רמב"ם הלכות אישות יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נשים · הלכות אישות · פרק ארבעה עשר | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

עונה האמורה בתורה. לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו. כיצד בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן. אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת. ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת. החמרים פעם אחת בשבת. והגמלים אחת לשלשים יום. והמלחין אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת.

הלכה ב[עריכה]

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה. כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים. וכן רך וענוג שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב.

הלכה ג[עריכה]

נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב. והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת. אלא כל אחת ואחת לעצמה.

הלכה ד[עריכה]

וכמה היא עונתן לפי מנין. כיצד פועל שהיו לו שתי נשים יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ד' נשים נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים אף ע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

הלכה ה[עריכה]

המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש הרי זה יוציא ויתן כתובה שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון. וכן אם הדירה שתהיה פועלת בעת תשמיש שלא תתעבר. או שהדירה שתעשה מעשה שוטים ודברים שאין בהן ממש אלא כשטות הרי זה יוציא ויתן כתובה.

הלכה ו[עריכה]

המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת ממתינין לו יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו. אפילו היה מלח שעונתו לששה חדשים שכיון שנדר הרי צערה ונתיאשה. וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום. ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה. אמר לה הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זה נדר ואסור לשמש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו.

הלכה ז[עריכה]

אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים שמא יבריא שאין לך עונה גדולה מזו. ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

הלכה ח[עריכה]

האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת בשל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת לו וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

הלכה ט[עריכה]

ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו. שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.

הלכה י[עריכה]

ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל. ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש. ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה.

הלכה יא[עריכה]

כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו. ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת.

הלכה יב[עריכה]

וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה.

הלכה יג[עריכה]

המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים אם תפסה אין מוציאים מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. זה הוא דין הגמרא במורדת.

הלכה יד[עריכה]

ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת. ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות וכדין הגמרא ראוי לתפוס ולדון.

הלכה טו[עריכה]

המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורות של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלחה אבל לענות אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

הלכה טז[עריכה]

איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו. וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה. מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין. ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין. אבל לבעול בפני בני אדם א"א לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.

הלכה יז[עריכה]

האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ.

הלכה יח[עריכה]

נשבית חייב לפדותה. ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה. אפילו היה בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה.

הלכה יט[עריכה]

אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. בד"א בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרשה ונותן כתובה והיא תפדה את עצמה.

הלכה כ[עריכה]

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

הלכה כא[עריכה]

המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה. שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובה.

הלכה כב[עריכה]

האשה שהיתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. והלא השבויה אסורה לכהן והרי הוא פודה אותה מפני שלא היתה אסורה מקודם ואיסור השביה הוא שגרם לה.

הלכה כג[עריכה]

מתה אשתו חייב בקבורתה ולעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה. ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. אם היה עשיר הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה יותר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה.

הלכה כד[עריכה]

לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה במדינה אחרת כשמתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.