ד.

ולקח הכהן הטנא . בכל מקום דכתיב "ולקח הכהן", אף בדבר שהיה בכלי - כגון מנחה ודם, לא נזכר הכלי. וכאן כתיב ולקח הכהן הטנא , ואמרו בספרי, "מכאן אמרו, העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב; והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים ניתנים לכהנים". ופי', ממה שזכר את הטנא, נלמד שהכהן יקח גם את הטנא. לפי שבפ' משפטים ו (פרשת) תשא נאמר, ראשית פרי אדמתך תביא וגו' , וגם כאן כתיב להלן, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה , ולא נזכר "מהכלי". הא כיצד, אם הביא בטנא - יקבל הכהן גם את הטנא; ואם הביא בשאר כלים - יחזרו לבעלים.

והטעם אמרו בספרי, "כדי לזכות להעני". פי' שדרך העני שעושה בעצמו טנא, ומסתמא לשם הביכורים עשה טנא חדש, כדי שיהיה בטהרה. ובעבור שטרח בה, זכה שיהא טפל להביכורים ושיהיה לכהן. אבל העשירים לא יעשו בעצמם רק יקנו, והוא בזוי מצוה להביא בכלי קלי הערך. ובזה יתיישב, למה לא תקנו שהעשירים יביאו ג"כ בטנא? כדי שלא לבייש העני. ולמ"ש (=ולפי מה שאמר) , אינו ביוש להעני, אחרי שהוא מעשה ידיו שעשה לשם מצוה.

עוד טעם למה הטנא לכהן - שהטנא היה מערבה קלופה, כנזכר בהספרי לעיל. והערבה היא אחת מהד' מינים שבלולב. [ואפשר עוד שהיו מהדרים להצניע הערבות של מצוה, לעשות מהם הטנא לביכורים]. ויש לרמז ב' טעמים במקרא, ולקח הכהן הטנא מידך .

0. לט"א (=לטעם א') , ולקח הכהן הטנא, משום שהוא מידך, ממעשה ידיך.

1. ולטעם ב' ולקח הכהן הטנא, משום מידך; דהערבה היא בידך, דכתיב ולקחתם לכם .

2. עוד טעם ג', כי כל מה שהאדמה יותר פוריה, גם הקנים שבה יפים יותר לעשות מהם כלים. והיה א"כ ניכר שבח א"י, גם בהטנא.

מידך . ראיתי נחוץ, להעתיק כאן לשון הגר"א בשנות אליהו (ביכורים ג ו), וז"ל,

" עודהו הסל על כתפיו כו'. פי', דאיתא במס' סוכה מז ע"ב, "הביכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה כו'. דתניא: והנחתו , זו תנופה. אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש! כשהוא אומר והניחו , הרי הנחה אמור. הא מה אני מקיים והנחתו ? הוי אומר זו תנופה". והנה הגמ' הנ"ל אינו מובן כלל, דהא " והנחתו ", כתיב אחר כל הפרשה. ור"י סבר, שהתנופה היה קודם קריאת " ארמי אובד אבי "! ועוד, כיון שכבר הניח, מאי יניף!

ונראה שטעות סופר שם בגמ', וכצ"ל " והניחו , זו תנופה כו'. אתה אומר תנופה, או אינו אלא הנחה ממש! כשהוא אומר והנחתו, הרי הנחה אמור. ומה אני מקיים והניחו ? הוי אומר זו תנופה". ורבנן של ר"י, סברי כמשמעה, ולא נלמד משם תנופה. וסברי, שהאי והניחו , אתי לאורויי על והנחתו , שיהא ע"י כהן ואצל המזבח; ואין תנופה בביכורים כלל.

וז"ש כאן במתני', "עודהו הסל על כו', קורא כו' עד שגומר כל הפרשה". ולא היה מפסיק כלל באמצע הפרשה, לא בהנחה ולא בתנופה. ור"י סבר, שצריך תנופה אצל " ארמי אובד אבי ", מכ"ש והניחו כו' והוא תנופה. ובספרי אמרו, והניחו , והנחתו - מלמד שצריך ב' פעמים הנפה. ואינו מובן, דמהיכא תיתי למדרש מ"הנחה", תנופה! דבגמ' לא אמרו, אלא מחמת שהוא מיותר! ועוד, מה זה הלשון "הנפה", הל"ל "תנופה"! ועוד, דבגמ' משמע דליכא שום תנא דסבר תנופה בביכורים, אלא ר"י ור"א כו'! ונראה שט"ס הוא, וכצ"ל "הנחה". וסבר כפשטא דקרא, שצריך ב' הנחות. וע"פ זה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשו התוס' בגמ' הנ"ל, בד"ה "הביכורים כו'", ויהיה הכל על נכון. וע"ש שדחקו א"ע מאד בזה, ושלא לצורך הוא". עכ"ל.

וגם ראב"י, שאמר " בידך . זו תנופה", אפשר דס"ל נמי כדעת הספרי שהיו שם שתי הנחות - אחת ע"י הכהן אחר התנופה, ואחת ע"י המביא אחר קריאת "ארמי". ו תנופה יליף בג"ש מ ידך , כדאיתא בסוכה שם. והספרי שלא זכר בדברי ראב"י הג"ש, י"ל דסבר דיליף ממשמעות מ" ידך ". דשם "יד", הונח על קבלה או על נתינה, וכאן הרי לא עשה המביא כלום, רק הכהן! אלא ע"כ (=על כרחך) בא ללמד, שהמביא עשה תנופה בידו. וכמו שמצינו בויקרא ז ו, דכתיב ידיו תביאינה , ומפרש הכתוב, להניף תנופה . אף כאן, נלמד מ" ידך " שהיה תנופה.

והניחו לפני מזבח ה' . במשנה ביכורים ג ו איתא, "ומניחו בצד המזבח, ומשתחוה ויצא". ופירשו המפרשים ע"פ הירושלמי, שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח. מפני שכתוב אחד אומר והניחו לפני מזבח , ופני המזבח הוא דרום, ששם הכבש (הוא המדרגה שבו עולים על המזבח). וכתוב אחד אומר, והנחתו לפני ה' , שהוא במערב, שההיכל והק"ק (=והקודש קדשים) במערב. לפיכך, מניחו בקרן מערבית דרומית של המזבח. וכן איתא במנחות יט גבי הגשת המנחה, דכתיב (ויקרא ו ז) הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח - שמגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח.

ואף דלשון המשנה דשם הם דברי ר' יהודה, דס"ל והניחו לפני מזבח ה' - מדבר בתנופה, שהיתה קודם קריאת "ארמי"; והנחתו לפני ה' - הוא הנחת המביא אחר קריאת ארמי. אבל מדלא זכר הכתוב, הולכת הביכורים בעזרה ממקום למקום, ש"מ שהיה הכל במקום א'. ולפ"ז היה מקום המביא מעבר לכבש, סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח. וכשהיה משתחוה, ופניו כלפי ההיכל בפשוט ידים ורגלים, היה בין האולם ולמזבח. ודבר חדוש הוא, שישראל יוכל להתקרב כ"כ אל ההיכל, אפילו לצורך תנופה והשתחויה!

אבל הספרי לא הביא דרשת הירושלמי, ליישב שני הפסוקים הנ"ל. רק דרשו, " לפני מזבח ה' - כ"ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים". נראה שסובר, ש" לפני ", אין משמעותו כמו אל פני המזבח הנאמר במנחה. כי "פני", משמעו במקום שהוא פני המזבח, היינו בדרום. אבל "לפני", משמעו סמוך למזבח, באיזה צד שהוא. וא"כ, כשאמר והנחתו לפני ה' והשתחוית , נלמד שהיה עומד נגד ההיכל. וא"כ "לפני מזבח" ל"ל (=למה לי) , אחרי שהוא עומד בעזרה נגד ההיכל, ממילא הוא סמוך למזבח! אלא ללמד, שאם יש מזבח יש ביכורים; ואם נפגם המזבח, אין ביכורים.