קטגוריה:ויקרא כב טז
והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני יהוה מקדשם.
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה בְּאׇכְלָם אֶת קׇדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם.
וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
וְהִשִּׂ֤יאוּ וְ - ו' החיבור
הִשִּׂ֤יאוּ - פועל, הפעיל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, משותף, רבים
צורת יסוד: c/5375
מורפ': HC/Vhq3cp אוֹתָם֙ אוֹתָ - מילית, מושא ישיר (את)
ם֙ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo/Sp3mp עֲוֺ֣ן עֲוֺ֣ן - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 5771
מורפ': HNcbsc אַשְׁמָ֔ה אַשְׁמָ֔ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 819
מורפ': HNcfsa בְּאָכְלָ֖ם בְּ - מילת יחס
אָכְלָ֖ - פועל, קל, מקור נסמך
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: b/398
מורפ': HR/Vqc/Sp3mp אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־קָדְשֵׁיהֶ֑ם קָדְשֵׁי - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
הֶ֑ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: 6944
מורפ': HNcmpc/Sp3mp כִּ֛י כִּ֛י - ו' החיבור
צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC אֲנִ֥י אֲנִ֥י - כינוי גוף, אישי, גוף ראשון, משותף, יחיד
צורת יסוד: 589
מורפ': HPp1cs יְהוָ֖ה יְהוָ֖ה - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 3068
מורפ': HNp מְקַדְּשָֽׁם מְקַדְּשָֽׁ - פועל, פיעל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נסמך
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: 6942
מורפ': HVprmsc/Sp3mp׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
וְהִשִּׂ֤יאוּ מהפך (משרת, דרגא 5) אוֹתָם֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
עֲוֺ֣ן מונח (משרת, דרגא 5) אַשְׁמָ֔ה זקף קטן (מלך, דרגא 2)
בְּאָכְלָ֖ם טפחא (מלך, דרגא 2)
אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
כִּ֛י תביר (משנה, דרגא 3)
אֲנִ֥י מרכא (משרת, דרגא 5) יְהוָ֖ה טפחא (מלך, דרגא 2)
מְקַדְּשָֽׁם סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם כי בכך יגרמו לבני ישראל לשאת עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָין וְחוֹבִין בְּמֵיכַלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יָת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיאַרְעוּן יַתְהוֹן חוֹבֵי אַשְׁמַתְהוֹן בְּמֵיכַלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יַת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרוּם אֲנָא יְיָ מְקַדִישְׁהוֹן: |
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו (עריכה)
[י] "והשיאו אותם עון אשמה"-- מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.
"באכלם את קדשיהם"-- פרט לזורע ולמטמא.
"כי אני ה' מקדשם"-- להגיד מה גרם.רש"י
"והשיאו אותם" - זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו וכן (במדבר ו) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו הוא יביא את עצמו וכן (דברים לד) ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו כך נדרש בספרי
והקשה הרמב"ן, אחר דקאי קרא על כהנים, למה נדחק רבי ישמעאל (המובא ברש"י) לפרש "והשיאו אותם עון אשמה" שיטענו את עצמם, והרי נוכל שפיר לפרש "והשיאו אותם" על ישראל, שהכהנים כשיאכילו הקדשים לישראל, יטעינו את ישראל עון אשמה. ועוד, דלא מצאנו לאו זה בכל התלמוד שיהיה המאכיל קודש לישראל בלאו, אלא הוא אסור כמו שאר אסורים, ועובר ב"לפני עיור לא תתן מכשול" (לעיל יט, יד). וקושיא ראשונה לא קושיא, דאין לפרש "והשיאו אותם" על ישראל, דממה נפשך, אם ישראל מזיד - הרי אין הכהן המאכיל אותו מטעין אותו עון, אלא הוא גורם לעצמו, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (קידושין דף מב:). ואם לא ידע הישראל האוכל, לא שייך בזה "והשיאו אותם עון אשמה", ד"עון" משמע שיעשה עון במזיד, ולא בשוגג משמע:
אבל קושיא שניה קושיא היא בודאי, דלא מצאנו לאו זה בתלמוד. ואומר אני, כי רש"י סבירא ליה דהאי קרא "לא יחללו" איסורו שלא יבזו ויחללו את הקדשים, וכאילו כתב שאל תבזו את הקדשים, שלא תשגיח על קדושתם ליתן אותם לזרים. וכן משמע לשון "לא יחללו", כדאמרינן (אבות פ"ג מי"א) 'המחלל את הקדשים', שפירושו בודאי המחלל אותם והמבזה אותם. וכך פירושו, "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", שאל יבזום אותם. ובודאי איכא איסור המחלל הקדשים, דאמרינן (שם) דאין לו חלק עולם הבא. ועיקר איסור זה אינו מה שמאכיל אותם לזרים, רק שמחלל את הקדשים ומבזה אותם. ואין האיסור במה שגרם שישראל עשה האיסור, אלא מפני שהכהן היה מבזה את הקדשים לתת אותם לזר. וכך נראה לי דעת אונקלוס שתרגם 'במיכלהון בסואבא', אף על גב דלא נזכר בכתוב טומאה, אין זה קשיא, דהכתוב לא בא להזהיר על הטומאה, רק שבא להזהיר על שלא יבזו ויחללו התרומה, ולכך כתב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" סתם, ואונקלוס פירש החלול הזה שלא יאכלו בטומאה, וכתב הכתוב סתם "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" - כאשר יאכלו בטומאה, שזהו חלול. אף על גב שכבר הזהיר על הטומאה (פסוק ב), דבר זה שם אחר, שהוא מחלל התרומה על ידי טומאה, שצוה הקב"ה על הקדשים, כך יש לתרץ לפי שיטת רש"י, והוא נכון:
אך לא ידעתי מי הכריחו לכל זה, דודאי הוקשה לרש"י לישנא ד"ולא יחללו את קדשי בני ישראל", דהוי למכתב 'ולא יחללו את קדשיהם', ולפיכך הוצרך לפרש "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" על הכהנים קאי. וכי עדיף זה מדכתיב "והשיאו אותם עון אשמה", שפירושו כמו שפירש רבי ישמעאל 'והשיאו את עצמם', אף על גב דכתיב "אותם", הכי נמי איכא למימר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" קדשי עצמם, רצונו לומר כאילו כתיב 'ולא יחללו את קדשיהם', ולמה הוצרך לפרש דקרא בכהנים איירי. ואי משום זה דישראל כבר כתיב (פסוק י) "וכל זר לא יאכל קדש", הרי נוכל לאוקמי קרא ללאו יתירה, שעובר גם כן בלאו שמחלל הקדשים. ועוד, בתורת כהנים יליף מהאי קרא טובא; "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" על קדשי בני ישראל מוסף קרן וחומש, ולא על קדשי גוים, שאין מוסף קרן וחומש עליהן. ועוד יליף התם, שאין חייבים על תרומה שבטבל, דכתיב "אשר ירימו לה'", ולא על תרומה שבטבל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם – זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אִתִּים שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ בַּתוֹרָה, שֶׁמְּדַבְּרִים בָּאָדָם עַצְמוֹ. וְכֵן: "בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ" (במדבר ו,יג), הוּא יָבִיא אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא" (דברים לד ו), הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ נִדְרָשׁ בְּסִפְרֵי.
רשב"ם
את קדשיהם: תרומה:
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
באכלם. ב' הכא ואידך באכלם מעבור הארץ דאוכל תרומה בטומאת הגוף:
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • בייס-הספר • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "ויקרא כב טז"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.