ביאור:משנה מקואות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מקואות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת מקואות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק מבוסס על ההלכה ששלושה לוגים מים שאובים פוסלים את המקוה (ראו עדיות א, ג,) ודן בהגדרת השאיבה ובכשרות הטבילה במקרי גבול.

פסילת הטבילה במים שאובים[עריכה]

חטיבה I: ספק טבילה[עריכה]

(א) טָמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל,

שלוש דוגמאות לספק, שנשאר בחזקת טמא.

אֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה;

שְׁנֵי מִקְווֹת, אֶחָד יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה,

טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל,
סְפֵקוֹ - טָמֵא.


(ב) מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר - כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנֶּעֱשׁוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ,

למרות שספק טומאה ברשות הרבים – טהור (ראו טהרות ד, יא,) – כאן מדובר בטמא ודאי בטומאה חמורה, ואין ספק טבילה מטהרת אותו.

ההנחה היא שגדלו של המקוה לא השתנה; וראו מחלוקת בעניין זה בין ר' עקיבא לר' טרפון, בתוספתא א, ח, ואת ההכרעה כר' עקיבא.

אם הטומאה היתה קלה – לדעת ת"ק גם ספק טבילה מטהרת אותה. לדעת ר' יוסי ספק טבילה מטהרת רק ספק טומאה קלה. והשוו לדברי ר' מאיר בנידה ט, ה.

אחד הטמאים בטומאה קלה הוא אדם טהור שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגים מים שאובים, או שטבל בפחות מ40 סאה. הטומאה שלו היא מגזירת חכמים, וראו לקמן ג, ד. וראו תוספתא ג, ו, שם חולקים ר' ישמעאל ורבי על הגזירה הזאת.

בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טְמֵאוֹת.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּטֻמְאָה חֲמוּרָה,
אֲבָל בְּטֻמְאָה קַלָּה: אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין,
אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלֹשָׁה לָגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְיָרַד לִטְבּוֹל,
סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל,
אֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ,
שְׁנֵי מִקְווֹת, אֶחָד יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ,
טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל - סְפֵקוֹ טָהוֹר.
רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא,
שֶׁרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְחֶזְקַת טֻמְאָה,
לְעוֹלָם הוּא בְטֻמְאָתוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁטָּהַר.
אֲבָל סְפֵקוֹ לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא - טָהוֹר.


(ג) "סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין" שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִין: (טהרות ד, ז.)

אם במקווה יש פחות מ40 סאה מים, ונוספו לו 3 לוגין מים שאובים והשלימו אותו ל40 סאה – פסלו את המקוה, וראו עדיות א, ג. אם יש ספק כמה היה במקווה מראש, או האם נשפכו בכלל מים שאובים לתוכו – זה "ספק מים שאובים שטיהרו חכמים", וראו גם תוספתא ב, א. אבל אם בודאי המקוה אינו כשר, כמו במקרה המתואר האחרון – הוא פסול.

והשוו נידה ט, ה, לגבי מצב שאין במי לתלות.

סָפֵק נָפְלוּ, סָפֵק לֹא נָפְלוּ,
וַאֲפִלּוּ נָפְלוּ, סָפֵק יֶשׁ בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה, סָפֵק שֶׁאֵין בָּהֶם,
שְׁנֵי מִקְווֹת, אֶחָד יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ,
נָפַל לְאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל,
סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בְמָה יִתְלֶה.
הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִין מֵאַרְבָּעִים סְאָה,
וְנָפַל לְאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל
סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בְּמָה יִתְלֶה.


חטיבה II: מים שאובים ופסילת המקוה[עריכה]

(ד) רְבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְבִיעִית מַיִם שְׁאוּבִין כַּתְּחִלָּה - פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה,

ר' אליעזר מחמיר אם המים השאובים היו במקוה לפני מי הגשם, וחכמים אינם מבחינים בסדר.

וּשְׁלֹשָׁה לָגִּים - עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵין בַּסּוֹף, שֵׁעוּרוֹ - שְׁלֹשָׁה לָגִּין.


(ה) מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בקרקעיתו שָׁלוֹשׁ גֻּמּוֹת שֶׁלְּמַיִם שְׁאוּבִין, שֶׁלְּלֹג לֹג,

הרחבה לדברי חכמים במשנה ד: אם נכנסו למקוה, שבקרקעיתו שלושה לוגים מים שאובים 40 סאה מים כשרים בבת אחת, ולא התערבו בכל שלושת הלוגים – כשר.

ר' שמעון מכשיר אפילו אם היו שלושה לוגים בקרקעית המקווה והתערבו במים הטהורים, מדין השקה, ועמדתו הפוכה לזו של ר' אליעזר במשנה ד.

אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִין
עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַגֻּמָּא הַשְּׁלִישִׁית - כָּשֵׁר,
וְאִם לָאו - פָּסוּל.
רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לַמִּקְוֶה.


(ו) הַמְסַנֵּק מפנה אֶת הַטִּיט לִצְדָדִין, וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ נזלו מהטיט שְׁלֹשָׁה לָגִּין - כָּשֵׁר.

מהי "שאיבה"? – ת"ק: הגבהת המים ממקומם. ר' שמעון: כוונה לשאוב.

וראו תוספתא ג, ב.

הָיָה תוֹלֵשׁ, מגביה את הטיט וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לָגִּין - פָּסוּל.

רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן לִשְׁאוֹב.


(ז) הַמַּנִּיחַ קִנְקְנִים בְּרֹאשׁ הַגַּג לְנַגְּבָן, לייבש אותם וְנִתְמַלּוּ מַיִם, מי גשם

ר' אליעזר מתיר להוסיף את המים שנכנסו לקנקנים אל המקווה, בתנאי שהיו בו מים כשרים בכמות כלשהי, כי יש טעם לפגם בהנחת הקנקנים בעונת הגשמים. ר' יהושע אינו דורש שיהיו בו מים כלל, וראו משנה ד.

מוסכם על שניהם, שהוספת מי הקנקנים למקוה היא ע"י שבירתם או הפיכתם בבת אחת, אבל אין להגביה את הקנקנים ולשפכם למקוה כי זו שאיבה.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם עוֹנַת גְּשָׁמִים הוּא, אוֹ אִם ואם יֶשׁ כִּמְעַט מַיִם בַּבּוֹר - יְשַׁבֵּר,
וְאִם לָאו - לֹא יְשַׁבֵּר.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְשַׁבֵּר, אוֹ יִכְפֶּה, יהפוך אֲבָל לֹא יְעָרֶה.


(ח) הַסַּיָּד שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ דלי שמכיל שלושה לוגים בַּבּוֹר, וְנִתְמַלָּא מַיִם, מהבור

ר' אליעזר רואה את מילוי העציץ, הרצוי לסייד, כשאיבה; ולכן הוא מתנה את השימוש במים בכך שהעציץ היה שקוע כולו במים. ר' יהושע טוען שאם הסייד אינו מגביה את העציץ מהבור – המים אינם שאובים.

אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן כל העציץ שקוע במים - יְשַׁבֵּר.
וְאִם לָאו - לֹא יְשַׁבֵּר, דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.

רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - יְשַׁבֵּר.


כאן בעל הקנקנים רצה רק להרטיב את דפנותיהם, ולא התכוון שיכנסו מים לתוכם. לכן גם ר' אליעזר מסכים שאין המים נקראים שאובים; וראו לעיל משנה ו.

וראו תוספתא מכשירין א, ד.

(ט) הַמְסַדֵּר קִנְקְנִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְנִתְמַלּוּ מַיִם, ממי הבור אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע הַבּוֹר אֶת מֵימָיו, שלא נשארו בבור מים כלל

הֲרֵי זֶה יְשַׁבֵּר.


חטיבה III: טבילה בבוץ (טיט)[עריכה]

(י) מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְטִיט,

ראו משנה ו.

חלקה השני של המשנה מגדיר את רכות הטיט שבקרקעית המקווה, שבו מתיר ר' יהושע להטביל:

ר' מאיר, ר' יהודה ור' אליעזר בן דלעי מודדים אותה ע"י הנחת חפצים על הטיט והשאלה אם הם נופלים לתוכו או לא. ר' אליעזר ור' שמעון מודדים אותה לפי זרימת הטיט לפתחים צרים, ור' אלעזר בר צדוק מודד אותה לפי דרך מדידת נפחו של הטיט כמקובל בחברה.

וראו הגדרות נוספות או דומות בתוספתא ג, ג.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַטְבִּילִים בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט.
רְבִּי יְהוֹשֻׁע אוֹמֵר: בַּטִּיט וּבַמַּיִם.
בְּאֵי זֶה טִיט מַטְבִּילִין? - בַּטִּיט שֶׁהַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו.
הָיוּ הַמַּיִם מִצַּד אֶחָד - מוֹדֶה רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמַּטְבִּילִין בַּמַּיִם, וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט.

בְּאֵי זֶה טִיט אָמָרוּ?

בַּטִּיט שֶׁהַקָּנֶה יוֹרֵד מֵאֵלָיו, שאם מניחים בו קנה הוא שוקע בטיט דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁאֵין קְנֵה הַמִּדָּה עוֹמֵד. אלא נופל, והוא סמיך מזה של ר' מאיר
אַבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דַּלְעַי אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁהַמִּשְׁקֶלֶת יוֹרֶדֶת.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַיּוֹרֵד בְּפִי חֲבַיָּה. אם מניחים חביה, כלי לפינוי הטיט הנראה כחבית ובעל פתח צר – הטיט זורם לתוכה מעצמו.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַנִּכְנָס בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. פתח צר מזה של החביה
רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הַנִּמְדָּד בַּלֹּג. אם מודדים את נפח הטיט במידת נוזל