רי"ף על הש"ס/חולין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


(דף סח.)

(כד א) בהמה שהיא מקשה לילד והוציא העובר את ידו לחוץ והחזירה מותר הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל כל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא אמר קרא שמות כב נובשר בשדה טרפה וגו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

עולא אמר רבי יוחנן אבר עצמו מותר ואותבינן עליה דרבי יוחנן וסליקא בתיובתא הילכך הילכתא כרב:

במערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי בינייהו איכא בינייהו (כד ב) למיסר מיעוט איברים שבפנים פירוש רב סבר יש לידה לאיברים כיון שיצא רוב האבר רואין אותו כאילו יצא כולו והאבר כולו אסור בין היוצא לחוץ ובין הנשאר בפנים ור' יוחנן סבר אין לידה לאיברים אלא היוצא בלבד הוא שאסור ושבפנים מותר והא מילתא לא איתותב בה רבי יוחנן הילכך הילכתא כוותיה דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן והא דתנא בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה הוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור ושבפנים טהור ומותר לאו אאבר גופיה קיימא אלא אמקום חתך קיימא שאם הוציא העובר ידו (וחתכה) ואח"כ שחט את אמו האבר היוצא אסור ומקום החתך מותר ואם שחט אמו ואח"כ (חתכה) האבר היוצא ומקום החתך אסור ושאר העובר מותר ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורים אמר רבי יוחנן (דברים יב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי שמות כב ובשר בשדה טרפה וגו' זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה:

חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה:

מנא לן דכתיב (דברים יד) וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה לרבות את הולד ואם חותך ממנה אבר שיהא מותר באכילה:

אמר ר' יוחנן השוחט בהמה ונמצאת בה דמות של יונה אסורה באכילה מאי טעמא בעינא פרסות וליכא אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר הא תנא דבי רבי ישמעאל בר"ש בן יוחאי (אומר) פרסה בבהמה תאכלו:

(כה א) גרסי' בנדה (דף כד.) בפ' המפלת חתיכה איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות רב אמר באשה אינו ולד בבהמה אסורה באכילה ושמואל אמר בבהמה מותרת באכילה ובאשה ולד במאי קא מיפלגי בדרב חנן בר רבא קא מיפלגי דאמר רב (בגמ' איתא בר אבא) חנן בר רבא השסועה בריה שיש לה שני גבין ושני שדרות רב סבר בריה בעלמא ליכא ומחייא לא חיי מכי נפיק לאויר העולם וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו אגמריה ושמואל אמר בריה בעלמא איכא ומחייא חיי וכי אגמריה רחמנא למשה (לכשיצא לאויר העולם כן נמצא באלפסי ראשונים) אגמריה אבל במעי אמן שרי מאי טעמא כל שבבהמה תאכלו בנדה (דף כד:) איתא ר' ירמיה בר אבא רב ירמיה סבר למיעבד עובדא כותיה דשמואל א"ל רב (בגמ' איתא א"ל רב הונא) נחמן מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טוהר אלא עביד כרב דקיימא לן הילכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא:

מתני' מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה.

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו ((ד"ת מ"ז) ואין בו משום אותו ואת בנו):

גמ' וקי"ל כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר באכילה אבל דמו אסור ואם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואצ"ל דמו דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקי"ל כר' יהודה ולענין דמו איתמר אמר רבי שמעון בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר נמי בדמו ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקי"ל כר' יוחנן.

א"ר אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מותר ולדברי המתיר אסור ורבא אמר אף לדברי המתיר מותר מ"ט ד' סימנין אית ליה להאי כל תרי מינייהו מכשרי להו וקי"ל כרבא דבתרא הוא:

(כה ב) מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם אין רוב הבשר קיים אין שחיטתו מטהרתו:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב ((ד"ת מ"ז) רבי חייא אומר) למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר:

וכן שניטל צומת הגידין (כו א) אלו הן צומת הגידין אמר רבא (בגמ' איתא רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי כו') בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא היכא דפרעי טבחי ועד כמה אמר להו ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ממקום שהגידין צומתין ועד מקום שמתפשטין וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא.

בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין. אשוני הוו צומת הגידין. רכיכי לא הוו צומת הגידין. אלימי הוו צומת הגידין. קטיני לא הוו צומת הגידין. חיוראי הוו צומת הגידין לא חיוראי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוו חיוראי (לשון הרי"ף) ולית הלכתא כמר בר רב אשי לא בחיורי ולא במיפך שבועה.

חיורי הא דאמרן מיפך שבועה מאי היא (שבועות מא.) דאמר מדאורייתא לא מפכינן שבועה מר בר רב אשי אמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וסימניך הפך לבן:

אמימר משמיה דרב זביד אמר תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא הא אזדא רוב בנין איפסקו קטיני הא אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסקו קטיני הא איכא רוב בנין והלכתא כוותיה:

בעופא שיתסר הוו ואי פסיק חד מינייהו טרפה אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרבא ואייתי לקמיה עופא ובדק ואשכח חמיסר הוה חד מינייהו שניא מחבריה נפציה ואשכחיה תרי.

אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובן מאי רובן רוב כל אחד ואחד מהן כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע ליה (כו ב) (בגמ' איתא לרבנאי) לרבינא דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל כשר:

נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו:

אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור.

למטה מארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו האבר אסור ובהמה מותרת ושמואל אמר בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת והילכתא כותיה דרב.

ושמואל נמי הדר ביה לגבי רב:

ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור וכמה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב היקפו אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב היקפו:

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטתא מיניה ועור ובשר חופין את רובו אתא לקמיה דרבא אמר מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה:

מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש יפה תאכלנה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשים תקבר אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי:

(כז א) גמ' תנו רבנן כל בהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אותה ולא שיצאת מקצתה:

ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי (עי' ספ"ו דשבת) דתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה וסוקרו בסיקרא כי היכי דליבעי עליה אינשי רחמי כדתניא (ויקרא יג) וטמא טמא יקרא צריך להודיעו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים אמר רבינא כמאן תלינן קיבורא בדיקלא כי האי תנא:

הדרן עלך בהמה המקשה