רבינו בחיי על ויקרא יא

פסוק ב

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם תסתכל בפרשה הזאת ובפרשיות הסמוכות לה תמצאם מסודרות בסדור גדול ובכונה נכונה על סדר ארבע יסודות ממטה למעלה, בשכבר ידעת כי סדור היסודות ממעלה למטה הוא סימן ארמ"ע, אש רוח מים עפר, וכן סדרם שלמה המע"ה בספר משלי בפסוק (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, אבל בפרשיות אלו תמצאם מסודרים ממטה למעלה והסימן עמר"א, כי התחיל מיסוד העפר, זהו שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ובאר בפרשה זו הבהמות והחיות המותרות והאסורות שהן מיסוד העפר, ובפרשה שניה הזכיר יסוד המים, ובאר הדגים המותרים והאסורים ואמר את זה תאכלו מכל אשר במים, ובפרשה שלשית באר בריות הרוח שהן העופות האסורים והמותרים ואמר ואת אלה תשקצו מן העוף, ובפרשה רביעית רמז על יסוד האש שהוא היסוד הרביעי והדק מכולן. ואמרו וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו, הצב שני מינים האחד שמו ערוד והשני שמו סלמנדר"א, ונרמזה סלמנדר"א זו במלת למינהו שהוסיף הכתוב בשבילו, והיא חיה מתילדת באש בתנור שנתחמם שבע שנים רצופים יום ולילה וכל כך גדלה שם שאם תפרד רגע מהאש מיד תמות כדגים שמתים בהפרדם מן המים לפי שהמים גדולן וחיותן כך סלמנדר"א זו עקר חיותה היא האש הגדולה. ועל זה דרשו רז"ל כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה, שבים אלמלי יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלי נכנסו לים מיד מתות, בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר, שבאש אלמלי יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלי נכנסות באש מיד מתות, הוי אומר (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

ויראה לי מטעם שהזכיר מלת אלה בבריות הרוח הוא שאמר ואת אלה תשקצו מן העוף גם בפרשת בריות האש הזכיר ג"כ מלת אלה באמרו אלה הטמאים לכם, לפי שמלת אלה מלה רוחניית ידועה משם אלהים, שהיו"ד והמ"ם כנוי לרבים ועקר מלת אלה, ובא לרמוז כאן כי שתי היסודות שהם האש והרוח הם יסודות דקים, ומרוב דקותם ייחסם הכתוב בשם אלהים בהרבה מקומות באמרו (בראשית א) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, (איוב א) אש אלהים נפלה. ובשתי הפרשיות הראשונות כשהזכיר יסודות העפר והמים שהם יסודות כבדים גופניים לא תמצא בהן מלת אלה כלל. ועוד יש לומר שהזכיר בשתי יסודות הללו לשון אלה כדי לרמוז על עבודה זרה שכתוב בה (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וכבר ידעת כי יש מן האומות שהן עובדין הרוח והאש בהיותם יסודות קלים ומשרתים להם כדי שתחול עליהם רבוי הטובה וההצלחה ויתגבר מזלם לפי דעתם.

ובמדרש זאת החיה אשר תאכלו זהו שאמר הכתוב (חבקוק ג) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, בשעה שבקש הקדוש ב"ה ליתן תורה לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה לישראל במדבר בפרהסיא, לכך כתיב עמד וימודד ארץ, דמם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (ישעיה ס) והגוים חרוב יחרבו, נפשם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, ממונם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (שם ז) ואכלת את כל העמים. רבי שמעון בן יוחאי אומר איללן שנאמר (במדבר יג) לתור את הארץ. ר' אחא אומר הקפיצן לגיהנם שנאמר (ויקרא יא) לנתר בהן על הארץ. רב הונא דצפורי אמר התירן כענין שכתוב (איוב יב) מוסר מלכים פתח, רבי תנחום בר חנילאי אומר התיר להם את האסורין שקצים ורמשים. למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה לו גורן והיה עמו חמור וכלב טען עליהם התבואה, הכלב היה משליך המשוי כי לא נסה, מה עשה בעל הבית התיר מעליו את המשוי, כך הקב"ה כיון שראה את ז' האומות שאין בהן לחלוחית ואינן מקיימין את המצות, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים, אחד יש בו סכנה אמר להן תנו לו כל מה שמבקש לאכול, נכנס לשני אמר להן תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני, לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת, וזה שהתיר לו מקצת ואסר לו מקצת נתרפא, אמרו לו מה זאת, אמר להן זה שראיתי בו סמנים חיים התרתי לו זה ומנעתי ממנו זה, וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו את הכל כך התיר הקב"ה לשבעה אומות שקצים ורמשים וכל העברות לפי שהם מוכנים לגיהנם, אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים, לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

פסוק ד

את הגמל וגו', ואת השפן וגו', ואת הארנבת וגו', ואת החזיר וגו'. לא התירה תורה בהמה וחיה אלא בשני סימנים אלו, והם פרסותיו סדוקות ומעלה גרה. ומה שלא הזכיר הסוס והחמור, כי אין בהם אחד מסימנים הללו, ולכך הוצרך לפרוט ארבעה אלו שיש בכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואעפ"כ הם טמאים, כיון שאין בהם שני הסימנים של הכשר אלא אחד בלבד והתורה לא התירה אלא בשנים. וכשהזכיר הכתוב החזיר אף הכלב בכלל, שהרי הוא כמותו שאינו מעלה גרה אבל פרסותיו סדוקות, וכן הנביא המשילם זה לזה הוא שאמר (ישעיה סו) זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, והזכיר שלשה חיות בלשון זכר ובידוע שהנקבות בכלל האסור, לפי שהנקבה בכלל הזכר. וכן הארנבת אלו כתב הארנב היתה הנקבה בכללו ג"כ כמו השאר, אבל הוצרך הכתוב להזכיר הארנבת בלשון נקבה כדי לרמוז שמין הארנבת הם אנדרוגינוס ויש בהם כלים לזכר ולנקבה והם מולידים ויולדים.

ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהלים קלז) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים. ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער. אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים יד) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם, וכנגד ארבע מלכיות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול. הזכיר תחלה (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלהי האלהים, על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדני האדונים, על מלכות מדי. והזכיר שלשה הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר בפסוק אחרון מן המזמור הודו לאל השמים, כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולן, והזכיר בהודאה זו השמים מפני שבגאולה זו ישמחו השמים ותגל הארץ.

ובמדרש תנחומא למה נמשלה מלכות זו לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו ע"י ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה ג"כ מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו.

ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.

פסוק ט

כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו. טעם הסנפיר והקשקשת, לפי שבעליהם שוכנים לעולם בעליוני המים ובצלוליהם ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואסיפת הקור לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי ליחה קרה קרובה להמית והיא ממיתה בקצת המימות באגמים המעופשים, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

פסוק יא

מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. אחר שאסרם באכילה בא לבאר ואת נבלתם תשקצו לומר שאסור לסחור בהן, זהו ואת נבלתם תשקצו, שכך דרשו רז"ל דגים טמאים לא יעשה בהן סחורה, שנאמר ואת נבלתם תשקצו. והנה הם שמונה דברים שאסור לסחור בהן, ארבעה למעלתן וחשיבותן, וארבעה לפחיתותן. ארבעה למעלתן הוא שאמרו רז"ל אין משתכרין בשל הקדש, לפי שההקדש הוא להקב"ה והקב"ה אין לו צורך בריוח והרחבת ממון, כי הכל שלו, שנאמר (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וגזבר ההקדש אינו רשאי לסחור בו ולא להרויח בו אלא שיהיה מוצנע ברשותו לבדק הבית, וזה בהקדש סתם. אבל הקדש תנאי כגון המקדיש ממון על תנאי שילוו אותו וירויחו בו הרי זו מותר. ולכך נהגו בכל הקהלות שהממונים על ממון ההקדש מלוים אותו ומרויחים בו, שעל תנאי זה הקדישו הבעלים, אבל בהקדש סתם אסור ליגע בו ואין להרויח בו כלל, ועליו אמרו אין משתכרין בשל הקדש, ולא בשל צדקה, לפי שהממונה על הצדקה אסור שיסחור במעות של צדקה ולהוציאן מרשותו כלל כי לפעמים יבא שבוי ויצטרך לפדותו ולא יהיו בידו מעות מזומנים, או יצטרך לזון את העניים ואין בידו וימותו ברעב, או יצטרך לכסות את הערומים, ואין זה ריוח אלא הפסד גדול. וגם אין לסחור בבכור ומעשר שנפל בהם מום ואי אפשר לשוחטן במקדש אלא שיאכלם, כענין שכתוב (דברים טו) בשעריך תאכלנו, אבל לא שיסחור בהן, וגם פירות שביעית אסור לסחור בהן שכך דרשו רז"ל לאכלה ולא לסחורה.
והארבעה לפחיתותן, ואלו הן, בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים אם ישנן ברשותו מותר למכרן, שכן אמר הכתוב (שם יד) או מכור לנכרי, לומר שהתיר לך הכתוב למכור בהמה שהיתה כשרה וכונתך לאכול אותה לולא סבת המקרה שקרה בה, אבל אין הכתוב מתיר בה שתוכל לסחור בהן כשאר הבהמות הכשרות והטהורות. ושקצים דגים טמאים, הוא שכתוב כאן ואת נבלתם תשקצו, ולכך הוסיף זה להיות האסור בו שוה בין מת בין חי.

פסוק יג

ואת אלה תשקצו מן העוף. כלומר מן העוף הטהור, ולמדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, כאדם האומר לחברו ברור לך זה מתוך זה, שהדעת נותנת שאותו מין שהוא בורר מתוכו מרובה הוא מן הנברר, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כ) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים, ולכך פרט לך הכתוב בטמאים ללמדך דרך קצרה. וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו. והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן.
ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם. ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו.

פסוק יט

הדוכיפת זה תרנגול הבר שהודו כפול וכרבלתו כפולה, והוא הביא שמיר למקדש. וכן אמרו בגיטין פרק מי שאחזו במעשה של אשמדאי, אמר ליה לדידי לא אמסר לי שמירא, לשרא דימא אמסר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולתא ברא דמהימן ליה אשבועתא, ומאי עביד ביה, ממטי ליה לטורא דלית ביה ישוב ומנח ליה אשינא דטורא ופקעי טורא, ומנקיט ומייתי בזרוני דאילני ושדי התם וקדחי, והיינו דמתרגמינן נגר טורא.

פסוק ל

והחומט והתנשמת. הזכיר שמונה שרצים ואמר בהם אלה הטמאים לכם, והנחש אינו בכללם. ויש לתמוה בזה כי ראוי היה בודאי שיהיה הנחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניסו הכתוב בכלל השרצים הטמאים.

אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא. ומזה הזכיר כל הולך על גחון שהוא הנחש, והולך על ארבע שהוא עקרב, ומרבה רגלים והוא ששמו נדל, מפני שהן בריות מזיקות לבני אדם בארס שלהם ויש בהם מחליאות ויש בהם ממיתות, והזכיר בהם לא תאכלום כי שקץ הם, לא אסר כי אם האכילה אבל טהר את המגע, משא"כ בשמונה שרצים שאין להם ארס כלל.

פסוק לח

וכי יותן מים על זרע וגו'. מכאן דרשו רז"ל שהמים מכשירים לקבל טומאה, וכיון שנפל על הפירות מים לעולם הרי הם מוכשרים לקבל טומאה אע"פ שהפירות יבשין. וטעם הדבר שהליחות הוא מדביק לכלוך הטומאה ואם אנו גוזרים טומאה על הלחים ולא על היבשים נתת דבריך לשעורין, ואין ראוי שנגזור טומאה לחצאין, לפיכך גזרה תורה טומאה על הפירות אע"פ שהם יבשים עכשיו כיון שהיו לחים.

פסוק לט

וכי ימות מן הבהמה. היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וכי ימות מן הבהמה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה. ודרשו רז"ל הנוגע בנבלתה, והאוכל מנבלתה, להוציא הקרנים והטלפים והעור והשער והעצמות. וכן מצינו בישראל שהביאו כמה כלים של עור ממחנה מדין והכתוב הכשירם בהזאת מי נדה, ואלו היה עור נבלה מטמא כבשר נבלה עצמה לא היה מספיק להם שום הכשר שהרי נבלה אין לה הכשר. וכן מצינו בשלמה ע"ה שעשה כסא של עצמות, הוא שכתוב (מלכים א י) ויעש המלך כסא שן גדול, והוא עצם הפיל.

פסוק מ

והאכל מנבלתה. בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא במגע, ובהמה מטמאה במגע, ועוף טהור אינו מטמא במגע, אבל מטמא בגדים בבית הבליעה, כלומר בגדיו מקבלין טומאה בשעה שבולעו. ולפי זה כשאמר מן הבהמה יכלול גם העוף ואין צריך לומר חיה, שכבר נתבאר כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.

ואל תתמה בקבלת רז"ל שדרשו בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר ושהבינו עוף בכלל בהמה, שהרי מצינו (ויקרא כד) ומכה בהמה ישלמנה ובודאי גם העוף בכלל, כי כן השכל מחייב לכל מי שמזיק דבר שיתן תשלומין, אבל דרך הפסוקים לדבר ולפרוט במה שהוא יותר מצוי, וכן כתוב (דברים ה) ושורך וחמורך וכל בהמתך, ובודאי גם העוף בכלל שאסרו לו להפריח יונים שלו בשבת, גם בענין הפקדון מצינו כתוב (שמות כב) וכל בהמה לשמור.

פסוק מא

וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. אלו המתילדים בפירות, והם התולעים שבתמרים וגרוגרות וזיזין שבעדשים ושבפולין ושאר הפירות. והזכיר אח"כ לכל השרץ השורץ על הארץ, והם המתילדים מזכר ונקבה, וזהו לשון השורץ מלשון (בראשית ט) שרצו בארץ ורבו בה (שמות א) פרו וישרצו, והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש ושלשול ועקרב וחפושית ונדל. וכן דרשו רז"ל כל הולך על גחון זה נחש, כל לרבות שלשול קטן, הולך על ארבע זה עקרב, כל לרבות חפושית והדומה לחפושית, מרבה רגלים זה נדל שיש לה רגלים רבים, כל לרבות דומה לדומה. והזכיר אחר כך בכל השרץ השורץ על הארץ והם המתילדים מהעפוש.

פסוק מג

בכל השרץ השורץ. לא אמר על הארץ כמו בראשונים, שאלו אמר כן היה במשמע שלא יהיה משקץ נפשו כי אם בשרץ הארץ דוקא, ודבר ידוע כי עכבר שני מינין אחד ביבשה ואחד בים, וכן בשאר השרצים שלא ידענו, ועל כן אמר בכל השרץ השורץ, כלומר אפילו בשרץ הים, כי האוכלו הוא משקץ נפשו ומטמא עצמו, ולכך הזהיר שלא ישקץ נפשו ולא יטמא בהם. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו. ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא, וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי. והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו, כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים. ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני.

פסוק מד

והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות, וידוע כי התאוה חזקה בטבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם, ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים, האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות, ומפני זה נצטוינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה. וזהו שאמרו רז"ל בספרי, והתקדשתם זו קדושת מצוה, ואחר כך והייתם קדושים. והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם.

ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים, והתקדשתם והייתם קדושים כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. והענין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש, כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר, ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי כענין שכתוב (משלי כא) שומר פיו ולשונו וגו', זה כתב הרמב"ן ז"ל. וכן מצינו שלמה ע"ה שהזהיר על הדבור האסור הוא שאמר (שם טו) לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, וסמיך ליה בכל מקום עיני ה' צופות וגו', באר כי השגחת ה' בכל מקום, והוא משלם גמול על האולת ועל הדבור הנמאס, והוא שאמר הנביא (ישעיה ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכל פה דובר נבלה, הזכיר הבחורים לפי שדרכם בכך, ודרשו רבותינו ז"ל כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר (משלי כב) שוחה עמוקה פי זרה זעום ה' יפל שם. וכן מצינו יחזקאל הנביא שהתנבא עונש ופורענות על הדבור שאינו ראוי והודיענו שהקב"ה משגיח על זה, והוא שאמר בפורענות הרשעים (יחזקאל לה) יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה, יגיד הכתוב כי הוא יתעלה היה שם משגיח על הדבור לשלם גמול, והזכיר בו עוד לשון וה' שהכוונה בכל מקום הוא ובית דינו.

ודעת רז"ל במדרשם בכתוב הזה שהוא אזהרה לאדם שיהיה נקי בגופו ובידיו, כי כל זה בגדר הפרישות, הוא שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה. והכוונה בזה שצריך האדם בעת המאכל והמשתה שהוא סבה להשכיח העקר, שיתקדש בשלש קדושות, השתים לטהרת הגוף והשלישית לעורר כח הנפש בריח טוב, אז תהיה ראויה לברך הש"י, וכן הוא אומר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.