כתובות צב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואתא בעל חוב דראובן וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בעל חוב דיעקב וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מיניה מאי טעמא בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא אי פקח אידך מגבי להו ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבנה בינונית אבל זבנה עידית וזבורית מצי אמר ליה להכי טרחי וזביני ארעא דלא חזיא לך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכוותה
רש"י
[עריכה]
ואתא בעל חוב דראובן - שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכרה ראובן לשמעון ואילו בא ומצאה ביד שמעון הכי נמי הוה טריף לה:
דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה - כשם שאילו מכרה שמעון זה לאיש אחר באחריות ובא בעל חוב דראובן וטורפה היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה הימנו כך כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו:
נהי דאחריות דעלמא - כל העוררים עליה שלא מחמת ראובן קיבל עליה שמעון:
אחריות דנפשיה - ערעור הבא לו מחמת עצמו:
כבעל חוב דעלמא דמי - המעורר עליה שלא מחמת ראובן אלא מחמת מי שמכר לו לראובן תחלה וכשם שאם לקחה ראובן מלוי ומכרה לשמעון שאינו אחיו שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב דלוי הקודם לשטר מכירה ראשונה וטורפה מראובן צריך שמעון לפצותו שהרי באחריות מכרה והוא לקחה שלא באחריות אף כשירשה ראובן מיעקב ומכרה ובא בעל חוב דיעקב יפצנו שמעון ולא אמרי' דראובן כרעיה דאבוה הוא ואחריות דראובן לא קיבל עליה שמעון:
וזקפן עליו במלוה - שלא נתן לו שמעון דמי השדה אלא כתב לו שטר חוב עליהם:
ופייסיה בזוזי - במעות דמי השדה שהיה חייב ליתמי פייס את הנושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו:
מטלטלי שביק אבון גבך - והיה בעל חוב של אבינו מסולק ממנו שאין לנו קרקע והמעות לא היה לך ליתן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ועתה גם אתה אין לך לחזור עלינו על האחריות לפי שאין לנו קרקע מאבינו:
מגבי - להו ארעא. כשתבעוהו היתומים יפרע להן קרקע בדמי המעות והדר גבי מנייהו בשביל אחריות אביהם ולא מצו למימר לא ירשנו קרקע זה מאבינו אלא לקחנוהו במעות דאמר להו ע"י שעבוד חוב אביכם באה לכם והרי היא לכם כירושת קרקע שלקח אביכם בחייו:
ב"ח - של אביהם:
חוזר וגובה אותה מהם - כאילו נפלה להם ממש בירושה:
כל שדותיו - בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אלא א"כ לקח משמעון אותה שלקח מראובן באחרונה דמצי א"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו ואין זו בשעבודך דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין:
רצה מזה גובה רצה מזה גובה - וכדמסיים ואזיל דזבן לוי משמעון בינונית ששעבוד בעל חוב עליה ולא שבק בינונית משל ראובן אצל שמעון הלכך רצה לגבות משמעות עידית גובה דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטריח את לוי שהניח לי מקום לגבות רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית גובה בינונית מלוי דא"ל לקחת את שעבודי בינונית שדיני מוטל עליה ואע"ג דאילו לקחה לוי לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית התם הוא דראובן בעל חובו הוא ואמור רבנן מפני תקון העולם כל זמן שיש אצל בעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות אבל כאן שמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טירפא הוא בא:
תוספות
[עריכה]זקפו במלוה לא מצי אמרי בני ראובן לשמעון מידי דחשבינן הנך מעות כאילו הן מונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו וא"כ אתי שפיר דנקט באחריות דשלא באחריות אין חילוק בין זקפו ללא זקפו ואפי' אם ת"ל דזקפו לאו דווקא ולא נקט זקפו אלא משום לומר שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזוקפו עליו במלוה תו לא עייל ונפיק אזוזי ולא הוה צריך למימר אלא ונתקיים המכר ותו לא אפ"ה אומר רבי דאיצטריך למינקט באחריות דאי שלא באחריות לא הוה שמעינן מינה אלא מאי דשמעינן ממתני' דמה שאין הלוקח רשאי לתת המעות לב"ח מתני' היא בפ' הכותב (לעיל פד.) ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה אבל השתא קמ"ל אע"פ שהוא מוחזק בהן וס"ד יעכבם לעצמו תחת אחריות שאביהן חייב אפי' הכי לא יעכבם דמטלטלי דיתמי נינהו ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה דווקא דאי לאו הכי מאי קאמר דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון מטלטלי שבק אבינו גבך עד כאן לא קאמר ר"ע ינתנו ליורשים אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הא אי אחרים נמי לא הוו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים והכא האי לוקח מאי שבועה צריך הא ליכא למימר הכא שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים תחתיהם הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוה ממנו דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה שיכתוב עליו שטר מלוה אבל לא זקפו ליכא למיחש לשמא התפיסו צררי וליכא שבועה והואיל וכן לא מצו יתמי למימר ליה ולא מידי. מ"ר. ותימה הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א"כ למאן דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים (דף כב.) דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח"כ נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואיל ולא חיישינן לצררי ואמר לי רבי נהי דביתומים גדולים לא הוה חיישינן לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישינן טפי:
ופייסיה בזוזי. אומר רבי דרבותא הוא לא מבעיא היכא דלא פייסיה דאינו יכול לעכב המעות אלא אפי' פייסיה דסד"א הרי פרע חוב שלהם וסילק בעל חוב זה מעליהן קא משמע לן דאפ"ה אמרי ליה אנן מטלטלין כו':
אי פיקח אידך מגבי להו ניהלייהו וכו'. מכאן יש להוכיח דאע"ג דאמרי' לעיל בפרק הכותב (דף פו.) דדינו דבעל חוב בזוזי היכא דאית ליה זוזי מ"מ אם הפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי כגון הכא דמצי מגבי להו קרקע ואינו עושה שלא כדין:
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פי' בקונטרס בשטר אחד דבשני שטרות לא אמר'. ' רצה מזה גובה רצה מזה גובה משום דאינו יכול לגבות מלוי אא"כ לקח משמעון אותה שקנה באחרונה מראובן דאי לקח אחת מאותן שלפני האחרונה לא גבי בעל חוב מלוי דא"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשקנה את שלי מראובן ומשעה שקנאה שמעון נסתלק שיעבודך ונשאר שיעבודך על הנותרות ולא. נהירא לרבי דמצי שמעון למימר ליה מ"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם בני חורין ואפי' הן זיבורית משום תקנה דלוקח ראשון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי כדרבא בפ"ק דב"ק (דף ח:) הלכך מצי לפרש בשני שטרות וביותר. מ"ר. ולי נראה כפירוש הקונטרס דדוקא בשטר א' אבל בשני שטרות ולקח שמעון זיבורית באחרונה ולוי לקח משמעון אותה שלפני אחרונה אינו יכול לגבות מלוי דא"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא למיקם קמך דודאי אם היו כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית היה מגבה לו וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותה עידית אינו יכול לגבות מלוי אותה עידית מהאי טעמא דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דודאי אם היו כולם ביד שמעון הבינונית והזיבורית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית היה מגבה לו והיה הרשות בידו כדמפרש טעמא בב"ק (שם) וכן אם זבן לוי בינונית ושבק בינונית יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אע"פ שלקח שמעון בשני שטרות ומיהו יתכן להיות רצה מזה גובה רצה מזה גובה אפי' בשני שטרות ואע"פ שלקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בענין שהאחרונה עידית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שבק בינונית דכוותה ולא מצי למימר השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך:
רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואע"ג דאמרינן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכולהו משועבדים נינהו שהרי זה הב"ח בא מכח ראובן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק י (עריכה)
יד א ב מיי' פי"ט מהל' מכירה הל' י, סמג לאוין קפ, טוש"ע ח"מ סי' רכו סעיף ב:
טו ג ד מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הל' י, סמג עשין צד, טור ח"מ סימן קא:
טז ה מיי' שם הל' ט, סמג שם, טוש"ע ח"מ סי' קז סעיף א:
יז ו מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה הל' ג, סמג עשין צד, טוש"ע שם סי' קיט סעיף א:
ראשונים נוספים
[אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף ליה משמעון ופייסוה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנא מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי: תמיהה מלתא למה לי דנקט ופייסוה בזוזי, דאפילו לא פייסוה בזוזי אלא דטריף לארעא, דינא נמי הכי דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא ויש לומר דאי לא פייסיה בזוזי מצי למיפטר נפשיה מיתמי, משום דאמר להו אנא כי היכי דמשעבדנא [לכו משעבדנא] לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן, ומהאי טעמא אי מגבינא להו ארעא מחמת חוב זה, דין הוא דבעל חוב דאבוכון טריף לה וכדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, והא דרב נחמן מטעמא דר' נתן הוא וכדמוכח בפרק כל שעה (פסחים ל, ב) בפלוגתא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון דאלו מגבינא לכו ארעא דינא דבעל חוב דאבוכון עלה, הכי נמי מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאביכם, דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה, דכי היכי דמשתעבדא לכו משתעבדנא ולא תימה דהא לאו בדידיה תליא מילתא אי אית ליה זוזי למיגבי ארעא ליתומים וכדמוכח לעיל בפרק הכותב (פו, א), דהיינו בעלמא, אבל במקום פסידא דידיה תקינו שיהא יכול לפרעו בקרקע וכדאמר רבא בסמוך ואי פקח שמעון מגביה ליה ארעא ניהלייהו, אלמא דברשותיה הוא, ואלו אגבי להו ארעא הדר בעל חוב דאבוהון עלה, הכי נמי אפשר ליה לאגבויי לבעל חוב דאבוהון מחמת חוב אבוהון מדרבי נתן, ונמצא פוטר עצמו בהכי מן היתומים, אבל השתא דפייסיה בזוזי לא עבד ולא כלום דהא אפילו מטלטלי דידהו לבעל חוב לא משתעבדי, וכענין זה מצאתיה לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' וידל קרשקש).
ואמרינן ומודה רבא בראובן וכו' מאי טעמא דבעל חוב דיעקב כב"ח דעלמא דמי וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפי' באחריות דעלמא דלא אתי מחמתי' דהא ב"ח דיעקב לא אתי מחמת שמעון ואפ"ה חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות ט"ס וכאלו נכתב דמי:
ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליה במלוה אתא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה נתנה ואין כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר דפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כספו. א"נ דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואין שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי מיקרו וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקופה במלוה ואידך דינא נמי בהדי' אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה בפ' האשה שנפלו וא"כ אית לן למיבעי אמאי נקט זו זקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות דאי מאי דאמר יתמי מטלטלי שבק אבון גבך הכי נמי שייך במכירת שלא באחריות (דהאי מאי יתמי מטלטלים שבקה בינה בינה לכך הכא נמי) והנכון בזה מה שפי' בשם ר"י ז"ל שאם לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולים לתבעו כלל דמסתמא הרי המעות מכר תפוסין בידו לאחריות כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים קרינא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפי' לא היה זקופין נמי יכולים היתומים לתובעו ועוד הוסיף שאע"פ שאמר ר"ע לעיל ינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסיה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה וא"כ יתנו לו כי הוא הכושל ואין הטעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מילתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפן עליו במלוה תפיסה מחיים חשובה דאנן סהדי דדעתי' למתפסינהו אתא:
אמר רבא אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבה ליה מינייהו מדרב נחמן וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאי' בפרקין לעיל. ויש מתרצין דלעולם אית ליה זוזי והיינו פקחותיה וידע האי דינא דר"נ ויפייסם בדברים שיקבלם קרקע ואחרים תרצו דכל כה"ג דאיכא פסידא דלוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבונייהו ארעא. ורבינו שמשון ז"ל תי' דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא דהדר לגבי מינייהו דאפוכי מטרתא ל"ל אלא דכי תבעו ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכן ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכן מדר"נ ואנא הוא ב"ח דאבוכן קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מפרענא ממאי דאית ליה גוואי ואנא מפייסנא בארעא וזה הנכון:
אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דב"ק. וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתו ב"ח דראובן ולא מצאו לו שום נכסים בני חורין רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבין לו בינונית ששיעבוד ב"ח עליו והלכך אם רצה גובה משמעון הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו הזבורית ואע"ג דתקון רבנן לב"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידיה הוא ולא הריעו כחו אצל הזבורית דחזי להו מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל הן העידית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעלי חובו לא היה גובה כלל ושלא כפירוש רש"י ז"ל שאם רצה גובה משמעון מן העידית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא לי' דאע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וק"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח ואפי' מן הזבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיה זבורית אצל ראובן אבל הכא שהזבורית הוא אבל שמעון שאינו ב"ח של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פי' רש"י ז"ל. אשל עידית וזיבורית אמר ליה ללוה להכי טרח וזבני ארעא דלא חזי לך תמיהא מלתא דהא זיבורית מחזי חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו אצל זבורית ויכול הוא לומר אי אפשי בתקנת חכמים ז"ל. וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד הלוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל השדות של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאלו מהעידית פשיטא דלא גביא:
בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שביק בינונית דכוותא אצל שמעון יכול לוי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו: קשיא לן דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות הלוקח שלו שא"כ לגבי זבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא ה"ק כיון שכשהיו שני הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזה שירצה מהם והיה יכול לסלק מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותה שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמרו מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר לידו דכ"ע מכר לו:
אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטרי' לי' מניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי לראובן פי' אתא ב"ח דראובן שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכר ראובן לשמעון ואילו בא ומצאה ביד שמעון ה"נ דהוה טריף ליה אמר רמב"ח דינא דאזיל שמעון ומפצי לי' שאילו מכרה שמעון זה לאחר באחריות ובא ב"ח דראובן וטרפה ממנו היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה ממנו כך כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו:
א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קבלי' עליה אחריות דנפשיה מי קביל עלייהו פי' כל העוררים עליו שלא מחמתו קבל עליו אבל ערעור הבא לו מחמתו לא קבל עליו ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דיעקב וקטריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא דמי:
אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה פי' שלא נתן לו שמעון דמי השדה אלא כתב לו שט"ח עליהן ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי [דיתמי] לב"ח לא משתעבדי אמר רבא ואי פיקח הוא שמעון מגבי לי' ניהלי' והדר גבי לה מנייהו מדר"נ דאר"נ ארב"א יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח גובה אותה מהן פי' כיון דהוה משעבדא לאבוהון כאילו זבנא ממרא אבל השתא תיקון דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח ואע"ג דקי"ל דהיכא דאית לי' זוזי ללוה לא מצי לסלוקי לב"ח בקרקע הכא שאני משום דא"ל אמאי פטריתו נפשייכו מלשלומי משום דלית לכו קרקע אנא עבידנא מילתא דתהני לכו ותו דאמרי' להו האי ארעא משעבדא לדידכו ומשעבדא נמי לדידי מר"נ:
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ול"א אלא דזבן בינונית אבל זבין זיבורית ועידית לא דא"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שביק בינונית דכוותיה אבל שביק בינונית דכוותיה א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו פי' כגון שמכרן ראובן לשמעון ביחד שאילו מכרן בזו אחר זו אין דינו של ב"ח אלא באחרונה כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית וכשקנה לוי הבינונית אפילו הניח אצל שמעון עידית רצה מזה גובה רצה מזה גובה שאם יאמר לו לוקח ראשון לך אצל שני דזבין בינונית אומר לו לא מצינא למיטרח שהוא אומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהוא יותר טוב משלו הלכך אם הייתי מוצא הבינונית אצלך הייתי גובה ממנו. עכשיו שמכרת אותה אני גובה ממך מן העידית ובזיבורית א"י לדחותו מפני שהוא אומר אם לא היתה לך בינונית ומכרת הייתי גובה זיבורית אבל עכשיו שהיתה לך בינונית ומכרת לא אגבה אלא מן העידית ואם רצה גובה בינונית מלוקח שני ואם הוא יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו אומר לו א"א ליטול יותר מדיני אע"פ שאני יכול שהוא כעין גזל ופחות מדיני איני רוצה ליטול הלכך גובה ממנו הבינונית ושינוי יש בין לוי שהוא לוקח שני לשמעון שהוא לוקח ראשון דשמעון שהוא לוקח ראשון אפילו קנה בינונית ושייר לראובן זיבורית אמרינן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית משום דנכסי ראובן הן בני חורין אבל נכסי שמעון אינן בנ"ח הילכך אי שוו כנכסי דזבן לוי שהן בינונית ובינונית מצי מדחי לי' ואי לאו לא מצי מדחי לי':
דינא הוא דאזיל לשמעון ומפצי ליה נראה לפרש דקסבר רמי בר חמא דכיון דאלו לא הדר ראובן וזבניה הוי הדר ביה בעל חוב עליה ומפסיד שמעון השתא נמי כי זבניה וקביל עליה אחריות חייב לפצויי ליה. ומורי אחי נר"ו פירשה כגון דלא כתב ליה ראובן לב"ח דידיה דאקני ובתר דזבין האי שדה משמעון זבניה לאחר באחריות דאלו היה שדה אחר שקנה ומכרו לא היה חוזר עליו בעל חובו זה ואשתכח דרווח ראובן והשתא הדר עליה אי נמי איכא לפרושי כגון דשוייה ניהליה ראובן להאי שדה לבעל חוב באפותיקי מפורש דאשתכח דאלו לא הדר זבנה וזבן שדה אחר לא הדר בעל חובו אלא אשמעון. ואין צורך. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ויש מקשים מאי סבר רמי בר חמא דהא ודאי דבר קשה היה לומר שיפצה המוכר אחריות ערעורין שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר ראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא שכשמכר קרקע זו לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והיה החוב מוטל על קרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם חזר שמעון ומכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח זה כך כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ובא רבא ואמר דהא מכל מקום סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכן אין לשמעון לפצותו דאחריותא דנפשיה לא קביל עליה ואמרינן ומודה רבא בראובן כו'. מ"ט ב"ח דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי. וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחין שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפילו באחריות דעלמא דלא אתי מחמתיה דהא ב"ח דיעקב לא אתא מחמת שמעון ואפילו הכי חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות טעות סופר הוא וכאלו נכתב דמי ע"כ:
ה"ג רש"י ז"ל נהי דאחריות דעלמא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי קביל עילויה ובקבלת ראובן לשמעון עסקינן דאע"ג דקביל עליה אחריות לא דב"ח דידיה קביל דהא כל נכסי משתעבדי ליה דקנאי ודאקני. ורב האי גאון גריס נהי דאחריות דעלמא לא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלויה ופירשה הגאון ז"ל בקבלת ראובן לשמעון כלומר אע"ג דאיהו זבין ליה שלא באחריות ואי אתא ב"ח דראובן וטרפה מיניה דשמעון לא הדר עלויה מיהו כי טריף לא הדר ראובן עלויה דלימא ליה במקומך קאימנא משום דאמר ליה אנת מחייבת לאפרועי בעל חוב דידך מכל נכסיך ואפילו לקחת נכסים מאחר שלא נשתעבדו מעולם לבעל חובך ואת הוא דתבעת מני לאפרועי חובך ולהכי אתקבלת ליה אחריות דלא תהדר עלואי והך עובדא דמיא קצת לעובדא דכתובה דאמיה ואזדו לטעמייהו וכן הגירסא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ובפר"ח ז"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל זו היא גירסת רש"י והכי מפרש לה נהי דשמעון כשחזר ומכרה לראובן באחריות קבל עליו אחריות דעלמא אבל אחריות של ראובן עצמו מי קביל דודאי לא נתכוון שבעל חוב של ראובן יפרע ממנו ושאח"כ יחזור על שמעון ויש שגורסין נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכן נמצא בהלכות ומפרשי לה הכי נהי דראובן כשמכרה מתחלה לשמעון שלא באחריות לא קבל עליו אחריות דעלמא אחריות דב"ח עצמו מי לא קביל הלכך אין לו לשמעון לסלק דאי הדר ראובן עליה דשמעון סוף סוף שמעון עליה דראובן הדר. וזה לא יתכן דלפום האי פירושא אשתכח דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב של עצמו וטרפה חוזר הלוקח על המוכר דאמר נהי דאחריות דעלמא לא קבל עליו המוכר אחריות דבעל חוב מי לא קביל. וזה אי אפשר לאמרו דבהדיא משמע בפרק חזקת הבתים גבי המוכר שדה לחבירו אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליו שאם מכר שלא באחריות אע"פ שיבא בעל חובו של המוכר עצמו ויטרוף מן הלוקח אין המוכר חייב לשלם לו דמצי למימר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וכתב רבינו מאיר הלוי זלה"ה דלהאי גירסא האי קביל ולא קביל דקאמרינן לאו בקבלת המוכר דקביל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח קאי דסביר וקביל דלא ליהדר אמוכר כדאמרינן חייתא דקטרי סברת וקבילת והכין פירושא דכי הדר ראובן וזבנה מיניה דשמעון לבסוף באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קבל ראובן אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קביל ראובן עילויה דלא ליהדר ביה שמעון הא ודאי אחריות דנפשיה קביל וממילא קמו להו כולהו נוסחי בחד טעמא:
ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב וכו'. והא קא משמע לן שאע"פ שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפילו הכי לא דיינינן ב"ח דיעקב כמו בעל חוב דראובן ויש לו לשמעון לסלק בעל חוב של יעקב. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ומכרה לשמעון לאו דוקא שמעון אחיו אלא לאיניש דעלמא בעל חוב דיעקב אביו דראובן כבעל חוב דעלמא דמי ואם תפרש שמעון אחיו דוקא תפרש שמגיע לחלק ראובן לבדו שיפרע מחוב אביו כשיעור כל זה הקרקע לפי שהחוב הוא מרובה ושמעון אחיו מגלגלו לפרוע השיעור הזה סוף דבר כיון שקבל שמעון לאחריות דראובן יפרע כל זה החוב כולו. ר' יהונתן ז"ל:
ה"ג ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה ולא היה לו לשמעון מעות וזקפן לדמי אותו שדה עליו במלוה וכתב לו שטר חוב לראובן ושעבד לו קרקעותיו משום אותו חוב ומת ראובן קודם שגבה חובו משמעון. ופייסיה שמעון לבעל חוב בזוזי ואודי אנפשיה ואמר אכתי מחייבנא ליה לראובן וליורשיו דמי שדה זו אלא פרעתינהו לב"ח דראובן ואפטר מטלטלי זוזי דהוה חייב לאבוהון מטלטלי נינהו לא משתעבדא ודינא הוא דלישלם להו שמעון חוב אביהן. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל וזקפן עליו במלוה כו'. יש שפירשו דלא שני לן בהא דינא בין זקפן במלוה ללא זקפן ולא נקט זקפן במלוה אלא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם הוא במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר כפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כסף אי נמי דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואיכא שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי דמיקרו. וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקיפא דמלוה ואידך דינא נמי בהדיא אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה (בפרק האשה שנפלו) ואם כן אית לן למבעי אמאי נקט וזקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות נכסים דהא מאי דאמרי יתמי מטלטלי שבק אבונא גבך הכי נמי שייך כשמכרה אביהם שלא באחריות. והנכון בזה מה שפירשו בשם ר"י ז"ל שאלו לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולין לתבעו כלום דמסתמא הרי מעות המכר תפוסין בידו לאחריותו כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים חשיבא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפילו לא זקפן נמי יכולים היתומים לפרעו ועוד הוסיף בזה שאע"פ שאמר ר' עקיבא לעיל ינתנו ליורשים כלם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסוה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה ואם כן ינתנו לו כי הוא הכושל. ואין טעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מלתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפה עליו במלוה תפיסה דמחיים חשיבא דאנן סהדי דדעתיה למתפסינהו אתא ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וזקפן עליו במלוה כלומר דאכתי לא פרעיה אי נמי משום דקי"ל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים קמ"ל דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאלו באו דמים לידו ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל אפשר דלאו דוקא נקט זקפן עליו דהוא הדין אם לא זקפן אלא שעדיין חייב הדמים אי נמי דאלו לא זקפן לא קנה עד שיתן דמים אבל השתא דזקפן קנה בזקיפה בפרעון וכדאמרינן התם מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים והריני נושה בו ת"ת זוז והא דנקט ופייסיה בזוזי כתבו בתוספות דלרבותא הוא דלא מבעיא אי לא פייסיה אלא שטרפה מהם דלא מצי לעכב המעות דהא לא משתעבדי מטלטלי אלא אפילו פייסיה בזוזי דהוה אמינא הרי פרע חוב שלהן באותן מעות וסלק ב"ח זה מעליהם קמ"ל. ואחרים כתבו דאי לא פייסיה בזוזי אלא שגבה ממנו קרקע מצי למפטר נפשיה מיתמי משום דאמר להו כי היכי דאי בעינא הוה מגבינא להו קרקע מחמת חוב זה והיה טריף לה בעל חוב מידו מדרב נחמן דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר בו וגובה אותה מהם הכי נמי מגבינא לב"ח ארעא דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה כי היכי דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן אבל כי פייסיה בזוזי לא עביד ולא מידי דהא אי פרעינהו לדידהו בזוזי מטלטלי נינהו ולא משתעבדי לב"ח וכן כתבו בשם הרשב"א ז"ל עכ"ל ריב"ש ז"ל:
ואי פקח שמעון מגבי להו ניהלייהו כלומר לימא להו לית לי זוזי שקולו ארעא גופה דבשעבודא קיימא או קרקע אחרת יתן להם דהא אוקימנא בפרק הכותב אי אמר לוה למלוה זיל שקול ארעא לא מצי אמר ליה זיל זבון את והב לי אלא היכא דתולה מעותיו בגוי הוא. ומנא תימרא דמצי למהדר ולמטרף לה מינייהו. מדרב נחמן ב"ח חוזר וגובה וכי גבו יתמי דראובן קרקע דשמעון נעשה ב"ח שמעון דראובן דבמקום ב"ח ראשון קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאיתא בפרקין דלעיל ויש מתרצין דלעולם דאית ליה זוזי והיינו פקחותיה דלידע האי דינא דרב נחמן ויפייסם בדברים שיקבלו ממנו קרקע. ואחרים תירצו דכל כה"ג דאיכא פסידא ללוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבויינהו ארעא. ור"ש ז"ל תירץ דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא והדר לגבי מיניה דאפוכי מטרתא למה לי אלא דכי תבעי ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכון ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואנא הוא ב"ח דאבוכון קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מיפרענא ממאי דאית ליה גבאי ואנא מפייסנא בארעא וזהו נכון ע"כ:
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י ז"ל בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אא"כ לקח אחרונה דמצי אמר ליה הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו ואין זו בשעבודך דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ע"כ. פירוש לפירושו בשני שטרות דוקא מלוי לא מצי גבי אא"כ לקח האחרונה אבל משמעון שפיר מצי גבי וא"ת כי היכי דמצי אמר לוי הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח הוא שלפני האחרונה הכי נמי כי לקח לוי האחרונה לא מצי גבי משמעון דמצי אמר אין זו בשעבודך אלא על אותה שקנה לוי. ויש לומר כיון דלקח שמוען כל השדות נכנס תחת ראובן וכל עוד שימצא משל ראובן אצלו אי בעי בעל חובו דראובן מצי גבי מיניה וכדאמרינן בסמוך ולא מצי למדחייה אצל לוי כנ"ל פירוש לפרש"י אבל התוספות לא פירשו כן פירושו ז"ל אלא משמע להו דהכי קאמר דבשני שטרות לא מיקיימא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה כלל דמלוי לא מצי גבי אלא א"כ לקח משמעון אותה שקנה באחרונה ומשמעון לא מצי גבי אלא א"כ מכר ללוי אותה שלפני האחרונה דלעולם לא מצי גבי אלא ממאן דאיכא גביה האחרונה ונשאר שעבודו על האחרונה והקשו בתוספות על פירושו דאפילו לקח לוי אותה שלפני האחרונה מצי ב"ח גבי מלוי אי בעי ולא מצי לוי למימר הניח לך שמעון מקום לגבות ממנו דמצי שמעון למימר ליה מ"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנה דלוקח ראשון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל אין כאן קושיא כלל דאיברא דמשום תקנת לוקח עבדי רבנן הך תקנתא מיהו לא מיקרי לוקח גמור כי אם לוי דשמעון כיון דקנה כל השדות הרי נכנס תחת ראובן והרי הוא כמו הלוה עצמו ובמקומו הוא עומד ותקנתא דלוי דהוא הלוקח הגמור בעינן למעבד ולא תקנתא דשמעון אף על גב דהוי לוקח ראשון מיהו למאי דפירשו התוספות בפירושו ז"ל שפיר קשו רבנן דשמעון נמי מיקרי לוקח ומצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי מכר ללוי האחרונה הלכך מצי אמר שמעון אי אפשי בתקנה זו דהא שמעון נמי לוקח הוי ועיקר התקנה משום לוקח ראשון דבתריה גריר כולה מלתא ולכך פירש ר"י דמצינא לפרש אפילו בשני שטרות. ורשב"א ז"ל פירש בתוספות דדוקא בשטר אחד מיירי ולא בשני שטרות דליכא למימר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשני שטרות אלא אם כן לקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בענין שהאחרונה עדית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שביק בינונית דכותה דלא מצי למימר השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ותלמודא לא קאמר דמיירי רבא אלא בדזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה ואלו באחרונה עדית לא מיירי אלמא דבזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה סגי ולא אכפת לן אי הראשונה עדית והלכך לא מיירי רבא בשני שטרות אלא דוקא בשטר אחד כנ"ל:
וכ"כ הריטב"א וז"ל ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פירוש בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דבבא קמא ע"כ. וכ"כ ריב"ש ז"ל דבזה אחר זה מבתרא גבי מקמא לא גבי:
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא ב"ח דראובן ולא מצא לו שום נכסים בני חורין רצה משמעון גובה רצה מלוי גובה ולא אמרן אלא דזבן לוי בינונית ששעבוד ב"ח עליה הלכך אם רצה גובה משמעון מן הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר אתה נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו מן הזיבורית דאע"ג דתקון רבנן לבע"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידי הוא ולא הוריעו כחי אצל זבורית דחזיא לי מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל מן העדית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל ושלא כפרש"י שאם רצה גובה משמעון עדית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא ליה ואע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וקי"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו זיבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיתה זיבורית אצל ראובן אבל הכא שהזיבורית הוא אצל שמעון שאינו בעל חובו של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פרש"י ע"כ:
וזה לשון תלמידי רבינו יונה ז"ל ולא אמרן אלא דזבן בינונית וכו'. כלומר כיון שקנה לוי קרקע הראוי לו מן הדין דהיינו בינונית יכול ב"ח לחזור עליו ולומר ממך אני רוצה ליפרע כי לקחת משפטי ודיני ולא מצי למימר ליה לך אצל הלוקח הראשון כיון שאתה מוצא בידו נכסים בני חורין מפני שלא אמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אלא מלוקח ללוה דמצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כל זמן שישאר ביד הלוה כלום ואפילו זיבורית אבל מלוקח השני ללוקח הראשון כיון שכל הנכסים של המוכר הם משועבדים לו ליכא להאי טענה ואם רצה לגבות משמעון גובה. ולכאורה נראה דגובה מן הזיבורית דחזי ליה מן התורה ולא יכול שמעון לדחותו ולומר לו לך אצל לוי שבידו הבינונית שהיה ראוי אליך שיוכל לומר לו ב"ח אצלך הוה שעבודי ומשם אני רוצה ליפרע אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש דמעדית נמי גובה דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו דב"ח גזלן הוא וכל היכא דלא משכח ביד שמעון בינונית ג"כ מעדית גובה אם ירצה ע"כ:
נמצא לשיטת רש"י ורבינו האיי גאון כי אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה פירושו כל היכא דעדיפא ליה לב"ח טפי גבי אי עדיפא ליה למגבי משמעון דאיכא גביה עדית גבי מניה ואי עדיפא ליה טפי למגבא מלוי כגון דאיכא גבי לוי בינונית וגבי שמעון זיבורית גבי מלוי וניחא להאי שיטתא דאשמועינן רבא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה דלא משכח פתרי אלא כגון דזבנה לוי בינונית ולא שבק בינונית דכותה גבי שמעון ולא אשמועינן רבא נמי דין גובה משמעון ולא גבי מלוי משום דבדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה אשמועינן חדושא טובא ואם תשאל האמורא דרכו לפרש והיכי סתים רבא כולי האי דקאמר סתמא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא משכח לה תלמודא פתרי אלא כגון דזבן לוי בינונית ולא שבק דכותה גבי שמעון תשובתך הא דאתמר ולא אמרן קא פריש למילתיה וזהו שכתב רש"י רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וכדמסיים ואזיל דזבן לוי משמעון בינונית וכו' ומעתה תקשי כיון דרבא גופיה פירש דגוונא דגובה משמעון ולא מלוי וגוונא דגובה משמעון ומלוי אמאי קדים עיקרא ואמר רצה מזה גובה וכו' טפי אינם גווני והוה ליה למימר פעמים דרצה מזה גובה וכו' פעמים דאינו גובה אלא משמעון אלא משום דעיקר חידושיה היינו דמצי אזיל ב"ח לבתר מאן דעדיפא ליה וכשיטת רש"י ז"ל. ומיהו לשיטת רש"י קשיא טובא דכיון דמוקמת לשמעון במקום ראובן למגבא מיניה אפילו עדית א"כ מעתה לא יגבה מלוי כלל דאלו לקחה לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכו' הכי נמי הוה לן למימר השתא לגבי שמעון ולוי דהרי שמעון הוא במקום ראובן אפילו למגבא מיניה עדית ותירץ רש"י דמכל מקום שמעון לאו ב"ח הוא ואף עליו מכח טריפה הוא בא ומפני תיקון העולם אמרו רבנן כל זמן שיש לבעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות והכא בנ"ד ראובן הוא ניהו בעל חובו ושמעון בעל כרחך היינו לוקח. ולשיטה האחרת דלא גבי עדית משמעון ניחא טפי ודע שהתוס' ז"ל כתבו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואע"ג דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זיבורית הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכלהו משועבדים נינהו שהרי זה הב"ח בא מכח ראובן ע"כ. ואין דרך התוספות לחזור ולפרש מה שכבר פירש רש"י ז"ל דהרי כבר ראוי פירושו ז"ל ועלה קא שקלו וטרו אלא שהתוספות ז"ל קשיא להו קושיא זו אמאי דקאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בכל גוונא שתפרשהו ואם נפרש דגבי משמעון אפילו עדית תתחזק הקושיא כל כך עד דלא להוי לה פירוקא כלל ורש"י במאי דקאמר רצה מזה גובה כו' לא קשיא ליה כלל דפשיטא דבקל יש לדחות דבמקום בני חורין אמרו במקום משועבדים לא אמרו כי קשיא ליה לבתר דאמרינן דגבי אפילו עדית משמעון ותריץ להו וכדכתבינן והא כתיבנא לעיל דלדעת התוספות שמעון מקרי שפיר לוקח וכי אמרי רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זיבורית משום תקנה דשמעון דהוי לוקח ראשון הוא דאמרו וכדכתבינן לעיל ולשיטתם קשיא נמי דמאי קאמרי אבל שבק בינונית דכותה מצי אמר ליה מקום הנחתי לך לגבות ממנו דלא שייך למימר הכי אלא לגבי בעלים ולא לגבי לוקח ראשון ולשיטת רש"י ניחא דהא נכנס שמעון תחת ראובן ודחקו התוספות לומר דלאו דוקא קאמר האי לישנא דעיקר טעמא לא הוי אלא משום מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד נפרש זה בסמוך בס"ד כנ"ל:
ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל עדית וזבורית כו'. איכא דק"ל אי זבין בינונית ושייר בינונית דכותה הא אמרינן מקמי גבי מבתרא לא גבי אלא על כרחין דזבין בינונית ולא שייר בינונית דכותה וכיון דלא שייר בינונית כי זבין עדית וזיבורית היאך אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי זיבורית חזיא ליה אע"ג דאית ליה עדית לקמא דעדית וזיבורית בעל חוב בזיבורית ואפילו אתה מפרש דזבין בינונית ולא שייר בינונית אבל עדית וזיבורית ושייר בינונית אכתי קשיא לי ל"ל תרתי מילי ולמה לי תרי טעמי לימא הכי ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית אבל שייר אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. וניחא ליה דה"ק לא הייתי יודע שלא היה לו אלא עדית וזבורית אבל סבור הייתי שהיה לו בינונית וכיון שהיה לו עדית ובינונית וזבורית אין הזיבורית ראויה לך ולעולם בדלא שייר. ואין זה נכון אבל כך הוא הפי' הנכון דכל שדותיו היינו עדית בינונית וזבורית ומאי דאמר אבל שייר בינונית דכותה א"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו לאו דוקא הנחתי דהא לאו בני חורין נינהו דתימא ליה הכי אלא ה"ק ליה כי היכי דקמא יכול להגבותך איזה מאותן שתי שדות הבינונית שהיו לו אף אני אדחה אותך לאיזה מהן שארצה דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך לא אמרן אלא דמכר לו בינונית ולא שייר דכותה אבל מכר עדית וזבורית ושייר הבינונית יכול לומר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך כיון דאיכא בינונית דאת בינונית ודאי בעית מיניה ובה הוה ניחא לך טפי מן הזבורית אבל אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו כמו שפירשתי שהראשון לא היה יכול להגבותו בינונית אם היה רוצה הוא זיבורית כדאיתא פ"ק דב"ק ולהכי אצטריך להאי טעמא אע"ג דשייר בינונית. והוי יודע שלא הוצרכו לזה הטעם אלא משום זבורית אבל משום עדית פשיטא דלא גבי דמקמא נמי לא גבי ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. הרמב"ן:
וז"ל הריטב"א ז"ל אבל עדית וזיבורית וכו'. תמיה מילתא דהא זיבורית מחזא חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו כחו אצל זיבורית ויכול הוא לומר אי אפשי תקנת חכמים וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד לוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל שדותיו של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאילו מן העדית פשיטא דלא גבי. ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכותה אצל שמעון אבל אי שבק בינונית דכותה אצל שמעון יכול לוי לומר הנחתי וכו' ק"ל דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות לוקח שלו דא"כ לגבי זיבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא הכי קאמר כיון שכשהיו שתי הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזו שירצה מהם והיה יכול לסלקך מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותו שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר באה לידו דכ"ע מכר לו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה א"ל להכי טרחי וזבני וכו'. ואיכא למידק היכי אמר בהאי לישנא להכי טרחי ומה לנו בכאן לטרחו אלא היה לו לומר דלא מצי אמר ליה מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי לך אצל הלוקח הראשון שבידו הבינונית שראוי לך. ויש לתרץ דמ"ה אמר כהאי לישנא מפני שאם המלוה אומר ללוה תן לי מן הזבורית שאני רוצה בו יותר כופין אותו לתת ולפיכך אם בא ב"ח ואומר ללוקח שלו תן לי אתה מן הזבורית שהרי אם היה הזבורית ביד הלוקח הראשון הייתי רוצה כי לא היה יכול לדחות אותי ולומר קח בינונית גם אתה תן לי זיבורית שאני מתרצה בו יותר יכול לוקח שני לומר לו לכך טרחתי ולקחתי קרקע שאינו ראוי לך ולא לקחתי הבינונית מפני שדינך בבינונית ולא חשבתי שתרצה זבורית שזה אינו דרך שיניח אדם מלגבות מהבינונית ויקח זבורית ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה