משנה כתובות יב רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) הנושא את האישה,

ופסקה עימו, שיהא זן את בתה - חמש שנים,

נישאת לאחר,

ופסקה עימו, שיהא זן את בתה - חמש שנים,

חייב לזונה - חמש שנים.

לא יאמר הראשון: "לכשתבוא לביתי - אזונה",

אלא מוליך את מזונותיה - למקום שהיא אימה.

וכן לא יאמרו שניהם: "הרי אנו זנין אותה - כאחת",

אלא אחד - זנה,

ואחד - נותן לה דמי מזונות.

(ב) נישאת -

הבעל - חייב במזונותיה,

והן נותנין לה - דמי מזונות.

מתו -

בנותם ניזונות - מנכסים בני חורין,

והיא ניזונת - מנכסים משועבדים,

מפני שהיא - כבעלת חוב.

הפיקחין, היו כותבין -

"על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים - כל זמן שאת עימי".

(ג) אלמנה -

שאמרה: "אי אפשי - לזוז מבית בעלי",

אין היורשין יכולין לומר לה:

"לכי לבית אביך - ואנו זנין אותך",

אלא זנין אותה,

ונותנין לה מדור - לפי כבודה.

אמרה: "אי אפשי - לזוז מבית אבא",

יכולין היורשין לומר לה:

"אם את אצלנו - יש ליך מזונות,

ואם אין את אצלנו - אין ליך מזונות".

אם היתה טוענת - מפני שהיא ילדה, והם ילדים,

זנין אותה - והיא בבית אביה.

(ד) כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה לעולם.

כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה,

שיהא בעשרים וחמש שנה - שתעשה טובה כנגד כתובתה,

דברי רבי מאיר, שאמר משם רבן גמליאל.

וחכמים אומרין:

כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם,

כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.

מתה -

יורשיה מזכירין כתובתה - עד עשרים וחמש שנים.

הדף הראשי של משנה כתובות יב

משנה כתובות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב