פני יהושע/כתובות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עח עמוד א

האשה שנפלו פרק שמיני

בתוספות בד"ה האשה פי' בקונטרס ונתארסה אבל נישאת לא והביא ראיה מדתנן כו' וקשה לר"י דאמרי' בגמרא כו' עכ"ל. ואע"ג דבלשון רש"י נראה דלא מייתי ראיה אלא אמילתא דב"ש בבבא דנפלו לה משנתארסה אפ"ה ע"כ דלרש"י בבא דרישא נמי לא איירי בנישאת דאל"כ למה הוצרך לפרש עד שלא תתארס ונתארסה פשיטא דהכי הוא דבעודה פנויה לא איצטריך למימר דמוכרת. אע"כ דרש"י לדיוקא הוצרך לפרש כן דבנפלו עד שלא תתארס וניסת לכתחלה לא תמכור. וא"כ יפה כתבו התוספות בהבנת לשון רש"י דראייתו במה שכתב כדקתני לקמן עד שלא ניסת וניסת אכולה מילתא קאי. ולא ידעתי למה הוצרך מהרש"א ז"ל לידחק שהתוספות הכריחו כן משום דקשיא להו בל' רש"י אי אסיפא קאי אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן. ודבריו תמוהין בזה דודאי מצינו בכמה דוכתי דרש"י מפרש שפיר פירושא וטעמא דב"ש. וכ"ש בשמעתין דרש"י מפרש להדיא איבעיא להו ר"י אלכתחלה דהיינו לב"ש. אע"כ דהבנת התוספות בלשון רש"י ז"ל כדפרישית. אלא דאכתי יש לי לדקדק במה שכתבו התוספות דראיית רש"י דמשמע ליה דעד שלא ניסת משמע אפילו קודם אירוסין. ולכאורה א"א לפרש כן בלשון רש"י דא"כ אכתי מאי ראיה מייתי אבבא דסיפא דלב"ש בעד שלא נתארסה וניסת מודה דלא תמכור דלמא בניסת נמי ס"ל לב"ש דמוכרת לכתחלה והיינו דנקיט סתמא נתארסה. והא דנקיט סיפא דסיפא עד שלא ניסת וניסת אפילו אם נאמר דעד שלא ניסת משמע אפילו קודם אירוסין אפ"ה ליכא ראיה לב"ש דהאי בבא דסיפא דסיפא לא איירי בה ב"ש כלל אלא ר"ג קאמר לה דס"ל כב"ה והא דהדר וקתני לה היינו משום דבעי למיתני מילתא דאמרו לפני ר"ג אע"כ דכוונת רש"י כדפרישית דעיקר ראייתו אבבא דרישא ומציעתא דקתני סתמא ולא נקיט זמן המכירה ואפ"ה ממילא משמע דלא איירי אלא בנתארסה ולא בניסת כדקתני סיפא עד שלא ניסת וניסת משמע דעד הכא לא איירי בניסת אלא בעודה ארוסה גרידא. א"כ ממילא משמע דבניסת אפילו במה שנפל לה קודם שנתארסה אינה מוכרת לכתחלה לכ"ע כיון דלא איירי בה. וה"ה בנפלו משנתארסה וניסת לב"ש. כן נראה לי בשיטת רש"י ז"ל ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' וממילא א"ש נמי דיוקו דמהרש"א ז"ל דרש"י לאו לפרושי טעמא דב"ש לחוד אתי לאשמעינן ולהביא ראיה אדברי ב"ש אלא דראייתו אכולה מילתא דר"ג ואמציעתא קאי כן נ"ל ברור ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וקשה לר"י דאמרינן בגמרא כו' ופריך כמאן כו' ואמאי והא הוי כרחב"ע דבעי למימר כו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם לקמן בד"ה לא כר"י דכוונת המקשה דאפילו באמרו לו לפני ר"ג לא אתי ומה שהכריחם לקמן יבואר במקומו לפי שיטתם. אמנם בשיטת רש"י מצינן למימר דהא דפריך לקמן לא כר"י ולא כרחב"ע. לאו אאמרו קאי אלא על מה שהשיב להם ר"ג ומסתמא הודו לו וכמו שיבואר לקמן דיש לפרש כן בשיטת רש"י מיהו לפמ"ש בסמוך בלא"ה אין צורך לכל זה כיון דלרש"י נמי לישנא דעד שלא ניסת לא דייקי דאיירי אפילו בנפלו קודם שנתארסה וא"כ מקשה הש"ס שפיר בפשיטות דמסתמא אפילו אמרו לו דרחב"ע נמי לא איירי שנפלו קודם שנתארסה דא"כ אדתני עד שלא ניסת הו"ל למימר עד שלא נתארסה לרבותא דאמרו לו דרבותא דר"ג בלא"ה שמעינן לה שפיר ממה שהשיב על החדשות אנו בושין וע"כ היינו מה שנפלו לה משניסת כמו שפירש"י מכלל דמה שנפלו לה קודם נישואין מיקרו ישנות סובר דמכרה קיים כנ"ל ועיין בסמוך:

בא"ד ואין להקשות לפירושו כו' אלא הא דנקט כו' לאשמעינן דאפ"ה אם מכרה ונתנה קיים עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהו"מ לפרש דנקיט משנתארסה לאשמעינן דבהא פליג רחב"ע כו' ע"ש ואף דמהרש"א גופא לאו בלשון קושיא נקיט לה דעדיפא מזה כתבו התוס' בפשיטות אלא דבלא"ה נ"ל דלא שייך כלל לומר דר"ג נקיט במילתיה לרבותא משום פלוגתא דרחב"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס לקמן מתניתין אברייתא בבבא דעד שלא ניסת דקתני במתניתין אם מכרה ונתנה קיים משמע דלכתחלה לא תמכור הא איכא למימר דאין ה"נ דמוכרת לכתחלה אלא הא דקתני דיעבד היינו לאשמעינן דאמרו לו דרחב"ע פליג אפילו אדיעבד אע"כ דלא משמע למימר דר"ג גופא ישנה לשונו בעיקר מילתיה משום מילתא דאמרו לו. ועוד הא ע"כ עיקר פירש"י ומה שדקדקו התוספות בפירושו הכל איירי לאוקימתא דרב פפא לקמן דאי לאוקימתא דר' זביד הוא בהדיא דלא כפירש"י דהא קתני בסיפא דמתניתין מוכרת ונותנת אפילו לכתחלה אף בניסת אע"כ לרב פפא קאי דבתראה הוא וא"כ לר"פ לא שייך כלל לומר דנקיט עיקר מילתא דר"ג משום אמרו לו דרחב"ע כיון דמי ששנה זו לא שנה זו דעיקר מילתיה דר"ג ר"י אמרה ולא רחב"ע ולרבי יהודא ליתא כלל לאמרו לו דסיפא דהא איסתגר להו בקמייתא ממה שהשיבו ר"ג על החדשים אנו בושים דהיינו אפילו נפלו לה משניסת לכך הוצרכו התוספות לפרש דמש"ה קתני עד שלא ניסת לרבותא דאפ"ה מכרה קיים ואע"ג דשפיר שמעינן לה מתשובתו דר"ג מלשון חדשים וישנים אפ"ה מסיק לה ר"ג בפירוש דבכל הישנות סובר דמכרה קיים ודוק. ומהאי מילתא גופא נ"ל סיוע למאי דפרישית דעיקר ראייתו של רש"י מבבא דעד שלא ניסת לאו מעיקר הדין מייתי ראיה דהא לאוקימתא דרב זביד ליתא כלל. ולאוקימתא דר"פ נמי פלוגתא דר"י ורחב"ע היא. אע"כ כדפרישית דעיקר דבריו אינו אלא לענין הלשון דמדקתני סיפא וניסת משמע דרישא לא איירי בניסת כן נ"ל ודו"ק:

שם במשנה אמר להם על החדשים אנו בושין ופירש"י שנפלו לה משניסת. ולכאורה יש לתמוה אטו ר"ג בוש מדברי חכמים בעיקר תקנת פירות אשה לבעלה שהיא הלכה פסוקה ואדרבה משמע בפ' השולח דף מ"ח גבי ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו שיש לו קצת סמך מן התורה וע"ש בתוספות ולכ"ע יש לו קנין פירות ובמאי קמתמה ר"ג על החדשות ומהיכי תיתי לא יוציא מיד הלקוחות הפירות שהן שלו כדמסקינן לקמן דמתניתין איירי בחיי' ולפירות ולולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בע"א דהא דקאמר ר"ג על החדשות אנו בושין היינו אתקנה חדשה כגון האי דאמרינן לקמן במסקנא דרבותינו חזרו ונמנו או אתקנת אושא קאי וקרי להו חדשות וה"ק על התקנות חדשות אנו בושין אלא שאתם באים לגלגל הישנות ולומר שקודם התקנה נמי מעיקר הדין יפה כח הבעל בכך אפילו בנפלו משנתארסה:

ועוד היה נ"ל לפרש בע"א דלמכור לכתחלה קרי ליה חדשות ולהוציא מה שכבר מכרה קרי ישנות וא"כ ה"ק ר"ג על החדשות אנו בושין שלא תמכור לכתחלה אף בנפלו לה מן האירוסין אלא שאתם רוצים לגלגל הישנות לומר שאף בדיעבד יהא מכרה בטל כך היה נראה בעיני לפרש ולזה הפירוש האחרון מצאתי לי עזר משיטת פי' הרי"ף ז"ל בביאור פי' הלכה זו באריכות הובא בס' תמים דעים שכתב שם ג"כ דחדשות היינו למכור לכתחלה וישנות היינו מה שכבר מכרה אלא שהוא מפרש כן אף לפי האמת לרבי יהודא אליבא דר"ג דאפילו במה שנפלו לה משניסת אם מכרה ונתנה קיים דמיקרו ישנות ולפ"ז יש לתמוה יותר מה שהקשיתי בעיקר תקנת פירות מיהו מדבריו נוכל ללמוד לדברינו דבנפלו משנתארסה והיא ארוסה או שניסת שפיר מצינן לפרש במילתא דר"ג דקאמר על החדשות אנו בושין שלא תהא רשאה למכור לכתחלה כיון דנפלו לה קודם נישואין וספק בזכותו נפלו כמו שהקשו התוספות אלא שאתם רוצים לגלגל הישנות לומר דאף אם כבר מכרה יהא בטל. כך עלה בלבי לפום ריהטא ומכ"ש לאחר שמצאתי סיוע מפי' הרי"ף ז"ל אלא דבירושלמי דשמעתין מבואר להדיא דאלו הן חדשות שנפלו קודם נישואין וישנים שנפלו משניסת וזה להדיא כפירש"י ותוספות ולפ"ז ע"כ צ"ל דאפ"ה קאמר ר"ג על החדשות אנו בושין שסובר דנהי שתקנו חכמים פירות אשה לבעלה היינו שכל זמן שגוף הקרקע ברשותה יאכל הפירות אבל אין לבטל המכירה בשביל תקנה זו דהם אמרו והם אמרו לא מיבעיא אם מכרה שהמעות קיים והדין שקונין בהן קרקע אחרת והבעל אוכל פירות וכיון דליכא פסידא לבעל לא מפסדינן ללקוחות. אלא אפילו במתנה נמי כיון דמילתא דלא שכיחא היא לא עבדו תקנתא לבטל המתנה אפילו לכתחלה. וכ"ש למאי דמסקינן דר"ג לענין דיעבד איירי. ואין לתמוה בזה כיון דלשיטת הרי"ף ז"ל קאמר ר"ג בהדיא דאפילו בנפלו משניסת אנו בושין לומר שלא תמכור לכתחלה ובדיעבד אה"נ דמכרה קיים כ"ש דיש לנו לומר כן למסקנא דר"ג בנפלו מן האירוסין שמכרה קיים. אלא שאמר דבנשואה אנו בושין במה שמכרה בטל בדיעבד. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בירושלמי דמכילתין פ' נערה דטעם תקנת פירות הוא כדי שיפקח על נכסי אשתו וא"כ במכרה או נתנה לא שייך האי טעמא ואפשר דהיינו טעמא דר"ג ואע"ג דבתלמודא דידן מסקינן דפירות תחת פדיונה אפשר דהיינו דלא כר"ג כן נ"ל נכון ודו"ק:

פיסקא אמר ר' יהודא אמרו לפני ר"ג איבעיא להו ר"י אלכתחלה או אדיעבד כך הגירסא לפנינו וכן הוא לפירש"י אבל לפי מה שהובא בתוספות לא גרסינן אלכתחלה או אדיעבד אלא לכתחלה או דיעבד ונראה דלפי גירסת התוספות משמע פשטא דלישנא דע"כ אבבא דרישא קאי אלא דמספקא ליה לבעל האיבעיא בדינא דאמרו לו מאי ס"ל אי פליגי דוקא לכתחלה או אפילו בדיעבד מהטעם שאבאר בלשון התוספות בלשון ראשון שפירשו בשם רש"י משא"כ אי גרסינן אלכתחלה או אדיעבד א"א לפרש כלשון ראשון של רש"י דהאי לישנא אלכתחלה או אדיעבד משמע דמספקא ליה אהיי' קאי הא דאמרו לו ואפשר דמשום גירסא זו שהיה כן לפני רש"י לכך חזר בו מלשון הראשון שפירש וכפי' ר"ת נמי לא רצה לפרש דא"כ הול"ל ארישא או אסיפא לכך הוצרך רש"י לפרש דמספקא ליה אהיי' מינייהו קאי הא דאמרו לו אי אלכתחלה דב"ש או אדיעבד דב"ה ועוד נראה שחזר בו רש"י מלשון ראשון דכיון דאמרו לו שנוי במשנתינו בתר בבא דסיפא דנפלו משנתארסה מהיכי תיתי נאמר דקאי ארישא ומה"ט גופא לא רצה לפרש כר"ת. אלא לפ"ז לפירש"י יש לתמוה בכך מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא כיון דאיכא למימר דקאי אדב"ה מהיכי תיתי נאמר דקאי אדב"ש דאינו משנה כמו שהקשה ר"ת אטו אמרו לו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ואני מוסיף להקשות אדר"ג גופא דאי אדבית שמאי קאי והשיב להם על החדשות אנו בושין ואתם רוצים לגלגל את הישנות א"כ משמע להדיא דר"ג גופא הכי ס"ל כב"ש ולא כב"ה ומאי ס"ד לספק בכך כיון דמצינן למימר בפשיטות דר"ג כב"ה. והנלע"ד בזה דנראה לבעל האיבעיא דוחק לומר דאמרו לו סברי דאפילו בדיעבד בטל דא"כ הוי שלש מחלוקות בדבר. ועוד כיון דלא שאלו לפני ר"ג ארישא מכלל דמודו דעד שלא נתארסה מוכרת לכתחלה משום דבזכותה נפלו וא"כ בסיפא דמספקא לן אי בזכותה נפלו או בזכותו נהי דלב"ה מעלינן לה חד דרגא דלא תמכור לכתחלה ואפילו בזה נתקשו בעלי התוספות ומכ"ש שאין סברא כלל לומר שיסבור שום אדם דבנתארסה ועודה ארוסה כשמכרה יהא מכרה בטל ועוד דקשיא ליה לבעל האיבעיא אי ס"ד דקאי אדיעבד ואמרו לו סברי דמכרה בטל אפילו בנתארסה ועודה ארוסה א"כ כ"ש בנתארסה וניסת בטל א"כ מאי איכא בין אמרו לו דר"י ובין אמרו לו דרחב"ע ומאי מוסיף רחב"ע ואי לר"ג גופא נמי לא מוסיף מידי דמתשובתו של ר"ג אליבא דר"י דקאמר נמי על החדשות אנו בושין היינו ע"כ לפירש"י בנפלו לה משניסת א"כ משמע דכל היכא שלא נפלו משניסת סובר ר"ג דמכרה קיים ואע"ג דאיכא למימר דרחב"ע בא לומר דאמרו לו מודה ברישא דמכרה קיים ובהא פליג אדר"י זה אינו לפירש"י שכבר כתבתי בתחילת דברי דלפרש"י בלא"ה אותן שאמרו לפני ר"ג קבלו תשובתו ולא פליגי עליה כלל אלא בלשון שאלה אמרו לו שיתן טעם לדבריו וכמו שאבאר עוד בשיטת רש"י גבי כמאן דלא כר"י ודלא כרחב"ע. העולה מדברינו שמחמת כל זה היה דוחק לומר דקאי אדיעבד ומש"ה מספקא ליה דמשמע טפי דקאי אלכתחלה וכב"ש לפ"ז פליגי שפיר ר"י ורחב"ע במילתא דר"ג גופא דלר"י סבר ר"ג כב"ש כדפרישית ולרחב"ע סבר ר"ג כב"ה ובעיקר הקושיא של ר"ת מאי ס"ד דקאי אלכתחלה וכב"ש אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ומה שהקשיתי ג"כ היאך אפשר דסבר ר"ג גופא כב"ש נלע"ד ברור דלא קשה מידי בשיטת רש"י דאזיל לשיטתיה שמפרש לקמן באוקימתא דרב זביד שמגיה המשנה דקתני ר"ג בסיפא דעד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה וא"כ להדיא סבר ר"ג וקאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כדמסקינן אליבא דרב פפא ולאוקימתא דר"פ גופא נמי כיון דלרחב"ע ע"כ סובר ר"ג כב"ש וסבר לא נחלקו כדשמעינן ליה באידך ברייתא להדיא א"כ לר"י נמי אין לתמוה דקאמר נמי ר"ג דלא נחלקו במכרה ועודה ארוסה דמוכרת לכתחלה ואדרבה לפ"ז לר"פ א"ש טפי כיון דמוקי ר"פ דהאי בבא דעד שלא ניסת ר"י מסיק לה וקאמר מילתא דר"ג לחוד וא"כ לאיזה צורך קתני לה הא מכלל תשובתו של ר"ג דקאמר על החדשות אנו בושין שמעינן לה כדפרישית אע"כ דמש"ה קתני לה לפרש דבריו דדוקא בניסת סבר ר"ג דאינה מוכרת לכתחלה אבל אם מכרה בדיעבד קיים הא ברישא דנתארסה מוכרת אף לכתחילה והיינו דקא מבעיא ליה. מיהו השתא דאתינן להכי יש ליישב כוונת בעל האיבעיא בשיטת רש"י בפשיטות ונאמר דהוי ידע שפיר לאידך ברייתא דקאמר רחב"ע לא כך השיבן ר"ג ומסיק בה דמוכרת לכתחלה אפילו בעד שלא ניסת וניסת וא"כ לפ"ז לרחב"ע ע"כ סובר ר"ג כב"ש כדמסקינן לפירש"י לכ"ע ומש"ה נמי מספקא ליה לבעל האיבעיא בין במילתא דר"י בין במילתא דרחב"ע אי קאי שקלא וטריא דאמרו לו ור"ג אלכתחלה וכב"ש דשמעי' להו דר"ג קאמר לא נחלקו או אדיעבד ולר"י סובר ר"ג לגמרי כב"ה לאוקימתא דר"פ ולרב זביד בדיעבד כב"ה בניסת ובנתארסה לכתחלה כב"ש ולרחב"ע בין לרב זביד בין לר"פ בלכתחלה כב"ש ובדיעבד בניסת כב"ה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י כפתור ופרח בשיטת רש"י כשיטתו דלקמן. משא"כ שיטת התוספות דלא מפרשו כן היינו משום דלקמן באוקימתא דרב זביד ור"פ נמי לא מפרשו כפי' רש"י וכמו שיבואר ודוק היטב:

בתוספות בד"ה איבעיא להו ר"י לכתחלה קאמר או דיעבד בפירש"י בכ"י כתב שני לשונות בלשון א' פי' דקאי ארישא כו' עכ"ל. כבר כתבתי דפירושים אלו הם לפי חילוף הנוסחאות וגם לפי שינוי הטעמים דמעיקרא לא הוי משמע לרש"י לפרש אלכתחלה דסיפא דא"כ הוי אליבא דב"ש ולבסוף בלשון שני לא הוי ניחא ליה לפרש כלל דקאי ארישא כיון דקתני לה בבבא דסיפא וניחא ליה טפי לפרש כולה אסיפא ואי לכתחלה הוי כב"ש וכדפרישית וכפר"ת לא רצה לפרש כלל מדלא קאמר ארישא או אסיפא אלא דאכתי קשה ללשון ראשון של רש"י אבעל האיבעיא גופא כיון דלמאי דבעי למימר דאיירי בדיעבד קאי בין ארישא ובין אסיפא דבתרווייהו ס"ל לאמרו לו דמכרה בטל וא"כ מהיכי תיתי נאמר כן וטפי הו"ל למיבעיא ארישא או אסיפא דבענין זה שייך לאסתפוקי שפיר אם נאמר שאין שום סברא לומר דאמרו לו ס"ל שיהא מכרה בטל מה שמכרה קודם נישואין וא"כ ע"כ קאי אלכתחלה דרישא או דקאי שפיר אסיפא לחוד וסברי דבהא לחוד בטל אף בדיעבד ומאי דוחקין לומר דפליגי בפלוגתא רחוקה אדב"ש וב"ה דאינהו ס"ל ברישא אף לכתחלה והם יאמרו דבדיעבד נמי בטל. ונהי דמהרש"א ז"ל הרגיש בזה אלא שהוא כתב דאין מקום להאיבעיא זו כלל שכתב בל' ומאי קמיבעיא ליה והא ודאי ליתא דבלא"ה ע"כ למאי דבעי למימר דקאי ארישא היינו משום דלא מסתבר לומר דאמרו לו סברי דבדיעבד בטל וא"כ שפיר קמיבעיא ליה אי קאי אלכתחלה ודוקא ארישא או בדיעבד ובין ארישא ובין אסיפא אלא שיש לפרש כוונת מהרש"א ג"כ על הדרך שכתבתי ולא דק בלישנא ועיקר הקושיא על בעל האיבעיא דטפי הו"ל למיבעיא ארישא לחוד או אסיפא לחוד וגם בזה שייך שפיר תירוצו דמהרש"א ז"ל לפי דרכו. אלא דלענ"ד תירוצו דחוק בזה מתרי טעמי חדא דמ"ש דלשון חדשים וישנים נ"ל דוחק לבעל האיבעיא לפרש אסיפא אבאר בסמוך שאין כאן דוחק כלל אפילו לפיר"ת. ועוד דאי לא משמע ליה לפרש כן לשון חדשים וישנים א"כ כ"ש דקשה טפי מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אי קאי אדיעבד בין ארישא בין אסיפא דא"כ מאי מהדר ליה רבן גמליאל על החדשים אנו בושין דמשמע דבחדשים מיהא מודה דבטל ואם כן בנפלו משנתארסה ועודה ארוסה נמי מודה דבטל דהא חדשים מיקרי לסברת בעל האיבעיא והא ודאי ליתא דאם כן רבן גמליאל הוי דלא כבית שמאי ולא כבית הלל לכך נלע"ד ליישב בע"א דלא משמע ליה לבעל האיבעיא לומר דקאי אדיעבד דסיפא לחוד אבל ברישא מודו דמוכרת אף לכתחלה שאין טעם לסברא זו לומר דמעלינן לנתארסה ועודה ארוסה תרי דרגי מנפלו קודם אירוסין דאי ס"ד דמודו ברישא משום דבזכותה נפלו וא"כ בנתארסה מיהא אמאי יהא מכרה בטל הא נמי עכ"פ לא גרע זכותה מזכותו ואדרבה ידה עדיפא כיון שהיא מוחזקת כ"ש היכא שמכרה שהלוקח מוחזק במקחו ומחמתה וע"כ למאי דס"ד דאמרו לו ס"ל בסיפא דבטל בדיעבד היינו משום דסברי דלא אזלינן לא בתר שעת נפילה ולא בתר שעת מכירה אלא בשעת הערעור תליא מילתא דמכיון שזכה בשעת האירוסין בנכסים לכשתנשא א"כ כשנגמרו הנישואין זכה למפרע ומבטל המכירה וא"כ מהאי טעמא גופא ע"כ אפי' ברישא נמי פליגי דהמכר בטל אף בדיעבד וליכא למימר דלעולם סברי דאזלינן בתר שעת נפילה לענין דיעבד אלא דס"ל דארוסה הוי לגמרי כנשואה ובזכותו נפלו הא ליתא דהא לכ"ע אין הבעל מוציא מיד הלוקח בשום ענין בעודה ארוסה אלא כשניסת מוציא מיד הלוקח מכאן ולהבא וע"כ היינו מטעמא דפרישית. וא"כ לא משמע ליה לבעל האיבעיא לחלק בין רישא לסיפא אלא לענין לכתחלה לחוד מטעמא דמפליג הש"ס התם בזכותה ודאי הכא ספק אימר בזכותו אימר בזכותה כן נ"ל נכון:

בא"ד ואין נראה לר"ת כו' והא פריך בכולה תלמודא אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן עכ"ל. כבר כתבתי דטפי הו"מ לאקשויי אדר"ג גופא דלפרש"י ס"ל כב"ש. וכתבתי ג"כ דבאמת לק"מ דרש"י לשיטתו דבלא"ה למסקנא דלקמן סבר ר"ג כב"ש וכמו שאבאר עוד לקמן בלשון התוספת והנראה דר"ת ז"ל נמי הרגיש בזה ומש"ה לא קשיא ליה אדר"ג גופא אלא דאפ"ה קשיא ליה לישנא דמתניתין דלפ"ז הו"ל למיתני בהדיא מעיקרא דר"ג סבר כב"ש. ובתר הכי הו"ל לרבי יהודא לאתויי מילתא דאמרו לו דכל היכא דלא תניא בהדיא דר"ג ס"ל כבית שמאי אין מקום לדברי אמרו לו דהא פרכינן בכל דוכתי אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כן נראה לי:

בא"ד ונראה לר"ת כו' ועיין במהרש"א. והנראה מדבריו דלר"ת עיקר הספק דבעל האיבעיא דבעי לדחוקי לאוקמי ארישא ולא ניחא ליה בפשיטות אסיפא דעלה קאי היינו משום דלשון חדשות וישנות משמע ליה דוחק לפרש אסיפא ולענ"ד אין זה עיקר כוונת בעל האיבעיא לר"ת גופא שאין כאן דוחק לפרש חדשות וישנות אשעת הערעור והעמדה בדין דלכ"ע הוא לאחר הנישואין לעולם וא"כ שפיר מיקרי ישנות כל שמכרה קודם הנישואין וכמו שאנו מפרשים ג"כ לפרש"י שלפנינו אלא דנ"ל דלפר"ת הא דלא ניחא ליה לבעל האיבעיא בפשיטות דקאי אסיפא היינו משום דלא משמע ליה דאמרו לו מדמו ארוסה לנשואה דהא יש להשיב תשובה נצחת כרחב"ע לקמן דנשואה זכה במציאתה כו' משא"כ בארוסה מש"ה משמע ליה דאפשר דקאי ארישא וארוסה לארוסה מדמה והיינו דנקיט ר"ת במילתיה דאי קאי ארישא מדמה ארוסה לארוסה כיון שזו עיקר האיבעיא היא משום האי סברא. ומה שהוצרך ר"ת לפרש ג"כ לשון חדשים וישנים היינו משום דלמאי דבעי למימר דקאי ארישא לחוד ובסיפא מודו דאין לדמות ארוסה לנשואה א"כ תיקשי הא דמהדר להו ר"ג על החדשים אנו בושין ואם נפרש דחדשים היינו דבשעת הערעור מיקרו חדשים כיון שנפלו משניסת א"כ דאפילו בזה אנו בושין אפילו לענין לכתחלה דהא אלכתחלה קאי מכלל במה שהם ישנות בשעת הערעור יסבור ר"ג דמוכרת אף לכתחלה א"כ הדר הו"ל ר"ג גופיה כב"ש ור"ת לא רצה לפרש כן לכך הוצרך לפרש דאי ארישא קאי סיפא דנפלו משנתארסה נמי מיקרי חדשים כיון דבשעת המכירה הם חדשים מזמן הנפילה כן נ"ל נכון. ובאמת לא יכולתי לעמוד על דברי מהרש"א ז"ל במה שהוקשה לו שנדחקו התוספות לפרש אי קאי אלכתחלה דהיינו כמו שנפלו לה משנתארסה ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דהיינו כמו בנפלו לה משניסת ומאי פשיטות הוא זה ואדרבא עיקרא דמילתיה דבעי לאוקמי אלכתחלה היינו משום דלא ניחא ליה למילף ארוסה מנשואה ואדרבה יותר פשיטות למילף ארוסה מארוסה ולכתחלה מלכתחלה ומאי דקשיא ליה נמי מפירש"י שלפנינו כבר נזהר רש"י ז"ל בזה וכתב דמה שאמרו לו הואיל וזכה באשה כו' לאו דבעי למילף אשה מאשה אלא שסובר דארוסה גופה זכה בה שהיא ארוסה ול' מהרש"א ז"ל צ"ע ודוק היטב:

בא"ד אבל קשה קצת לרשב"א דהוי ליה נמי לר"ג לאהדורי להו אמאי עד שלא תתארס מוכרת לכתחילה עכ"ל. ולמאי דפרישית יש ליישב דמעיקרא נמי לא הוי קשיא להו אלא למאי דהוו סברי דר"ג סובר בנפלו משנתארסה וניסת בטל בדיעבד וע"כ היינו משום דהשתא נשואה היא וזכה למפרע א"כ מה"ט גופא יש לומר כן אפי' בנפלו קודם שנתארסה משא"כ למאי דמהדר להו ר"ג דבנתארסה וניסת נמי בדיעבד קיים והיינו משום דבתר נפילה אזלינן וספק אימר בזכותו נפלו ואימר בזכותה א"כ תו לא קשיא להו מנפלו קודם שנתארסה דודאי מוכרת לכתחלה משום דודאי בזכותה נפלו כדמשני הש"ס:

דף עח עמוד ב

בגמרא ת"ש דתניא אמר ר"י אמרו לפני ר"ג הואיל וזו אשתו כו' ופירש"י זו אשתו ארוסה וזו אשתו נשואה והוא מוכרח לכל הפירושים דהא למאי דפשיט דמכרה בטל בעו למימר וא"כ ע"כ דארוסה ונשואה בעו למילף ויש לתמוה טובא דקארי לה מאי קארי לה לדמות ארוסה לנשואה כיון דפשיטא לן דלכל מילי אשתו ארוסה אין הבעל זוכה בשום דבר ואמאי קרו לה לארוסה אשתו כמו נשואה ואי משום דהשתא מיהא בשעת העמדה בדין נשואה היא אכתי הא פשיטא לן דאינו זוכה למפרע לא במציאתה אם נתנה לאחרים קודם נשואין ולא במעשה ידיה ולא בפירות וא"כ מהיכי תיתי יהא מכרה בטל למפרע. ויש ליישב כיון דאבבא דמציעתא קאי דשמיעא להו דב"ה סברי דלכתחלה לא תמכור אלמא דלענין גוף הקרקע לפירות אלמוה רבנן לתקנתו יותר מבמציאתה ושאר דברים משום שאדם נותן עיניו בהן יותר וע"מ כן אירסה שיזכה בהן לכשתנשא א"כ מקשה שפיר הואיל וזו אשתו לענין זה כמו נשואה א"כ יש לומר שיהא מכרה בטל ואפילו לפירוש ראשון דרש"י שהביאו התוספות דארישא נמי קאי א"ש דמה"ט גופא דס"ל לב"ה לא תמכור אלמא דחשיבא כנשואה לענין קרקעות לפירות א"כ אפילו במה שנפלו לה קודם שתתארס נמי י"ל שיהא מכרה בטל ולפ"ז א"ש דלרבי יהודה לא מצי ר"ג להשיב לא אם אמרת בנשואה שכן זוכה במעשה ידיה דהא סוף סוף לר"ג גופא ע"כ אלים תקנתא דנכסים טפי משאר מילי מדאינה מוכרת לכתחלה משא"כ לרחב"ע דבין לאוקימתא דר"ז בין לאוקימתא דר"פ סובר ר"ג גופיה דאפילו בעד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה ומכ"ש בנפלו משנתארסה ועודה ארוסה וא"כ יפה השיבן לפי שיטתו דאין לדמות ארוסה לנשואה דלא אלים תקנתא דנכסים טפי ממציאתה ומעשה ידיה ואדרבה הורע כחו דאפילו לאחר שכבר נשאה מוכרת לכתחלה מה שנפל לה קודם נשואין כן נראה לי כפתור ופרח לפי פירש"י בסמוך ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה ש"מ דיעבד נמי קשיא להו עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה ולמאי דפרישית הוא נכון מאד דנהי דלפירש"י בל' האיבעיא אי קאי אדיעבד היינו אמציעתא לחוד דמהיכי תיתי נאמר דפליגי כולי האי אפילו ארישא שיהא בטל מ"מ למאי דמייתי הפשטן ברייתא זו דאמרו לו הואיל וזו אשתו אלמא דמדמו ארוסה לנשואה מהאי הוכחה שכתבתי ולפ"ז קשיא להו בין אלכתחלה ואדיעבד דרישא ובין אדיעבד דסיפא. ועוד נ"ל דרש"י לשיטתו בסמוך דלאוקימתא דרב זביד אפילו לר"י אליבא דר"ג ס"ל דמוכרת אף לכתחלה וא"כ קשיא להו בין אלכתחלה בין אדיעבד והראשון יותר נכון:

בד"ה לא כך השיבן בעוד שדנו לפניו וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל בכוונתו ומשום דלכאורה קשיא לן בדברי רחב"ע דקאמר לא כך השיבן ומאי פליג בהא אדר"י דסוף סוף כל דבריו בכלל דברי רבי יהודה דמכיון דבמה שהשיבן בסוף על החדשים אנו בושין טפי עדיף תשובה א' על שניהם א"כ הא דר"י טפי עדיף ששנה בלשון קצרה דתו לא צריך תשובה קמייתא ואדרבה בדקמייתא איכא למיטעי וא"כ מחמת קושיא זו היה נראה לקיים הגירסא דמסיק רבי יהודה אמר להם אף זו לא תמכור וא"כ רחב"ע פליג טובא אדר"י בעיקר הדין לר"ג דלר"י השיבן אף זו לא תמכור ולרחב"ע מוכרת אף לכתחלה ולפי שפירש"י דלא גרסינן להאי גירסא מש"ה הוצרך לפרש כאן מילתא דרחב"ע דנהי שבכלל דברי ר' יהודה הם דאפשר דלר"י נמי מוכרת לכתחלה אפ"ה לא כך השיבן אלא שרצה להשיבן על ראשון תשובה נצחת ולהביא טעם לדבריו דאדרבה לא אלים תקנת פירות נכסים משאר מילי והיינו כדפרישית ודוק היטב:

בד"ה אמר להן אף זו מוכרת וקיים אמרו לו כו' והיאך מכרה קיים. ולכאורה תחלת דבריו שמציין בלשון הגמרא הוא אריכות דברים ללא צורך ואין זה דרך רש"י ז"ל ועוד שהשמיט ונותנת וכתב מוכרת וקיים ועוד דבסוף דבריו כתב והיאך מכרה קיים ולכאורה יותר קשיא להו אלכתחלה ולענ"ד בכוונתו משום דלכאורה רחב"ע דאמר מוכרת ונותנת וקיים יש לדקדק כיון דמוכרת לכתחלה פשיטא דקיים בדיעבד אלא משום דלשון מוכרת לכתחלה י"ל שיהא גוף הקרקע ללוקח לאחר מיתה אבל לעולם שהבעל אוכל הפירות וכ"ש דבמכירה אפילו אינו אוכל הפירות מכל מקום לא מפסיד מידי דהא מוציאין המעות מן האשה ולוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות לכך פירש"י דהא דקאמר מוכרת היינו לענין שהמקח קיים לגמרי ואין הבעל אוכל הפירות וא"כ קשיא להו שפיר ממעשה ידיה ומציאתה שאין יכולה למוכרה כלל והיאך המכר קיים שיפסיד הפירות כנ"ל ברור:

תוספות בד"ה לא כך השיב פי' על הארוסה ששאלו וכו' עד סוף הדבור. ולכאורה הוא פירש"י בעצמו ונלע"ד שהתוס' הוצרכו לכך לפי שבדבור הקודם הביאו לשון ראשון שפירש"י דבין ארישא בין אסיפא קאי ואם כן יש לפרש בפשיטות דהא דקאמר רחב"ע לא כך השיבן היינו משום דלא שייך האי תשובה דעל החדשים אנו בושים בזה דתינח שהשיבן יפה על אותן שנפלו קודם שנתארסה דישנים נינהו בשעת המכירה משא"כ בעודה ארוסה ונפלו משנתארסה לא שייך האי תשובה דהא חדשים נינהו והוי משמע דר"ג מודה בהו ולפי שהתוספות לא רצו לפרש כן אלא כפי' ר"ת דחדשים וישנים היינו חדשים וישנים בשעת תביעה ולכך הוצרכו לפרש דאפ"ה א"ש הא דקאמר רחב"ע לא כך השיבן והיינו משום שלא הוצרך להשיב כך כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

גמרא והאנן תנן כו' ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר ר' זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. לכאורה היה נראה דאינו מגיה המשנה אלא דמפרש לה הכי דאפי' לכתחילה נמי מוכרת והא דקתני דיעבד היינו למיתני עליה מילתא דאמרו לו דאפילו בדיעבד הוו בעו למימר דבטל ור"ג גופא אפשר דאמרה בלשון לכתחלה אלא דרבי שסידר המשנה נקיט לה הכי משום מילתא דאמרו לו או משום דכיון דר"ג מימרא באפי נפשיה תני להו לא בפלוגתא דב"ש וב"ה לא דק לשנות בלשון לכתחלה או דיעבד דעיקר דינא אינו אלא לענין שהמקח קיים והלוקח אוכל פירות מאי דלא משמע לן כ"כ אי תני לה בלשון מוכרת כדפרישית ועוד דלענין שתמכור לכתחלה ליכא קפידא כ"כ דאף אם אמרו לא תמכור כיון שהמקח קיים בודאי תמכור כדאמרינן בעלמא מה הועילו חכמים בתקנתן. ונהי דב"ה אמרו לא תמכור היינו שאם בא הלוקח לימלך כמו שפירש"י בסמוך מ"מ אפשר דר"ג לא נחית להכי כנ"ל לפום ריהטא ליישב קושיית התוס' מיהו בסמוך אפרש בענין יותר נכון:

תוספות בד"ה תני מוכרת כו' וקשה לריב"ם דאדרבה היה לו להגיה הברייתא כו' ועוד דאם היה כו' ועוד כי היכי דפריך בסמוך לר"פ טפי הו"ל למיפרך כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך קצת יישוב על הקושיא הראשונה מיהא שינויא דחיקא לא משנינא ואמינא מילתא דשויא לכולהו קושיות והיינו למאי דפרישית לעיל דמפשטא דמילתא דר"ג אליבא דנפשיה אין לתמוה אי מוקמינן ליה כב"ש דכיון שאמר על החדשים אנו בושין והיינו בנפלו לה משניסת אלמא דעיקר תקנת פירות ונכסי האשה שיהיו לבעל קל הוא לר"ג והוא בוש מהן אפילו בנשואה גמורה וא"כ פשיטא דמיקל אפילו טפי מדב"ש וא"כ פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע דר"י גופא משמיה דר"ג מסיק לכולהו מילתא בחדא ריהטא דשאלו לו בנפלו משנתארסה והיא ארוסה והשיב להם על החדשים אנו בושין בין לכתחלה בין דיעבד אלא שאתם רוצים לגלגל הישנות ולהקשות מ"ט דב"ה דבדיעבד קיים ואני מוסיף לומר דאפילו עד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה. ועוד דמדר' יהודא ורחב"ע בברייתא נמי שמעינן דמוכרת לכתחלה מדמדמו להו ר"ג למציאתה ומעשה ידיה וא"כ מסתמא אפי' לכתחלה ומדקאמר בעד שלא ניסת אף בזו אלמא דשוין הם וא"כ א"א להגיה הברייתא ומדרחב"ע נשמע לר"י דלרב זביד לא פליגי ר"י ורחב"ע בהא. והיינו נמי דלא מקשה הש"ס לרב זביד ורחב"ע כב"ש דבלאו מילתא דרחב"ע ממילא ידעינן ממילתא דר"ג גופא שאמר במשנתינו נמי מוכרת ונותנת ואדר"ג גופא לא שייך להקשות אי אמר כב"ש דאדרבה מיקל טפי אפילו מדב"ש ולהדיא כתב הרי"ף ז"ל בשיטה שהבאתי דהיכא דשום תנא סובר דלא כב"ש ודלא כב"ה לא שייך להקשות כן. משא"כ לאוקימתא דר"פ מקשה הש"ס שפיר דכיון דר"י משמיה דר"ג שנה בלשון המשנה כב"ה וא"כ בברייתא נמי לר"י הכי הוא וא"כ מדקאמר ליה רחב"ע לא כך השיבן מעיקרא הו"ל למימר עיקר מימרא דר"ג דמוכרת לכתחילה ובתר הכי הו"ל לאתויי הא דאמרו לו ומה שהשיב להן ר"ג דדמו למעשה ידיה. משא"כ השתא דמייתי רחב"ע מילתא דאמרו לו סתמא. לא אתי שפיר דא"כ שקיל וטרי אליבא דב"ש כמ"ש לעיל בקושיית ר"ת בד"ה איבעיא להו עיי"ש. ועוד כיון דלאוקימתא דר"פ דר"י סובר דאינה מוכרת לכתחלה כב"ה והיינו שלא רצה להשיב להם ממעשה ידיה כדפרישית וא"כ נהי דרחב"ע סובר דר"ג כב"ש אכתי מאי מתמה אדר"י ואמר לא כך השיבן דהא כלל דבריו בכלל דברי ר"י הם שקיצר ואמר תשובה השנייה שמספיק' גם על הראשונה ואדרבה בדרבי יהודה ניחא לן טפי דקתני זו התשובה דשייך אפילו לב"ה משא"כ תשובה הראשונה לא שייכא אלא למאי דסבר ר"ג כב"ש דמדמינן שפיר למעשה ידיה אע"כ מדהוצרך רחב"ע לאסוקי האי לישנא היינו משום דאיהו גופא סבר כב"ש וא"כ מקשה הש"ס שפיר ורחב"ע כב"ש כן נראה לי ברור בעזה"י כפתור ופרח ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ורבינו חננאל גורס כו' ולגירסא זו ל"ג בברייתא כו' ולר"פ דלא מגי' מתני' תיקשי עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפ"ז לרש"י נמי ע"כ לר' זביד ל"ג בברייתא וא"כ מ"ש התוספות לעיל דבחנם מחקו רש"י היינו משום דלא נחתו לפרש הכא כגירסת רש"י כו' עכ"ל. ולענ"ד אין צורך לדחוק בכך דנהי דלרב זביד גריס במשנה מוכרת לכתחלה היינו בסיפא בבא דעד שלא ניסת דאיירי ר"ג גופיה משמיה דנפשיה דעלה קאי רחב"ע משא"כ בבבא דמציעתא לכ"ע גרסינן להדיא מודה ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים ולכתחלה לא תמכור ועלה קאי רבי יהודה ומייתי הא דאמרו לו לר"ג וא"כ דברי המשנה גופא סותרים זה את זה כיון דקתני בנתארסה לב"ה דיעבד דוקא כ"ש בעד שלא ניסת והיאך קתני ר"ג בסיפא אפילו בעד שלא ניסת דמוכרת לכתחלה אע"כ צ"ל בא' משני פנים או שנאמר דר"י ורחב"ע פליגי אליבא דר"ג דלר"י סובר ר"ג דלא תמכור כב"ה ולרחב"ע כב"ש או שנאמר דאמרו לו דר"י אליבא דב"ה קאי והשיב להם מעיקרא אליבא דב"ה ובתר הכי קתני ר"ג טעמיה דנפשיה דמיקל אפילו טפי מדב"ש ולפ"ז לר' יהודה נמי אין צורך למחוק בברייתא דאמר להם אף זו לא תמכור מהנך טעמי גופא אי משום דר"י אליבא דר"ג הכי ס"ל דלא כמשנתינו דרחב"ע אליבא דר"ג היא או משום דר"ג גופא בברייתא דר"י אליבא דב"ה שקיל וטרי על מה שאמרו לו וא"כ יפה כתבו התוספות לעיל דבחנם מחקו רש"י משא"כ הכא לפירוש ר"ח דלר"פ האי דמשנתינו רבי יהודה שנאה וקתני עלה דמוכרת לכתחלה וא"כ קשיא דר"י אדר"י אי גרסינן בברייתא דר"י אף זו לא תמכור אע"כ דל"ג בברייתא וא"כ מדר"פ נשמע לרב זביד כן נ"ל ברור ודוק היטב:

בד"ה לא כר"י ולא כרחב"ע פי' לא כאמרו לו כו' עכ"ל. הוכרחו לפרש כן משום דפשיטא להו דאי הוי מצי לאוקמי מתניתין כאמרו לו לא הוי מתמה הש"ס אדרב ושמואל להקשות כמאן כיון דע"כ מתני' דהכותב פשיטא להו דלא מיתוקמא אלא כאמרו לו משום דעל כרחך בנפלו לה קודם נישואין איירי כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ הכותב דבמה שנפלו לה אחר נישואין לא מהני תנאי והיינו דקשיא להו לעיל במשנתינו על פירש"י דלפירושו הו"מ לאוקמי שפיר כאמרו לו אבל לפירושם מקשה שפיר דאפילו לאמרו לו דרבי יהודה דסברי דבנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה מכרה בטל אפי' הכי פשיטא ליה להמקשה דהכא מודו בנפלו עד שלא נתארסה ומכרה אפי' כשניסת דמכרה קיים וכדמסיק מהרש"א ז"ל דאפ"ה לא הוו סברות הפוכות כן נ"ל בכוונת התוספות לשיטתם. מיהו לפירש"י נראה דאדרבה לסברת אמרו לו לעולם שעת מכירה עיקר כיון שאמרו הואיל וזכה באשה וכדפרישית לעיל לתרץ קושיית התוספות בשם הרשב"א בסוף ד"ה איבעיא להו ע"ש ולפ"ז דודאי הו"מ לאוקמי מילתא דרב ושמואל כאמרו לו כיון דאפי' בנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה סברי דבטל כ"ש בנפלו קודם שנתארסה ומכרה כשניסת אלא דאפ"ה מקשה הש"ס הכא שפיר כמאן לא כר"י ולא כרחב"ע והיינו במה שאמרו בתשובת ר"ג ופשיטא ליה לתלמודא דאמרו לו לפני ר"ג לא פליגי עליו אלא שהקשו לו לפרש להם טעם הדבר כתלמיד לפני רבו ומדהשיב להם מודו ליה ואי משום מתניתין דהכותב מצינן למימר דלרש"י איירי שמתנה על אותן נכסים שנפלו לה אחר נישואין וכמ"ש שם הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ויותר מזה כתב שם הרא"ה ז"ל בחידושיו דמתניתין דהכותב איירי שפיר אחר תקנת אושא וכמו שאבאר שם בעזה"י ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד א"כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שהגיה בדבריהם ובניסת איירי דהא אוכל פירות כו' ובמחילה מכבוד תורתו דאכתי אין הכרח מזה לומר דאיירי שמכרה כשניסת אלא דהשתא ודאי נשואה היא כיון שאוכל פירות ואכתי מצי איירי שמכרה כשנתארסה אלא שהערעור של הבעל הוא לאחר שניסת וכדפרישית לעיל בשמעתין דליכא למ"ד שיוכל הבעל לערער כלל בשעת אירוסין אלא משניסת אלא דבלא"ה א"צ להגיה בדבריהם אלא עיקר כוונת התוס' דנהי דלפחות איירי מתניתין דהכותב שנפלו לה קודם שניסת ומכרה כשניסת ואפ"ה לא מיתוקמא אלא כאמרו לו דלא מסתבר לאוקמי דאתיא כרבותינו כן נראה לי בכוונתם מיהו בהא דמסקו התוספות דאין סברא לומר דאתיא כרבותינו לא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא"ה דבריהם מוכרחין מדברי המקשה דהכא דלא סליק אדעתיה ההיא דרבותינו דחזרו ונמנו ומאי מקשה כלל אדרב ושמואל כמאן כיון דא"ש כתנא דמתניתין דהכותב אלא דאפשר דלא פסיקא להו להוכיח מסברת המקשה דאפשר דלא סליק אדעתיה לאוקמי כלל מתני' דהכותב בכותב לה ועודה ארוסה אלא כשהיא נשואה ולא חייש לקושיית המקשה דלקמן או שנאמר דס"ד לאוקמא בעודה ארוסה ומתנה עליה על הנכסים שיפלו לה לאחר נישואין אבל לפי האמת לא משמע להו להתוספות לאוקמי בהכי כמו שהכריח הרא"ש ז"ל לקמן מדברי הירושלמי כנ"ל ודו"ק:

גמרא ההיא איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה מגברא ופירש"י שהודיעה לעדים שלהבריח עושה כן והקשו עליו בתוספות. ונלע"ד דעיקר דיוקא דרש"י ז"ל מלשון הגמרא גופא דקאמר בלשון פסיקא האי איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה ואי לאו שהדבר ידוע בעדים לא הו"ל למימר בהאי לישנא דפסיקא כיון שעל זה אנו דנין אם כיוונה להבריח דהא לרב ענן ולרבא לא פסיקא להו אם כיוונה להבריח דאיכא למימר דה"מ לאחרינא אבל לברתא יהיבא אע"כ שהיה הדבר ידוע בעדים שלכך כיונה ומש"ה מייתי לה בלישנא פסיקא ומה שהקשו בתוספות א"כ מ"ט דרב ענן ורבא איכא למימר כיון דליכא אומדנא גמורה בהא לדידהו לא מהני נמי מה שהודיעה כן מעיקרא לעדים דמ"מ כיון דבגמר המתנה לא התנית כן איכא למימר דאתי מעשה המתנה ומבטל דבור ובכמה דוכתי אשכחן כה"ג דכל שלא התנה בשעת גמר המעשה לא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ומכ"ש הכא שלא היה בפני המקבל וכעין זה כתב מורי זקני ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דפרק חזקת הבתים דף מ' דמקשינן התם בפשיטות מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפשר דשאני התם דהוי גילוי דעת שהאונס בא לו מחמת המקבל ובגילוי דעת כי האי סגי דמסתמא מוסר לו המתנה אח"כ בע"כ כיון שאומר שהלה אונסו משא"כ הכא אין סברא כלל לומר שמצחקת היא בברתה למסור לה מתנה לא להועיל דלמה נאמר שמצחקת בה במילי דכדי וא"כ שפיר י"ל דלא הוי אלא כפטומי מילי בעלמא ואתי מעשה ומבטל דבור וכ"ש דא"ש טפי לפירוש הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת דאיירי מגילוי מילתא שאומר בלשון מודעא שמבטל לגמרי המתנה משא"כ הכא לא איירי בהכי ובזה נתיישב' ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל מסוגיא דפ' מי שמת דאמרי' אפילו למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גלתה דעתה והא גליא דעתה דהתם בעובדא דרב זביד משמע דגלתה דעתה בשעת מסירת גמר המתנה ממש כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה כתבתינהו לברתה פ"ה והודיעה לעדים כו' ואין נראה לר"י דא"כ אמאי פליגי רב ענן ורבא כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהאיכא למימר דר' ענן ורבא סברי כסברת המקשה דלקמן דאי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמו שפסק ר"ת ז"ל בסמוך בד"ה עשאום דכל היכא דאיכא למימר דלקנינהו בעל ולא הוי מוברח איכא למימר דלמתנה גמורה איכוין וכ"ש דאיכא למימר דבמקום בעל ברתה עדיפא ונהי דאפשר דר"ת גופא לא קאמר אלא היכא דליכא אלא אומדנא בלבד משא"כ היכא שאמרה בפירוש בפני עדים שאינה רוצית שתזכה בהם הבת כמו שפירש"י דבכה"ג לא מהני האי סברא דאיכא למימר דלמתנה גמורה איכוין דהא חזינן שאמרה דלא מכוונא למתנה גמורה שתזכה הבת אלא דאכתי מי הכריחו לר"י לפרש שלא אמרה מידי הא שפיר מצי לפרש שאמרה לעדים שלהבריח מתכוונת כמו שהעתיקו התוספות לשון רש"י כאן וא"כ שפיר שייך האי טעמא דר"ת כיון דלא הוי מוברח אי ליקני בעל והיא אמרה שרוצית להבריח מסתמא נתכוונה שתקנה הבת וכקושית המקשה דלקמן ואי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמ"ש הרא"ש ז"ל שרבינו שמשון דקדק מלשון רש"י שרוצה לפרש הקושיא דא"כ דלא הוי מוברח יקנה הלוקח ונראה דר"י בעל התוספות לא משמע ליה לפרש כן. ועוד דאפילו בלא שום ראיה רוצה לפרש דלא כפירש"י אי משום אינך קושיות שהקשה הרא"ש ז"ל או משום דמשמע ליה בפשיטות דהוי אומדנא דמוכח אפילו לא אמרה ודו"ק:

דף עט עמוד א

גמרא הכי אמר רבי חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש ז"ל דאפילו למאי דקי"ל מברחת לא קנה לוקח אפ"ה אוכל הפירות כל ימי חיי הבעל. א"כ היאך אמר שמואל אקרענו הרי צריך לו לענין אכילת פירות ואפשר דאפ"ה חייש שמואל לב"ד טועין שיבואו להגבות לו ג"כ גוף הקרקע מש"ה אמר אקרענו ויכתוב לו שטר אחר שיאכל הפירות מיהו מלשון רש"י ז"ל נראה דבלא"ה עיקר מילתא דשמואל דאמר אקרענו היינו אם ירצה להחזיק בגוף הנכסים שלא להחזירם להנותן וא"כ איירי לאחר שנתארמלה או נתגרשה כעובדא דרב נחמן ממש מיהו מלשון רש"י בסמוך גבי לקנינהו בעל משמע לכאורה שאין המקבל אוכל פירות ודלא כהרא"ש ז"ל דבלא"ה מפרש הרא"ש ז"ל קושיא דלקנינהו בעל כפשטיה ע"ש ומשמע נמי מלשון רש"י בסמוך דלמאי דק"ל מברחת לא קנה אפ"ה אם מתה בחיי בעלה אין הבעל יורשה אלא תחזור ליורשי האשה ודלא כשיטת הפוסקים שכתבו להיפך עיין בלשון הר"ן ז"ל ובש"ע סי' צ' ובאמת קשיא לי לשיטתם מאי מקשה בסמוך אי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל הא שפיר קנינהו לוקח לאכילת פירות ולענין אם תמות בחיי בעלה שתשאר ביד המקבל ואם נפרש דהא גופא קשיא להו כיון שהיא זוכה בגוף הקרקע ממילא תיבטל המתנה לגמרי דלא מסתבר לומר שיהא המתנה לחצאין א"כ בהא לא הוי משני מידי דעשאום כנכסים שאין ידועין ויש ליישב ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בסוגיא דשטר מברחת דמקשה הש"ס ואי לא קנינהו לוקח ליקני בעל וכתבתי דמלשון רש"י ז"ל משמע שאין המקבל אוכל פירות ומשמע נמי מלשונו דהיכא דמתה בחיי בעלה אין בעלה יורשה אלא יחזיר הנכסים ליורשי האשה וכל זה דלא כשיטת הפוסקים הרא"ש והר"ן ז"ל ולשיטת הפוסקים צריך ליישב הא דקאמר בפשיטות ואי לא קנינהו לוקח:

בתוספות בד"ה עשאום כו' וכבר בא שטר מבריח לפני ר"ת כו' עד סוף הדיבור. עיין בלשון הרא"ש ז"ל שכתב דלא כר"ת ומפרש הסוגיא כפשטה דלקנינהו בעל ולדבריו יש לדקדק מאי מקשה ולקנינהו בעל דילמא אין ה"נ דקנינהו בעל ומש"ה קרעיה ר"נ לשטריה וכן שמואל דאמר אקרענו נמי דילמא משום דקנינהו בעל ויש ליישב מיהו צ"ע שלא הובאו דברי ר"ת בפוסקים ובח"מ סימן צ"ט כתב בש"ע בפשיטות כלשון הרא"ש אם לא שנאמר דמה שכתב בהגהות ש"ע מיהו אם נראה לדיין שלמתנה גמורה איכוין היינו כשיטת ר"ת וע"פ סברת הב"ח שמחלק שם דתשובת הרא"ש שם איירי שלא זכה המקבל במתנה אלא שנשארו תחת יד הנותן ובהא ר"ת נמי מודה אלא דממה שכתב ר"ת ומגבינן ביה משמע שעדיין מחוסר גוביינא ואפ"ה סובר ר"ת דהמתנה קיים וצ"ע:

משנה נפלו לה כספים כו' כן הנוסחא בכל הספרים שלפנינו ובלשון הרא"ש אבל בנוסחת המשנה בלשון הרי"ף מצאנו נפלו לה נכסים וכן נראה מלשון רבינו ירוחם במשנה נתיב כ"ג וע"ש בס' נתיבות המשפט והתמיה קיימת עליו שלא שת לבו לנוסחת הספרים שלנו ולענ"ד דנראה כן מלשון רש"י ז"ל שכתב והוא אוכל פירות והקרן קיימת לה שלא תקנו לה חכמים כו' ולכאורה לשון מיותר הוא אמנם למאי דגרסינן נפלו לה כספים כוונתו מבואר משום דלכאורה טובת הבעל בנפלו לה כספים שיעשה בהם עיסקא כדאמרינן בעלמא הפוכי בעיסקא טב מיניה ממה שיקח הקרקע לכך כתב רש"י דאפ"ה קונין בהם קרקע כדי שיתקיים הקרן שלה אף ע"ג דפירות הבעל אינן כ"כ כמו הפוכי בעיסקא ומשום שלא תקנו לו בקרן כלום וכן נראה להדיא מלשון רש"י בסמוך בשמעתין דשניהם מעכבין דהיכא שקרן מתמעט קצת יכולה לעכב אע"פ שהפירות מרובין וכן נראה קצת מלשון התוספות בד"ה דיקלי ובד"ה אילני אלא דמלשון הרא"ש ז"ל מבואר להדיא דכל היכא דלא כליא קרנא לגמרי יפה כח הבעל לקנות דבר העושה פירות יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן הוא בטוא"ע ובש"ע בפשיטות בלי שום חולק וכבר כתב בזה בעל ספר נתיבות המשפט שיש לתמוה על סברא זו למה לא תוכל לעכב שיקנה דבר המתקיים יותר אלא דלענ"ד יש לתמוה עליו שכתב דמל' הרמב"ם והטור משמע דשניהם יכולין לעכב והמעיין בדבריהם יראה דנהפוך הוא שכתבו דלעולם קונין דבר העושה פירות יותר ויציאה מועטת ובלבד שיהא גזעו מחליף וזה ממש כדברי רבינו ירוחם ואדרבה בש"ע סי' פ"ה כתב בפי' בין שיהא הדבר לרצונה או שלא לרצונה ועיין מה שאכתוב לקמן במשנה הסמוכה בשיטת הרא"ש ז"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): במשנה נפלו לה כספים כתבתי דמלשון רש"י משמע דהיכא דהקרן מתמעט קצת לעולם יכולה לעכב אע"פ שהפירות מרובין יותר והיינו טעמא דכספים הכא דאע"ג דהפוכי בעיסקא טב מיניה אפ"ה לוקחין קרקע ושכן נראה מל' התוספות אלא דלהרא"ש והרמב"ם ז"ל היכא דלא כליא קרנא לגמרי לעולם יפה כח הבעל ליקח דבר שפירותיו מרובין וכן הוא בטור ובש"ע אלא דבספר נתיבות המשפט כתב שיש לתמוה על סברא זו למה לא נוכל לעכב שיקנה דבר המתקיים יותר וכתבתי שאין כאן מקום תימה דהא קי"ל ידו עדיפא מידה. ושם כתבתי ג"כ מה שיש לתמוה עוד על בעל נתיבות המשפט בזה וכיוצא בזה כתבתי במשנה הסמוכה בנפלו לה עבדים ולפ"ז צ"ל דהא דלוקחין בכספים קרקע אע"ג דהפוכי בעיסקא טב מיניה אפ"ה אפשר דכליא קרנא לגמרי:

תוספות בד"ה כללא דמילתא כו' ועוד דאם כן הא דקתני פיר גפרית כו' וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ כו' עכ"ל. והקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושי כתובות דעדיפא מיניה הו"מ לאקשויי מגופא דברייתא דקתני רישא המלח והחול הרי זה פירות ומשמע דר"מ מודה ולא פליג אלא בפיר של גפרית ומחפורת של צריף וא"כ קשיא טובא על פי' רבינו חננאל דהא ודאי מלח וחול אין פריו כלה כמו גפרית וצריף כמו שפירש"י ואין סברא לומר דר"ח יפרש להיפך בדבר הנראה לעינים מיהו לענ"ד יש ליישב דלא פסיקא להו להקשות בזה משום דאיכא למימר דמלח וחול ההוצאה מרובה והפירות מועטים משא"כ בגפרית וצריף וא"כ יסבור ר"ח כשיטת הרמב"ם והטור ורבינו ירוחם שכתבתי דלעולם קונין דבר שפירות מרובין והוצאה מועטת. משא"כ דר"מ אדר"מ מקשו שפיר דאפילו אם היה הגפרית והצריף בעין אפ"ה צריך למכור לר"מ דלא גריעי מפירות מחוברין. מיהו גם בזה כתב מהר"י מטראני ליישב דברי ר"ח דשאני גפרית וצריף דאין למכור לגמרי מה שנפל לה מבית אביה משא"כ הכא דעיקר שבח בית אביה קיים דהיינו גוף הקרקע ומש"ה ס"ל לר"מ דמוכרין התבואה ובזה נתיישב' ג"כ קושית מהרש"א ז"ל דלא הוי סברות הפוכות ודוק ועיין בסמוך:

דף עט עמוד ב

בא"ד ולפ"ה קשה כו' דהא גלימא אמר לקמן אע"ג דאין גזעו מחליף כו' עכ"ל. נראה דעיקר קושייתם דמסתמא הילכתא כהא דאמרינן כללא דמילתא גזעו מחליף ובאמת שאין זו קושיא מוכרחת דמצינן למימר דלרש"י כיון דכללא דמילתא לישנא בתרא גופא הוא דמסיק לה א"כ אנן קי"ל כלישנא קמא וכדפסיק רב נחמן וכן כתב ג"כ מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה שכן שיטת הטור וב"י ע"ש:

מיהו בר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו מגלימא דבסמוך דהא גלימא מסתמא אינה עומדת למכור משום שבח בית אביה כדאיתא להדיא בפ' אלמנה לכ"ג באיצטלא דפרסי אמיתנא דאפילו בהכניסה לו שום שהן נכסי צ"ב לא ימכור כ"ש בהא דשמעתין שפירשו כל המפרשים בנכסי מלוג וכמו שפירש"י גופא וכמו שאפרש בסמוך ולפ"ז מצינן למימר דרב נחמן לא איירי כלל מדין מכירת הגלימא כיון דבדידה תליא מילתא אלא מדין שמוש הבעל בגלימא איירי ואתא לאשמעינן שרשאי הבעל לכסות בה וזה פריו אע"ג שע"י כן כליא קרנא אפ"ה לא איכפת לן כיון שישארו השחקים והיינו דמדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"מ ורבנן בפיר ומחפורת דהתם נמי ע"כ לא איירי ממכירת הפיר והמחפורת דבלא"ה לא ימכור משום שבח בית אביה כדמסקינן בסמוך בזיתים וגפנים זקנים דאע"ג דכליא קרנא אפ"ה אם עומדת בשדה שלה ד"ה לא תמכור וה"נ הרי עומדין בשדה שלה מדכתב רש"י ז"ל דמקום הגומא ישאר לה לקרן ולא פליגי ר"מ ורבנן כלל במכירת קרקע הפיר והמחפורת אלא במכירת הגפרית והצריף קמא קמא דמטי דלר"מ כיון שאין גזעו מחליף הוי עיקר הקרן והקרקע טפילה וא"כ מוכרין אותו ולוקחין קרקע דבכה"ג ודאי לא שייך שבח בית אביה כיון שעומדין למכור ולרבנן הבעל לוקח הכל ואע"ג דכליא לעיקר קרנא מ"מ כיון שזה פריין לא איכפת לן כיון דנשאר מקום הגומא לקרן כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת הש"ס ופוסקים ובזה היה מקום ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות לעיל בזה הדיבור על רבינו חננאל וכמ"ש קצת בשם מהר"י מטראני ז"ל אלא דמל' רש"י בסמוך גבי פיר ומחפורת משמע קצת דמוכרין הקרקע לגמרי ועדיין צ"ע ויבואר עוד בסמוך ודוק היטב:

בד"ה פירא דפירא כו' דוקא במידי דאתי מעלמא כו' תימא דגונב בהמת מלוג כו'. נראה דזה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דאם היינו מפרשים בפשיטות דפירי דפירי לא תקנו כלל לא הוי קשיא להו מידי דאיכא למימר דודאי כך היתה תקנת חכמים מעיקרא שלא יזכה הבעל אלא בפירות עצמן ולא בפירי פירות ואין לתמוה בזו הסברא דהא אפילו בפירות עצמן לא תקנו לו חכמים קנין גמור כדאמרינן לקמן בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום שלא תקנו לו אלא משום ריוח ביתא וגדולה מזו דקדקו האחרונים מפי' רש"י לקמן דאפילו הפירות עצמן אין יכול למכור הרבה בפעם אחת וא"כ מה"ט גופא נאמר שלא תקנו לו כלום בפירות היוצאים מאותן פירות וכ"כ הרי"ף ז"ל להדיא אבל ממה שהכריחו דבפירי דאתא מעלמא איירי כגון כפל קשיא להו שפיר דאין זו סברא דכיון שהולד הוא שלו יותר יש לומר דמדינא זכה בכפל כיון דמעלמא אתי ליה בבהמה שלו כן נ"ל וכן נראה מלשון מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו ובזה נתיישב דקדוק מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה כו' כבר כתבתי דלכאורה יש לפרש הני מימרי דר"נ אפילו בהכניסה לו ממש דהיינו צ"ב וכשיטת הסוברים דבבהמה נמי שייך האי דינא דלא תמכור מפני שבח בית אביה וא"כ לא איירי הכא ממכירת העז כלל כיון שאינו יכול למכור אלא עיקר מימרא דר"נ הכא היינו לענין הגיזה והחלב דמיקרי פירי אף על גב דמכלה הקרן כיון שנשאר שום דבר כפי' רש"י וכאשר כתבו הפוסקים דכל היכא שהיא מעכבת במכירת הצ"ב חזר דינן להיות כנכסי מלוג לגמרי עיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ ובא"ע סימן פ"ח בדברי האחרונים ולפ"ז הוי אתי שפיר הנך מימרי דר"נ הכא בתרי מילתא דחנינא ורבנן דאסיק בה ר"נ גופא הא מילתא דאם נתגרשה דאיירי משבח בית אביה. משא"כ אם נפרש כפשוטו דאיירי ר"נ לענין מכירת העז והרחל וכן בגלימא דבסמוך אם כן אין כאן מקומו בתר פלוגתא דחנניה ורבנן אלא לעיל גבי כללא דמילתא אי הוי קרנא או פירי לענין מכירה הו"ל לאתויי כך היה נראה לי לכאורה. אלא שכבר כתבתי ג"כ דרש"י גופיה פי' בסמוך בעיילא ליה גלימא דאיירי בנכסי מלוג ומשמע לכאורה מלשונו שכתב אעפ"י שלא שמאתן בנצ"ב דכוונתו בזה דבנצ"ב לא שייך מימרא דר"נ דפשיטא דמכסי ביה כיון שהוא ברשותו לגמרי אף למכור אלא דבאמת א"א לומר כן דנהי דבעז לחלבה אפשר לומר כן דכמה פוסקים סברי' דבבהמה לא שייך שבח בית אביה כלל כמו שדקדקו האחרונים מלשון רש"י כאן בד"ה נותנת לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה ומשמע להו דדוקא בשפחתה איירי ולא בבהמה אף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דנקיט שפחתה כיון דאמודה חנניה קאי. ועוד מצינו כמה פוסקים אחרים דנהי דבבהמה נמי שייך שבח בית אביה היינו לענין שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן אבל אם היא תחתיו ורוצה הבעל למכור אינה יכולה לעכב דדוקא בבגדים וכלים וקרקעות אמרינן דיכולה לעכב משא"כ בולדות שפחה ובהמה כדאיתא בטא"ע סימן פ"ח בשם הרא"ש ז"ל מ"מ בגלימא דבסמוך שהוא כלי כל אנפי שוין דיכולה לעכב מלמכור מפני שבח בית אביה לכך נראה דמ"ש רש"י ז"ל דאע"פ שלא שמאתן בכתובה בצ"ב היינו משום דבצ"ב פשיטא לן מיהא שיכול לכסות ביה אם רוצה לקבל עליו אחריות הפחיתה כן נראה לי ויש להאריך עוד בזה בכמה עיקרי דינים ואין כאן מקומו ודו"ק:

משנה נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו כו' וכתב הרא"ש ז"ל דוקא אם הבעל רוצה למכור אבל אם אינו רוצה אין האשה יכולה לכופו ונראה שטעמו דלעולם יד הבעל על העליונה כדקי"ל בעלמא ידו עדיפא מידה ומש"ה ל"ח אי כליא קרנא דידה היכא דאיכא שום שיור וה"נ כדאיכא שיור דמי כיון דבסמוך איפסקא הילכתא כחנניה דלמיתה לא חיישינן וכמו שכתבתי במשנה הקודמת ג"כ שיטת הרא"ש ז"ל דלעולם יד הבעל על העליונה ונראה שיצא לו כן מהנך מימרי דר"נ לעיל בהכניסה עז לחלבה ועיילא ליה גלימא דמשמע ליה דאיירי בכה"ג דאע"ג שהיא אומרת למכור והוא אומר להניח שומעין לו משא"כ למאי דפרישית בסמוך דלא איירי ר"נ לענין מכירה אלא דהיא ג"כ אינה רוצית למכור אלא לענין הנאת בעל מהפירות איירי א"כ אין ראיה משם כנ"ל ודו"ק:

שם רשב"ג אומר לא תמכור מפני כו' ובסיפא גרסינן ר' יהודה אומר לא תמכור לפי הנוסחאות שלנו וא"כ משמע דלרשב"ג שני ליה בין עבדים ושפחות לזיתים וגפנים והטעם נראה שסובר דבזיתים וגפנים זקנים לא שייך כלל שבח בית אביה וא"כ מקשה הש"ס בסמוך שפיר מעבדים ושפחות אזיתים וגפנים דכי היכי דלרשב"ג היכא דשייך שבח בית אביה כגון בעבדים ושפחות אפילו היכא דכליא קרנא ולא נשאר שבח בית אביה אפ"ה ס"ל האי טעמא דלא תמכור א"כ לר' יהודה נמי דס"ל דשייך שבח בית אביה נמי בזיתים וגפנים אפילו היכא דכליא קרנא ואזיל לה שבח בית אביה אפ"ה אית לן למימר דס"ל דלא תמכור וזה פשוט אלא שראיתי לבעל ספר נתיבות המשפט דף קל"ז שהוקשה לו סוגיית הש"ס ולפמ"ש אתי שפיר:

משנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' מה שהוציא הוציא. ופירש"י אם גירשה וכ"כ כל המפרשים והפוסקים ולא ידעתי למה לא יוכל לישבע וליטול אפילו בעודה תחתיו כיון שלא אכל ואומר שאינו רוצה לאכול ואפשר דלאו דוקא נקטו הכי אלא משום דלא שכיחא מילתא שישבע בכה"ג שלא יבא לידי שבועת שוא:

דף פ עמוד א

גמרא אמר ר' יעקב אמר ר' חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי ופירש"י דשמין לו השבח כמשפט אריסי המדינה ומדלא אמר שאם הוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה משמע דבהא נמי לא שקיל אלא הוצאה שיעור שבח כמו באשתו גדולה אלא הא דקאמר כמוציא על נכסי אחר היינו להא מילתא לחוד שאין מנכין לו מה שאכל ובס' נתיבות המשפט דף ע' מייתי שתי נוסחאות מכתיבת יד רש"י עצמו דלחד נוסחא חשיב כיורד ברשות ולאידך חשיב כיורד שלא ברשות ונראה דלכל הנוסחאות אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא ההוצאה שיעור שבח דלא הוי כיורד ברשות ממש אלא כשותף ע"ש ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר ר' יעקב בר אידי המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' ומשמע מפרש"י דאם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובספר נתיבות המשפט הביא שני נוסחאות מכתיבת יד רש"י ז"ל בעצמו ובנוסחא אחת מפרש דהוי כיורד ברשות אלא דאפ"ה לא הוי כיורד ברשות ממש אלא כשותף בעלמא:

שם ההיא איתתא כו' א"כ הו"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ויש לדקדק דבההיא עובדא משמע שהיה ידוע מיהא שהוציא והכניס דהא אזיל לבי חוזאה ואפיק זוזי ואייתי וא"כ אמאי לא דיינינן הכא דין מחוייב שבועה וא"י לישבע ומשלם דהו"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולא תהא הודאת פיו נמי גדולה מהעדאת עדים כדאמרינן בריש פ"ק דמציעא מדרבי חייא קמייתא. מיהו לחד שינוייא שכתבו התוספות בריש פ' הפרה משמע דלא אמרינן הכי אלא היכא דהו"ל לנתבע למידע וא"כ א"ש ההיא דהכא דלא הו"ל למידע. ובזה היה נ"ל ללמד זכות על הסמ"ע סימן צ"א שכתב במוציא הוצאות ברשות חבירו דאין עליו אלא שבועת היסת ע"ש והקשו עליו כיון שעיקר הדין ממשנתינו א"כ משמע דשבועת המשנה היא ולמאי דפרישית יש ליישב דבמתניתין דהוי שלא ברשות א"כ לא הוי לה למידע וה"ה באשתו קטנה אפילו אי חשבינן ליה כיורד ברשות אפ"ה לא הוי יורד ברשות ובודאי לא הוי לה למידע ומש"ה משמע דצריך נמי שבועת המשנה מדלא פירש"י כן בהא דכמוציא על נכסי אחר דמי משא"כ בהוציא ברשות ממש שצוה לו להוציא אפשר דחשיב כהו"ל למידע דמן הדין א"צ שבועה כלל והו"ל כחמשין ידענא ומש"ה כתב דאין עליו אלא שבועת היסת בעלמא כן נ"ל ועיין בס' עבודת הגרשוני:

(קונטרס אחרון): ההיא איתתא דנפלו לה ת' זוזי בי חוזאי כו' כתבתי טעם אמאי לא דיינינן הכא דין מחוייב שבועה ואיל"מ. ועפמ"ש ממילא נתיישב לשון הסמ"ע סי' צ"א שכתב במוציא הוצאות על נכסי חבירו ישבע היסת והקשו עליו כיון שעיקר הדין ממשנתינו דקתני ישבע א"כ שבועת המשנה בעי אישתבועי ולמאי דפרישית א"ש:

תוספות בד"ה ישבע כמה הוציא ויטול בפי' רבינו חננאל מקשין אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעים ונוטלים בשבועות עכ"ל. ובר"פ כל הנשבעין ביארו יותר דליכא למימר דתנא ושייר דהא ואלו קתני כדאיתא בפ"ק דקידושין גבי ואלו מעניקין דלא שייך לומר דתנא ושייר עכ"ל. ואני בעניי לא הבנתי קושיא זו דכיון דתנא לה הכא בהדיא במתני' אמאי ליתנייה בפרק כל הנשבעין דמיהדר ומיתני ל"ל דהא לא קא חשיב התם אלא הנך דלא קתני להו בשום דוכתא ובכה"ג לא שייך להקשות הא ואלו קתני כדאיתא להדיא בגמרא בשילהי מסכת עבודת כוכבים גבי ואלו אסורים ואוסרין בכל שהוא דמקשה הש"ס ולחשוב אגוזי פרך כו' ומשני הא תני לה בהדיא וע"ש בתוס' משא"כ בקידושין מקשה שפיר כיון דלא קתני לה בדוכתא אחריתי וצ"ע ליישב:

דף פ עמוד ב

משנה שומרת יבם שנפלו לה נכסים כו' וב"ה אומרים נכסים בחזקתן פירש"י דבב"ב בפ' מי שמת פליגי אמוראי כו' וכתב עוד בדבור הסמוך דה"ג כתובתה בחזקת יורשי הבעל. ולכאורה טעות נפל בדפוס בלשון רש"י וצריך להגיה דהכי גרסינן וכתובתה שכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות ומל' הנימוקי יוסף שם ומלשון הר"ן ז"ל בשמעתין דעיקר החילוק לדינא שבין פירש"י ותוס' כאן תלוי בחילופי גרסאות דלפירש"י גרסינן הכא וכתובתה כמו בפרק מי שמת כיון דנכסי צ"ב חלוק מכתובתה וקתני לה הכא בפני עצמה משא"כ לפירוש התוספות דהכא כתובה כולל ג"כ נכסי צ"ב א"כ גרסינן הכא כתובתה בלא וי"ו דפרושי קא מפרש כן נראה לכאורה דיש ליישב כוונת רש"י בגירסתו לפי שיטת הרשב"א והר"ן והנ"י ז"ל ולפ"ז מדלא השיבו התוספות על רש"י בענין הגירסא צריך לומר דהתוספות נמי נהי דגרסינן וכתובתה אפ"ה יש לפרש דהכא לכ"ע נכסי צ"ב בחזקת הבעל דהא בפרק מי שמת איכא למ"ד דנכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל אע"ג דקתני וכתובתה והיינו כדמסקו התוספות בהא דלא ערבינהו ותנינהו. מיהו רש"י ז"ל פשיטא ליה דנהי דאיכא שום סברא לחלק בין ההיא דהכא לההיא דפ' מי שמת אפ"ה כיון דבחד לישנא קתני להו מסתמא פירושן שוה מש"ה כתב דודאי אי הוה גרסינן כתובתה בלא וי"ו היה באפשר לחלק דאפי' למ"ד התם בחזקת יורשי האשה היינו משום דנקיט וכתובתה ע"כ שאין נכסי צ"ב בכלל כתובתה משא"כ הכא דנקיט כתובתה ע"כ פרושי מפרש משא"כ כיון דהכא נמי גרסינן וכתובתה כמו התם משמע ליה לרש"י דמסתמא פירושן שוה לכל חד כדאית ליה כן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל ויבואר עוד בסמוך:

מיהו איכא למידק בעיקר פלוגתת רש"י ותוספות דהא בפרק החולץ פליגי אמוראי טובא באוקימתא דמתני' ולכולהו אמוראי בר מדאביי מיתוקמא כולה מתניתין בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם דוקא אבל בנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל ב"ה נמי מודו דליורשי הבעל כדמסיק רבא דידו עדיפא מידה כן נראה מלשון רש"י ותוספות פרק החולץ וא"כ לפ"ז לא שייכי כלל הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת דהא נכסי צ"ב לא שייכי כלל אלא במה שהכניסה לבעל וא"כ נפלו לה תחת הבעל ולפ"ז אפילו בנכסי מלוג בכה"ג כ"ע מודו דהוו ליורשי הבעל וכ"ש נכסי צ"ב ואף שיש שום סברא לומר דנכסי צ"ב הוי יותר בחזקת האשה כיון דהבעל חייב באחריותן ומש"ה מיקרי צ"ב שהיא מוחזקת בהן כעל עמוד ברזל או משאר טעמי שאבאר בלשון התוספות מ"מ מלשון רש"י גופא מבואר כאן להיפך דמ"ד בחזקת האשה היינו משום שהיה שלה וא"כ כ"ש דנכסי מלוג היה שלה ואפ"ה אותן שנפלו תחת הבעל לכ"ע הוי ליורשי הבעל ומהיכי תיתי נאמר בנכסי צ"ב שהכניסה לבעל שיהיו יותר בחזקת האשה. ועוד דס"ס לא איירי סיפא דמתני' במה שנפלו לה תחת הבעל וא"כ לא שייך לפרש נכסים בחזקתן כה"ג. ולפ"ז נראה דשיטת רש"י ותוספות כאן היינו לאוקימתא דאביי בפ' החולץ דרישא דמתני' בנפלו כשהיא שומרת יבם וסיפא בנפלו תחת הבעל ואפ"ה סברי ב"ה דנכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וא"כ שפיר שייך פלוגתת רש"י ותוספות בנכסי צ"ב ואין לתמוה בזה להעמיד סתימת לשון התוס' אליבא דאביי דבלא"ה כתבו התוספות במסקנא דהחולץ בשם ר"י גאון דהלכה כאביי ולא הביאו שום חולק ועיין מה שאכתוב בזה בלשון התוס'. ומעתה נשוב לשיטת רש"י דמ"ש דשייך הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת היינו דודאי לשון המשנה הכי דייק דפירושן שוה אלא דממילא ע"כ דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דפרק החולץ דמאן דמפרש בפרק מי שמת לשון נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל ע"כ ה"נ מפרש במשנתינו וס"ל כרבא ואינך אמוראי ומ"ד התם בחזקת יורשי האשה ס"ל הכא כאביי. ולפ"ז יש לי לקיים הגירסא בלשון רש"י דהכי גרסי' כתובתה בלא וי"ו דהא ודאי למ"ד התם ליורשי הבעל וה"נ דכוותיה א"כ אין מקום לגירסת וכתובתה בוי"ו לומר דנכסים בחזקתן בבא בפני עצמה היא בנכסי צ"ב דהא לא איירי הכא בסיפא מנכסים שנפלו תחת הבעל אלא ממה שנפלו כשהיא שומרת יבם וא"כ לא שייך נכסי צ"ב בהא מילתא וא"כ כיון דלמ"ד ליורשי הבעל ע"כ גרסינן כתובתה ה"ה למ"ד בחזקת יורשי האשה דבגירסת המשנה ודאי לא פליגי אלא דאפ"ה נראה יותר כדפרישית מעיקרא דלרש"י גרסינן וכתובתה ואפ"ה א"ש אף למ"ד ליורשי הבעל דאדרבה הא מילתא גופא דרבא אשמעינן תנא דמתניתין דשלשה חילוקי דינים יש לב"ה נכסים בחזקתן פי' דאותן נכסים שהיו לה מעיקרא תחת הבעל בין נ"מ ובין נצ"ב הן בחזקתן וממילא ידעינן דהיינו בחזקת יורשי הבעל שהוא היבם שעומד תחת הבעל וכתובה נמי בחזקת יורשי הבעל אבל נכסים הנכנסים ויוצאים עמה דהיינו נכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם הן בחזקת יורשי האשה והא דקאמר רבא התם סיפא כשנפלו תחת היבם לא קאי אלא אהא סיפא דשייך פלוגתא דב"ש וב"ה דהיינו בנכסים הנכנסים ויוצאים שנפלו כשהיא שומרת יבם כנ"ל נכון. והשתא לפ"ז לשיטת רש"י א"ש נמי אפילו למ"ד בפרק מי שמת יחלוקו דהכי הלכתא וא"כ לשון משנתינו נמי ע"כ הכי מפרש דיחלוקו והיינו למאי דפרישית בסוגייא דיבמות דלאוקימתא דרבא בנפלו כשהיא תחת הבעל דידו עדיפא מידה והיבם ידו כידה וממילא דיחלוקו וכן נראה שם מל' רש"י שכתב דשקלי יורשי הבעל בנכסים ולא כתב דשקלי לנכסים אלא ע"כ דכוונתו דשקלי פלגא. אלא דעדיין נ"ל דוחק דסוף סוף אין לשון נכסים בחזקתן דהכא שוה לנכסים בחזקתן דפרק מי שמת דהכא הוי נ"מ נמי בכלל כיון שנפלו תחת הבעל וקאמר שהם בחזקת הבעל והתם הא קתני בהדיא דנכסים הנכנסים ויוצאים תחת הבעל אפ"ה הם בחזקת האשה ויש ליישב. העולה מכל זה שאין בידי להכריע כעת כוונת רש"י בגירסת המשנה אם רוצה לומר דגרסינן וכתובתה או כתובתה לולי שהר"ן ז"ל כתב להדיא דרש"י גריס וכתובתה בוי"ו ע"ש ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נכסים בחזקתן פ"ה כו' ואין נראה לר"ת כו' דהיבם כבר היה מוחזק כו' עכ"ל. כבר כתבתי דעיקר דברי התוספות בזה אליבא דאביי דמוקי לסיפא דמתניתין דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וא"כ משכחת שפיר נצ"ב דומיא דנ"מ משא"כ לרבא אפילו בנ"מ לא איירי סיפא דמתניתין אלא בנפלו כשהיא שומרת יבם וא"כ לא משכחת נצ"ב בכה"ג וכתבתי דאפשר דהתוספות סברי דהלכה כאביי אלא שראיתי להרב הב"י בא"ע סי' ק"ס שכתב ונדחק דאפילו לשיטת רוב הפוסקים דס"ל כרבא אפ"ה שייך האי דינא נמי בנצ"ב שפסקה להכניס להיבם וע"ש בב"ח אלא דודאי התוס' דהכא לא איירי בכה"ג דהא כתבו להדיא שהיבם היה מוחזק משעת מיתת אחיו וא"כ לפ"ז מצינן למימר דרש"י ותוספות לא פליגי דודאי למ"ד בפרק מי שמת דנכסים בחזקתן בחזקת האשה מפרש כאן נמי בחזקת יורשי האשה ובאותן נכסים שפסקה להכניס ליבם וע"כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא כלל וכמ"ש הב"י שהוא דוחק ולאפוקי משיטת הב"ח דפשיטא ליה הא מילתא ודוק. מיהו בעיקר דברי התוספות דפשיטא להו שהיבם מוחזק משעת מיתת אחיו משום דנצ"ב נמי לא ניתנו לגבות אלא לכשתנשא לאחר ולענ"ד הא מילתא צריכא עיונא טובא דהא לעיל בפרק נערה דף נ"ג משמע להדיא דהאי טעמא דבעינן לכשתנשא לאחר לא שייך אלא בעיקר כתובה ותוספות ולא בנדונייתא דהיינו נצ"ב דהא מה"ט גופא מסקינן התם דקבורתה תחת נדונייתא ויבואר עוד בסמוך בשמעתין ולפ"ז שפיר מצינן למימר בשיטת רש"י ז"ל דלמ"ד התם בחזקת האשה ה"ה כאן בין לאביי בין לרבא דכיון דלמ"ד התם דנצ"ב בחזקת יורשי האשה לב"ה אע"ג דלב"ה כתובה גופא בחזקת יורשי הבעל וע"כ משום דבכתובה ס"ל דלאו כגבוי דמי דלא עדיף משאר חוב ואדרבה גריעא מיניה דלא ניתן לגבות כלל אלא לכשתנשא לאחר משא"כ בנצ"ב דמסתמא איירי שהן בעין דבנצ"ב שאינן בעין נראה דבלא"ה הוה ליורשי הבעל דהא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וכמ"ש התוספות להדיא בפרק החולץ דף ל"ח ע"ש וא"כ כיון שהן בעין ס"ל דכגבוי דמיין דלא מחוסר גוביינא ואדרבה אין היורשים יכולים לסלקה בדמים דמשום שבח בית אביה דידה הוי כדאיתא פ' אלמנה לכ"ג וכיון דלא בעינן בנצ"ב לכשתנשא לאחר א"כ אין ליבם בהם זכות ומש"ה איכא למימר דגריעא בהם יד היבם אפי' מנ"מ שנפלו לה תחת הבעל דצ"ב נהי דכגבוי דמי אפ"ה לא מטא זמן גוביינא אלא לאחר מיתת הבעל והו"ל כנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסברא זו כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין הביאו הר"ן ז"ל לענין אכילת פירות היבם באותן נכסים דמה שהגיע לחלקה הו"ל כאילו נפלו לה כשהיא שומרת יבם למ"ד יחלוקו וא"כ למ"ד בחזקת יורשי האשה נמי יש לומר כן כדפרישית ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' על רש"י מדברי ב"ש בסמוך ודוק היטב ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): בסוגיא דשומרת יבם בתוס' בד"ה נכסים בחזקתן פ"ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת כו' ואין נראה לר"ת וכתבתי דלענ"ד לדינא לא פליגי רש"י ור"ת כיון שדברי ר"ת א"א להעמיד אלא בנפלו נכסים בעודה תחת הבעל והיינו כאוקימתא דאביי בפרק החולץ וע"כ דהכי הוא מדכתבו בפשיטות דהיבם מוחזק בהם משעת מיתת אחיו ושיטת רש"י נראה דלמ"ד התם בחזקת יורשי האשה ע"כ מפרש הכא בנכסים שפסקה להכניס ליבם עצמו וכמ"ש הב"י והב"ח באה"ע סי' ק"ס כך נראה לכאורה אלא דבלא"ה יש מקום עיון בהא דפשיטא להו להתוספות דהיבם מוחזק בנכסי צ"ב משעת מיתת אחיו ומאי פשיטותא דלעיל פרק נערה משמע להדיא דבנדונייתה לא דרשינן מדרש כתובה ולא בעינן לכשתנשא לאחר דוקא וא"כ כיון דע"כ נכסי צ"ב דהכא איירי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו כמ"ש התוספות בפ' החולץ דאל"כ הא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ משעת מיתת הבעל ברשות האשה קאי וכמ"ש בפנים:

בא"ד דהיבם כבר היה מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו' עכ"ל. משמע לכאורה מלשונם דהיבם מיקרי יורש הבעל אף על פי שלא נתיבמה כיון שמתה בעודה שומרת יבם אפ"ה קרי ליה תנא דמתני' יורש הבעל ולפ"ז נראה דהא דלאביי ס"ל לב"ש יחלוקו בנ"מ היינו שהיבם נוטל מחצה אפילו במקום אב וממילא דה"ה לרבא דאמר בנפלו כשהיא תחתיו דבעל ידו עדיפא מידה ולב"ה נמי שקלי יורשי הבעל מחצה דהיינו היבם גופא ואין שום סברא לומר כן שהיבם יזכה בעיקר נכסים אם לא שנאמר שהוא ג"כ יורש שלה דמספקא ליה לב"ה אי זיקה נישואין עושה ולפ"ז צ"ל דהא דאיבעיא לן ביבמות דף כ"ט ע"ב מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה ואמר ליה אביי למאי הילכתא אילימא ליורשה כו' ומשמע דאפילו במאמר לב"ש פשיטא ליה דאינה יורשה כ"ש בזיקה לחוד וכ"ש אליבא דב"ה כל זה היינו לענין מה שנפל לה בעודה שומרת יבם אבל במה שנפל לה תחת הבעל אפי' בזיקה לחוד זוכה היבם בנ"מ שלה לחוד אליבא דב"ש ולרבא אפילו אליבא דב"ה. ובאמת מצאנו מחלוקת הפוסקים בזה מי נקרא יורשי הבעל אם היבם או האב ולענ"ד ע"כ דהיבם נקרא יורשי הבעל מהאי דפרישית כיון דנ"מ לאביי ורבא בנפלו תחת הבעל ע"כ דהיבם נקרא יורש הבעל ולא האב דא"א שיזכה אבי הבעל בנ"מ של האשה שהיא שומרת יבם דמהיכי תיתי א"כ מנ"מ נשמע ג"כ לכתובה ונצ"ב לב"ה דהיבם נקרא יורש הבעל ובזה א"ש לשון התוספות שמקשין בסמוך דלערבינהו וליתנינהו ודוק היטב:

מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש"י ותוספות פרק החולץ דלרבא נמי ס"ל לב"ה דזיקה מיהא עושה ספק נשואה אבל לולי פירושם היה נ"ל לפרש דרבא דהתם אליבא דב"ש איירי דזיקה ככנוסה ומכ"ש למאי דמוקי לה בעבד בה מאמר א"כ אפילו לב"ש נמי זיקה לאו ככנוסה לענין ירושה והא דקאמר רבא אי דנפלו תחתיו דבעל לכ"ע ידו עדיפא מידה לאו לענין שיזכה היבם בנכסים לאחר מיתה איירי אלא ארישא דמתני' קאי דאי דנפל תחת הבעל כ"ע מודו דאם מכרה ונתנה בעודה שומרת יבם אינו קיים כיון דידו דיבם כידה ולאפוקי מדאביי דשייך פלוגתא דב"ש וב"ה בסיפא אפילו לענין מוכרת ונותנת דהא לא מפליג בין רישא לסיפא בין מתה לעודה קיימת משא"כ לאחר מיתה לא איירי רבא כלל דפשיטא ליה דזיקה אינו ככנוסה ומש"ה מוקי סיפא בעבד בה מאמר דוקא כך היה נראה בעיני לכאורה ואבאר עוד בזה בסוגיא דשמעתין לולא דרש"י ותוספות בפ' החולץ לא כתבו כן:

אמנם לאחר העיון בלשון מלחמות ה' להרמב"ן בשיטת רבינו האי גאון ובשיטת הרי"ף ז"ל נ"ל לפרש דבריהם כדפרישית ובזה יתיישבו כמה קושיות שהקשה הרמב"ן ז"ל שם וביחוד מה שהקשה מהא דאמרינן בפ' הכותב בפלוגתא דאביי ורבא אי ידו עדיפא מידה דנ"מ לשומרת יבם ונדחק מאד ולמאי דפרישית א"ש ועוד אבאר בפ' הכותב אי"ה ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): בא"ד שכתבו דהיבם מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו' משמע מדבריהם בפשיטות דהיבם הוא יורש הבעל ולא אבי הבעל ודלא כהפוסקים דאבי הבעל הוא יורש הבעל וקשיא לי על שיטתם האיך אפשר לומר כן דמאי שייכות יש לאבי הבעל בנכסי מלוג של השומרת יבם אע"כ דאיבם קאי שהוא יורשה וא"כ מנכסי מלוג שמעינן אנכסי צ"ב דיבם נקרא יורשי הבעל דהא בחדא לישנא קתני להו ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש"י ותוספות בפרק החולץ דהא דקאמר רבא אי דנפלו תחתיו דבעל לכ"ע ידו עדיפא מידה היינו לענין אם מתה ואפילו אליבא דב"ה כמ"ש רש"י להדיא בפ' החולץ אלא דלכאורה יש לתמוה דהא קי"ל בפשיטות דזיקה לאו ככנוסה ואפי' עבד מאמר לב"ה לאו ככנוסה לכך היה נראה לענ"ד דכולה מילתא בפרק החולץ אליבא דב"ש איירי וארישא קאי היכא שהשומרת יבם קיימת משא"כ לב"ה דאיירי בסיפא לעולם דזיקה לאו ככנוסה דמי וא"כ לפ"ז שפיר יש לקיים פסק רש"י והרמב"ם ז"ל דנכסי צ"ב יחלוקו כי האי דנפל הבית בפרק מי שמת ומהטעם שכתב שם הרשב"ם ז"ל בדינא דיחלוקו והאי טעמא גופא נמי שייך הכא. ובעיקר פי' הסוגיא דפרק החולץ נ"ל שהיא שיטת רבינו האי גאון והרי"ף ז"ל הביאו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפרק החולץ אח"ז ראיתי שהובא ג"כ בהר"ן בשמעתין ע"ש אלא דלפ"ז דאין הטעם משום זיקה ככנוסה לב"ה א"כ שפיר יש לומר דאבי הבעל נקרא יורש הבעל ולא היבם כמ"ש בסמוך דכמה פוסקים ס"ל הכי ועיין בהגהת רמ"א סי' ק"ס:

בא"ד ובנכסי צ"ב מודו לב"ה כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דבנכסי צ"ב מודו ב"ש לב"ה מדמסקינן בפרק החולץ כדדייק רב אשי דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני נמי איפכא וא"כ משמע דלכולהו אוקימתא דהתם הכי הוא. אמנם בעיני יפלא על דבריהם דבפשיטות מצינן למימר דעיקר דיוקא דרב אשי מדלא קאמרי ב"ש נמי איפכא אלמא דלא פליגי ב"ש אדב"ה אלא במאי דקאמרי ב"ה ליורשי האב קאמרי אינהו דיחלוקו יורשי הבעל עמהם וממילא דבמאי דקאמרי ב"ה ליורשי הבעל מודו להו ב"ש והיינו בכתובה לכ"ע וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר לענין נצ"ב ודאי למ"ד דלב"ה בחזקת יורשי הבעל ודאי מודו ב"ש מדלא קתני איפכא משא"כ למ"ד דלב"ה נכסים בחזקתן היינו ליורשי האשה דהיינו יורשי האב א"כ ממילא דהא דקאמרי ב"ש יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אהא מילתא דנצ"ב נמי קאי כיון דלב"ה ליורשי האב לדידהו יחלוקו יורשי הבעל עמהם כנ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בד"ה יורשי הבעל כו' וא"ת לפ"ה דאין ליורשי הבעל כו' והא אמרינן בפ' נערה דקבורתה תחת נדונייתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו עכ"ל. האי לישנא גופא ליתא בגמרא אלא דבפרק נערה דף מ"ז אמרינן דקבורתה תחת כתובתה ומדדייקינן בפרק נערה דף מ"ג דאין חייב לקבור ארוסתו כדמסקינן התם א"כ ע"כ ממילא שמעינן דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה בנשואה ולא בארוסה היינו משום דקבורתה תחת נדונייתה אלא דיש לדקדק מאי קשיא להו בזה דהא מסקינן התם דמה שלא תקנו קבורתה תחת כתובתה דמנה ומאתיים היינו משום דלא קרינן בה לכשתנשא לאחר וא"כ בפשיטות מצינן למימר דכיון דיבם כאחר דמי וקרינן בה שפיר לכשתנשא לאחר לענין קבורתה א"כ כבר הגיע זמן כתובתה ומינה דידה קא ירית ואפשר שלזה נתכוונו בתירוצם אלא שאין הלשון מדוקדק מיהו בעיקר קושייתם על פ"ה נתברר לעיל בסמוך דהיינו דוקא אליבא דאביי בפ' החולץ ויבואר עוד בסמוך ודו"ק:

בד"ה או דילמא כו' וא"ת מאי קא מיבעיא ליה והתניא לעיל כו' ולא נ"מ עכ"ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלעיל הכי קאמרינן שלא נתחייב הבעל לקוברה אלא משום שתקנו שיורש את כתובתה ומש"ה לא פלוג רבנן בכל הנשים ולפ"ז היינו דוקא בכל הנשים שאין להם שום יורש אחר שיתחייב בקבורתה משא"כ הכא דאיכא שאר יורשים שפיר קמבע"ל וכ"כ הר"ן ז"ל:

בא"ד ולפ"ה נמי מנה ומאתיים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו עכ"ל. והל' תמוה ונלע"ד בכוונתן משום דלכאורה משום האי קושיא דקבורתה תחת כתובתה ולא תחת נ"מ הוי משמע דלא הוי שמיע ליה לבעל האיבעיא האי ברייתא דקבורתה תחת כתובתה וא"כ כ"ש דלא ידע בעל האיבעיא המסקנא דלעיל דתחת כתובתה היינו נדונייתה ולא הוצרכנו לפרש לפי' הקונט' דכתובה דהכא הוי כנדוניא אבל לפי מה שתירצו כאן דשפיר קים ליה לבעל האיבעיא הא דקבורתה תחת נדונייתה א"כ צריך לפרש לפ"ה דכתובה דהכא הוי כנדוניא כנ"ל בכוונתו ודו"ק:

דף פא עמוד א

גמרא אמר רבא ולימא אח אני יורש כו' ופירש"י אין כאן מנדוניית אביה כלום. ונראה דלפירש"י עיקר קושיא דרבא מהאי סברא ולפ"ז צ"ל דקשיא ליה לרבא אליבא דהאי מ"ד בפ' מי שמת דנצ"ב הוי בחזקת האשה ולפירש"י דה"ה הכא וא"כ תיקשי ליה מתניתין אמאי חייבים יורשי הבעל בקבורתה. ואף לפמ"ש לעיל דלרבא דאמר בפ' החולץ בנכסים שנפלו תחת הבעל אפילו נכסי מלוג הוי ליורשי הבעל א"כ כ"ש בנכסי צ"ב דלכ"ע ליורשי הבעל אפ"ה מקשה רבא שפיר לאביי דלדבריו דאביי בפ' החולץ מיתוקמא שפיר למ"ד ליורשי האשה וכדפרישית במתניתין אלא שכל זה נ"ל דוחק דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא דרבא אליבא דאביי קאמר ולמ"ד בחזקת יורשי האשה ורש"י נמי לא הו"ל לסתום דבריו בזה. לכך נלע"ד לפרש לשון רש"י בע"א דרבא מקשה בפשיטות אמתניתין דקתני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה משמע דאע"ג דלית לה נצ"ב אפ"ה חייבים משום דיורשין כתובתה דהא עיקר לשון כתובתה בכל מקום אמנה ומאתיים קאי דנהי דבהא גופא דקתני לעיל קבורתה תחת כתובתה מפרשינן לרש"י ותוספות אנדונייתא היינו משום דטעמא בעלמא קיהיב לא חש התנא לדקדק כ"כ כיון דנדוניא נמי מיקרי כתובה וא"כ הכי קתני כיון דרוב הנשים יש להם נצ"ב דמיקרו נמי כתובה מש"ה תקנו קבורתה בכל הנשים שבעולם כי היכי דתקנו בכל הנשים פרקונה תחת פירות אע"ג דאיכא דלית לה פירות משא"כ הכא לענין שומרת יבם דלא שייך גבה לא כתובה ולא תנאי כתובה מדנפשה אלא הכל מנכסי בעלה הראשון ולפ"ז מקשה רבא שפיר מהא דקפסיק ותני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה דהאי לישנא משמע דאפי' בשומרת יבם שאין לה נצ"ב אפ"ה חייב היבם בקבורתה משום שיורש הכתובה ואמאי הא מצי למימר אח אני יורש כיון שאין כאן מנכסי אביה כלום כנ"ל נכון ליישב לשון רש"י אף לפי שיטתינו ושיטת התוספות דהא דאמרינן קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה אמנם למאי דפרישית שם לעיל בפרק נערה מסברא דנפשאי דקבורתה תחת כתובתה היינו כתובתה ממש א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

תוספות בד"ה ולימא אח אני יורש כו' אבל לפי' ר"ת כו' שהרי הנכסים של אשה היו עכ"ל. כוונתם בזה דאע"ג דלשיטתם לעיל בד"ה נכסים בחזקתן ובפ' מי שמת מבואר להדיא דלר"ת בנצ"ב נמי שייך הא דלא נתנו לגבות מחיים ודבעינן נמי לכשתנשא לאחר מ"מ לא שייך לישנא דאח אני יורש דהא ודאי מינה דידה קא ירית כיון שהיא שלה ומה"ט יש לחייבו בקבורתה כמו בכל הנשים שתקנו קבורתה תחת נדונייתה אע"ג דלא קרינן בה לכשתנשא לאחר והיינו ע"כ משום שהיה שלה וע"ז מתרצים התוספות דהא דקאמר רבא אח אני יורש היינו שיורש את זכותו לירש את אשתו ואפ"ה מצי למימר דאינו רוצה לקבור דחובתו איני יורש דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו מתקנת חכמים בעלמא ומתנאי כתובה וא"כ לא תקנו אלא על הבעל גופא ולא איבם כי היכי דלא שייך גביה שאר תנאי כתובה פרקונה ואכילת פירות ובהא מדמו לה לפרה שאולה כמו שאבאר ואהא משני אביי דבאין עליו משני צדדים כיון דע"כ לענין זה קאי לגמרי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה אע"ג שהוא זמן גוביינא אע"כ שרוצה לעמוד במקום הבעל ממש לענין זה וא"כ מה"ט יתחייב בקבורתה כמו שהיה הבעל מחוייב משום כתובה ונצ"ב ולא דמי לשאר תנאי כתובה וע"ז מהדר ליה רבא דאכתי מצי למימר דלענין חובתו אינו עומד במקום הבעל כיון דלא שייך גבי תנאי כתובה ואי משום דאמרינן ליה שיתן כתובה בזמן גוביינא מצי למימר דלאו זמן גוביינא הוא דלא ניתן לגבות מחיים ומשני ליה אביי דודאי זמן גוביינא מיקרי כיון דכגבוי דמי ומקשה דהא ודאי לאו זמן גובייגא הוא דהא בעינן לכשתנשאי לאחר ונהי דבכל הנשים תקנו קבורתה תחת כתובתה דנצ"ב היינו מתנאי כתובה כיון דנצ"ב היה שלה משא"כ ביבם דלא מחייב משום תנאי כתובה כדפרישית אלא משום דאמרינן ליה דבע"כ יעמוד במקום הבעל או שיתן כתובתה א"כ מקשה שפיר שיאמר שאינו עומד במקום הבעל ואפ"ה לא מחייב ליתן כתובתה דלאו זמן גוביינא הוא דבעינן לכשתנשאי לאחר כנ"ל נכון וברור בכוונתו ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל בסמוך בד"ה משום דבאין ודוק היטב:

בא"ד כדאמר באלו נערות הניח להן כו' וקשיא לי הא אמרינן התם לחד לישנא אליבא דרבא גופא דאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם וא"כ ה"נ אמאי לא יתחייב לקוברה מאותן נצ"ב ממש שיורש מאחיו ויש ליישב למאי דפרישית בסמוך כיון דעיקר קבורתה תחת כתובתה אינו אלא מתקנת תנאי כתובה ואם כן לגבי היבם לא שייך תנאי כתובה משא"כ גבי הניח להן אביה' אחריות נכסים דממילא אשתעבדו נכסי דאביהן להמשאיל משעת שאלה כדפרישית התם ע"ש כנ"ל בכוונתן מיהו לענ"ד לא הוי צריכי להכי דבפשיטות מצינן לפרש דהא דקאמר אח אני יורש אשתו אין אני יורש אשתו אין אני קובר היינו משום דאיכא יורשים אחרים שיורשין נ"מ משא"כ הבעל גופא חייב דליכא יורשים אחרים ואהא מהדר ליה אביי דאפ"ה ע"כ עומד במקום הבעל ממש דאל"כ יתן לה הכתובה כדפרישית בשיטת התוספות:

מיהו למאי דפרישית בל' הגמרא בלא"ה א"ש נמי לפיר"ת דעיקר קושיית הש"ס היכא דליכא נצ"ב כדפרישית ודוק היטב:

בגמרא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש ושמעינן להו כו' ויש לתמוה דכל השקלא וטריא דאביי ורבא בהא ובמאי דשלח רבא לאביי ביד ר' שמעיה יהיה הכל אליבא דב"ש דהא אליבא דב"ה משמע דפשיטא ליה לרבא דניתן לגבות מחיים וכמ"ש התוספות לחד פירושא ועוד דהא לב"ש בלא"ה לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין בענין קבורה דהא ס"ל לב"ש במתניתין יחלוקו וא"כ יורש הבעל ג"כ בנ"מ שלה ונלענ"ד ליישב הסוגיא למאי דפרישית לעיל דעיקר השקלא וטריא דשמעתין לא איירי מנצ"ב מטעמא דפרישית דלשיטת רש"י היינו בכל שומרת יבם דעלמא ואליבא דמ"ד ליורשי האשה או אפילו למ"ד ליורשי הבעל ואפילו לפיר"ת ובאותן שומרות יבם שאין להן נצ"ב ואפ"ה קפסיק ותני דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה וקשיא ליה לרבא אי משום כתובתה הא לא ניתן לגבות מחיים דקס"ד דרבא דמה שלא תקנו קבורתה תחת עיקר כתובתה מדלא מחייב בארוסה היינו משום דמעיקרא לא נתחייב ליתן לה כתובה אלא לכשתתאלמן או תתגרש וקודם זה לא שייך שום חיוב כתובה כלל וא"כ אינו יורשה ומש"ה אין להתחייב בקבורה אפילו בשומרת יבם דכיון דמצפה לכונסה ע"מ כתובתה הראשונה וא"כ ליכא שום חיוב גביה כלל וע"ז משני אביי דע"כ ליתא להאי סברא דהא אפי' ב"ש דאינהו מרי דשמעתתא דמדרש כתובה אפ"ה ס"ל דכגבוי דמי ואי ס"ד דאין החיוב כלל אלא בסוף א"כ אמאי הוי כגבוי אע"כ דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ ה"ה לב"ה נהי דלאו כגבוי דמי אפ"ה מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא אלא דלענין קבורה כיון דסוף סוף מתה קודם זמן הפרעון ולא נתקיים התנאי דלכשתנשא הרי אינו יורשה ומש"ה לא מחייב לקוברה אלא בנצ"ב דלא בעינן לכשתנשא כדפרישית מסוגיא דפ' נערה משא"כ בשומרת יבם כיון דחל החיוב מעיקרא והגיע ג"כ זמן הפרעון דלכשתנשא כדמסקינן דיבם כאחר דמי מש"ה חייב בקבורה אפילו משום כתובה דמנה ומאתיים כיון דע"כ קאי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה כן נ"ל והיינו נמי כדפרישית לעיל בל' התוספות בד"ה יורשי הבעל דלא הוצרכו התוספות לפרש דכתובה הוי כמו נדוניא דבלא"ה א"ש שנתחייב כאן טפי מצד הכתובה עצמה כיון שכבר ניתנה לגבות והוא נכון ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה הרוצה שימכור כו' וא"ת מה מפסדת והא אמר לקמן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור דהא דאמרינן לקמן אי לית לה מראשון תקנו לה משני היינו מנה ומאתים לחוד ולא התוספות שהוסיף לה משלו וכ"ש דלא תקנו לה משני שיתחייב באחריות נצ"ב מהנכסים שלו דמצי למימר שאינו רוצה בהם אלא יהיו כמו שאר נ"מ שלה ונהי דלענין נכסים שירש מאחיו ע"כ הן באחריות נצ"ב כיון דע"כ במקום הבעל קאי לדברי האומר שזכה בהן משא"כ בנכסים שלו כיון דאשה הקנו מן השמים שפיר מצי למימר שאינו רוצה להתחייב באחריות ולפי שרוב הנשים יש להם תוספת ונצ"ב מש"ה תקנו בכולן שלא יוכל למכור מנכסי אחיו כן נ"ל ועכ"פ אין כאן מקום להוכחת התוספות דאי לאו הכי מאי מהני מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולמאי דפרישית שפיר אהני לתוספת ולנצ"ב. ובעיקר דברי התוספות דאי לאו הכי מאי אהני דמשמע לכאורה שלא נתקן אלא לטובת האשה הקשה מהרש"א ז"ל דלימא היבם א"א בתקנת חכמים. אמנם לענ"ד נראה דודאי בעיקר הדין עיקר שיעבודה דשומרת יבם אלים טפי משאר נשים כיון שכבר הגיע זמן גוביינא שלהם. וזה שפירשו בסמוך דאין לנו לכופה למחול זמנה דמעיקר הדין כן הוא לא מיבעיא למ"ד כתובה דאורייתא א"כ משכנסה ראשון נתחייב בכתובה והגיע זמן הגוביינא אלא דחכמים תקנו שלא תגבה אלא לאחר מיתת הבעל שלא תהא קלה להוציאה אלא אפילו למ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר שיעבודה מחיים וזמן גוביינא מיד לאחר מיתת הבעל. וכיון דיבם כאחר דמי מדינא שישלם לה כתובתה מיד אלא משום דהפוכי מטרתא הוא כיון שחוזר וכונסה ושלא תהא קלה בעיניו להוציאה חוזר ומקבל מהן מיהו ודאי אלים שיעבודה על נכסי בעלה הראשון אלא דמה שכתבו התוספות דהחמירו טפי ביבמה לפי שלא כתב לה דקנאי היינו לענין שיהא המכר בטל אף בדיעבד אפילו היכא שהניח מקום לגבות. ומה שכתבו כאן דאי לאו הכי מאי אהני היינו משום דלישנא דמתניתין דקתני ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון משמע להו דאהני נמי לטובתו כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה. ולכאורה יש לתמוה כיון דאם מגרשה נמי אין יכול להחזירה אלא לרצונה היינו פיוס והפוכי מטרתא למה לי. ונראה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם בזה כי היכי דאמרו מכרו בטל משום דמסתמא לא סמכא דעתה כ"א אנכסי בעלה הראשון שנישאת לדעת כמו שאבאר בסמוך ומש"ה נמי בקושי התירו אפילו ע"י פיוס דשמא אינה מתרצית בלב שלם. אלא מתוך שאינה יכולה להעיז. וכי היכי דאמרינן באותן ג' שדות דמכרו בטל ואפילו מחלה וקנו מידה כתבו הפוסקים דלא מהני אפילו בבעל. וא"כ ה"נ לגבי היבם כיון שמת הבעל כולי נכסי הו"ל קצת כמו שייחדן לכתובתה משא"כ כשמגרשה ומחזירה הרי ניסת לדעת ודינה ככל הנשים דעלמא. כן נ"ל לפי מאי דס"ד דרבא. מיהו למסקנא דמסקינן טעמא דאיבה בלא"ה א"ש דאפילו בעושה סעודה ומפייס אכתי איכא איבה כפירש"י לקמן לענין מייחד לה כתובה וה"נ לענין סילוק השיעבוד ודו"ק:

תוספות בד"ה מגרשה כו' ואין לנו לכופה למחול דינה כו' עכ"ל . כבר כתבתי מילתא בטעמא דעיקר דינה על נכסי בעלה הראשון שניסת לו לדעת אדעתא דרבנן והם אמרו והם אמרו שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ואפ"ה אמרו שיכול למכור מנכסיו ואפילו מנדוניא שלה היכא דלא שייך שבח בית אביה שהרי מוסיף לה שליש ומקבל עליו אחריות. משא"כ בשומרת יבם שמתייבמת בע"כ דאשה הקנו לו מן השמים. אבל לא מצינו שהקנו לו מן השמים שיזכה בנכסים דאפילו הבעל אינו זוכה בנכסי אשתו מן התורה אלא מדרבנן ואדעתא דהכי ניסת לו. וא"כ אין בדין לכופה שתסלק שיעבודה מנכסי בעלה הראשון אפילו אם רוצה לכתוב לה שיעבוד על נכסיו דקנאי ודעתיד למיקני דמצית למימר לא מהימנת לי כיון שניסת לו שלא מדעת כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך. ובעיקר קושיית התוספות על פירש"י עד סוף הדיבור כבר יישב מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה שיטת רש"י לנכון דלא תקשי ליה קושיית הרשב"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

דף פא עמוד ב

בגמרא ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה. נ"ל דהכי פירושא בשלמא לדידי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים בין בחיי הבעל ובין בשומרת יבם דאכתי כמחיים דמו כיון דיבם לאו כאחר דמי לפי שאינה ניסת לו מדעתה. א"כ אכתי כתובה קמייתא דבעל בדוכתא קאי מש"ה לא מצי מייחד לה כתובתה תוך זמנה עד שתהא ראויה להינשא לאחר ממש מדעתה ואפ"ה לא מצי מזבן נכסי אחיו אע"פ שאחיו היה יכול למכור מטעמא דפרישית דלאחיו ניסת מדעת וסברה וקבלה על אחריות נכסים אלו משא"כ ביבם שהוא שלא מדעת. משא"כ לדידך דאמרת ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם משום דסברת יבם כאחר דמי דמש"ה מחייבת ליה בקבורתה משום דמינה דידה קא ירית דהו"ל כאילו גבתה והחזירה לו דודאי צריכה להחזיר לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ מהיכי תיתי יכולה לעכב על ידו מלמכור אי משום אחריות כתובתה נייחד לה שיעור כתובתה כיון שכך דינה דהו"ל כאילו גבתה ואי משום דצריכה להחזיר לו משום שלא תהא קלה להוציאה משום כך אינה יכולה להפסידו לבטל המכירה דהא בבעל גופא אע"ג דאינו יכול לייחד כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפ"ה לא תקנו לבטל המכירה בשביל כך כדמסיק רבא בסמוך ה"נ דכוותיה ואפוכי מטרתא למה לי לפייסה מחדש או לגרשה ולהחזירה ות"ל דמשעת יבום חשבת ליה כאילו גבתה והחזירה וזה פיוסה כן נ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב ואי ס"ד ניתן כתובה לגבות מחיים כו' והשאר לזבין וכתב הר"ן ז"ל דיש פוסקים הוציאו מכאן דשאר בעל חוב דעלמא אין יכול לפרוע תוך זמנו ודחה הוא ז"ל דבריהם ולענ"ד מסוגיא דשמעתין מוכח כשיטת הר"ן ז"ל כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה ולטעמיך פי' דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה כו' עכ"ל. משום דלכאורה כל ולטעמיך היינו לטעמא דהמקשה והיינו לטעמא דרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. והכא דלא שייך לפרש כן בהא דקאמר ולותבי ממתניתין לכך הוצרכו לפרש בע"א. מיהו בהא דמשני רבא דהא דלא אותביה ממתניתין היינו משום דעצה טובה קמ"ל וקאמר דאי לא תימא הכי התם ודאי לטעמא דנפשיה קאמר דמש"ה לא בעי לאותביה לאביי ממתניתין היינו משום דבלא"ה אפילו לטעמא דנפשיה צ"ל דעצה טובה קמ"ל. דאלת"ה תיקשי ליה סיפא דמתניתין בבעל גופא אמאי לא יוכל לייחד לה כתובתה תוך זמנה. אע"כ משום עצה טובה שלא תהא קלה להוציאה וא"כ ביבם נמי משום הכי הוא אפילו לאביי אבל מברייתא דסומכוס מקשי ליה שפיר כדפרישית כן נ"ל. ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. ובלא"ה דברי מהרש"א ז"ל לא ברירין דהא לפירוש התוספות הא דקאמר דאלת"ה היינו לענין דלישנא דמתניתין לא איירי מעכוב המכירה בשאר נכסים ובהא ודאי שפיר דייק מסיפא דהא לקושטא דמילתא מעשה בכל יום דבעל מצי מזבן. אע"כ דלא איירי מתניתין מעכוב המכירה אלא הא דלא יניח על השלחן מעצה טובה איירי. ולפ"ז נמי משמע דבשאר ב"ח דעלמא מצי לפרוע תוך זמנו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דאי כדברי הסוברים דמשמעתא דהכא משמע דלעולם אין יכול לפרוע תוך זמנו. א"כ תיקשי ליה הא דמסקינן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ומאי קושיא מסיפא דבעל גופא ודאי תוך זמנו הוא משא"כ לאביי מקשה רבא שפיר אע"כ כדפרישית דמה שאין לפרוע כתובתה תוך זמנה היינו דוקא מטעמא שלא תהא קלה להוציאה וכדמסיק הר"ן ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

גמרא א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין כו' א"ל אביי וכל היכא דאמור רבנן כו' עכ"ל. ונראה דע"כ לאביי האי ברייתא דסומכוס דלעיל דקתני הרוצה למכור בנכסי אחיו כו' מגרשה בגט ומחזירה לאו משום שהמקח בטל כפירוש התוספות לעיל אלא כדי שלא יעבור הוא והלוקח על דברי חכמים ובזה נ"ל ליישב פירש"י בסמוך בד"ה דטבא ליה עבדי ליה דע"כ הוצרך לפרש כן דאי כפי' התוספות דמשום שלום בית א"כ מאי מסיק הש"ס תנא תני מוציאין דהא איכא למימר דלעולם מטעמא דשלום בית בדיעבד הוי זבינא משום שאין להפסיד ללקוחות כמ"ש התוספות אבל מיניה דידיה דליכא פסידא מוציאין אפילו בדיעבד וכן הקשה מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה בסמוך בל' התוספות אע"כ דהש"ס סובר בפשיטות דאי הוי טעמא משום שלום בית דהיינו איבה ודאי אביי גופא הוי מודה דבטל אף בדיעבד אע"ג דמפסדי לקוחות כי היכי דאמרינן באותן שלש שדות דמטעמא דאיבה המקח בטל לאלתר כדפירש"י לעיל וכבר כתבתי דלפירש"י הכא ביבמה כולהו כשלש שדות דמי אע"כ דלטעמא דאביי לא שייך טעמא דאיבה אלא כשמייחד לה כתובתה אבל לענין מכירת נכסי אחיו לא שייך טעמא דאיבה אלא דלא ימכור לכתחלה מתקנת חכמים שהחמירו יותר ביבמה דלא כתב דקנאי וסומכוס כדי דלא להוי עבריינא קאמר והא דדייק רב יוסף מברייתא דהרי נושה באחיו היינו דמשמע ליה דהתם לא שייך טעמא דעבריינות כיון דלא עביד מידי לשנות בנכסי אחיו מכמו שהיה מקדם וע"ז מקשה אביי שפיר דאכתי אית לן למימר שיש לו לקיים דברי חכמים להחזיק כח שיעבודה בנכסי אחיו בכל מאי דאפשר כיון דלית ליה פסידא והיינו כמו שפירש"י דאדרבה טוב ליקח קרקע ויאכל פירות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אפילו לפי סברת התוספות דשייך טעמא דשלום בית אמנם למה שאפרש בסמוך דבעיקר מימרא דרב יוסף ואביי דמיירי בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה. וא"כ לא שייך האי טעמא דשלום בית אלא טעמא אחרינא כמו שאבאר והיינו דלא מייתי ברייתא דסומכוס ואפ"ה עיקר דבריו קיימין דלמאי דס"ד דאביי כיון דאיסורא מיהא איכא שייך שפיר דטבא ליה עבדי ליה כיון דבלא"ה לית ליה פסידא ודו"ק:

שם דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולכאורה משמע פשטא דלשון הברייתא דאיירי בעודנה שומרת יבם. וא"כ ק"ל אהא דקפסיק ותני בהניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה מנה לא ימכור ואמאי נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין דנהי בנתייבמה מסקינן לעיל בסמוך משום איבה. משא"כ קודם שנתייבמה לא שייך האי טעמא דאיבה. ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שנתייבמה אמרו רבנן לא ליזבן משום איבה א"כ בשומרת יבם נמי דספק נישואין עושה נמי לא ליזבן וגזרו האי אטו האי אלא דקשיא לי דבסוף סוגיא מסקינן דאדרבה בחילק ואח"כ ייבם שייך טפי לומר דלא יעשה כלום ולמאי דפרישית הוי איפכא דעיקר תקנת חכמים היה לאחר שנתייבמה דלא תמכור ולא גזרו בחילק ואח"כ ייבם אלא משום הא דייבם ואח"כ חילק וראיתי בספר בית שמואל באה"ע סי' קס"ח שכתב דבאמת אם ייחד לה שיעור כתובה או שכתב לה דקנאי יכול למכור שאר נכסיו אלא שכתב בעצמו דסוגיא דשמעתא לא משמע הכי ויותר קשה לי בהא דמסקינן לקמן בחילק ואח"כ ייבם דאינו בידו ואמאי הרי בידו לייחד לה שיעור כתובתה ויחלוק המותר. והנלע"ד בזה דקודם שנתייבמה פשיטא שאסרו לו חכמים למכור מהטעם שנתנו שכל נכסיו אחראין לכתובה וא"א לו לייחד כתובתה ולפורעה כיון שהוא תוך זמנה דאכתי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר דהא אגידא בזיקה מחמת הבעל וכדפרישי' לעיל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל דזמן זה לטובתה ג"כ ניתקן שלא יוכלו לסלק לה כתובה בע"כ אם לא בשעה שתהא ראויה להנשא לאחר וכיון שאין רשאי לסלק לה כתובתה בעל כרחה א"כ ממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיחלוץ או ייבם אלא דלקמן מסקינן דאפילו בייבם ואח"כ חילק אע"ג דאזלא טעמא דלכשתנשא לאחר דהא יבם כאחר דמי אפ"ה לא עשה כלום והיינו כדמסקינן לעיל משום איבה כן נ"ל ולטעמא דר' יוסף שייכי הנך טעמי אפי' בדיעבד לבטל המכירה ולאביי דוקא לכתחלה כדפרישית בסמוך ודוק היטב ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה להבית שמואל סי' הנ"ל ועיין עוד לקמן:

(קונטרס אחרון): דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה כו'. וכתבתי ליישב קושיית הבית שמואל אמאי לא אמרי' דנייחד לה שיעור כתובה והשאר לזבין כיון דלא שייך טעמא דאיבה ולמאי דפרישית ניחא דא"א לייחד הכתובה קודם זמנה כיון דאגידא ביה:

רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותמה אני אפילו אי ייבם ולבסוף חילק מהני אכתי בחילק קודם ייבום ודאי לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם. וכתב דאיירי שאין כאן אלא שני אחים והו"ל כסילוק בעלמא וא"כ לא בעי קנין ע"ש ובאמת דבמה שכתב שלא נתן לאחיו אלא מה שמגיע על חלקו אם יחלוץ. כתב כן ג"כ רש"י בעצמו בדבור הקודם פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל. ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק וא"כ יתן לזה החצי. אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים אלא הוא ואחיו ואפ"ה כתב כאן דבעי קנין ולא מהני סילוק בכה"ג כמו שאבאר בלשונו בר"פ הכותב והר"ן בזה לשיטתו בר"פ הכותב דאפילו מירושה דאורייתא שייך סילוק בכה"ג:

מיהו בעיקר תמיהת הר"ן ז"ל לא ידעתי מה זה מקום תימא אטו מי לא מצינן למימר דרב יוסף אפילו אי לא ס"ל כרב דבאומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אפ"ה ניחא ליה האי טעמא דלא הוי זבינא כלל אליבא דכו"ע ממאי דנימא טעמא דדבר שלא בא לעולם דתליא באשלי רברבי ואדרבה איכא למימר דאפילו מאן דלית ליה הא דרב מודה הכא כיון שבידו ליבמה וכמו שאבאר עוד בזה בלשון רש"י בד"ה פלוג מהשתא. וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן שסמך דבריו לפרש כן בהא דקאמר הש"ס ואע"ג דזבין ולא פי' כן בגופא דעובדא דאמר פליגנא לך בניכסיה שהוא בקנין. אע"כ דמהא מילתא דחשיב ליה ר' יוסף כזביני הוכרח רש"י לפרש דצריך קנין משום דחשבינן לירושת היבם כאילו הוא מוחזק ועומד ולא מהני סילוק בעלמא. ומש"ה קאמר ר' יוסף דלא מהני כיון דאמור רבנן לא ליזבין והא כמכירה דמי משא"כ אי הוה אמרינן דהיבם אינו מוחזק בה עדיין יותר מאחיו ובסילוק בעלמא סגי כסברת הר"ן ז"ל א"כ אכתי מאי מדייק ר' יוסף מברייתא דנהי דלא ימכור היינו כדפרישית כיון שמתעגנת על ידו ולא קרינן בה לכשתנשא לאחר דהא בדידיה תליא מילתא לחלוץ או ליבם מש"ה אמרו חכמים דלא ימכור שכל נכסיו שירש מאחיו אחראין לכתובתה עד שישאנה או יתירנה לאחר משא"כ בהאי עובדא שנתן לאחיו אי הוי כסילוק בעלמא אכתי איכא למימר דמהני אף לכתחילה דכיון דמצי היבם לומר שאינו רוצה לירש את אחיו שמדמה לה הר"ן לנחלה הבאה ממקום אחר א"כ ממילא בחזקת האח השני קאי ואין חלק נכסים שלו אחראין לכתובתה דמצי למימר הנחתי לך מקום בחלק היבם ואתה מה לך עלי כיון שהוא אינה רוצה לעגנה. אלא המצוה בגדול. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דלא הוי כסילוק בעלמא דאדרבא כולי נכסי בחזקתו קיימי שהיא כספק נשואה אצלו. וממילא זוכה בנכסי אחיו. ומש"ה מדמה לה ר' יוסף שפיר למכירה גמורה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומבואר עוד לקמן בשמעתין ודו"ק היטב:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק וקנו מידו הרי הוא כמכר והוכחתי מלשונו דס"ל דמירושה דאורייתא אין יכול להסתלק בדיבור בעלמא אלא בעי קנין וכמו שכתבתי גם כן בכוונת רש"י ז"ל בריש פרק הכותב והר"ן ז"ל שהשיג עליו כאן אזיל לשיטתיה בר"פ הכותב דמירושה דאורייתא נמי יכול להסתלק בדיבור בעלמא ואף דלפמ"ש בפנים לקמן בלשון רש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה משמע דרש"י נמי ס"ל כשיטת הר"ן דבסילוק בעלמא סגי אלא דשאני הכא דהיבם מיקרי מוחזק לרווחא דמילתא כתבתי כן אם נאמר דרש"י ס"ל כהר"ן דאף קנין לא בעי מיהו עיקר לשון רש"י משמע דבעי קנין ובקנין מיהא סגי ליה דלא מיקרי דשלב"ל כיון דהיבם מיקרי מוחזק:

תוספות בד"ה ואי אמר כו' וא"ת ונמחליה לנפשיה דהא אמרינן המוכר כו'. ואע"ג דמסקינן דברייתא דהכא כר' נתן מיתוקמא אפ"ה סברי התוספות דאפילו לשיעבודא דר' נתן נמי שייך מחילה ולא כשיטת החולקים בח"מ סי' פ"ז. ותוספות גופא נסתפקו בזה לעיל דף כ' גבי האומר שטר אמנה הוא ע"ש שהביאו סוגיא דהכא. ולכאורה היה נ"ל דקושייתם כאן אליבא דכ"ע כיון דכולה סוגיא דהכא איירי דאיכא נכסים טובא יותר מכדי כתובתה וכדקתני להדיא בברייתא הקודמת אע"פ שאין כתובתה אלא מנה והניח מאה מנה ולכאורה עובדא דר' יוסף ואביי וברייתא דהכא נמי איירי בכה"ג. ולפ"ז אפשר דלכ"ע יכול למחול כיון שאינו חב לאחרים שיש להם מקום לגבות וכמ"ש הש"ך סי' הנ"ל אלא דלפ"ז לא א"ש מה שמתרצים התוספות דאתי כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאי דינא דגרמי שייך הכא דהא אינה מפסדת מידי כיון שיש נכסים אחרים. מיהו אפילו אם נפרש דמשמע להו להתוספות דמילתא דר' נתן לא שייך אלא כשאין לו נכסים אחרים כשיטת כמה פוסקים הסוברים כן וכדאיתא בש"ע חו"מ בפשיטות. וא"כ ע"כ ברייתא דהכא איירי דלית ליה נכסים אחרים ואפ"ה קשיא להו דנמחול לנפשיה וכדפרישית דבכה"ג נמי סברי דיכול למחול. אלא דאפ"ה לא א"ש מה שמתרצין דאכתי יתחייב מדינא דגרמי דהא אפילו אם יתחייב מדינא דגרמי לא יתחייב לשלם לה אלא כשמגיע זמן הגוביינא. ואכתי אמאי מוציאין מידו הא לא מטא זמן גוביינא עד שיחלוץ לה או שייבם אותה ותתגרש או תתאלמן. ועוד דבלא"ה נראה דוחק להעמיד בדלית ליה נכסים אחרים דא"כ מעיקרא מאי קשיא להו דנמחול לנפשיה דא"כ יצטרך לכתוב לה כתובה אחרת דהא היכא דלית לה מראשון תקנו לה משני. ודוחק לפרש קושייתם משום דכשיכתוב כתובה אחרת לא יהא כתובתה אלא מנה דמאן יימר דבבתולה איירי דתיקשי להו וכ"ש לשיטת הבית שמואל שכתבתי לעיל דבלא"ה אם רוצה לכתוב לה כתובה אחרת רשאי ועוד דאי בדליכא נכסים אחרים איירי בלא"ה לא קשיא מידי דנמחול לנפשיה דהא מצי לאוקמי בדאיכא יורשי אחריני בהדי אחין או אב דקי"ל דאין בכור נוטל בראוי במלוה ויבם נמי בכור קרייה רחמנא וכדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"נ דאפילו כל מה שהבכור חייב נמי מיקרי ראוי אלא דמספיקא דדינא קי"ל דיחלוקו ולשיטת התוספות מעיקר הדין יחלוקו וא"כ אם ימחול יהיה לו פסידא משא"כ כשאינו מוחל אין להיורשים כלום כיון שהוא משועבד לכתובתה שגובה כתובתה ממלוה כמ"ש כל הפוסקים מההיא דשמעתין. וא"כ אי איירי שאין לו נכסים אחרים אין לשאר יורשים כלום ולא הוו מקשים התוספות מידי. אע"כ בדאיכא שאר נכסים משמע להו דאיירי ברייתא. וא"כ למ"ד אין בכור נוטל בראוי ע"כ הא דקאמר הואיל ואני יורש החזקתי היינו במה שמגיע לחלקו וא"כ דבדאית ליה נכסים אחרים איירי הדרא קושיא לדוכתא דלא משני התוס' שפיר דיתחייב מדינא דגרמי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

גמרא דלמא ר"מ היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה לפמ"ש כאן התוספות דעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן היינו מיניה דידיה גופא ויבם כמיניה דמי. יש לי לפרש בפלוגתא דר"מ ורבנן דאזדו לטעמייהו דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא לעיל פ' אע"פ דף נ"ו. וא"כ ודאי אפילו מטלטלי משעבדי לכתובה דמי גרע משאר חוב דפשיטא לן בכולה תלמודא דמיניה אפילו מגלימא על כתפיה ועוד דבכתובה גופא כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דמינה ילפינן למאן דאמר כתובה דאורייתא. וא"כ כסף כתיב דהיינו מטלטלים כדקי"ל דשוה כסף ככסף ורבנן דפליגי סברי דכתובה דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו שלא תגבה כלל אלא ממקרקעי כדאשכחן כה"ג טובא בתנאי כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי ואין להקשות אדרבה כיון דכתובה דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מי שאין לו קרקע תהא קלה להוציאה. הא ליתא דמ"מ לא תהא קלה להוציאה שאם יקנה קרקע בסוף ישתעבד לה כן נ"ל בפשיטות לשיטת התוספות. אלא דאפילו לפמ"ש התוספות בדוכתי טובא דלר"מ גובה אפילו ממטלטלי דיתמי דכתובה משא"כ בבע"ח ולרבנן גרע כתובה משאר חוב דאפילו ממטלטלים דמיניה נמי לא גביא ולא כמ"ש כאן אפ"ה לא הוו פלוגתא רחוקה אי אזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דכתובה דאורייתא ומטלטלים דידיה שייכי בחיוב כתובתה מש"ה תקנו חכמים שתגבה אף ממטלטלים דיתמי יותר מבע"ח דבבע"ח ליכא נעילת דלת בהכי דמיתה לא שכיח ועיקר המלוין נמי מסתמא אדעתא דקרקעי סמכו ואי לית ליה קרקע יכול לגבות כל עת שירצה. משא"כ בכתובת אשה דלא ניתן לגבות מחיים אלא עיקר גוביינא לאחר מיתה מש"ה תקנו משום חינא שתגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל לרבנן דס"ל כתובה דרבנן ואפי' מיניה דידיה לא תקנו ממטלטלים א"כ לא שייך להחמיר ביתומים יותר מיניה דידיה גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ועיין בתוס' לעיל דף י' בד"ה הואיל ותקנת חכמים שכתבו דקי"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה לא משתעבדי מטלטלים ותירוצם שם אינו מתיישב אם נאמר דמיניה פליגי:

תוספות בד"ה ר"מ כו' וליכא למימר דלר"מ דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו וכמקרקעי דמי שפת יתר הוא דהא ודאי אין לפרש כוונתם דטעמא דר"מ במטלטלים היינו משום דס"ל דמדינא אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי הא ודאי ליתא דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דבע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי כדפשיטא להו להתוספות בקושיא השנייה. ולכאורה היה נ"ל לפרש דר"ת לשיטתו שכתבו התוספות בשמו במס' בכורות דף נ"ב דס"ל דתקנת הגאונים דאורייתא ע"ש. ורגיל אני לפרש דר"ת ס"ל דמדין תורה אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי דמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא היינו אפילו ממטלטלי דיתמי ולקוחות כדמשמע לכאורה שילהי פ' גט פשוט דיליף לה מיוציא העבוט החוצה והיינו במטלטלים וכמו שהארכתי בזה בטוב טעם בעזה"י בקונטרס מיוחד. וכן נראה להדיא מל' תשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סי' ק"ד אלא דמדינא דגמרא שלא יגבה ממטלטלים דלקוחות ויתומים דכיון שתקנו לענין לקוחות שלא יגבה א"כ אין סמיכת המלוה אלא אמקרקעי וא"כ אזיל ליה טעמא דשיעבודא דהא לאו אדעתא דמטלטלים אוזפיה וליכא במטלטלי דיתמי אלא מצוה. וא"כ יסבור ר"ת לענין כתובה כיון דלא עבדו תקנתא בהא מדינא דגמרא מטעמא דפרישית דעיקר גביית כתובה מיתומים א"כ ממילא חזר הדבר לדין תורה דאין לחלק בין קרקע למטלטלי כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה רבי מאיר היא. כתבתי דרבינו תם אזיל לשיטתו שכתבו תוספות בשמו במסכת בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי מדאורייתא היא וכתבתי מילתא בטעמא ובמקום אחר הארכתי בזה ליישב מה שהקשה הש"ך בח"מ סימן ל"ט דברי הרא"ש ז"ל אהדדי לענין שיעבודא דאורייתא ולמאי דפרישית ניחא דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר החילוק בין מטלטלין למקרקעי מדרבנן מש"ה פסק דאין גובין מעבדים של יתומים דלמילי דרבנן כמטלטלי דמי לדין הגמרא וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל כמ"ש בפנים ואפשר שהוא שיטת הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין:

בא"ד דא"כ אפילו לית לן דר' נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי עכ"ל. כוונתם דכיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ מה ענין הא לדר' נתן דאמר נזקקין לזה ונותנין לזה הא אפילו אם כבר גבה היורש החוב מוציאין מידו ונותנין לכתובתה וזה שכתבו כאילו הוו מקרקעי דקי"ל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן חוזר וגובה מהן ואע"ג דבפ' כל שעה דף ל"א מוקמינן דהא דקרקע שגבו יתומים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה היינו נמי מדר' נתן וכדקשיא ליה למהרש"א ז"ל בשמעתין מיהו התם היינו למ"ד ב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון דבאמת מטלטלי לא משתעבדי א"כ אי לאו דר' נתן אפילו מיתומים שגבו קרקע נמי לא היו מוציאין מדבריהם דהא עיקר דמי החוב מטלטלים נינהו מעיקרא. ואי משום דהשתא גבו קרקע הו"ל כאילו קנו היתומים כיון דמכאן ולהבא בשעת הפרעון הוא דחל גמר השעבוד. משא"כ אם נאמר דמטלטלים כמקרקעי דמי א"כ מעיקרא בחיי אביהן בשעת הלוואה משתעבד עיקר דמי החוב להבע"ח שלו וא"כ אפילו אם גבו היתומים לאחר מיתת אביהם בדין הוא שמוציאין מידם אפילו אי ליתא לדר' נתן כדקאמר הש"ס שם בפ' כל שעה מעיקרא למ"ד בעל חוב למפרע גובה וזה ברור בכוונת התוס' ולפ"ז אין מקום לדברי מהרש"א ז"ל. ומה שהביא סיוע לדבריו מדברי הרא"ש ז"ל ונראה דהיינו מדמסיק הרא"ש ז"ל דאפי' לאחר תקנת הגאונים ז"ל דמטלטלי כמקרקעי דמו אפ"ה הוצרך לפרש בטעמא דהרי"ף ז"ל מדר' נתן. ולענ"ד יראה דליכא סייעתא מל' הרא"ש ז"ל דבשיטת הראב"ד כתב כן למאי דמשמע ליה דמלוה שהיא ביד אחרים גריעא ממטלטלים דמצי למימר לאו בע"ד דידי את אי לאו דר' נתן אבל התוספות דהכא הא גופא קשיא להו דמשמע להו סברא פשוטה דמטלטלים שביד היורשים לא עדיפי ממלוה שביד אחרים דדמי החוב מיהא מטלטלים הוו וא"כ היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את הא הוי כאפוכי מטרתא כיון שאפילו אם יתן להיורשים מוציאין מידם ומש"ה מפרשו בע"כ דיבם כמיניה דמי וא"כ לר"מ דגבו מיניה לאו משום דמשעבדי בשעבוד גמור כמו מקרקעי אלא משום דחייב לפרוע חוב כתובה שעליו וא"כ שפיר מסיק הש"ס דאכתי היבם מצי למימר לאו בע"ד דידי את כיון דליכא שעבודא גביה ואי משום חיוב דמיניה הרי אינו מחוייב לשלם משלו אלא משל אחיו והא נמי כדידיה דמי מש"ה איצטריך לאתויי מדר' נתן דכמשל אחיו דמי כן נ"ל ברור בכוונת התוספות:

מיהו בעיקר קושייתם נראה דאזלי לשיטתם בדיבור הקודם דאפי' משום חיובא דר' נתן נמי הוי שייך למחול אי לאו כתירוצם לעיל. אבל לפי מה שכתבתי בשם גדולי הפוסקים וקצת בעלי תוספות גופייהו דמדר' נתן אין יכול למחול אין מקום לדבריהם כאן דשפיר הוצרך לאתויי מדר' נתן דאל"כ ה"מ מחיל לנפשיה ואפשר דהיינו דקאמר לאו בע"ד דידי את והיינו דלמחול לנפשיה ויתכן יותר לפמ"ש בחידושי לקידושין דף ט"ו דעיקר מימרא דר' נתן היינו לענין דאינו יכול למחול ע"ש ודוק היטב:

דף פב עמוד א

בגמרא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כר"מ אי כר' נתן. משמע דכר' נתן לחוד עבדינן בכתובה ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לרבנן אפי' מיניה. אפ"ה משכחת לה שפיר לדר' נתן בין מיניה ובין מיתמי היכא דיש לבע"ח של הבעל קרקע וביורשים כשגבו קרקע וא"כ משתעבד לכתובה מדר' נתן מה שאין כן הכא בשומרת יבם ליכא לאוקמי בכה"ג דכיון שהוא הבע"ח והוא היורש מצי לסלק החוב בזוזי והדר הו"ל מטלטלים ולא משתעבד אלא לר"מ והו"ל תרי חומרי וק"ל ועיין בסמוך:

ברש"י ד"ה אלא להכי אינה משנה שהרי היא מדברי סופרים. ולכאורה יש לתמוה דאכתי משום הכי לא הו"ל לרב נחמן ולאביי לומר דאינה משנה דהא אשכחן תנאי טובא דס"ל כתובת אשה מן התורה ור"מ גופא ס"ל בפ' אע"פ דף נ"ו דכתובה דאורייתא וא"כ שפיר מיתוקמא האי ברייתא כולה כר"מ וא"כ לא שייך תרי חומרי כלל כיון דכתובה דאורייתא והאי דר' נתן נמי דאורייתא ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות בפ"ק דף י' שפסקו דכתובה דאורייתא וכתבו נמי כאן דיבם כמיניה דמי א"כ מאי תרי חומרי איכא ובשילהי מסכתין דף ק"י אמרינן להדיא דלרשב"א דכתובה דאורייתא לית ליה מקולי כתובה ודינה כשאר חוב ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דאמרי' תרי חומרי בכתובה היינו בענין שומרת יבם שאמרו חכמים שלא תמכור אף ע"ג דאיכא נכסים טובא והא חומרא דרבנן בעלמא היא ולא מחמרינן בכי האי תרי חומרי ואין זה דוחק לפרש כן דלפי התוספות בד"ה לא אשכחן בלא"ה לא שייך הא מילתא דתרי חומרי בכתובה אלא בכתובה דשומרת יבם או בגרושה וכגון שאין להבע"ח קרקע אבל ביורשים לא משכחת לה דהא להתוספות גביא כתובה מבע"ח במקום יורשים מההיא דכושל שבהם ולא מיקרי תרי חומרי אבל בשומרת יבם מיתוקמא בפשיטות אע"ג דאית לה קרקע כדפרישית כיון דבדידיה תליא מילתא. והשתא דאתינן להכי אין מקום לקושיית התוספות בד"ה לא אשכחן מההיא דהכושל שבהן דהתם מצינן למימר דר"ט ס"ל כתובה דאורייתא וא"כ הו"ל כבע"ח ולא חיישינן לתרי חומרי אלא בשומרת יבם שיש לה לגבות כתובתה ממקום אחר כן נ"ל לולי דרש"י ותוספות לא כתבו כן וא"כ לשון רש"י צ"ע וכבר עלה בלבי לומר דמ"ש רש"י שהרי היא מדברי סופרים היינו לגבות מהיורשים דאפי' למ"ד כתובה דאורייתא היינו מיניה דידיה ולא מהיורשים לשיטת הסוברים שיעבודא דרבנן ובכמה דוכתי מצינן דר"מ גופא ס"ל שיעבודא דרבנן בערכין ובבכורות אלא דאפ"ה נראה דוחק לפרש כן חדא דפלוגתא דתנאי היא ועוד דלשון רש"י אינו מורה ע"ז ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא אשכחן כו' וא"ת והא דתנן בהכותב כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דיש לחלק דהתם אין לנו להפסידה כתובתה בשביל תרי חומרי ומכ"ש אם נאמר דר"ט ס"ל כתובה דאורייתא משא"כ הכא דלא מפסדינן לה מידי דיש לה לגבות משאר נכסים ואפי' אי איירי דליכא נכסים אחרים אפ"ה הא תקנו לה משני אלא דהתוספות לא ניחא להו לפרש כן דאזלו לשיטתייהו שכתבו בסמוך בדיבור המתחיל והתלושין דע"כ לר"ע מחמיר טפי בלגבות דלא זכתה אפילו אם תפסה אף על גב דמפסדת לגמרי והכא לענין שעבוד מודה דמהני לה תפיסה וא"כ לא משמע לומר דר"ט ור"ע פליגי בסברות הפוכות ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' התוספות בדבור הנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רבא א"כ היינו דשמעינא ליה לאביי דאמר זו אינה משנה. אף ע"ג דאביי גופא קאמר לעיל דילמא דטבא ליה עבדי ליה מ"מ כיון דמהדר ליה רב יוסף דמוציאין היינו דיעבד מסיק עלה דאינה משנה מיהו לפי' התוס' שכתבו לעיל בד"ה ודלמא דטבא ליה דהיינו משום שלום בית כיון דלא כתב לה דקנאי א"כ לא יתכן לפרש כן כיון דלאביי דאמר דלא מחמרינן תרי חומרי לא משתעבד לה כלל היאך הלוואה דיבם א"כ אפילו לכתחילה נמי אינה משנה דמאי שלום בית שייך בכה"ג כיון דלא משועבד לה כלל ואם נאמר דאפ"ה בשומרת יבם דלא כתב לה דקנאי אפי' מטלטלי דבעל הראשון משתעבדו לה א"כ מאי קשיא להו בד"ה ר"מ דאי הוי כיתמי לא שייך שיחמיר ר"מ בכתובה טפי מבבע"ח ולרבנן לענין מיניה הוי איפכא ומאי קושיא דלמא ר"מ גופא מודה בכל הכתובות שבעולם דלא עדיפי לענין מטלטלין מבע"ח ואפשר דגריעי כדס"ל לרבנן אלא דוקא לענין שומרת יבם קאמר דמטלטלי דבעל ראשון משעבדי לה כיון דהיבם לא כתב דאקני דהא לא אשכחן לר"מ בדוכתא אחריתא שסובר בהדיא דמטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ממשנתינו מדייק לה הש"ס בכולה דוכתי וכדאיתא בקידושין ד' ע"ו גבי חבילה וע"ש בפירש"י אע"כ דלא שייך לחלק במטלטלי דכתובה בעיקר השיעבוד בין כתובה דשומרת יבם לשאר כתובות אלא לענין איסור מכירה ושיהא מכרו בטל והדרא קושיא לדוכתא לפי' התוספות מאי קאמר אביי מעיקרא דטבא ליה עבדי ליה. אבל לפירושינו דלעיל א"ש דלכתחילה ודאי מטלטלים משתעבדי לכתובה אפי' לרבנן ואפי' מיתמי כמו בשאר חוב דקי"ל דמצוה לפרוע חוב אביהם כשירשו מטלטלים ומש"ה קאמר שפיר דטבא ליה עבדי ליה ודוקא לבתר דמהדר ליה רב יוסף דמוציאין היינו בע"כ קאמר שפיר דאינה משנה דהבית דין ודאי אין מוציאין במטלטלים דהוי תרי חומרי כן נ"ל ודו"ק:

ברש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה שאח"כ חזר בו כו' עכ"ל. נ"ל כוונת פירש"י לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר מימרא דרב יוסף הוי לענין שמה שמכרו בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה דלא הוי זביני דהיינו חילק ואח"כ ייבם דפשיטא ליה להש"ס בסמוך טפי מייבם ואח"כ חילק וכדמשמע להדיא מלשון רש"י בסמוך בד"ה הכא לאו בידו שכתב דקי"ל כרב יוסף בהא אפי' אם אמר לכשיכנוס וכמו שאבאר בסמוך וא"כ למאי דס"ד עכשיו הוי סברי דמודה ר' יוסף בייבם ואח"כ חילק דמהני אלא שלא רצה הפומבדיתאה להקנות לו מחדש אחר ייבום לפי שחזר בו והיינו רמאותיה כן נ"ל בשיטת רש"י ועיין מה שאכתוב בזה בלשון התוספות ולפ"ז א"ש נמי מה שפירש"י בסמוך בד"ה פליגנא לך מהשתא שיחזיק בה מעכשיו אע"פ שלא תהא קנוייה לו אלא לכשיכנוס ואם נפרש דבריו דמה שלא תהא קנויה לו מיד היינו לפי שלא באו לידו עדיין ואין בידו להקנותן בקנין א"כ לעיל גבי פומבדיתאה נמי הוה ליה לפרש כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל ודאי לא אמר ליה לכשיכנוס אלא סתמא ואפילו הכי הוי מהני בקנין דממה נפשך אי מיקרי היבם מוחזק כיון שבידו לייבמה מיד מהני קנין ואי לא מיקרי מוחזק כל שכן דאפילו קנין לא בעי דאחיו מוחזק כמוהו והוה ליה כסילוק בעלמא כמו שכתב הר"ן ז"ל וכדפרישית לעיל בלשון רש"י בד"ה אע"ג דזבין ועוד דלמה לא יוכל להקנות לו חלק שלו בכל מקום שהוא דהא המחצית ודאי שלו ומהני ליה קנין אם לא שנאמר דאיכא אחים טובא או שיש להם אב ומאי דוחקיה לפרש כן כיון דא"ש בפשיטות ומש"ה קפשיט ר' יוסף שפיר מברייתא דבעודה שומרת יבם לא הוי זבינא והיינו כדפרישית לפי שלא ניתנה כתובה לגבות כלל קודם ייבום וכל נכסיו משועבדים לה ותקנת חכמים דאפילו בדיעבד בטל ואע"ג דמסתמא באין לדין לאחר שנתייבמה שלא היה יכול לפוסלה עוד בגט אפ"ה קאמר ר' יוסף דהקנין בטל מעיקרא ועכשיו חזר בו הפומבדיתאי ולא רצה להקנות לו לאחר ייבום מחדש כדפרישית משא"כ בהאי עובדא דהכא שכבר ידע דלא הוי זבינא בעודה שומרת יבם מטעמא דר' יוסף שהנכסים משועבדים לה עד שיחלוץ או ייבם מש"ה קאמר פליגנא לך מהשתא שתזכה לאחר שאכנוס וקס"ד דבכה"ג לא שייך טעמא דר"י כיון שנתיבמה הו"ל היבם כבעל וקאמר מר בר רב אשי דאפ"ה לא מהני כדמסקינן דכיון דהשתא לאו בידו מטעמא דר' יוסף בטל הקנין לגמרי אפי' אם אמר לכשיכנוס דבהאי שעתא הדר סודרא למאריה כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ולפ"ז בכולה שמעתין לא אהני לרמאי ברמאותיה אלא לענין קרקעות אבל במטלטלים שפיר אהני ליה הא דקאמר פליגנא לך בנכסי דהא למאי דקי"ל דמטלטלים לא משתעבדי לכתובה לא שייך דינא דרב יוסף אם לא שנאמר דכיון שנתבטל' המכירה לענין קרקע בטל' נמי לענין מטלטלי כשיטת הפוסקים דבכה"ג הוי כקני את וחמור בח"מ סי' ר"י ע"ש:

אמנם אם נפרש כוונת רש"י דאין יכול להקנות לו מיד כיון שעדיין לא זכה בהם א"כ במטלטלים נמי לא היה מועיל מה"ט גופא וא"כ ממ"נ אהני ליה רמאותיה במה שחזר בו ונתיישב' קושיית התוספות וה"נ בהאי עובדא דמתא מחסיא שפיר איירי אפי' במטלטלים ומה"ט גופא והיינו דמדמה ליה למשוך פרה זו ואפ"ה קאמר מר בר ר' אשי דלא מהני אלא דהשיטה הראשונה נ"ל עיקר אי מהאי טעמא דפרישית דלא שייך לומר דמיקרי דבר שאינו ברשותו כיון דממ"נ יכול להקנות לו בקנין החלק שהוא בודאי שלו ואי משום דל' הסוגיא ופי' רש"י מורין על זה וכמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוספות בד"ה פומבדיתאה רמאה וא"ת ומה רמאות עשה כו' עד סוף הדבור. כבר כתבתי ליישב שני הקושיות לפי שיטת רש"י אבל שיטת התוספות נראה דסברי דעיקר מימרא דר' יוסף היינו נמי בייבם ואח"כ חילק דבכל ענין לא הוי זבינא כדמסקינן אליבא דהלכתא ולישנא דר' יוסף גופא משמע להו הכי דקאמר כיון דאמור רבנן לא ליזבון וא"כ בייבם ואח"כ חילק נמי הא אמרו רבנן בברייתא דסומכוס דלא ליזבון וא"כ קשיא להו שפיר דלא הוי רמאי כיון דבשום ענין א"א לקיים דבריו ועל זה תירצו שלא באו לדין כלל לפני ר' יוסף אלא שחזר בו מצד רמאות ואלמות וא"כ שפיר קרי ליה רמאי ולכך היה זה רוצה להקנות לו מיד ושיחזיק בהן דלא סליק אדעתייהו מהאי דינא דר' יוסף כן נ"ל בכוונת דבריהם אלא דאכתי מאי קשיא להו מעיקרא אמאי קרי ליה רמאי הא קמן דבהאי עובדא הוו סברי דאם יזכה לו מעכשיו מהני וא"כ שפיר קרי להיאך רמאי ממה שלא היה מחזיקו ג"כ מהשתא ונראה דסמכו דבריהם בהא נמי בקושיא השנייה דבאמת לא מהני מהשתא נמי להא מילתא דר' יוסף והני תרתי קושיות בחדא סברא נינהו ולפ"ז גם לפי תירוצם צ"ל דהא דקאמר מר בר ר' אשי לא היה צריך באותו מעשה דהא אליבא דהלכתא בלא"ה אפי' ייבם ואח"כ חילק לא מהני מההיא דר' יוסף גופא דפשיטא להו מעיקרא דבהאי עובדא הוי ידעי להא מילתא אע"כ דמר בר ר' אשי לדבריהם קאמר דלא הוי ידעי מדר' יוסף וכל זה דוחק לפרש כן מיהו מצינן למימר דהתוספות סברי דבאמת בלא"ה היה חוזר בו כדין דסברי דבכה"ג מיקרי דבר שאינו ברשותו ודלא כפירש"י ואם כן לא היה צריך רב יוסף לאותו מעשה אלא שהיה אומר דאפי' אם לא יחזור בו נמי לא הוי זבינא אלא דלפ"ז נמי צ"ל דמר בר ר' אשי לדבריהם קאמר למאי דלא הוו ידעי מהא דר' יוסף. וכבר עלה בלבי לפרש דברי התוס' בדרך אחר דמה שתירץ ר"י שחזר בו הפומבדיתאי ולא רצה ליתן היינו מהאי סברא גופא דלמאי דס"ד עכשיו אף לדברי ר' יוסף היה רשאי ליתן לאחר הייבום דס"ד דמהני. וא"כ עיקר מילתא דר' יוסף היינו קודם יבום אלא דמשמע להו דקודם יבום לא איצטריך דבלא"ה לא מהני משום דעדיין לא זכה בהם והוי דבר שאינו ברשותו וכדפרישית לעיל בל' רש"י בשיטה שנייה אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא שייך מימרא דר' יוסף כלל באותו הדין למאי דס"ד עכשיו בהאי עובדא ועוד דלפ"ז עיקר תירוץ התוספות חסר מדבריהם אע"כ כדפרישית ודוק היטב:

ברש"י בד"ה הכא לאו בידו לחלקם לו מעכשיו אם ירצה הלכך כי א"ל נמי לכשאכנוס כו' דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. כאן נראה להדיא מפירושו כלשון ראשון שכתבתי בכוונתו בד"ה פומבדיתאה דהא דקאמר שאין בידו לחלקה מעכשיו היינו משום דר' יוסף וע"ז כתב הכא דקי"ל כר"י. אע"ג דלפ"ז הלשון אינו מסודר דמעיקרא הו"ל לאתויי דקי"ל כר"י ואחר זה היה לו לפרש הלכך כי א"ל נמי לכשאכנוס. אפ"ה א"א לפרש בענין אחר דמה שכתב דקי"ל כר"י ארישא דמילתא קאי דאם נפרש דמה שאין בידו להקנות מעכשיו היינו משום שעדיין לא זכה והו"ל כדבר שאינו ברשותו ומה שכתב דקי"ל כר"י אלכשיכנוס קאי. א"כ מאי הילכך דקאמר דהא מתרי טעמי נינהו ואגופא דגמרא נמי תיקשי אמאי איצטריך למר בר ר' אשי לאתויי מילתא דר' יוחנן והו"ל לאתויי האי ברייתא דר' יוסף ואי לא ס"ל הא דר"י א"כ מאי מייתי ראיה כאן הא דקי"ל כר"י ומה זה שחזר וכתב ואפי' אית לן ייבם ואח"כ חילק ולפ"ז הא לא קי"ל כר"י והו"ל למימר בהדיא ואפי' אי לא קי"ל כר"י ובלא"ה לא משמע כלל לפרש דר' יוסף במהיום ולכשיכנוס קאי שלא נזכר בדבריו אע"כ כדפרישית דלפירש"י עיקר מימרא דר"י לענין חילק קודם יבום איירי בעובדא דידיה ומכל הנך ברייתות דמייתי אלא דבאמת לפי מאי דמסקינן הלכתא בסמוך דאפי' חילק ואח"כ ייבם לא עשה כלום אית לן למימר דהוי נמי בכלל דבריו של ר' יוסף דאמר כיון דאמור רבנן לא ליזבון והתם לאחר יבום נמי אמרו רבנן דלא ליזבון והיינו בברייתא דסומכוס אלא דעל זה כתב רש"י ואפי' אית לן לייבם ואח"כ חילק מהני ולפ"ז נאמר דר"י גופא לא איירי בהא דאפשר שיסבור כרבא דלעיל דברייתא דסומכוס לא אמרו דלא ליזבון משום איסורא אלא דלעצה טובה בעלמא משום שלום בית ע"ז מסיק רש"י דקודם יבום קי"ל מיהא בעיקר מימרא דר"י וא"כ השתא מיהא לאו בידו ומש"ה אפי' אי א"ל לכשאכנוס נמי לא מהני כדמסיק מר בר רב אשי דכל היכא דלא הוי בידו השתא לא מהני נמי לשון מעכשיו ולאחר זמן כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת רש"י ז"ל. ולפ"ז א"ש נמי הא דבעו מיניה מעולא בסמוך חילק ואח"כ ייבם מהו ואי ס"ד דכה"ג מיקרי דבר שאינו ברשותו א"כ מאי קא מיבעיא להו ואי בדא"ל לכשאכנוס דומיא דההיא דלעיל א"כ הו"ל לפרושי דאיירי בהכי דא"ל מהיום ולכשיכנוס וסתמא דלישנא דחילק ואח"כ ייבם לא משמע הכי אע"כ בכה"ג אפי' בחילק סתם ממש אפ"ה לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כדפרישית אלא דקמיבעיא להו בחילק ואח"כ יבם נמי מטעמא דרב יוסף דאיירי בשמעתין. אלא דאפ"ה מתקיף ר' ששת שפיר דבחילק ואח"כ ייבם פשיטא ליה טפי דשייך טעמא דר' יוסף מטעמא דפרישית ממאי דשייך לאחר ייבום דליכא אלא מפני איבה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה התם בידו הכא לאו בידו כו' וקשה לרשב"א כו' וי"ל דרב סבר אדם מקנה דשלב"ל ולא קי"ל הכי כו' עכ"ל. ואע"ג דרבא מסיק התם מסתברא מילתא דרב בשדה סתם וה"נ כשדה סתם דמי אפ"ה איכא למימר דהתוספות ס"ל כשיטת רוב הפוסקים דבשדה סתם נמי לא קי"ל כרב ואפי' לשיטת הפוסקים בשדה סתם כרב י"ל דהיינו משום דאמרי' דמסתמא כשלקח אח"כ השדה אדעתא דהכי טרח וקנאה כדי להעמידה לזה שמוכרה דליקום בהימנותיה מה שאין כן הכא דלא שייך לומר כן דהא כשמייבם אותה לדעתה ממילא זכה בנכסים ולא טרח אדעתא דאחיו כן נראה לי ודו"ק:

סליק האשה שנפלו