו מסתמ' אין בידם להתפרנס את עצמן אבל אחר שיגדלו אפשר שיתפרנסו את עצמן ממ"י וב"ח בק"א הביא דברי דרישה והקשה עליו ול"ד וע"ש וברי"ו משמע אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו וע' ביורה דעה שם מבואר דיורדים לנכסיו לגבות והיינו בפניו דוק' כן ה"נ דוק' בפניו יורדים לנכסיו ולגבות שלא בפניו יתב' בסמוך:
(ד) אבל לא כופין להשיא: עיין בהג"מ מבואר דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להן דאין חיוב עליו רק להשיאן ועישור נכסי' לא תקנו חז"ל כשהוא חי ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"א כתב דכופין לסיוע לנדן קרוביו וע' במהרי"ק שורש קמ"ח:
סעיף ב[עריכה]
(ה) עד שיהיו בני שש: כתב בפרישה דחייב לזון אותם אפי' תוך ג"ח הראשונים שהלך אף על גב לאשה אין נותנין מזונות ג"ח הראשונים שאני אשה דאפשר לזון ממ"י לפ"ז אם יש להם מדידהו ואפשר לזון אותם משלהם אין זנין אותם ג"ח הראשונים ולכאורה לא משמע כן בש"ס דהא משמע מלשון הש"ס דודאי אין אדם מניח ביתו ריקם ומניח מזונות על ג"ח ואין ספק בדבר א"כ אפי' ליתומים ג"כ אין נותנים להם תוך ג"ח הראשונים גם משמע באשה אין נותנים לה מזונות תוך ג"ח אפי' אם היא אינה בת מלאכה, ואם הם יותר משש אין חייב לזון אותם אפי' הם חולה וגרע טפי מקטן פחות מבן שש מ"מ אין חיוב עליו כיון שהם יותר משש הג"מ:
(ו) אבל מבני שש ולמעלה וכו': יש בזה ג' שיטות לרמב"ם אם הלך מדעתו למ"י אין זנין אותם כשהם יותר משש אפילו אם הוא אמוד דס"ל דאין יורדים לנכסיו שלא בפניו ליטול ממנו צדקה ואם הוא נשתטה כתב הרמב"ם סוף ה' נחלות דנותנין צדקה מנכסיו לכן זנין את בניו מנכסיו כשהוא אמוד בתורת צדקה ואם הוא אינו אמוד י"ל דלא ניח' ליה כן הוא לשיטות הרמב"ם לפי מ"ש הר"ן והמגיד, והטור ס"ל כשהלך מדעתו כרמב"ם ואם הוא נשתטה ס"ל דאמרי' מסתמ' ניח' ליה לזון לבניו אפי' אם הוא אינו אמוד ונראה דהמחבר נמי ס"ל כן לכן כתב בסעיף זה מי שהלך למ"י אין זנין וכו' משמע אפילו אם הוא אמוד ובסעיף ג' כתב אם הוא נשתטה מפרנסים לבניו משמע אפי' אם הוא אינו אמוד והר"ן ס"ל אם הוא נשתטה כהטור ואם הלך מדעתו ס"ל אם הוא אמוד נחתינן לנכסיו ליטול ממנו צדקה והיינו הי"א שהביא בהג"ה, ומה שמציין וכן משמע מהטור לית' אלא דברי הר"ן הוא מיהו רוב פוסקים ס"ל אפי' ליתן מזונות לבניו אין יורדים לנכסיו שלא בפניו גם הר"ן לא החליט את זאת לירד לנכסיו לכן נראה עיקר אפי' אם הוא אמוד אין זנין לבניו שלא בפניו:
(ז) וי"א היינו דוק' וכו': כן הוא במרדכי מיהו תו' פ' נערה כתבו דר"י חולק על סבר' זו וס"ל כל הסוגי' איירי דוק' כשהיה נתן להם מזונות קודם לכן אז אמרי' אם הוא נשתטה מסתמ' ניח' ליה ליתן להם מזונות כיון שזנה אותם תמיד אבל אם הלך למ"י לדעת ולא צוה ליתן להם מזונות לא ניח' ליה אף על פי שנתן להם מזונות קודם לכן וע' בח"מ:
סעיף ד[עריכה]
(ח) אם הוא מודה: אבל אם הוא אינו מודה אפילו אם הוא /היא/ טוען /טוענת/ ברי והיא /והוא/ טוען שמא הוא פטור דקי"ל האומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אין מוציאים מידו אף על גב דהיא נאמנת להכשיר הולד מ"מ אינה נאמנת להוצי' ממון והוא א"צ שבועה כמ"ש לעיל וע' תשובת ריב"ש סי' מ"א ועיין סי' ד':