קטגוריה:דברים כא ו

<< · מ"ג דברים · כא · ו · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כי תצא למלחמה על אויביך וגו' עד כי תהיין לאיש וגו'. כבר הזכרתי מחכמת סדור סדרי התורה שעשה מפרשת ראה אנכי עד שופטים ושוטרים סדר אחד. הגיד בו משה רבינו עליו השלום איך יתנהג האדם לעבוד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שזכרתי. ועשה סדר אחר משופטים ושוטרים עד פה. להגיד בו ההנהגות הכוללת שהיו בישראל אנושיות ורוחניות כמו שזכרתי. וסדר סדר אחר בדינים הפרטיים שבין האדם לעצמו ובינו לחברו בסדר כי תצא למלחמה. והנה המפרשי' השתדלו לתת טעם וקישור בזכרון המצות אשר בזה הסדר. ואין ספק שבא בטעמים האלה מהחולשה מה שלא יעלם. ועם כל זה אעיר עליהם כפי דברי רבותינו ז"ל בפ' כל כתבי ובברכו' פ"ק וב"ר פרשה כ"ו שדרשו סמוכי' ודברי המפרשים היותר מחוורים אצלי וכפי מה שיראה בקשורם יותר מתישב. והנה במדרש תנחומא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה דכתי' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה. מה כתי' בתריה כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. מה כתי' אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. מה כתי' אחריו כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. מכאן למדו שעבירה גוררת עבירה. מצוה גוררת מצוה. מנין דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש תזכה בה תעשה מעקה. מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים. מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך. מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים לכך נסמכו פרשיות הללו הרי מצוה גוררת מצוה. הנה העירו בזה על קצת ממצות הפרשיות האלה בקשורם. וגם אני אבחר דרכם בקשור מה שאוכל. ומה שלא יעלה בידי אין בזה אשם כי כלם נתנו מרועה אחד. וכלם מתאימות ושכולה אין בהם וסמיכות המצוה בכאן אינו דבר מחוייב כי כל מצוה עומדת בעצמה כמו שכתב ר' אברהם:

וראוי שתדע הרמב"ן חשב שהמצות האלו מיפת תאר והבכורה ובן סורר ומורה והתלוי בהן מצות מחודשות. ואין כן דעתי כי הנה בפרשת כי תשא הזהיר על החתון עם האומות באמרו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן ולכן ראה לבאר פה שכבר נוכל להתחתן בהתר בענין היפת תאר בשיקחנה בשביה. אבל עם התנאים אשר יזכור. וכן בשאר המצות נמצא שנזכרו במה שעבר כמו שהוכיח בכל אחת מהן. וענין המצוה הזאת שאחרי שיצורו על העיר ויקראו אליה לשלום ולא תשלים ויצורו עליה עד רדתה וישללו הנשים והטף אשר בה. אולי יקרה שיראה בשביה אשת יפת תאר בעיניו כמו שפירש ראב"ע ויחשוק בה. וזהו אמרו כי תצא למלחמה על אויביך ואחר המצור נתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו שהוא אמר למעלה רק הנשים והטף וגו' תבוז לך. ויקרה שתראה בשביה אשת יפת תואר. או אפילו שתהיה כעורה תהיה בעיניך יפה. וחשקת בה באהבה נמרצת שהוא המכונה בלשון חשק עד שלא תוכל להפרד מחשבתך ממנה. הנה יהיה גזרת המאמר ולקחת לך לאשה. רוצה לומר שאם יתקפהו יצרו יבלענה בעילה ראשונה בגיותה קודם שתתגייר והוא הנזכר באמרו ולקחת לך לאשה. אבל אחרי הביאה הראשונה ההיא לא תוסיף עוד לגשת אליה עד שתעשה לה שבעה דברים:

א' שאחרי פטירת רתיחת יצרך והבאתה אל תוך ביתך כי בהיותה ברשותך ותחת ידך יתקרר דעתך ולא יהיה חשקך אליה עצום כמו שהיה קודם אותה ביאה הראשונה. וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה בכתובות פרק (קמא דף ד') שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל היא יכולה לישן עמו בחדר:

ב' צוה עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה בהיות יופי האשה גדול השער כדי שלא יחמוד לדלת ראשה. וגם תגדל צפרניה כדי שתתנוול:

ג' שצוה שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר וידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות בגדי אשתו הראשונה וכיוצא בהם:

ד' צוה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים שתהיה תמיד מצויה במקום שהוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה:

חמישית שלא תהיה חשוקתו רק כאחת הנשים הנשואות לבעליהן כדת משה וישראל ויהיה זה כשתתגייר ועל זה אמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה:

ששית והי' אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. הנה ו' הדברים האלה כלם הם דרכים להסיר חשקו מעליה ושלא יקחה לאשה. וגם הדין האחרון הוא מכוון לזה כי כשידע שאם יבא אליה. שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת השפחות יפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביבין עליהם ממונן יותר מהשלמת תאותם לפי שתאותם אל הממון היא הגוברת עליהם. כן ראוי שיפורשו הכתובים האלה כפי דרך חז"ל שאמרו במסכת קדושין פרק קמא (דף כ"א) שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה שנאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. האמנם נמצא לחז"ל בירושלמי דמסכת סנהדרין דעת אחר סותר לזה והוא אמרם שם. ר' יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשום רב ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב. יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים האלו שנזכרו בפרשה שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה. וכפי הדעת הזה ראוי לפרש הכתובים כן. שאין גזרת המאמר ולקחת לך לאשה כדברי המפרשים אבל תהיה הגזרה והבאתה אל תוך ביתך. יאמר כשתצא למלחמה על אויביך ולא תהיה אתה מנצח אבל יתנם ה' אלהיך בידך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל והוא הנותן ביד האויב. הנה עקר מעשיך שתעשה במלחמה הוא השבי והשלל אשר תקח בה וזהו ונתצו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו. על דרך מה שאמר (פ' הברכה) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וכבר יקרה שתראה בשביה אשת יפת תאר וליפיה תחשוק בה. כי דבר הכתוב בהווה שלא יחשוק האדם כי אם ביפיה. ולקחת לך לאשה. רוצה לומר ותקחנה במלחמה לגורלך בכונה ובדעת לקחת אותה לאשה באחרונה. הנה כשיקרה זה הזהר שלא תבא עליה מיד אחרי שתקח אותה כמנהג הפחותים שיבעלו נשותיהם בכל מקום צנוע או מפורסם ולא יחושו על כבודם דבר. אבל תעשה כן תביאה אל תוך ביתך כי כן ראוי שתבעל האשה בבית בעלה לא בשדה ולא בדרכים. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה רוצה לומר שתתקנם ותכין עצמה להתגייר ולטהר ותסר את שמלת שביה מעליה שהם בגדי' רעים ומטונפים כי על כן נקראו שמלת שביה שהשבים אותם יסירו מעליהם הבגדי' הטובים וילבישום בלויי הסחבות שהם בגדי השביה על דרך (ירמיהו מ״ו:י״ט) כלי גולי עשי לך. וגם לא תכריחה להיות שמחה כי בהכרח הוא שתרגיש צער פרידתה מקרוביה ולכן הניחה שתבכה את אביה ואת אמה ירח ימים כדי שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוחה והשקט בחבלם. כמו שזכר הרב המורה בחלק ג' פרק מ"א. ובזמן ההוא לא תכריחנה להניח דתה ולא תבעלה כי אין ראוי לאדם נכבד לקחת את אשתו ולבא עליה בתוך המלחמה מגואלת בתוך הדם בהיות צועקת מרה ומתאבלת על מתיה אבל אחרי טבילתה וטהרתה וחליפת השמלות ובכית הקרובים תתישב דעתה ומתרצה לבעלה ותשתחוה לו כי הוא אדוניה ותתגייר ברצונה או בעל כרחה. ואחר זה כלו תבא אליה ובעלתה ואז תהיה לך לאשה ותתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו והיא גם כן תשמור דיני אשת איש כלם ולא צוה על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר (פ' מטות) אתם ושביכם. והנה נתן לו זמן ירח ימים אולי בתוך הזמן הזה יתחרט ולא יקחנה כי לא יבחר השם יתברך שאיש מבני ישראל ישא אשה מעם נכרי. ואם התיר אותה כאן זה היה מפני המלחמה ולשכך יצר הרע. וגם זאת לא תהיה כי אם אחרי הנצחון ושבית השבי לא קודם המלחמה ובתוכה. כי זה ממה שיכשל העם בה כמו שעשה בענין פעור ולזה אמר והיה אם לא חפצת בה. ונתן הסבה תחת אשר עניתה. ואין הענוי בביאה כי אם בגלוח הראש והטבילה והטהרה שעשתה להנשא אליו. והרמב"ן כתב שאמרו והיה אם לא חפצת בה. הוא אחרי היותה לו לאשה שאם ישאנה יגרשנה כדין אשה יהודית. ואין ספק שהיה ראוי שתהיה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה וגו' נסמכת עם פרשת כי תצור אל עיר ימים רבים כי היא הנמשכת אחריה בטבע הענין האמנם נכנסת ביניהם פרשת כי ימצא חלל לפי שהיה הלמוד מתיחס לשופטי הערים והכהנים הלויים ולסנהדרי גדולה אשר היה ראוי שידבר אחרי פרשיות המלחמה המתיחסות אל המלך כמו שזכרתי. ולפי שבפרש' הזאת כי תצא למלחמה יש דין פרטי מהלוקח יפת תואר ויהיה צריך שיזכור אחריה פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים ופרשת סורר ופרשת תלוי מטעם הסמיכות והקשר שהעירו רז"ל במדרש תנחומא. והיו אלו כלם מצות פרטיות לכן הבדילם בעצמם. וכתב ביניהם פרשת כי ימצא חלל באדמה כדי לסיים הלמודים הכוללים המתיחסים לשופטים ולב"ד הגדול. וחזר לפרשת כי תצא למלחמה במה שהיא מצוה פרטית ומקושרת עם הנמשכות אחריה. והותר בזה הספק הראשון: