שבת יט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כותח הבבלי וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח:
ת"ר אנותנין מזונות לפני הכלב בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו בכיוצא בו נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל:
ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש בד' ובה' מותר כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע"ש בד' ובה' מותר אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם ת"ר גאין משלחין איגרת ביד נכרי ע"ש אא"כ קוצץ לו דמים ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלא קצץ אמר רב ששת ה"ק ואם לא קצץ בית שמאי אומרים עד שיגיע לביתו ובית הלל אומרים דעד שיגיע לבית הסמוך לחומה והאמרת רישא אין משלחין לא קשיא ההא דקביע בי דואר במתא והא דלא קביע בי דואר במתא:
ת"ר ואין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידן אפילו בע"ש מותר:
ת"ר זאין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר (דברים כ, כ) עד רדתה אפי' בשבת:
אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו וכו':
תניא א"ר צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס ג' ימים קודם לשבת וצבועים אפילו בע"ש ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא אמר ליה כמה בעית עילויה א"ל כדחיורא אמר ליה כבר קדמוך רבנן אמר אביי האי מאן דיהיב מנא לקצרא במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה דאי טפי אפסדיה דמתחיה ואי בציר אפסדיה דכווציה:
ושוין אלו ואלו שטוענין כו':
מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשכה קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת לא גזרו מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי אמר רבי יוסי (בר) חנינא רבי ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום רבי ישמעאל אומר חיגמור משתחשך ורבי עקיבא אומר
רש"י
[עריכה]
כותח הבבלי - נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה:
שלשים יום - משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו:
כלב - רמי עליה לזונו:
לא ישכיר אדם כליו - לעשות בהן מלאכה בע"ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת:
שלא נמצא כתב ידו - שלא יוליכנו בשבת:
אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב"ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור:
לביתו - של מי שנשתלח לו:
לבית הסמוך - לחומת העיר שנשתלח שם:
והלא קצץ - ואמאי אסרי ב"ה הא אינהו שרו לעיל:
והא אמרת רישא אין משלחין - אא"כ. קצץ:
דואר - שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות:
שכיחא במתא - משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת:
מפליגין - מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס (פיליג"א: לב ים) :
ופוסק - עם הנכרי ע"מ לשבות ואין צריך לשבות:
ומצור לצידן - אין אלא מהלך יום ובע"ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו [דף נ:]:
ומדבריהם למדנו כו' - ונפקא מינה לשכר הכובס:
לקצרא - כובס:
כמה בעית עלויה - בשכר כיבוס:
כבר קדמוך רבנן - שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים:
לימשחיה - ימדדנו בנתינתו ובחזירתו:
דכווצי - ברותחין:
דאתי ממילא - כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם ובלבד שיתחיל מבעוד יום:
בוסר - ענבים בתחילתן כשהן דקים מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:
מלילות - שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:
יגמור - מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה:
תוספות
[עריכה]
נותנין מזונות לנכרי בחצר. בשבת אפילו לב"ש דרגיל לאוכלו מיד ודוקא מזונות אבל שאר חפצים אסורים אפילו לב"ה דלא שרי ב"ה אלא בע"ש אבל בשבת לא וא"ת ואמאי נותנין מזונות לנכרי בשבת הא כיון דאין מזונותיהן עליך כדאמרינן הכא ובפ"ב דביצה (דף כא:) דמוציא אני את הנכרי שאין מזונותיהן עליך ליתסר כדאמרינן בפרק בתרא (דף קנה:) . דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לפני חיה משום דאין מזונותי' עליך ה"נ ה"ל למיסר בנכרי ויש לומר כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך: כתוב בא"ז שפ"א חלה נכרי ושלח ליהודי א' בי"ט שישלח לו מיינו ואם לא ישלח לו ימות והנכרי היה מוחזק בעיר והתיר לשלוח לו ע"י נכרי משום דרכי שלום ושלח אל רבינו שמחה והתיר לו אבל לא ע"י ישראל ולה"ר יצחק נראה דהוא הדין בשבת אם היה הענין כך שהיה דבר ששייך דרכי שלום כגון שהיה הנכרי אלם נראה שמותר לשלוח לו על ידי נכרי לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא [תוס' ישנים]:
לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי אלא כב"ה היא דלית להו שביתת כלים או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חדש או שבוע דאם משכירו ליום אפילו ברביעי ובחמישי אסור כדמשמע בסוף הזהב (ב"מ דף נח.) גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת אבל שאלה שריא:
אלא אם כן קוצץ לו דמים. מתני נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן איירי נמי בקוצץ והא דפריך והלא קצץ לב"ה פריך:
אין מפליגין בספינה. אפילו תוך התחום אסור משום שט כדמוכח בפ' תולין (לקמן קלט: ושם) גבי ההוא צורבא מדרבנן דאמר למינם בעינא ואזיל לאידך גיסא ושמר פירי משמע דתוך התחום היה ואפ"ה בלא הערמה אסור:
השום והבוסר והמלילות. למאי דקאמר בריש חבית (לקמן קמג:) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ומייתי מדתניא סוחטין בפגעין ועוזרדין אבל לא ברמונים צ"ל דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעין ועוזרדין ומיהו התם מסיק דתרדין אע"ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו ה"ל משקין ולפ"ז הא דקתני סוחטין בפגעים לאו סחיטה גמורה קאמר אלא מיתוק בעלמא:
רבי ישמעאל אומר יגמור. פי' אינו צריך לסלק הטעינה סמוך לחשכה אלא מניחן כל השבת קשה לר"י היכי מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דילמא ר' ישמעאל סבר כב"ה דשרו אפי' בהנך דלא אתי ממילא והא דנקט ריסקן משום רבותא דר"ע ועוד תימה דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא והשתא מייתי שפיר דקסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא ש"ד אפי' לב"ש כיון דאי עביד ליה בשבת לא מיחייב ור"ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב"ה אלא שלא יגמור כדי לאכול משקדש היום דאסורין אפי' לב"ה כשאר משקין שזבו דאסורין דהך סחיטה נמי דאורייתא אע"ג דאתי ממילא ועי"ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתני' דלא שרו ב"ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין דיכה כדאמר בסמוך והשתא מייתי שפיר דכיון דשרי ר' ישמעאל לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרי דיכה א"כ במחוסרי דיכה נמי סבר דלא מיחייב ובתר הכי קאמר דלרבי ישמעאל במחוסרי דיכה מיחייב ואפ"ה כשאין מחוסרין שרי בידים ולא גזר אטו מחוסרין אבל כר"ע לא אתיא כיון דאסר בשאין מחוסרין דיכה אטו מחוסרין דיכה מכלל דמחוסרין דיכה מיחייב וא"כ אסור עם חשכה לב"ש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
קמה א ב מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה כ"א, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ה סעיף א':
קמו ג ד ה מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רמ"ז סעיף א':
קמז ו מיי' פכ"ד מהל' שבת הלכה ו', ומיי' פ"ל מהל' שבת הלכה י"ג, סמג עשין לו, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רמ"ח סעיף א':
קמח ז מיי' פ"ב מהל' שבת הלכה כ"ה, ומיי' פ"ל מהל' שבת הלכה י"ג, ומיי' פ"ו מהל' מלכים הלכה י"א, טור או"ח סימן רמט:
קמט ח מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' רנ"ב סעיף ה', וטור ושו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
כרבן גמליאל דאמר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש נתינת מזונות לפני נכרי בחצר או לפני כלב מותר ואם נטל ויצא אין נזקקין לו:
ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש כו' ת"ר אין משלחין אגרת ביד נכרי בע"ש כו' אוקימנא כדברי בית הלל אי לא קביעא דואר במתא פי' איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה לו אין משלחין אא"כ קצץ שכר לשליח או אם יכול השליח להגיע במקום שהוא שרוי (בין) מי שהאגרת שלוחה אליו מבעוד יום ואפילו בבית הסמוך לחומה ואי קבוע דואר במתא כעניין שפירשנו למעלה אע"פ שלא קצץ שרי דהא אגרת לבי דואר שדורה ובי דואר הוא במתא בהדיה ואם קצץ שכר המשלח לשליח בין יש בי דואר בין אין שם בי דואר בין מגיע אצל מי שנשתלחה לו בין אין מגיע מותר. אמרו על יוסף הכהן החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. הא דתנן נתינת כלי לבן לכובס נכרי פשוטה היא. הא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת יש מי שאומרים בזמן שגוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו ומשום הכי נהגו להפליג בים הגדול:
ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך לפסוק. והלכתא כרשב"ג דכי קיי"ל הילכתא כר' מחבירו ולא מאביו וכבר פירשנוהו למעלה בספינה גוששת שאין במים י' טפחים ומשום תחומין גזרו אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו:
ושוין ב"ש וב"ה שטוענין בקורת בית הבד כו' ודייקינן ממתניתין דכל מידי דאי עביד הוא מעשה חייב עליו חטאת כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן וכיוצא בהן בהני פליגי ב"ש אבל הכא דאי עביד לעצמו לא מחייב חטאת אפילו ב"ש מתירין וזהו שאמרו כל מידי דאתי ממילא שפיר דמי:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל: פירוש: קמ"ל דאפילו הכי שרי. ולאו למימרא דעכו"ם רמי עליה, דהא ודאי לא רמי עליה כדאמרינן במסכת ביצה (כא, ב) גבי לכם ולא לעכו"ם, מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך ומוציא אני את העכו"ם שאין מזונותם עליך. וא"ת א"כ היאך נותנין לפניהם מזונות אפילו בחצר, והא אמרינן בפרק מי שהחשיך (לקמן קנה, ב) אין נותנין מזונות לפני החזיר בחצר לפי שאין מזונותיו עליך. יש לומר שאני עכו"ם דמשום דרכי שלום חשבינן ליה קצת כמזונותיו עליך, וכדאמר בגיטין (סא, א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.
ומיהו משמע מהכא דדוקא ליתן לו בחצר על דעת שיאכל בחצר, הא במפרש להוציא אסור. והדין נותן, דאפילו עם חשיכה לא התירו ב"ה להשאיל או ליתן לו כלי במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ובהדיא גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח) אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטל ויצא אין זקוק לו. והראב"ד ז"ל אסר אפילו בחצר כל היכא דיכול לאשתמוטי מיניה, ולא משום הוצאה אלא משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותם עליך. והא דקיימא לן (ביצה כא, ב) מזמנין את הגוי בשבת, לאו דספי ליה אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה, אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן.
הא דאמרינן: לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר: איכא מאן דמפרש, דבין לבית שמאי בין לבית הלל אתיא, ובכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון מטה ושלחן וכסא או חלוק, וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר. ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש, הא שכירות יום אסור, וכדתניא במציעא בפרק הזהב (נח, א) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת, הא שכיר חודש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת. ואפילו הכי בערב שבת אסור, דנראה כמשכיר לו לצורך שבת, וכעומד ונוטל ממנו שכר שבת. ודוקא לעכו"ם אבל לישראל מותר אפילו בערב שבת, דלא חשיד למיתן ליה שכר שבת, וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי. ואינו מחוור שאם אתה מתיר להשכיר לישראל משום דלא חשיד ליתן ליה שכר שבת, אפילו לעכו"ם שרי מהאי טעמא גופה דלא חשיד ישראל דשקיל מיניה שכר שבת.
ואיכא מאן דמפרש לה בכלים שעושין בהן מלאכה ומשום שביתת כלים נגעו בה ובית שמאי היא, וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכות. וזה אינו מחוור כלל, דאם כן הוה להו לבעלי הגמרא לפרושי בהדיא דבית שמאי הוא, ולא למיקבעה בגמ' סתם דמשמע דהלכתא היא, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ועוד דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי ואפילו בראשון נמי אסור, וכדתניא לעיל (יח, ב) לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם, וסתמא קתני ואפילו ביום ראשון.
והמחוור שבכולן, דמיירי בכלים שעושין בהן מלאכה ובית הלל היא, ומשום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, ודוקא לעכו"ם, אבל לישראל דלא עביד בהו מלאכה ודאי שרי.
אי נמי טעמא דמילתא משום דנראה כשלוחו של ישראל במלאכה שהוא עושה בהן, ואף על גב דשרו בית הלל בעורות לעבדן בשנתנן לו עם השמש, התם היינו טעמא משום דקצץ [עם] עכו"ם, דכיון דקצץ עכו"ם בדנפשיה קא טרח ואין לישראל שום ריוח במה שהעכו"ם עושה בהן בשבת, אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשיית מלאכתו בשבת ואפילו בהבלעה, דהדבר ידוע שאילו לא היה רשאי העכו"ם לעשות בהן מלאכה בשבת לא היה נותן לו כל כך, והלכך מתהני ביה ישראל ואסיר דמחזי כשלוחו של ישראל, ואפילו הכי דוקא בערב שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר דכולי האי לא אחמור כיון דעכו"ם במלאכתו הוא עוסק, ומאן דחזי נמי סבר לצורך מחר בלחוד הוא דמוגר ליה, הלכך שרי.
אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה: קשיא לי, למה ליה לאדכורי הכא בית שמאי, דהא לבית שמאי ליכא מידי בין קצץ ללא קצץ. ויש לומר משום דבעי לפרושי דלבית הלל בשלא קצץ בכדי שיגיע לחומה שרי, נקט נמי בית שמאי.
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת: פירש ר"ח ז"ל: דוקא בספינה גוששת למטה מעשרה, ומשום איסור תחומין נגעו בה, אבל למעלה מעשרה דליכא משום תחומין שרי. והקשו עליו בתוס', דאם כן כי איבעיא להו בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מג, א) אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, הוה להו לאתויי הא דיש תחומין למעלה מעשרה, ולישני במהלכת ברקק.
והרב אלפסי ז"ל הקשה, דאם כן מאי איריא שלשה אפילו טפי נמי, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא העמידו דבריהם במקום עשה, וכדתנן (פסחים צא, ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ולדידי נמי קשיא, דבהדיא גרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח) אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, וים הגדול למעלה מעשרה הוא. ופירשה רב אלפסי ז"ל, משום עונג שבת, כדאיתא בהלכות. ור"י בעל התוס' ז"ל פירשה, משום שאסור לעבור במים במעבורת ואפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. אי נמי אסור לעבור במעבורת שמא יסייע וקא עביד עובדין דחול. אי נמי דמחזי כמאן דממטי לה לספינה ארבע אמות בכרמלית. ותדע לך, מדגרסינן לקמן בפרק תולין (קלט, ב) חזי מר האי צורבא [מרבנן] דאזיל ונאים במברא, ועבר בהאי גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי, אמר ליה הערמה (מדרבנן) [בדרבנן] היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה, אלמא לכתחילה שלא בהערמה אסור, ובהערמה דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. ומיהו ברביעי שרי דכולי האי לא אחמור רבנן.
והא דגרסינן בירושלמי אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין, לאו למימרא שיהו בית הלל מתירין ואפילו בערב שבת, אלא ברביעי קא מיפלגי, דבית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין ברביעי דהיינו שלשה ימים קודם השבת.
והיכא דהפליגה ספינתו אפילו חוץ לאלפים אמה, מותר להלך בכל הספינה, הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, כדאיתא בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (מב, ב).
ואותן קרונות שמושכין אותן בהמות, אע"פ שנכנס שם קודם ג' ימים לשבת אפילו מתחילת יום ראשון אסור מן הטעם שאסרו לרכוב בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה.
הא דתנן: אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו של בית אבא לתת כלי לבן שלהם לכובס ג' לפני השבת: לא שהלכה כן, אלא להחמיר על עצמן כדברי בית שמאי.
והא דשרו בית הלל לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש, דוקא בקצץ ובקבולת דעכו"ם בדנפשיה קא טרח, הא בשלא קצץ אסור דבמלאכת ישראל קא טרח והוי ליה כשלוחו של ישראל, וכדתניא אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בערב שבת אלא אם כן קצץ, אבל בקצץ ודאי הוא דשרי. והא דגרסינן במסכת מועד קטן פרק מי שהפך (יב, א) אמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר תוך התחום אסור. הני מילי בקבולת מלאכת קרקע דיש לו קול וניכר שהוא של ישראל, אבל בשל כלים מותר.
ודוקא בביתו של עכו"ם, אבל בביתו של ישראל בין כך ובין כך אסור, כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח): תניא אומנין שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכירות אפילו בתוך בתיהם אסור, במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור.
הא דתניא: רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך: לאו למימרא יגמור ממש בידים, דהא לא שרי בית הלל אלא טעינת קורה עם השמש אבל לטעון משחשיכה לא, וכל שכן שלא יסחוט בידים, דאע"ג דמלאכה דאורייתא ליכא כיון שריסקן מבערב מ"מ מדרבנן אסור. וכן פירש רש"י ז"ל, ובהדיא תניא לקמן בפרק תולין (קמ, א) שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אא"כ קצץ לו שכרו נ"ל מה שמתירים ב"ה להיעשות מלאכתו בשכר בשבת לא שיהנה ממנו בשבת כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבשם בו ביום דמשנה שלימה שנינו לקמ בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל אם בשביל ישראל אסור כו' אלמא כל מלאכה שעושה הגוי אסור לא ליהנות ממנו ולא מפליג התם בין בשכר בין בחנם אלא הכל אסור ולא התירו כאן אלא שתעשה מלאכתו בשבת ולא שיהנה ממנו ולא התירו נמי אלא בצנעה שלא יכירו אם מלאכת ישראל אבל כי מכירים כי הוא מלאכת ישראל אסור כדאמרי' בפ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולות בתצוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב פפא ואפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשי' וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתי מדוכתא לדוכתא אסור ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסים לכל שהוא של ישראל כגון בנין וכיוצא בו עיין לקמן מה שכתבתי בפ' שואל אדם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה