ביאור:תוספתא/כלים/בבא בתרא/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"ב דכלים פרק רביעי

מתקני איכסון מעור

(א)
תפלה אימתי מקבלת טומאה? משתגמר מלאכתה

לעניין תפילין שנפסלו ונקרעו השוו משנה כג, א.
לעניין הכיס וצרור המרגליות ראו משנה כו, ב.
עור להגנה מהשמש – ראו משנה כו, ג, "שרוולים".
עור שעשאו שטיח – ראו משנה כו, ה.

קיצעה, אע"פ שהוא עתיד ליתן שעדיין לא נתן בה את הרצועה - טמאה
ומאימתי טהרתה? של יד - משיתיר משלש רוחות
ושל ראש - משיתיר שלש רוחות ובין קציעה לחברתה.
כיס בתוך כיס, שנטמא אחד מהם במשקה - הוא טמא וחברו טהור
בד"א? בזמן שהיו שניהן שוין.
אבל אם היה חיצון עודף על הפנימי
נטמא פנימי - נטמא חיצון. נטמא חיצון - לא נטמא פנימי
בד"א? במשקה, אבל בשרץ שניהן שוין נטמא אחד מהם – נטמא גם חברו
אמר רבי נתן: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות, שהוא טהור
על מה נחלקו? על צרור המרגליות, שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין.
צרור המרגליות, בזמן שבתוכו שהמרגלית בתוכו - טמא. פשטו רוקן את המרגלית ממנו - טהור.
מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום.
עור שעשאו שטיח, להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב
אם יש בו חמשה על חמשה – טמא, ואם לאו - טהור.

סנדלים ונעלים

לעקבו ולפרסתו, אם חופה רוב הרגל – טמא, ואם לאו - טהור.

(ב)

סנדל של קש - רבי עקיבה מטמא, והאשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת - ולא הודו לו
סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו תרסיותיו, או שפירש ממנו כף אחת סוליה - טהור.
נפסקה אחת מאזנו או אחת מתרסיותיו, או שפירשה ממנו רוב כף - טמא

רבי יהודה אומר: הפנימית – טמא, החיצונה - טהור.

השוו משנה כו, ד.

סנדל שנפחת, ומקבל את רוב הרגל, מנעל שנפחס, וחופה את רוב הרגל
ונתפסקו רצועותיו או שניטלו האונטלוס שלו - טמא
נפחת ואינו מקבל את רוב הרגל, נפחס ואינו חופה את רוב הרגל
ונתפסקו אזניו - טהור
מנעל שעל האימום, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין
אר"ש שזורי: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על מנעל האימום, שהוא טהור
על מה נחלקו? על שנטל מנעל בודד מן האימום, שר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין
מפני שהאשה ננעלת בו נועלת אותו לזמן קצר ומחזירתו לאימום.

כלי עור אחרים

(ג)

עור החמור, ועור החמר, ועור הכתן, ועור הרופא, ועור הלב של קטן, שמלפפים בו את התינוק ועור שהבנות טוות עליה
אם יש בו חמשה על חמשה – טמא, ואם לאו - טהור
עור השטיח, ועור העריסה ועור הקטבליא, ועור הכר, ועור הכסת

אע"פ שאין בו חמשה על חמשה - טמא

ראו משנה כו, ה-ו.

רשב"ג אומר: אם יש בו חמשה טמא, ואם לאו טהור
שאין העור פחות מחמשה על חמשה.
עור שעשאו לתכריך, אפילו כל שהוא - טמא
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: לא נחלקו ב"ש וב"ה על עובי ארגמן ותכריך ארגמן, שהן טמאים
על מה נחלקו? על עובי כסות ותכריך כסות, שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין.
תכריך ארגמן, בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור
מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום.
עובי הצמר ואוירטין שקים הבאין ממדינת הים, אע"פ שהן באין במדה - טמאין.

(ד)

השידה והתיבה והמגדל של עצם ושל עור, רבי מטמא אפילו כשהם ריקים ור' יוסי בר' יהודה מטהר.

ר"ש בן מנסיא אומר: אצבע שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה - טהורה

ראו משנה כו, ז-ח לעניין עיבוד העור ולעניין הגנב. לעניין החיפויים ראו משנה כו, ו.
לעניין הקלע והחוצלות ראו עדיות ג, ד-ה.

וכולן שהן מחוסרין לשרות, למתח ולנגב - טהורין.
מחוסרין סיכה - טמאין.
מחצלת בין בית הגנב ובין בית הגזלן - מחשבה מטמאה, מפני שהבעלים מתיאשין ממנה. כי היא זולה ואין הבעלים תובעים אותה מהגנב
חיפוי בית הלגינין ובית הכוסות, אע"פ שיש בו חמשה על חמשה – טהור, שאינו אלא חפוי
ומשום חבורי כלים - טמא.
עור שבפני החמור, אע"פ שיש בו ה' על ה' – טהור, שאינו אלא חפוי.
הכסת שלו – טהורה. היתה תפורה לאוכף - טמאה. ומקבלת כל שהוא - טמאה.
העושה פסיקה מתקן לעטוף בהמה לשפיר, ללבב, ולצואר בהמה - טהורה, לתחת כריסו של חמור - טמאה
שירי פסיקיא - ארבעה טפחים, כדי ליתן תחת כריסו של חמור.
העושה פסיקיא כל שהוא - טהורה
לחזק בה שקים ומרצופין להלך בה ממקום למקום לאדם - טמאה.
כל הגדילות בבהמה – טהורים, ובאדם - כולן טהורין, חוץ משל שק ושל בגד
הקלע שבית קבול שלה של משוחות, רבי דוסא בן הרכינס מטהר
וחכמים אומרים: שלש טמאה ושתים טהורה.
נפסקה אמצעית – טמאה, והחיצונה - טהורה. נשתייר בה טפח - טמאה.
נפסק בית הפקוע שלה - טמאה.
כל החוצלות, בין של שעם ובין של שק ובין של צפירה
רבי דוסא אומר: טמא טמא מת, וחכמים אומרים: מדרס.