תפארת ישראל על פאה ח

משנה פאה, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מאימתי כל אדם מותרין בלקט: ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה:

משילכו הנמושות: ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה:

בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו: ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין:

ובזיתים משתרד רביעה שנייה: המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם:

אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין: מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר:

את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות: הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא:

משנה ב

נאמנים: עניים ע"ה:

על הלקט ועל השכחה ועל הפאה: לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן:

בשעתן: בעת קציר:

ועל מעשר עני בכל שנתו: בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת:

ובן לוי נאמן לעולם: ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]:

ואינן נאמנין: ע"ה בכל הנ"ל:

אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן: כדמפרש במשנה ג':

משנה ג

נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת: דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים:

נאמנין על השעורה: לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו:

של אורז ואין נאמנין עליו: על אורז מנוקה:

נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין: פולין טחונים:

נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף: שתלש העני מהלקט שכחה ופאה:

הוא: דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל:

משנה ד

נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו: מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד:

משנה ה

אין פוחתין לעניים בגורן: כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]:

קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות: תאנים יבשים:

או מנה דבלה: תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']:

רבי עקיבא אומר פרס: חצי מנה:

חצי לוג יין: איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]:

רבי עקיבא אומר רביעית: רביעית הלוג:

רבי עקיבא אומר שמינית: שמינית הלוג:

ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות: ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות:

משנה ו

מדה זו: דאין פוחתין משיעורים הנ"ל:

אמורה בכהנים ובלוים: קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל:

היה מציל: שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן:

נוטל מחצה: ומצניעו לקרוביו:

היה לו דבר מועט: והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל:

משנה ז

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע: סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה:

לן נותנין לו פרנסת לינה: מטה כרים וכסתות:

שבת נותנין לו מזון שלש סעודות: שחייב בשבת:

מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם:

מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה: שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים:

והקופה נגבית בשנים: דאין עושין שררה על הצבור פחות מב':

ומתחלקת בשלשה: מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג':

משנה ח

מי שיש לו מאתים זוז: כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית / קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו':

לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני: נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא:

היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת: וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז:

היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו: שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו:

אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו: היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים:

משנה ט

מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול: לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין:

וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם: ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה:

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו: ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם:

וכן דיין שדן דין אמת לאמתו: ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו:

וכל מי שאינו לא חגר: ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג:

ולא סומא ולא פסח: בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש:

ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה: גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']:

צדק צדק תרדוף: מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:

בועז

הלכתא גבירתא