ביאור:תוספתא/בבא בתרא/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק רביעי

מכירת מטלטלין

(א)
המוכר את הספינה - מכר את האסכלא ואת בית המים מתקן מים מתוקים שבתוכה

ראו משנה ה, א.
במקרה של הצמד והבקר יש הבדל גדול במחירים.

אבל לא מכר לא את היציעין מיטות ולא את הישוין ולא את האיזקפה ולא את הבוצית
סומכוס אומר: מכר את הדוגית
מכר את העול - מכר את הפרות. מכר את הפרות - לא מכר את העול
מכר את הצמד - לא מכר את הבקר. מכר את הבקר - לא מכר את הצמד
רבי יהודה אומר: הכל לפי הדמים.

(ב)
כיצד? – "חמור וכליו אני מוכר לך"

ראו משנה ה, ב. כלי החמור הם מה שצריך כדי לרכב עליו.

מכר את המרדעת ואת האוכף ואת השליף שק קטן ואת הקלקי ריפוד לאוכף ואת החבוק
אבל לא מכר לא את הזוג ולא את הקרקש ולא את פרומביא
ולא את דיסקיא שקיים ולא את כומני ולא את הסק
ר"ש אומר: היה עליו שליף מלא – נופצו נותנו לו מרוקן ומנער אותו ונותן לקונה את השליף הריק.
ואם אמר "חמור וכל מה שעליו אני מוכר לך" - הרי כולן מכורין.

(ג)

המוכר שפחה לחבירו - מכר כלים בגדים שעליה, אפילו הן מאה
אבל לא מכר לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה תכשיטים

ואם אמר לו "שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך"

ראו משנה ה, ג. גם אם לא אמר לו "מעוברת" מכר את הוולד שבמעיה. אבל אם אמר "פרה מניקה" לא מכר את הולד שכבר נולד.
אם מכר שפחה והזכיר שיש בה מומים בלי לפרט – מכר אותה. אבל אם פירט חלק מהם ולא פירט מום מסויים – זה מקח טעות.
לעניין המומים בשפחה - השוו לקידושי אשה בתוספתא כתובות ז, ט.

אף על פי שיש עליה כלים שהן מאה מנה - הרי כולן מכורין
"פרה מעוברת אני מוכר לך" - מכר את הולד, "פרה מיניקה אני מוכר לך" - לא מכר את הולד.
המוכר שפחה לחבירו על מנת שיש בה מומין
א"ל: שפחה זו - חולה היא, שוטה היא, נכפית היא, שעמומית היא
והיה בה מום אחר וסנפו הסתירו, לא הזכירו בין המומין - ה"ז מקח טעות
אמר לו אותו המום ומום אחר עמו - אין זה מקח טעות.

(ד)

המוכר פרה לחבירו על מנת שיש בה מומין
וא"ל: נגחנית היא, נגפנית היא, נשכנית היא, רבצנית היא, בעטנית היא

והיה בה מום אחר וסנפו עם המומין - הרי זה מקח טעות

סתם עבד הוא גנב, וראו אבות ב, ז. אבל עבד ליסטיס הוא מקח טעות.
לעניין שובך היונים וכוורת הדבורים ראו משנה ה, ג.

ואם אמר לו אותו המום ומום אחר עמו - אין זה מקח טעות.
המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קביוסטוס - הגיעו.
לסטים או שהיה מוכתב למלכות - הרי זה מקח טעות
ספר של צבאים מעור צבי - ונמצא גויל, מעור פרה או שיש בו טעות בין דף לדף אין רווח בין העמודים - הרי אין זה מכור.
מכר שובך - מכר את יונין. מכר את יונין - מכר את שובך
מכר כוורת - מכר דבורין. מכר דבורין - מכר כוורת.

(ה)

חלות דבש - אין רשאי לסרס את כולן כאחד, אלא מניח שתי חלות החיצונות, והשאר עולות

ואם אין שם אלא הן – אין רשאי ליגע בהן והמקח הוא טעות

ראו במשנה שם. אם מכר זיתים לשימוש בעץ – צריך הקונה להשאיר שרשים משני זיתים לפחות. אבל אם מכר לו ארזים או דקלים לאותה מטרה אין טעם להשאיר שרשים, והכוונה היא שיקח הכל.

זיתים לקוץ - אין רשאי לשרש את כולן כאחד, אלא מניח שתי גרופיות בעיקרן ונוטל את השאר
בארזין - משרש ונוטל. בזמורות ובקנים - נוטל את ההוצין.

(ו)
המוכר את הראש בבהמה דקה - לא מכר את הלחי

ראו משנה ה, ה.
הקונה חייב לתת לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה ולכן לא זכה בהם כלל.

ואם היה טבח הקונה כהן - הרי זה מכור.
המוכר את הראש בבהמה גסה - לא מכר את הרגלים. מקום שנהגו למכור - הרי אלו מכורות.

קונה אילנות

(ז)
הקונה אילן אחד בתוך של חבירו - הרי זה לא קנה קרקע

ראו משנה ה, ד.
מכירת העצים כוללת זכות שימוש וקטיף מהם, ולכן אסור לבעל השדה לזרוע בקרבתם. וראו גם שביעית א, ב, כשיטת חכמים.
אם קנה שני עצים לשיטת חכמים, או אחד לשיטת ר' מאיר – מה שיוצא משרשיהם ("חזירים") שייך למוכר, ומותר לו לגדעם. לפי הברייתא – בניגוד למשנה – היוצא מן השרשים בתחום האורה וסלו הוא של הקונה, כמו מה שיוצא מהגזע.
אם לא קנה את הקרקע והעץ מת או נקצץ – הקרקע חוזרת לבעליה.
אם קנה שלושה עצים (לשיטת חכמים) – לא משנה אם קנה את שלשתם יחד או בזה אחר זה – קנה קרקע. אבל אם הרווחים גדולים מדי או קטנים מדי – לא קנה את הקרקע.

כל שתחתיו וחוצה לו כמלוא האורה וסלו - זה וזה אינו רשאי לזורעה;
קנה שנים - קנה קרקע. קנה אילן שביניהן - כל שמחליפין,
חוץ ממלוא האורה וסלו ובעל השדה רשאי לגדע.
נקצץ האילן, או שיבש - הקרקע של בעל האילן, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: לא קנה לא את הקרקע ולא את האילן, עד שקנה ג';
קנה שלשה - קנה קרקע. קנה אילן שביניהן,
נקצץ האילן או שיבש - הקרקע של בעל האילן
וכמה יהיו קרובין זה לזה? כדי שיהא בקר עובר בכליו
וכמה יהיו רחוקין זה מזה? ממטע עשרה לבית סאה. עד כ18 אמות: רווח בין עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה.
פחות מכן או יתר על כן, או שקנאן זה אחר זה, או שקנאן שלשה כאחד
לא קנה לא את הקרקע ולא את האילן שביניהן.

(ח)

המקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה - הקדיש את הקרקע ואת האילן שביניהן.

וכשהוא פודה - פודה "בית זרע חומר שעורין בחמשים שקל כסף"

לשון מקרא, ויקרא כו טז. הפדיון מההקדש אינו לפי ערך בשוק אלא במחיר מוכתב מראש, וראו ערכין ג, ב.
אם הקדיש עצים לחוד וקרקע לחוד - פודה אותם לחוד.

פחות מכן או יתר על כן, או שהקדישן זה אחר זה, או שהקדיש שלשתן כאחד
לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילן שביניהן
ולא עוד, אלא אפילו חזר והקדיש את השדה
כשהוא פודה - פודה את האילן בפני עצמו ואת השדה בפני עצמה.

נטיעת כרם או עצים

(ט)
שנים שנטעו את הכרם - זה מרחיק שתי אמות מהגבול ביניהם ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע

 מדובר שקבלו את השטח בחכירה או באריסות במטרה לנטוע בו כרם.
ראו משנה ב, יב: אם אחד נוטע ליד שדה תבואה - הוא צריך להרחיק בשטחו ארבע אמות, אבל כאן שניהם נוטעים באותו זמן. אם אחד מהם קצץ את כרמו ורוצה לנטעו שוב או לזרעו בתבואה – כל ההרחקה (4 אמות) על חשבונו. במקרה הזה, שהשטח נשאר בבעלות אחת, יש גם שיקול של כלאים – ראו כלאים ד, ח. אבל אם נקצץ כל הכרם או יבש – חוזרת הקרקע לבעליה כי אין צורך בהרחקה.
אם באו לשטח שהוא כבר נטוע בחציו – בעל הכרם יכול להשתמש בארבע האמות שבינו לבין השדה לעיבוד כרמו.

נקצץ הכרם או שיבש - הקרקע של בעל הכרם
שנים שנטעו את השדה, ועמד אחד מהן וקצץ את שלו - מרחיק ד' אמות ונוטע
נקצץ הכרם או שיבש - הקרקע של בעל הכרם
עמד א' מהן וקצץ את שלו - מרחיק ד' אמות וזורע
נקצץ הכרם או שיבש - הקרקע של בעל השדה.
שנים שחלקו, אחד נוטל את הכרם ואחד נוטל שדה לבן
נותנין לו ארבע אמות בצד השדה לבן, שע"מ כן קבל עליו בעל הכרם.
נקצץ הכרם או שיבש - הקרקע של בעל הכרם.

(י)
המוכר כרם לחבירו בצד שדה לבן, וכן המקבל מחבירו חצי שדה ליטע

מקרה דומה לקודם: כאן קיבל האריס מראש רק חצי מהשטח לנטיעה. הברייתא מלמדת שיש לנוטע זכות שימוש בארבע האמות שבינו לבין השדה, ואם נקצץ כרמו השטח הזה הוא שלו.

נותנין לו ארבע אמות בצד שדה לבן, שעל מנת כן קבל עליו בעל הכרם
נקצץ הכרם או שיבש - הקרקע של בעל הכרם.