קטגוריה:ויקרא יא מ

[לו] אין נבילת בהמה מטמאה. הקשה הרא"ם, מנין למסתר קל וחומר, דהא קל וחומר איכא, מה עוף שאינו מטמא במגע (נידה דף מב:) - מטמא באכילה, בהמה שמטמאה במגע - אינו דין שמטמא באכילה, ואימא "בה" (להלן כב, ח) אתיא שלא יהא נבילות עוף מטמא במשא, ונראה אלי שאין זה קשיא, דמה חזית לומר כך, דאימא "בה" אתא לומר עוף מטמא בבית הבליעה ולא בהמה, דהכי קאמר (שם) "לטמא בה" בה אתה מטמא אבית הבליעה, ולא בבהמה טמאה, ונילף דעוף מטמא במגע מקל וחומר, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, אמרינן "בה" למעוטי שניהם, דהי מינייהו מפקת, וממעטינן שניהם, דאין לאחד הכרע מן השני כלל, ופשוט הוא:

[לז] כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה כו'. דאילו הוא תחב לעצמו - הוא נושא הנבילה, ומטמא בגדים (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, השתא נמי הוא נושא הנבילה בבית הבליעה, בפרק יוצא דופן (נידה דף מב:) קאמר רבא התם דגזירת הכתוב שלא תטמא בבית הבליעה, ואביי פליג התם ארבא, וקאמר טומאת בלועה הוא כאילו נבלע, ולפיכך לא מטמא. ומה שמטמא נבילת עוף טהור בבית הבליעה (להלן כב, ח), אף על גב דטומאה בלועה היא, גזירת הכתוב הוא שתטמא:

[לח] ליתן שיעור לנוגע כו'. תימא, דסוף סוף לא שייך שיכתוב הכתוב שקר, דהא האוכל אין צריך כבוס רק הנושא בלבד, ונראה לי, דודאי קרא כפשטיה אתיא, היינו האוכל מנבלתה יכבס בגדים משום נושא הוא, כי הוא תחבה בעצמו בבית הבליעה, וטמא משום נושא, וקאמר קרא "האוכל", אף על גב דבלא אוכל נמי טמא רק משום נושא, קאמר קרא "והאוכל" משום דבא ללמוד שאין חייב משום נושא אלא כשיעור אכילה, דהיינו כזית. ונוגע ילפינן מדכתיב קרא של "האוכל" אחר טומאת מגע (פסוק לט), ולא כתיב אחר נושא, על כרחך קאי אנוגע, לומר דנוגע גם כן כשיעור אכילה. וכך פירוש הכתוב; "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו" בשביל שתחבה בעצמה ונשאה, "והנושא נבלתה", אף שלא אכלה, יכבס בגדיו. ומה שכתב "האוכל", אף על גב דלא תליא באוכל, ללמוד שזהו שעור לנושא. ומדסמך "האוכל" אחר נוגע, ללמוד שגם נוגע כשיעור אכילה בעינן. אי נמי, מדאמר "והאוכל יכבס בגדיו", אין מחלק בין נוגע ובין אוכל רק שזה נגע וזה נשא, אבל בשיעור הם שוים, ששניהם כשיעור אכילה בעינן, וזה נכון ופשוט:

והשתא יתורצו קושית התוספות בפרק בהמה המקשה (חולין עא. ד"ה מי), דהקשו דמשמע דקרא לא אתיא רק ליתן שיעור לנושא ולנוגע שיעור אכילה, ולא אתיא קרא שאוכל הנבילה ממש, ובפרק בהמה המקשה (שם) משמע דקרא אתיא לאכילת נבילה, דיליף התם דטומאת בלועה אינה מטמאה, מדכתיב "ואוכל מנבלתה יכבס בגדיו", 'מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה', דעדיין הטומאה בלועה בו, וקאמר "וטמא עד הערב", שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה, משמע דקרא אתא לאכילת נבילה, דודאי קרא לא אתיא רק ליתן שיעור לנושא ולנוגע, ומכל מקום פירוש הכתוב "והאוכל מנבלתה" פירוש דהוא אוכל אותה, ואינו טמא רק משום נושא. והא דלא מוקמינן קרא שהכתוב בא ללמוד דטומאת בלועה טהורה, דאם כן לכתוב 'והאוכל מנבלתה טהור', כגון אם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, ויאמר 'טהור', אלא על כרחך קרא אתא למילף טומאה ולא טהרה. ויתורץ נמי קושית התוספות בפרק קמא דיומא מה שהקשו אימא קרא לנושא בלחוד ולא לנוגע, דצריך לומר דקרא אנוגע נמי קאי, מדסמך בתר נוגע. ולנוגע בלבד אי אפשר לאוקמי קרא, דהא כתיב כיבוס בגדים, ובנוגע אין כבוס בגדים (רש"י פסוק כה וכאן). ועוד, דמשמע שאין חילוק בין מגע ובין נושא בעינן השיעור, כדלעיל:

[לט] אף על פי שטבל כו'. הא דפירש זה כאן, ולא כתב זה בכל טומאת מגע ומשא דלעיל (פסוקים כד, כה), מפני שכתיב "יכבס בגדיו וטמא", לכך אין פירושו יטמא מכאן ולהלאה, שהרי "יכבס בגדיו" רוצה לומר שצריך לטבול אף בגדיו, וכל שכן עצמו, ואם כן קרא איירי בטבילה שטבל עצמו, ולא שייך לומר אחריו "יטמא עד הערב", אלא פירושו אף על פי שטבל "יטמא עד הערב":