ביאור:מ"ג ויקרא כב טז
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם[עריכה]
והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו וכן (במדבר ו) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו הוא יביא את עצמו וכן (דברים לד) ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו כך נדרש בספרי:
ולא יחללו את קדשי בני ישראל. להאכילם לזרים, והשיאו אותם עון אשמה. את עצמם, שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן, לשון רש"י ז"ל: ולא הבינותי דעתו, כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים, ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים, ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב). ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד, אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין: אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה, ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש, בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם. ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל, אמרו (סנהדרין פג.) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה, שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ויליף חלול חלול מתרומה: אבל בת"כ (פרק ו ח-י) מצאתי, ולא יחללו, להביא את הסך ואת השותה. את קדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש, ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש. יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל, תלמוד לומר את אשר ירימו לה', על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל. והשיאו אותם עון אשמה, מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה: וזה אינו כדרך הגמרא. אלא שאני אומר, רבוי הסך והשותה אסמכתא, כי שתייה בכלל אכילה, וסיכה מדרבנן, כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א). ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל, בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה', דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל, וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" (פסוק יד) שיתחייב בחומש. ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה", מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה, כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן. והכלל, כי הכתוב הזה בטבל, והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם, וחזר והזהיר על שירימו בעתיד, כפי מדרש רבותינו:
באכלם. הזרים: את קדשיהם. תרומה:
והשיאו אותם. פעל יוצא לשנים פעולים והטעם שיזהירום ויורום עד שלא ישגו
והשיאו אותם עון אשמה. הם עצמם כשהקדישו ההקדש, עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים בו ליהנות ממנו, ולא נאמר 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם. שכיון שהקדישו את הדבר, אני ה' מקדשו, ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו.
והשיאו אותם וגומר. פירוש כשלא יפרעו קרן וחומש יגדילו גדר האשם שעשו בשוגג ליקרא מזיד שהוא עון כיון שיש בידם לתקן ואינם מתקנין, והוא אומרו והשיאו פירוש ינשאו אותם פירוש הם שיהיה הדבר עון את שאינה אלא אשמה. ואומרו באכלם את קדשיהם פירוש שיחשב להם מזיד אכילת הקדשים שאכלו לא הזדת מניעת הפרעון, ועיין מה שפירשתי בפסוק שלפני זה:
ואחרי שהזכיר קדשי בני ישראל הזהיר שלא יביאו הקדשים מבעלי המומין:
כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:[עריכה]
והשיאו אותם עון אשמה. הם עצמם כשהקדישו ההקדש, עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים בו ליהנות ממנו, ולא נאמר 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם. שכיון שהקדישו את הדבר, אני ה' מקדשו, ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו.