חולין עא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ובלשון הזה אמר לי חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל חיה בכלל בהמה מנלן דכתיב (דברים יד, ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד חיה בכלל בהמה בהמה בכלל חיה מנלן דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה הא כיצד בהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמרה כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה דתנן המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי הוא דאתא:
מתני' האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד:
גמ' אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב (ויקרא יא, מ) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור ודלמא שאני התם דלא חזיא לגר הניחא לרבי יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה לגר וטומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר הוא נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מיחזיא חזיא ליה אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן קל וחומר ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע מציל על טהרה שבתוכו מלטמא
רש"י
[עריכה]בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן: אקרא אני חיה - לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה:
נאמר כאן בהמה טמאה - ונאמר בטמא . שאכל את הקדש בפרשת (אמור אל הכהנים) ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה:
מה להלן בטומאת קדש - כלומר בטמא שאכל את הקדש:
אף - קרבן עולה ויורד דכתיב או נפש אשר תגע וגו' ומשמע דבנגיעת טומאה מחייב ליה קרבן עולה ויורד דילפינן בהא גזירה שוה דלא מיחייב עד דאכיל קדש או יכנס למקדש ולהא מילתא איצטריך לן בהמה טמאה בכלל חיה דאי לאו דקים לן מזאת החיה דבהמה בכלל חיה לא הוה מייתר לן האי בהמה טמאה לג"ש דלא הוי מצי למימר אקרא אני חיה:
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה - דגבי חיה כתיבא (בראשית ב) יצירה ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ונפקא מינה למפלת מין בהמה חיה ועוף דקאמר ר"מ תורת ולד עליהן ואמן יושבת עליהן ימי טומאה וימי טהרה ואמרינן בהמפלת (נדה כב:) מ"ט דר"מ הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם והוא הדין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה נמי להאי מילתא איצטריכא אלא כבר פריש בה מלתא אחריתי לכדרבי וחדא מינייהו נקט ובכל כללי דברייתא פריש חדא מילתא:
תשב לזכר - שבעת ימי טומאה ול"ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהן טהורין:
ותשב לנקבה - שבועים טמאים וס"ו טוהר:
אינו ידוע - אם זכר אם נקבה הטל עליה חומר שניהם ותשב לזכר ולנקבה שבועים טומאת לידת נקבה ואפילו אינה רואה בהן שמא נקבה ילדה ובלא ראייה איכא שבועים טומאת לידה וימי טוהר אין לה אלא עד ארבעים יום מתחלת לידתן כדין זכר שמא זכר הוא:
ה"ג לרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא - ואמתניתין קאי ולרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי הא קרא דר"נ דילפינן מיניה ואיזה זה עובר שבטמאה טמא למה לי:
לכדרבי הוא דאתא - חיה טמאה לגופיה ובהמה טמאה לג"ש ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב נמי בחיה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה - אחרים דמפרש בה קרא בהדיא כדלקמן:
כך טהרה בלועה אינה מיטמאה - כגון בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מיטמאה כדיליף בקל וחומר:
מי לא עסקינן - אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא והא ליכא למימר דטעמיה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דא"כ תטמאנו במשא דאמרינן ביוצא דופן (נדה דף מב:) נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא אלא לאו ש"מ בליעה מעכבתה מלטמא:
דלא חזיא לגר - וכתיב (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה:
הניחא - דמצית למילף טעמך מהכא:
לרבי יוחנן דאמר - במסכת בכורות (דף כג.):
אחת זו ואחת זו - בין לטמא אדם ובין לטמא אוכלים היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת כלבים וקרא (לאתויי) [למעוטי] היכא דהסריחה מחיים הוא דאתא אבל היכא דנראית לגר בשעת מיתה (והלכה) [וחלה] עלה שם נבלה לא פקע מינה שם נבלה עד לכלב והכא קא מטהר ליה בהערב שמש:
שפיר - מצית למילף דטעמא משום בליעה הוא:
אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה - לטמא אדם היא קרויה נבלה כל זמן שראויה לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבלה עליה להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא:
עד לכלב - דלא גריעא ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין האי דמטהר ליה קרא משום דלא חזיא לגר הוא ולא מטמיא אדם:
שלא בפניו מיחזא חזיא ליה - אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שלא ידע שבלעה:
טהרה בלועה - דאינה מקבלת טומאה מנלן: מה כלי חרס [המוקף] צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא. שאם היה כזית המת בתוכו אין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל:
דאמר מר טומאה רצוצה - בקרקע שאין לה אהל טפח:
בוקעת ועולה - ומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף כה.):
תוספות
[עריכה]ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא. כן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה:
והאשה טהורה עד שיצא. כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות (פ"ז מ"ד) ומייתי לה בהלוקח בהמה (בכורות כב.) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ"ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם:
מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור. וא"ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:) נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ד (עריכה)
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לסימנין. כלומר בחיה נאמר סימנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו' ובהמה בכלל חיה:
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה להרבעה. כלומר בהרבעה כתיב בהמה ולא כתיב חיה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וחיה בכלל בהמה:
דתניא רבי אומר אקרא אני חיה. כלומר ולא צריך למיכתב או בנבלת בהמה טמאה ליכתוב בנבלת חיה טמאה ואני יודע דבהמה בכלל חיה:
בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה בויקרא ונאמר להלן בהמה טמאה בצו את אהרן או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' מה להלן בטומאת הקדש הכתוב מדבר אף כאן בטומאת הקדש הכתוב מדבר דאי נגע בין בנבלת בהמה טמאה בין בנבלת חיה טמאה ונגע בקדשים חייב קרבן:
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה כלומר[3] בריה הוא דכתיב והיא מפלת בין מין בהמה בין מין חיה אם זכר תשב לזכר וכו':
הניחא לר' מאיר. דאמר המפלת מין בהמה חיה ועוף טמאה מיבעי ליה להאי קרא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ליצירה:
אלא לרבנן דאמרי כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ואינה טמאה[4] האי קרא דמקיש נבלת חיה טמאה לנבלת בהמה טמאה למה לי:
כוליה לכדרבי הוא דאתא. כלומר האי קרא בנבלת חיה טמאה לרבנן לא מיבעי להו ליצירה לא איתקש חיה טמאה לבהמה טמאה אלא לכדרבי לצורך קדשים:
ופשטה החיה את ידה בתוך מעיה. פשטה ידה דרך בית הרחם:
אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. כלומר דחזינן הכא לענין חיה שהולד שהוא בלוע במעי אמו אינו מטמא את האשה:
כך טהרה בלועה אינה מטמאה. שאם אדם טהור בלע טבעת טהורה ואח"כ נטמא האדם הטבעת שבמעיו אינו טמא כדבעינן למימר לקמן:
מי לא עסיק' דאכל סמוך לשקיעת החמה. כלומר שלא נתעכל הטומאה וקאמר רחמנא דלערב טהור ולא מטמא ליה לאדם דטומאה בלועה היא:
ודילמא שני התם דלא חזיא לגר. כלומר לפיכך אינה מטמאה אדם ולא מטעם טומאה בלועה:
ומנא לן דאי לא חזיא לגר לא מטמאה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה ראויה לגר חשובה נבלה שאינה ראויה לגר לא חשובה נבלה:
הניחא לר' יוחנן דאמר אחת כו'. כלומר אחת טומאה חמורה אחת טומאה קלה עד לכלב דאי ראויה לכלב מטמאה אפי' אדם וכלים שפיר כלומר מפקינן ודאי טומאה בלועה דלא מטמאה מהכא מהאוכל את נבלתה (דאי) [דודאי] ראויה לכלב ואי לא אמרינן טומאה בלועה לא מטמאה היתה מטמאה לאדם דהא ראויה לכלב:
נהי דלא חזיא בפניו כו':
כלומר בפניו של גר דאי הגר רואה שהוא בלעה והקיאה לא הוה אכיל ליה אבל אי הקיאה שלא בפניו והוא לא ידע שאדם בלעו הוה אכיל ליה:
שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא. כלומר (האי) [דאי הוה] שרץ בתוך כלי חרש אע"ג שמוקף צמיד פתיל מטמא טהרות שעל גביו דאמרינן טומאה בוקעת ועולה מציל על טהרות שבתוכו מלטמא דאי מוקף צמיד פתיל כל טהרות שבתוכו טהורה אע"ג דהוא באהל המת:
ל"ג בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה שלא מצינו טרפה מפורשת בחיה יותר מבהמה ואע"פ שכתוב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והיינו טרפה (סתם) [התם חיה] ובהמה במשמע.
וי"א דמ"מ קרא מפשטי' לא נפיק, וחיה כתי' ומונה והולך הוא למקומות שזו במשמע זו אע"פ שלא הוצרכ' ללמוד ממנה ונכון הוא לקיים גי' הספרים.
הניחא למ"ד אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י ז"ל וקרא דכתיב דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא אבל נראית לגר בשעת מיתה וחלה עליה שם נבלה לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב. והכי איתא בגמרא בפ' הלוקח בהמה ור' יוחנן ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ואיכא דק"ל דגרסינן בפ"ב דע"ג א"ר כהנא ש"מ מדר' יוחנן נותן טעם לפגם מותר והוינן בה ומי איכא למ"ד אסור אין ר"מ דתניא אחד נותן טעם לפגם וא' נותן טעם לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר טעם לפגם מותר מ"ט דר"ש דכתיב לגר אשר בשערך נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא ור"ש סרוחה דמעיקרה לא צריכה דהא עפרא בעלמא הוא והא ר' יוחנן כיון דס"ל [נו"ט לפגם מותר ע"כ דס"ל] כר"ש דדריש נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וי"ל דגמרא הוא דפריש בבכורות כדמצריך ליה לההיא אבל למ"ד משמיה דר' יוחנן נ"ט לפגם מותר מתרץ לה הכי דסבר ר' יוחנן שלא נתמעטה נבלה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור דגבי איסור כתי' גר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרי.
טומאה חמורה. פירש"י ז"ל נבלה לטמא אדם קלה לטמא אוכלין ומשקין ואינה מטמא אדם. ולא דייק משום דגרסינן בפ' הלוקח בהמה גבי בהמה שהפילה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוינן בה נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהא ליטמא ומשני משום דהויא לה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא וכו' ואם כפירש"י ז"ל היכי ניחא ליה דהא מדקתני אינה מטמאה טשמע דאפי' אוכלין ומשקין נמי לא מטמא.
ושם פי' רש"י ז"ל, טומאה חמורה משא שהוא מטמא בגדים טומאה קלה מגע ומיהו הא נמי (ל"ג) [ל"נ] דבר"פ דם חטאת בכריתות משמע דטומאה חמורה אדם וטומאה קלה אוכלים ומשקין דאמרינן התם אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה וכולה שמעתא דהתם קושיא לב' לשונות של רש"י ז"ל ומשם פי' אחרים דטומאה חמורה היינו נבלה שמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמא' כלל וטומאה קלה היינו אוכלין שמשנפסלה שוב אין מקבלין טומאה כלל אבל אינם נפסלין עד שיפסלו מאוכל הכלב כדתניא בפסחים (דף מ"ה ע"א) הפת שעפשה ונפסל מלאכול אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלו מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ולא סבירא לן כר' נתן, וכן פר"ח ז"ל.
וכן עיקר דמש"ה פליג בהו בר פדא ואמר נבלה לגר ואוכלין עד לכלב אבל להני תרי קמאי לא מחוור טעמי' מאי שנא מגע ממשא ומ"ש אדם מאוכלין אם נתמעטה נבלה זו מלטמא ודאי מכל טומאה שלה נתמעטה.
כך מצאתי שמועה זו בתוס' רבותי' הצרפתים ז"ל ויפה כיוונו בפלפולן חוץ ממה שהקשו מבכורות שאין קושיא משם ללשון של רש"י ז"ל משום שחררת דם כיון דלא מטמא במגע כלל דין הוא שלא תטמא במשא כלום דאדם לא מטמא במשא כיון דלא חזיא לגר וטומאה קלה לטמא אוכלין אין מטמא לפי שאין משא לאוכלין וכך מפורש במשנה במ' זבים וכך נמי שנויה בת"כ שאין כלים ואוכלין מטמאין במשא שאין נושאין את הנבלה ואין משא אלא לאדם ולפי' כתבתי זה להתלמד בה.
הא דאמרינן שלא בפניו מחזא חזיא. פירש"י ז"ל בחתיכה קטנה שאינו ניכר בה ודאמרי' במ' כתובות ה) לא צריכה דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דקים ליה בדרבה מניה משום דא"נ אהדריה מימאסה ולא חזי' לבעלים וכדפירש"י ז"ל התם בחתיכה גדולה (שנאסרת אליו) [שנמאסת אפי'] שלא בפניו דהא תלמוד שאינו יכול להחזירה אלא ע"י הדחק. ולי נר' התם לפוטרו בכדי שיעור פחת דמיה אבל לגמרי אי אפשר שהרי היתה ראויה לכלב.
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה. כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.
הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י? דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.
אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב. פירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.
אמר רבה כשם שטומאה בלוע' אינה מטמאה כך טהרה בלו' אינה מטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב האוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' טהרה בלועה מנלן ק"ו מכלי חרס אמר רבה תרוייהו תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה וכו' טהרה בלועה דתנן בלע טבעת טהורה ומשני כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל ה"א טעמא לאו משום בלועה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במס' נדה מידיו לא שטף במים וגבי טבעות ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאטו אם נכנס אדם לאוהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורין דאע"ג דבית הסתרים לאו מקבל טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באוהל המת דהרי טיט לאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסה לאוהל המת טמאים ופירשו בתוס' דטעמא דמתני' משום בלועה הוא ומ"מ אשמועינן רבה בשני טבעות דאי ממתני ה"א דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו לא מטמא' לטהרות שבחוץ אבל טהר הבלועה עמה מטמאה וכן הא דטהרה הבלוע לא מטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשני טבעות מאי כשם יש לומר דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולע אעפ"י שנוגע בו כך אינה מטמא' טהרה שאצלם וא"ת והא רבה טהרה בלועה דאינ' מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה והא לא דמיא לב' טבעות דמונחין זו בצד זו ותירצו דרבה כולה מלתא דרש מן האוכל את נבלתה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעי' ואסור לטמאה ואין לך שתי טבעות גדול מזה וקשה קצת דהא רבה מיקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה ולשיטת רבותינו בעלי התוס' לא הוי ליה לאתויי כלל ק"ו דצמיד פתיל כיון דכולא מילתא מקרא דהאוכל מנבלתם נפקא ומתרץ רבי' הגדול ז"ל דרבה לאו מתורת ק"ו אמר כן אלא סברא דנפשי' הוא דקאמר שאין לחלק בין זו לזה ומעיקרא גמרא הוא דפרש' כך למאי דס"ד לטהרה וטומאה שחוצה לה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כלומר דיצירה בחיה הוא דכתיב ואמרינן דגם בהמה בכלל וכדתנן דהמפלת בין מין בהמה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - לכאורה אינו מובן דלפי גירסת רבינו והיא גירסת התוס' דגרסי אלא לרבנן מאי איכא למימר לא קאי הקושיא אלא על הכלל וכמש"כ התוס' וצ"ע.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כלומר דיצירה בחיה הוא דכתיב ואמרינן דגם בהמה בכלל וכדתנן דהמפלת בין מין בהמה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - לכאורה אינו מובן דלפי גירסת רבינו והיא גירסת התוס' דגרסי אלא לרבנן מאי איכא למימר לא קאי הקושיא אלא על הכלל וכמש"כ התוס' וצ"ע.