רמב"ם על פאה ח

<< · רמב"ם · על פאה · ח

פאה פרק ח

• ראו גם: נוסח המשנה פאה ח רמבם

משנה א

אומר הכתוב בזה החלק הנעזב לעניים: "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י). וכשיפסקו העניים מלבקש אותם, הם מותרים לכל בני אדם, כי לא צווה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד או לעופות.

ונמושות — הם הזקנים הבאים בימים. ועיקר לשונם הוא כן, והשאילו בכאן זה השם, ללוקטים אחר הלוקטים, והם המלקטים השניים. והמשיל אותם לזקנים לאיחורם, מפני שבוששו לבוא ולא ימצאו אלא מעט.

ורביעה שניה — המטר השני, בזמן הרביע השני מן השנה.

והשאילו כמו כן שם הרביעה לזמן הסתיו, לפי שהוא מגדל הצמחים, ויוציאם מבטן הארץ כמעשה הבועל בנקיבה, והוא גזור ממלת "תרביע"(ויקרא יט, יט). וכן אמרו (תענית ו, ב): מטרא, בעלה דארעא.

וזמן רביעה שנייה בארץ הצבי, בשנה המבכרת הוא בי"ז במרחשון, ובשנה הבינונית בכ"ג במרחשון, ובשנה המאחרת בראש חדש כסליו. ומה שירד מן הגשם קודם י"ז מרחשון הוא ממטרות החורף, לא מתחילת הסתיו. כל זה בארץ ישראל, ועליו נאמר הדבר.

ופירוש מוסקין — מנפצין או חובטין הזיתים. והחובט נקרא "מוסק", כמו שיקרא לחורש "עודר", ולכורת ענבים "בוצר", ואוסף מיני התבואה "קוצר".

איסרות — קיבוץ "איסר". ושיעור איסר, ארבעה גרות כסף.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב

כבר הקדמנו, שמתנות עניים אינן חייבות במעשרות. וכן הלוי אינו חייב מן המעשרות אשר ניתן לו, חוץ מתרומת מעשר, כמו שביארנו בפרק שביעי מברכות.

ואמר, שיהיה העני נאמן בשעת הלקט שיאמר: "זה לקט", וניקח אותו ממנו, ולא נתחייב להוציא ממנו מעשר. ושאר ההלכה מבואר על זה העיקר.

ומה שאמר: אין נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין - רוצה לומר, שהם אינם נאמנין, באמרם שאלו מתנותיהם ולא יתחייב הדבר ההוא מעשר, אלא אם כן מנהג בני אדם לתת להם בדבר ההוא. ונבאר אותו אחר זה:

משנה ג

דרך בני אדם לתת הלקט והשכחה והפאה בחיטים, ולא בקמח ולא בלחם, ועל כן יהיו נאמנין על הזרע, ולא יהיו נאמנין על הקמח, ולא על הלחם. וזה כשיאמר ש"בעל הבית נתן לי זה הקמח, או זה הלחם"; אבל אם אמר: "אני לקטתי זרע השכחה והפאה, וטחנתי אותו, ועשיתי ממנו זה הלחם", יהיה נאמן, אבל בשעת הפאה.

ופירוש שעורה של אורז — שיבולת של אורז. וכמו כן לא יהיה נאמן עליו כשיהיה זרע נדוש, ולא אפוי, שהמנהג לא היה אצלם שיותן אלא בשיבולים.

ופירוש גריסין — פולים טחונין ומקולפים.

ופירוש חי — הוא הדבר שאינו מבושל. תרגום "לא תאכלו ממנו נא", "לא תיכלון מיניה כד חי"(שמות יב, ט).

מעשר עני - מנהג בני אדם להוציא מן השמן, ולפיכך יהיה נאמן כשיאמר: "זה השמן הוא מעשר עני".

וזיתי ניקוף — הם הזיתים הנמלטים שנשרו מן האילנות, וחובטין אותן העניים, והן זכותם. וניקוף הוא ממילת "כנוקף זית"(ישעיה יז, ו).

ולא יהיה נאמן באמרו: "זה השמן מן הזיתים ההם". וטעם היותו נאמן על הלקט ועל הפאה כשיאמר: "זה הקמח, מזרע לקט ופאה טחנתי אותו", ולא יהיה נאמן באמרו: "זה השמן, מזיתי הניקוף דרכתי אותו", לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט:

משנה ד

מלפסו — מין ממיני כלי הבישול נקרא "לפס". והיו מבשלין בו הירקות:

משנה ה

כוסמין — חיטה מדברית. והוא מחמשת המינין, שנופל עליהם שם תבואה.

וגרוגרת — התאנים היבשים.

ודבילה — התאנים הנדבקים זה על זה עד שנעשים כגוף אחד.

ואלו המידות הנזכרות בכאן, לא באנו להודיעך משקל כל מידה מהם, לפי שישתנו משקל הדברים המדודים, כפי השתנות עצם הדבר המדוד בין דקות לגסות. כי אין משקל מידה מדבש, כמשקל המידה ההיא בעצמה מן החלב.

אבל אודיעך בכאן בדרך המדידה, שיעור כל מידה מהם, ושמור אותו תמיד בכל המשנה.

ומתחילה נאמר, כי במידה, שיש בחללה ארבע אצבעות על ארבע אצבעות, ורומה שני אצבעות ושבעה עשיריות מאצבע, ויהיה זה האצבע ששיעורו בו מאצבעות היד - הגודל. וזה המידה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו, אחר שיהיה מרובע או עגול או משולש או זולתה מן התבניות, הוא נקרא לוג. והרבע ממנו הוא נקרא רביעית, וחצי הרבע נקרא שמינית. ויש בקב ארבעה לוגין.

וירצה לומר בעניין מנה משקל מאה דינרים, והדינר ששה דרכמונים או זוזים מזוזי זמנם. ומשקל הזוז מהם, ששה עשר גרגרי שעורים.

וופרס - הוא חצי הדינר, ועניינו בכאן חצי מנה, והוא חמישים דינר.

ואמנם ניסדרו אלו המידות, מפני שאמר הכתוב: "ואכלו בשעריך ושבעו"(דברים כו, יב), ובאה הקבלה (ספרי פרשה כי תבוא): "תן להם כדי שבעם", וזה לא ינתן לעניים אלא ממעשר עני, שהוא לעניים. וכשיעבור העני על הגורן, ויהיה לבעל הגורן מעשר עני, לא יתן לו פחות מזה השיעור, מאיזה מין שיתן לו, ואם ירצה לתת לו יותר, יתן. ואם יש לו אצלו מעשר עני בביתו, אין עליו חובה לתת לעני שיעור קצוב, אבל יתן לכל מי שירצה מן העניים רב או מעט.

ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי עקיבא.

והלכה כאבא שאול:

משנה ו

ירצה לומר, שדבר זה המחוייב לכוהנים וללווים ולישראל, כל מי שיש לו מעשר עני, חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים, לכל עני.

ואם ירצה להקל מן המעשר שיש עליו אצלו בביתו, לתת אותו לקרוביו ולמיודעיו, יש לו לקחת חצי מה שיש איתו ממעשר עני ויתנהו לקרוביו העניים, ויתן החצי לעניים העוברים עליו. וזה עניין מה שאמר: היה מציל, נוטל מחצה ונותן מחצה.

ואם יעברו עליו עניים רבים, והיה אצלו מעשר עני מה שיספיק לתת לכל אחד מהם השיעור הקצוב, יש לו לקחת חצי מה שיש אצלו, אף על פי שיהיה הנשאר פחות ממה שיקח כל אחד מהם מהשיעור הקצוב. ויש לו לקחת החצי, ויעזוב החצי ביניהם, ויחלקו אותו בשווה, ואף על פי שיפול לכל אחד מהם פחות מן השיעור הקצוב, ויצניע זה כאשר זכרנו:

משנה ז

ככר — הוא לחם אחד.

ופונדיון — הוא חצי זוז.

וסאה — הוא מידה אשר שיעורה ששה קבים. וכבר זכרנו שיעור קב.

וסלע — הוא ארבעה דינרים, והדינר ששה זוזים, ויהיה צירוף הסלע עשרים וארבעה זוזים.

והארבע סאין — עשרים וארבעה קבין. ויהיה מחירו קב בזוז, כשיהיה החיטה ארבע סאין בסלע, יהיה בכיכר שהוא בפונדיון - חצי קב. וכאילו אמר: "אין נותנין לעני העובר ממקום למקום, מן הצדקה, פחות מכיכר לחם מחצי קב".

ופרנסת לינה — הוא מה שצריך אליו בלילה ממיטה וכר וכסת. ואם יהיה העני ההוא ידוע, נותנים לו מה שיכסה.

והביאו ראיה החכמים, כי שלש סעודות חובה על אדם לאכול בשבת, מדבר הכתוב: "אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה"(שמות טז, כה), שהוסיף לשנות מילת "יום" ג' פעמים.

ותמחוי — הוא שם הכלי שיאכלו בו העניים. והיו בכל יום משוטטים על הבתים בכלי, ויוציאו מכל בית תבשיל מאשר היו מבשלים, ויושם בכלי ההוא, ויחלקוהו על העניים. וחובה להיות שלושה אנשים המתעסקין לקבוץ אותו ולחלוק אותו, לפי שתיכף שיקבצוהו, יחלקוהו בזמן אחד.

ושם הקופה - היא כמו כן כלי מן הגמי, או מן הקש. והוא כינוי לאשר יתקבץ מהצדקה, שיקבצו מיום ששי לששי.

והעיקר בידינו, שכל מי שלא נתן לקופה מה שנתחייב, באין ולוקחין עבוטו, וכן אמרו (בבא בתרא ח, ב): "ממשכנין על הצדקה, אפילו בערבי שבתות". ועל כן אל יעסקו לקבוץ אותה פחות משניים, כי העיקר בידינו, שאין עושין שררה על הצבור פחות משניים. וכשיחלקוה יהיו שלושה, מפני שהוא דין מדיני ממונות לתת לזה הרבה כפי צרכו ורוב בניו, ויתנו לזה מעט כפי הראוי לו כמו כן. והעיקר בידינו: "דיני ממונות, בשלשה".

ומי שיש לו מזון שתי סעודות, והוא מאכל ליום אחד, לא יקח מן התמחוי שיחלקו בכל יום. ומי שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות, שהוא מזון שבוע, לא יקח מן הקופה שיקבצו בכל שבוע.

ואולם נעשו ארבע עשרה סעודות מזון לשבוע אחד, מפני שיש שלוש סעודות לשבת, ואחת עשרה בשש ימים הנשארים, שתי סעודות בכל יום, אחת ביום ואחת בלילה. ולפי החשבון צריך שיהא שתים עשרה סעודות, אלא שהם לא חשבו לו סעודת מוצאי שבת, מפני שלא יצטרך אליה, בשביל שאכל במנחה יום השבת, והיא השלמת שלוש סעודות של שבת:

משנה ח

ממושכנין — ידוע.

ואפילו אם יש לו כלי כסף וכלי זהב, כגון כוסות וקערות, אינו חייב למוכרם עד שיקח ממתנות עניים, ויכתב בכללם, אז יאמרו לו: "מכור אותם הכלים, וקנה אחרים, ואל תמעיט מתנות העניים":

משנה ט

חמישים זוז אשר יסחרו בהם, ישוו מאתים שלא יסחרו בהם.

כי במה שאמר בהלכה הקודמת לזו: "מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול", כשיהיו בטלות, שאינו יודע לסחור בהם; אבל כשיהיה יודע לסחור בהם, אפילו לא יתעסק אלא בחמישים זוזים מהם, אסור לו ליקח מתנות העניים:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פאה.

משנה פאה, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב