ביאור:ספרי במדבר/כז
ספרי במדבר לפרשת פינחס פרק כז
[עריכה]פיסקה קלג
[עריכה]על במדבר כז א-ה
אמנם חוקי הירושה מוטים לטובת הגברים, אבל נותנם, הקב"ה, אינו מעדיף את הגברים, אלא דוגל בשוויון. בנות צלפחד יוזמות שינוי בחוק, ומגייסות לצורך העניין את משה ואת הקב"ה. |
"ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר כז א), כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות
נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום: בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות
רחמיו על הכל, שנאמר "נותן לחם לכל בשר" וגו' (תהלים קלו כה), "נותן לבהמה לחמה" וגו' (תהלים קמז ט)
ואומר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה ט)!
שתי דרשות על הייחוס של צלפחד. הראשונה טוענת שצלפחד, חפר, מכיר, גלעד ומנשה היו כולם בכורים; ואכן מנשה היה בכור יוסף (ראו בראשית מח יד); מבמדבר כו כט נראה שגם מכיר וגלעד היו בכורות, וכן נראה מבמדבר כו לג שגם צלפחד היה בכור. אבל לכאורה היה חפר ששי לגלעד ולא בכור. וראו דברי הימים א ז טו, "ושם השני צלפחד". |
"בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה", מגיד הכתוב שכשם שהיה צלפחד בכור, כך היו כולן בכורות
וללמדך שהיו כולן זכאות בנות זכאי,
שכל מי שמעשיו סתומים, ומעשה אבותיו סתומים והכתוב מייחסו לשבח - הרי זה צדיק בן צדיק
וכל מי שמעשיו סתומים, ומעשה אבותיו סתומים, והכתוב מייחסו לגנאי - הרי זה רשע בן רשע.
ר' נתן טוען שחינוך ע"י צדק מביא בדרך כלל לצדיקות, וההפך, אבל יש יוצאים מן הכלל. |
שכל צדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו - להודיעך כמה צדקו גדול שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו.
וכל רשע שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו - להודיעך כמה רשעו גדול, שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו.
עשו גדל בין שני צדיקים, בין יצחק ובין רבקה - ולא עשה כמעשיהם
עובדיה גדל בין שני רשעים, בין אחאב לאיזבל - ולא עשה כמעשיהם
ונתנבא על עשו הרשע, שגדל בין שני צדיקים, בין יצחק לרבקה - ולא עשה כמעשיהם
שנאמר "חזון עובדיה כה אמר ה' אלהים לאדום" (עובדיה א א).
"למשפחות מנשה בן יוסף", כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל - כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל.
כאן "הקודם במעשה" הוא הבת הגדולה וצדיקה מאחיותיה. המקומות של תרצה ונועה מתחלפים, ולכן מסיקים שכולן שקולות. |
"ואלה שמות בנותיו מחלה נועה וחגלה ומלכה ותרצה", או כל הקודם במקרא קודם במעשה?
ת"ל "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד..." (במדבר לו יא) מלמד שכולם שקולות זו בזו.
שהרי עמדו לפני אלעזר בן אהרון. |
"ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן" (במדבר כז ב), מגיד הכתוב שלא עמדו אלא בשנת הארבעים, בשנה שמת בה אהרן
שנאמר "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים" (במדבר לג לח).
השוו לעיל סח: לדעת ר' יאשיה באו הבנות לאלעזר תחילה ואחר כך למשה; ר' אליעזר אומר שבאו לפני שניהם כאחד, שמשה ואלעזר ישבו יחדיו באותו מקום. |
"לפני משה ולפני אלעזר הכהן", אם משה לא היה יודע, אלעזר היה יודע? - אלא סרס את המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה
אבא חנין אומר משום ר"א: בבית המדרש היו יושבין, ובאו ועמדו לפניהם.
ר' עקיבא טוען שצלפחד הוא המקושש, ולפי דבריו הוא לא היה צדיק, בניגוד לאמור לעיל. |
"אבינו מת במדבר" (במדבר כז ג), ר' עקיבא אומר: נאמר כאן "מדבר" ונאמר להלן "מדבר" (במדבר טו לב)
מה מדבר האמור כאן - צלפחד, אף מדבר האמור להלן - צלפחד.
המלינים (כנראה אחרי חטא המרגלים, ראו במדבר יד כז), המרגלים ועדת קורח לא נחלו בארץ, ולכן טוענות בנות צלפחד שאביהן לא היה בשלוש הקבוצות הללו; וראו תוספתא ב"ב ג. הן מסכימות שאם יש בן – הבת לא תירש. |
"והוא לא היה בתוך העדה" - זו עדת מלינים. "הנועדים על ה'" - זו עדת מרגלים. "בעדת קרח" - זו עדה של קרח.
"כי בחטאו מת" - שלא החטיא אחרים עמו. "ובנים לא היו לו" - שאלו היה לו בן לא היינו תובעות.
ר' יהודה משווה בין דיני יבום לדיני נחלה וירושה: היבם זוכה בנחלת אחיו המת, והאם פטורה מיבום גם אם נולדת בת ולא נולד בן. וראו ספרי דברים רפט. היבום מתואר כאן לא רק כמיועד להקים זרע לאח המת אלא גם כירושת וגאולת נחלתו ושדהו, וראו גם רות ד ה. |
"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" (במדבר כז ד), ר' יהודה אומר: נאמר כאן "שם" ונאמר להלן "שם" (דברים כה ז)
מה שם האמור להלן – נחלה, אף שם האמור כאן – נחלה; ומה שם האמור להלן – זרע, אף שם האמור כאן - זרע.
אילו היה לצלפחד בן ולבן היו רק בנות, והיה מת – אין בנות צלפחד (הדודות של הבנות) משתתפות בירושה, אלא כולה לבת הבן, וראו ב"ב ח ב. |
"כי אין לו בן", למה נאמר? והלא כבר נאמר "ובנים לא היו לו"! מה ת"ל "כי אין לו בן"?
מגיד שהיו חכמות ודורשות: הא אם היה לו בת בן - לא היינו תובעות.
הגברים רצו לחזור למצרים ואילו הנשים הביטו קדימה לנחלת א"י. |
"תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", ר' נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים!
אנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד), ונשים אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"!
שתי דרשות העוסקות באי-ידיעה של משה. לפי הראשונה הוא ידע שהבנות יורשות את הנחלה, אבל כיוון שעדיין לא הגיעה הנחלה לידיהן – הסתפק אם הן יורשות, שהרי הנחלה היתה ב'ראוי' ולא ב'מוחזק', וראו לעניין ראוי והמוחזק בכורות ח ט. |
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז ה),
אמר ר' חדקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא, ואמר:
יודע היה משה שהבנות נוחלות. על מה נחלקו? ומשה לא הצליח להכריע אם יירשו בראוי כבמוחזק ואם לאו!
ראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידיהן
לכך, מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב!
פיסקה קלד
[עריכה]על במדבר כז ו-יב
הקב"ה הודה למשה בחטא המרגלים, לבנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן – ולראשי שבט יוסף, שהגבילו אותן להינשא רק לבני משפחתן. על כולם נאמר "אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו", וראו גם מכילתא בחדש ט, שם נאמר כך גם על ישראל שביקשו תיווך במעמד הר סיני. |
"ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז ו-ז),
יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום! אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו!
כיוצא בו אתה אומר "כן מטה בני יוסף דוברים" (במדבר לו ה)
כיוצא בו אתה אומר "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (במדבר יד כ)
עתידות אומות העולם לומר: אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו.
ראו ב"ב ח ג. בתוספתא ב"ב ז ג מופיעים גם דברי ר' אליעזר בן יעקב: חפר וצלפחד היו מיוצאי מצרים, ואחי צלפחד לא יצאו משם, ולכן קיבלו בנות צלפחד גם את כל נחלת חפר, הוא בכורו של גלעד – ראו לעיל פיסקה קלג. |
"נתון תתן להם אחוזת נחלה" - זו נחלת אביהם. "בתוך אחי אביהם" - זו נחלת אבי אביהם.
"והעברת את נחלת אביהן להן" מגיד שבנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה
חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור!
ר"א בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו.
"ואל בני ישראל תדבר לאמר איש" (במדבר כז ח), אין לי אלא לשעה; לדורות מנין? תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר"!
אמנם בנות צלפחד לא העבירו נחלה, כי הן נישאו בתוך השבט; אבל בדורות הבאים היו נשים יורשות שנישאו מחוץ לשבטן והן העבירו נחלות. |
בכולם הוא אומר 'ונתתם', וכאן הוא אומר "והעברתם"!
רבי אומר: אין לך מעביר בנחלה אלא בת, מפני שבנה ובעלה יורשים אותה.
דורש "לבתו" ולא לאביו, גם אם אביו חי. סדר הירושה הוא: בנים>בני בנים>בנות הבנים>בנות>בני בנות>בנות הבנות>אב (אם הוא חי)>אחים מהאב>בני האחים מהאב>קרובים אחרים; וראו ב"ב ח א-ב. הדרשות שלפנינו מסמיכות את הרשימה הנ"ל על כל חלקיה לפסוקים או לשיקולי דעת. |
מנין שהאב קודם את האחין בנחלה? היה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר: הרי הוא אומר "והעברתם את נחלתו לבתו"
מפני הבת מעביר אתה את האב, ואי אתה מעביר מפני האחים
ומנין שהאב יורש? אמרת קל וחומר הוא: ומה אחים, שאינן באים אלא מכח האב - הרי הם יורשים
האב, שאין האחים באים אלא מכחו - דין הוא שיירש!
ומנין לעשות את בת הבן כבן? אמרת קל וחומר הוא:
ומה בנות צלפחד, שלא היו אלא לשעה - עשה את בת הבן כבן; קל וחומר לדורות.
מנין לעשות נקבות כזכרים? הרי אתה דן: הואיל והבנים יורשים, והאחין ואחי האב יורשים
מה בנים - עשה נקבות כזכרים; אף בכל היורשים - נעשה נקבות כזכרים
ומה בנים, הקדים זכרים לנקבות - אף בכל היורשים, נקדים זכרים לנקבות
ומה בגואלים, עשה בנים כאבותם - אף בכל היורשים, נעשה בנים כאבותם.
ומנין שהבת יורשת? הרי הוא אומר "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו ח)
אין לי אלא בת; הבן מנין? אמרת קל וחומר הוא: ומה הבת, שהורע כחה במקום הבן - הרי היא יורשת
בן, שיפה כחו במקום הבת - דין הוא שיירש!
ההלכה שהורה משה לבני גלעד, שבנות צלפחד ינשאו בתוך המשפחה (במדבר לו ו) לא היתה לדורות, ואכן הדבר העביר נחלות משבט לשבט, כמתואר במקרים של פינחס ושל שגוב, וראו גם לעיל, בדרשת רבי על "והעברתם". |
ומנין שהאיש יורש את אשתו? אבל האשה אינה יורשת אותו אלא מקבלת כתובה.
תלמוד לומר "ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כז יא), דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: אינו צריך!
שהרי כבר נאמר "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו ח)
ואומר "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" (במדבר לו ז)
ואומר: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" (במדבר לו ט),
ואומר "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו... בהר אפרים" (יהושע כד לג)
וכי מנין היה לפנחס בהר אפרים, מה שלא היה לאלעזר? אלא מלמד שנשא אשה מבנות אפרים, ומתה האשה ירשה מנכסי אפרים ומתה לפני פינחס וירשה!
כיוצא בו "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד" (דברי הימים א ב כב)
[וכי מנין היה ליהודה בארץ הגלעד? אלא שנשא אשה מבנות מנשה, ומתה וירשה.
השוו בראשית רבה ז ב, שם מייחסים את הטענה, שמשפחה היא דווקא משפחת האב - ליעקב הנוצרי ומלקים אותו. היהדות נקבעת לפי האם; אבל בתוכה הייחוס הוא לפי האב, וראו גם קידושין ג יב. |
"ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו" (במדבר כז יא) - ממשפחת אביו
או אינו אלא ממשפחת אמו? תלמוד לומר "למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א ב)
מגיד שהמשפחות הולכות אחרי אבות "וירש אותה" – לענין שאמרנו ר' עקיבא דרש מכאן (לעיל) שהבעל יורש את אשתו.
חכמים קובעים מי הוא "הקרוב אליו", ואת הדירוג של היורשים הרחוקים יותר מבני הדודים. |
"והיתה לבני ישראל לחקת משפט", נתנה תורה דעת לחכמים לדרוש ולומר: כל הקרוב בשאר בשר -הוא קודם בנחלה.
התרת הנדר של הקב"ה תאפשר למשה להכנס לא"י; אבל הנדר לא הותר; וראו גם ספרי דברים כט, שמשה, כמו בן המלך במשל, הגיע ממש עד הגבול ועמד על הירדן, אבל לא עבר אותו. |
"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו" (במדבר כז יב), זו נחלת בני ראובן ובני גד
בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד - שמח ואמר: דומה אני שהתיר לי נדרי!
התחיל שופך תחנונים לפני המקום! משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו. נכנס לשער - והוא אחריו
לחצר - והוא אחריו; לטריקלין - והוא אחריו; כיון שבא ליכנס לקיטון - אמר לו: בני, מיכן ואילך אתה אסור!
כך, בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן - שמח ואמר: דומה אני שהתיר לי נדרי!
התחיל שופך תחנונים לפני המקום! והלא דברים קל וחומר:
ומה אם משה, חכם חכמים, גדול גדולים, אבי הנביאים, אף על פי שידע שנגזרה עליו גזירה - לא מנע עצמו מן הרחמים
קל וחומר לשאר בני אדם; שנאמר "ואתחנן אל ה'" (דברים ג כג) - במיני תחנונים.
"בעת ההיא לאמר" שאין תלמוד לומר 'לאמר', אלא אמר לו: הודיעני אם אני נכנס לארץ ואם איני נכנס!
"אדוני" (דברים ג כד) - אדון אתה לכל באי העולם; לא רק ליהודים "אלהים" - בדין בראת את העולם.
דורש החילות – החלת, וכן החילות - חיללת והפרת את נדרך; בספרי דברים כז טוען משה שהקב"ה חילל את נדרו של משה, ועכשיו הוא מבקש שיפר ויחלל את נדרו שלו. |
"אתה החילות" - אתה החילות לפתוח פתח לעבדך, בשעה שהכנסתני לנחלת בני ראובן ובני גד.
ד"א: "אתה החלות" - אתה התחלת להראות לעבדך נסין וגבורות, שנאמר "ויאמר משה אסורה נא ואראה" (שמות ג ג)
ד"א: "אתה החלות" - אתה החלתה את השבועה: כתבת בתורה "זובח לאלהים יחרם" וגו' (שמות כב יט),
ובניך עבדו עבודה זרה - ובקשתי עליהן רחמים וסלחת! אתה החלת את השבועה!
כאן גם 'גדלך' וגם 'ידך החזקה' נקשרים למידת הטוב; וראו ספרי דברים כז, ששני המופעים הללו נתפסים כמנוגדים: הראשון על הטוב והשני על הפורענות למצרים. |
"את גדלך" - זו מדת טובך, שנאמר "ועתה יגדל נא כח ה'" (במדבר יד יז).
"ואת ידך" - זו ימינך, שפשוטה לכל באי העולם, שנאמר "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו ו)
ואומר "כי ימינך וזרועך ואור פניך" (תהלים מד ד) ואומר "בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב" (ישעיה מה כג).
"החזקה" - שאתה כובש ברחמים את מדת הדין;
שנאמר "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע... ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו... תתן אמת ליעקב" (מיכה ז יח-כ)
אין מערכת של ערעור על הדין של הקב"ה; וראו גם ספרי דברים סוף כז, וראו גם מכילתא עמלק א ב. אבל מצד שני יש בדינו פתח לתשובה, וגם בכך הוא אינו דומה לדין המלכות! |
"אשר מי אל בשמים ובארץ" שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: מדת בשר ודם - הגדול מחבירו מבטל גזירת חבירו
אבל אתה, מי יכול למחות על ידך? וכן הוא אומר "והוא באחד ומי ישיבנו" וגו' (איוב כג יג).
רבי יהודה בן בבא אומר: משל לאדם שנתון בקונטרסים במכבש, חבוש בכלא של מלכות; אפילו נותן ממון הרבה - אי אפשר ליעקר
אבל אתה אומר 'עשו תשובה ואני מקבל'! שנאמר "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך" (ישעיה מד כב)
ד"א: "אשר מי אל בשמים ובארץ", הא חוץ מכאן לא בשמים ולא בארץ יש?
ת"ל: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים אין עוד" (דברים ד לט) אף לא באויר העולם.
"אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", "כמעשיך" – במצרים, "וכגבורותיך" - על הים.
ד"א: "כמעשיך וכגבורותיך" - על נחלי ארנון.
"אעברה נא ואראה" (דברים ג כה): אין נא אלא לשון בקשה;
"ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן"
וזו היא שרבי יהודה אומר: ארץ כנען - היא טובה, ולא נחלת בני ראובן ובני גד.
לזיהוי הלבנון עם המקדש ראו גם ספרי דברים ו. לפי יש אומרים מבקש משה לראות את מינוי מלכי ישראל, דורש לבנון – מינוי. |
"ההר הטוב" - זו ירושלם; "והלבנון - זה בית המקדש; וכן הוא אומר "פתח לבנון דלתיך" (זכריה יא א)
ואומר "והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י לד)
ויש אומרים: לבנון - מינה עליהם את מלכיהם
פיסקה קלה
[עריכה]על דברים ג כו-כז
תחנוני משה שלא למות מעוררים הדים בכל אדם השואף לחיות, ואכן הם נדרשים שוב ושוב במדרשי התנאים; הפיסקה כולה אינה דורשת פסוקים מבמדבר אלא מדברים! ראו ספרי דברים כט, ומכילתא עמלק א ב. בספרי דברים מתלונן משה שישראל לא התפללו עליו, אבל כאן הוא מאשים אותם רק באופן כללי. |
"ויתעבר ה' בי" (דברים ג כו), כאדם שאומר: נתעבר בי פלוני, ונתמלא עלי חימה
"למענכם" - שאתם גרמתם; וכן הוא אומר "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" (תהלים קו לב)
"ולא שמע אלי" - ולא קיבל תפילתי. ר' נתן אומר: הרי הוא אומר "הן אל כביר ולא ימאס תם" (איוב לו ה)
אין הקדוש ברוך הוא מואס תפלתם של רבים; אבל כאן "ולא שמע אלי" - ולא קיבל תפלתי.
"ויאמר ה' אלי רב לך" - אמר לו: משה, בדבר הזה רב לך, שאין מניחים את הצדיקים לבוא לידי עבירה חמורה.
מיכן היה ר' ישמעאל אומר: משל הדיוט אומר 'לפום גמלא שיחנא'.
ד"א: אם משה, חכם חכמים, גדול גדולים, אבי נביאים - לא נשא לו פנים קל וחומר לשאר כל אדם
המענים את הדין והמעותין את הדין - עאכ"ו!
"רב לך", אמר לו: הרבה שמור לך, הרבה צפון לך, שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא כ)
ואומר "ומעולם לא שמעו ולא האזינו, עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיה סד ג).
הקב"ה מבקש ממשה שיצא לפנסיה וינוח מכל עמלו... |
ד"א: "רב לך" - אמר לו: הרבה יגעת, הרבה עמלת, צא, משה – ונח! שנאמר "לך לקץ ותנוח" וגו' (דניאל יב יג)
אמר לו: אם לאו - אכנס כהדיוט! אמר לו: אין המלך נכנס כהדיוט!
אמר לו: אם לאו - אעשה תלמיד ליהושע! אמר לו: רב לך, אין הרב נעשה תלמיד לתלמידו!
אמר לו: אם לאו - אכנס דרך אויר או דרך חלל! אמר לו "ושמה לא תבוא" (דברים לב נב)!
אמר לו: אם לאו - עצמותי יעברו את הירדן! אמר לו: "כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ג כז)!
וכי המת יכול לעבור? אלא אמר לו: משה, אף עצמותיך לא יעברו את הירדן!
דורש "בדבר הזה" דווקא. וראו דברי ר' אליעזר בספרי דברים כט. משה ביקש לראות את א"י ואת הקב"ה, ואכן זכה לכך לפני מותו. |
"אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" אמר לו: משה, בדבר הזה אל תבקש ממני; אבל בדבר אחר - גזור עלי ואני אעשה!
משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו גזרה קשה, והיה הבן ההוא מבקש מאביו
אמר לו בדבר הזה אל תבקש ממני; אבל בדבר אחר - גזור עלי ואני אעשה! כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
משה, בדבר זה אל תבקש ממני; אבל בדבר אחר - גזור עלי ואני אעשה! "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב כח)
אמר לו: אם לאו – "הראני נא..."! (שמות לג יח) אמר לו: בדבר הזה אני עושה!
"עלה ראש הפסגה" (דברים ג כז), מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את הרחוק כקרוב, את שאין גלוי כגלוי,
את כל הקרוי ארץ ישראל; שנאמר "ויראהו ה' את כל הארץ... ואת כל נפתלי... ואת הנגב ואת הככר" וגו' (דברים לד א-ג)!
פיסקה קלו
[עריכה]על במדבר כז יג
מקור שם הספר 'שולחן ערוך'.וראו בהמשך 'שראה משה בעיניו' וכו'. |
"ויאמר ה' אליו זאת הארץ" וגו' (דברים לד ד), ר' עקיבא אומר: מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה
את כל חדרי ארץ ישראל כשלחן ערוך, שנאמ' "ויראהו ה' את כל הארץ".
ר' אליעזר אומר: נתן כח בעיניו של משה, וראה מסוף העולם ועד סופו.
וכן אתה מוצא בצדיקים, שרואים מסוף העולם ועד סופו
שנאמר "מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים" (ישעיה לג יז)!
השוו מכילתא עמלק א ב: "חביבה היא ראייתו של אברהם יותר מראייתו של משה" שני הנביאים ראו את כל הארץ, אבל אברהם ראה מהמקום שבו היה, ואילו משה נאלץ לעלות לראש ההר; והשוו ספרי דברים שנז, שם נאמר שהאבות לא ראו את הארץ בעיניהם, אלא הסתפקו בהבטחת הקב"ה. |
נמצאת אתה אומר שתי ראיות הם: אחת ראייה של נחת - ואחת ראייה של צער.
באברהם הוא אומר "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם" (בראשית יג יד) - זו היא ראייה של נחת.
במשה הוא אומר "עלה אל הר העברים" (דברים לב מט), "עלה ראש הפסגה" (דברים ג כז) - זו היא ראייה של צער
נמצאת אתה אומר שתי קריבות הם: אחת קריבה שהיא לשום שמים - ואחת קריבה שאינה לשום שמים.
"ותקרבון ותעמדון תחת ההר" (דברים ד יא) - זו קריבה לשום שמים
"ותקרבון אלי כלכם" (דברים א כב) - זו קריבה שאינה לשום שמים!
לדברי ת"ק ראו אבות א א, שמשה העביר את התורה ליהושע; לדברי ר' יהודה קבלת הגבעונים נעשתה לפי ציוויו של משה; לפי "דבר אחר" קבל יהושע משימת הנהגה, ראו דברים א יב. |
"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג כח) - צוהו על דברי תלמוד
ר' יהודה אומר: צוהו על הגבעונים!
ד"א: צוהו על המשאות ועל הטרחות ועל הריבות.
ראו לעיל פיסקה קלה. לעניין ראייתו של משה ראו בתחילת הפיסקה. |
"כי הוא יעבור לפני העם הזה" - מגיד שאין ממנין שני פרנסין לדור!
"והוא ינחיל אותם" מגיד שאין יהושע נפטר מן העולם עד שינחיל לישראל את הארץ.
"את הארץ אשר תראה" מגיד שראה משה בעיניו מה שלא הלך יהושע ברגליו.
התשובה שעשה משה לא התקבלה, אבל לישראל התשובה הועילה ומחקה את עוונם. וראו גם ספרי דברים ל. |
"ונשב בגיא מול בית פעור" (דברים ג כט) אמר להם: ראו איזו עבירה עברתי, וכמה בקשות ביקשתי - ולא נסלח לי
וראו כמה עבירות עברתם, ואמר לכם המקום עשו תשובה ואני אקבל!
רבי יהודה בן בבא אומר: משלשה מקומות, שבאו ישראל לידי עבירה חמורה ואמר להם המקום עשו תשובה ואני מקבל.
כיוצא בו אתה אומר "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל" (שמות יז ז)
מהו אומר? "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה" (שמות טו כו).
כיוצא בו "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" (דברים ט כב) מהו אומר? "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך" (דברים י יב)
אף כאן אתה אומר "ונשב בגיא מול בית פעור - ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים (דברים ג כט-ד א)!
"וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה" (במדבר כז יג), מגיד שנתאוה משה למיתתו של אהרן
שנאמר "כאשר נאסף אהרן אחיך"
פיסקה קלז
[עריכה]על במדבר כז יד
בשני הפסוקים נזכר עוון מריבה. רשב"א מסיק שאלמלא עוון מריבה לא היו משה ואהרון מתים טרם זמנם והיו נכנסים לא"י. |
ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בהיכרת מתו, שנאמר "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים לב נא)
הא אם קדשתם אותי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר!
ראו גם ספרי דברים כו. משה חושש שיאשימו אותו בזיוף התורה - טענה שאכן נשמעה בימי חז"ל מפי השומרונים, שהאשימו את היהודים בזיוף התורה. לעניין פגי שביעית ראו גם שביעית ד ז: האשה היתה רעבה, ולכן אכלה את הפגים לפני שהיו ראויים לאכילה. מדובר בעבירה קלה במיוחד. |
שני פרנסים עמדו לישראל: אחד אמר 'אל יכתב סורחני' ואחד אומר 'יכתב סורחני'.
דוד אמר 'אל יכתב סורחני' שנאמר "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב א).
משה אמר 'יכתב סורחני'! שנאמר "על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני".
משל למה הדבר דומה? לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שאכלה פגי שביעית
זו שגנבה פגי שביעית אומרת: בבקשה מכם, הודיעו סורחני
שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה - אף זו קלקלה!
תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה: על הפגים זו לוקה!
ר' אליעזר המודעי, בניגוד לרשב"א בתחילת הפיסקה, טוען שאזכור העוון של משה ואהרון מעיד על חביבותם, בדומה למשל על אוכלת הפגים. |
ר' אלעזר המודעי אומר: בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא
שבכל מקום שמזכיר מיתתם - שם מזכיר סורחונם! וכל כך למה? כדי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר
מעשים מקולקלים היו בהם בסתר - לפיכך מתו.
כך בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן - שם מזכיר סרחונם
להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד.
הק"ו מבוסס על ההנחה השגורה בעולמם של חז"ל, שמידת הטוב מרובה ממידת פורענות; וראו למשל מכות א ז. הטענה היא שאפילו כאשר הקב"ה מעניש את הצדיקים והורג אותם - נעשה הדבר ברחמים, והוא עדיין דואג לשמם הטוב! |
והרי דברים קל וחומר: ומה אם כך חס המקום על הצדיקים בשעת הכעס - קל וחומר בשעת רצון
שנאמר: "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך" (ישעיה מט ח)
פיסקה קלח
[עריכה]על במדבר כז טו
משה שהתבשר על מותו הגיב מיד בהעלאת הבעיה הציבורית של מנהיג הציבור במקומו, ולא האריך בתפילה על עצמו יתר על המידה; וראו גם דברי ר' שמעון בספרי דברים שד. |
"וידבר משה אל ה' לאמר" (במדבר כז טו), להודיע שבחן של צדיקים
שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך צבור!
"לאמר", אין תלמוד לומר 'לאמר'! מה תלמוד לומר 'לאמר'?
אלא אמר לו הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו!
עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא ואמר לו "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז יח).
ר' אלעזר בן עזריה אומר: בארבעה מקומות בקש משה לפני הקדוש ברוך הוא - והשיבו על שאלותיו.
כיוצא בו אתה אומר "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו יב)
שאין תלמוד לומר 'לאמר'! מה תלמוד לומר 'לאמר'? אלא אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה גואלם ואם לאו!
עד שהשיבו המקום על שאלותיו, שנאמר "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה
כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו א).
כיוצא בו אתה אומר "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב יג) שאין תלמוד לומר 'לאמר'!
ומה תלמוד לומר 'לאמר'? אלא אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה רופא אותה אם לאו!
עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא על שאלתו, שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" (במדבר יב יד).
כיוצא בו אתה אומר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג כג) אין תלמוד לומר 'לאמר'!
אלא אמר לו: הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו! עד שהשיבו המקום "ויאמר ה' אליו רב לך" (דברים ג כו)
אף כאן, אין תלמוד לומר 'לאמר'! אלא אמר לו: הודיעני נא אם ממנה אתה עליהם פרנסים ואם לאו!
עד שהשיבו המקום "קח לך את יהושע בן נון"!
פיסקה קלט
[עריכה]על במדבר כז טז-יז
רוחות בני האדם הן ממקור אלוהי. כשהם חיים הן בידיו, והוא מטפל בהן - בין ברוחות הצדיקים, בין ברוחות הרשעים; כשהצדיקים נפטרים - רוחותיהם צרורות בצרור החיים, ואילו כשהרשעים נפטרים - רוחותיהם אינו נחות אלא הן מוטרדות כל הזמן. מזהה נפש עם רוח, ומציג את האדם החי, כמקובל בעולם ההלניסטי, כמורכב מנפש/נשמה/רוח ומגוף/ גויה. |
"יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר כז טז), מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו.
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, סימן זה יהיה בידך: שכל זמן שאדם נתון בחיים
נפשו פקודה ביד קונה, שנאמר "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב יב י)
ואומר "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא ו). מת - נתונה באוצר
שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה כט).
שומע אני בין צדיקים בין רשעים? תלמוד לומר: "ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע"!
משה ידע שממשיכו הוא יהושע, אבל ביקש מהקב"ה שימליך את יהושע בלי לנקוב בשמו, כדי למנוע קנאה ותחרות מצד בני משה, המצפים למלוך אחריו או מצד הכהנים, בני אחיו של משה. |
"איש על העדה" - זה יהושע, שנאמר "לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח כה)
ולמה לא פירשו הכתוב? שלא להטיל מחלוקת בין בניו ובין בני אחיו.
הסיסמה "אחרי" ומקורותיה: המנהיג צריך לצאת לקרב בראש הצבא, ולא להשאר במקום מוגן מאחור. הדוגמאות הן ממשה שנלחם בעצמו בעוג מלך הבשן, מיהושע שבדק בעצמו את המלאך, מפנחס שיצא בעצמו למלחמת מדיין מיואב שיצא בראש הצבא ומראשי המטות שמנו את היוצאים למלחמת מדיין לפני הקרב ואחריו. המנהיג צריך להית גם צדיק, ולהציל את הציבור בכח זכויותיו. |
"אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (במדבר כז יז), "אשר יצא לפניהם" – במלחמה, "ואשר יבא לפניהם" - במלחמה.
לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף!
אלא כשם שעשה משה שנאמר "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו" (במדבר כא לד)
וכשם שעשה יהושע, שנאמר "וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו" (יהושע ה יג)
וכשם שעשה פנחס, שנאמר "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס (במדבר לא ו)
"אשר יצא לפניהם – בראש! "ואשר יבוא לפניהם" – בראש!
שנאמר ויעל בראשנה יואב בן צרויה ויהי לראש (דברי הימים א יא ו).
"אשר יצא לפניהם" - בגדוד "ואשר יבוא לפניהם" - בגדוד. "אשר יצא לפניהם" - בכרך "ואשר יבא לפניהם" - בכרך.
"ואשר יוציאם" בזכיותיו "ואשר יביאם" בזכיותיו "אשר יוציאם" במנין "ואשר יביאם" במנין
שנאמר "ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש" (במדבר לא מט)
ולמה הוצרכו כפרה? לפי שזנו עיניהם מן הערוה.
הדימוי של מנהיג לרועה צאן מוכר בהרבה מקומות; כאן מצוטטים פסוקים משיר השירים הנדרשים גם הם על מנהיגות: משה מבקש רועה נאמן והקב"ה מבטיח לו שיהיה כזה ומראה לו את כל המנהיגים העתידים, ואת המשיח בסוף (בעקב) ההיסטוריה; וראו גם ספרי דברים שד. |
"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"
ועליו מפורש בקבלה "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה" (שיר השירים א ז)
כענין שנאמר "ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו" (ירמיה מג יב).
"שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך" - על עדרי אברהם יצחק ויעקב.
צא וראה מה הקדוש ברוך הוא השיבו: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שיר השירים א ח) - מעולה שבנביאים
"צאי לך בעקבי הצאן" - בעקבים אני עושה עמהם. "ורעי את גדיותיך"
מנין אתה אומר שהראהו המקום למשה כל הפרנסים העתידים לשמש את ישראל מיום שיצאו מן המדבר עד שיחיו המתים?
שנאמר "צאי לך בעקבי הצאן"!
פיסקה קמ
[עריכה]על במדבר כז יח-כ
דורש "לך" – משלך, וראו לעיל פיסקה קלט, שמשה התכוון מראש שיהושע ימלוך אחריו ורק ביקש אישור לכך מהקב"ה. יהושע הוא שומר אדוניו – משה, ולכן הוא זוכה לכבוד. |
"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון" (במדבר כז יח) קח לך את שבלבך! קח לך מה שבדוק לך!
ועליו מפורש "נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדניו יכבד" (משלי כז יח)
לא מדובר כאן על רוח אלוהים, אלא על כישורים פוליטיים שיש ליהושע, שמצליח להוביל אחריו אנשים השונים זה מזה. |
"איש אשר רוח בו" - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד!
הכבוד ליהושע מתורגם לכבוד החכמים בנוהגי בית המדרש; השוו תוספתא סנהדרין ז ה. לעניין משה ויהושע כת"ח ראו גם ספרי דברים שה. |
"וסמכת את ידך עליו" אמר לו: משה, תן לו תורגמן, ליהושע, להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך
כשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים: בחיי רבו לא הורה, ועכשיו הוא מורה?
מיד העמידו מן הארץ והושיבו אצלו על הספסל.
רבי נתן אומר: כיון שהיה יהושע נכנס, היה משה משתיק את התורגמן, עד שנכנס וישב במקומו:
משה הוא המקור ויהושע משקף את משה, כלבנה המשקפת את אור השמש! |
"ונתת מהודך עליו" (במדבר כז כ), "מהודך", ולא כל הודך! נמצינו למדים:
פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה
פיסקה קמא
[עריכה]על במדבר כז כא-כג
היחסים בין יהושע ואלעזר אמורים להיות של הנהגה בצמד, כמו היחסים בין משה לאהרון; למעשה לא היה לאלעזר מקום בהנהגה של יהושע, ולפי עירובין סג א נענש על כך יהושע בכך שלא היה לו בן. |
"ולפני אלעזר הכהן יעמוד" (במדבר כז כא), שהיה יהושע צריך לאלעזר ואלעזר צריך ליהושע
"ושאל לו", שומע אני בינו לבין עצמו? תלמוד לומר: "במשפט האורים"!
השאלות באורים ותומים הן דרך תקשורת עם הקב"ה המסתייעת בחושן. המנהיג שואל את הכהן וזה עונה לו על פי האורים. כך ניתן למלא את מקומו של הנביא. הכהן וגם המנהיג זקוקים לחושן האורים, ואינם יכולים לענות על השאלות בעצמם, אבל השאלה נעשית בקול נמוך; וראו יומא עג א. |
שומע אני בקול גדול? תלמוד לומר: "ושאל לו"!
הא כיצד? עומד ומדבר בשפתותיו - וכהן גדול משיבו על שאלותיו!
השוו ספרי דברים שה: מבחינת משה אין הבדל בין בני אהרון לבין בניו שלו, והבשורה על כך שאלעזר ישתתף בהנהגה מפיסה את דעתו. הוא עושה מה שצווה ואף שמח בכך, למרות שהוא נאלץ להתאמץ כדי לשכנע את יהושע לקבל עליו את ההנהגה. |
"ויעש משה כאשר צוה ה' אותו" (במדבר כז כב), הלך ועשה בשמחה,
ולא הורע בעיניו בין בניו לבין בני אחיו!
"ויקח את יהושע", לקחו בדברים, והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא!
"ויסמוך את ידיו עליו" (במדבר כז כג) - ככלי מלא וגדוש!
משה מילא את יהושע בתורה, שנאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד ט). החכמה של יהושע היא תוצאה של השנים הרבות שבהן לא הפסיק לעסוק בתורה, ולא יצא מאהל מועד שבו לימד משה את התורה. הסמיכה של משה היתה אישור לידע שצבר יהושע. מכאן לומדים קל וחומר לכל אדם, שאם ירצה להתמלא בתורה כת"ח עליו להתמיד בתורה. |
כיוצא בו אתה אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח)!
והלא דברים קל וחומר: מה יהושע בן נון, שנאמר בו "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" (דברים לד ט) - נאמר בו "לא ימוש"
שאר בני אדם - עאכ"ו!
חוזר לעניין השמחה של משה והויתור השלם שלו על המשך ההנהגה, ראו לעיל. המילוי של התורה ליהושע לא פגע בתורתו של משה ובמאמצי הלימוד שלו עצמו את התורה. |
"ויצוהו כאשר צוה ה' את משה", מה צוה הקדוש ברוך הוא את משה בשמחה - כך צוה משה ליהושע בשמחה
שומע אני שחסר משה? ת"ל: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו" (דברים לד ז) - בין טמא לטהור, בין איסור להיתר
"ולא נס ליחה" - בעומלו בתורה!