ספרא על ויקרא כב

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד (עריכה)

פסוק ב

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד (עריכה)

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו"-- אין "נזירה" אלא הפרשה. וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) "וינזר מאחרי ויעל גלוליו", ואומר (ישעיהו א, ד) "נזורו אחור".

"וינזרו מקדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי העכו"ם משום פיגול נותר וטמא.

"קדשי בני ישראל". אין לי אלא קדשי בני ישראל. קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה' "-- לרבות את כולם.

[ב] מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן (ויקרא יט, ח) "חילול".

מה "חילול" שנאמר להלן-- זמן, אף כאן-- זמן.
ומה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן-- מיתה.
ומה "חילול" שנאמר להלן הרציה, אף כאן-- הרציה.

ר' יהודה אומר, נאמר כאן "אני ה' " ונאמר להלן "אני ה' ". מה "אני ה' " האמור למטה מכרית, אף "אני ה' " האמור כאן-- מכרית.

פסוק ג

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד (עריכה)

[ג] "אמר אלהם"-- אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם"-- שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?! לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות -- צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.

[ד] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם". מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".

[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר". או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים?... מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים... ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר". אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח". אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?... ודין הוא! ומה אם פיגול --שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה --שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.

[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו". אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב-- את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.

[ח] "וטומאתו עליו"-- טומאת הגוף. יכול טומאת בשר?

תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן-- בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן-- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר.

רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת בשר.

ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"-- בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר.

אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.

[ו] "ונכרתה הנפש ההיא"-- יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה' "-- בכל מקום אני.

פסוק ד

[א] "זרע אהרן"-- אין לי אלא זרע אהרן. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "והוא צרוע או זב".

"בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר"-- אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום. אהרן ובניו מנין? ודין הוא! מה ישראל --שאינם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- הרי הן אוכלים במעשר טבולי יום, אהרן ובניו --שהם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- שאינו דין שיאכלו במעשר טבולי יום?! יצאו ישראל מן הכתוב ואהרן ובניו מקל וחמר.

[ב] "עד אשר יטהר"-- יכול עד שיבא במים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר". מה "טהרה" האמורה למטה-- ביאת שמש, אף כאן-- ביאת שמש.

[ג] "והנוגע בכל טמא נפש"-- אין טמא נפש אלא במגע.

"אשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע? תלמוד לומר "או איש".

פסוק ה

[ד] "אשר יגע בכל שרץ"-- אין לי אלא השרץ. מנין לרבות את הנבלה? תלמוד לומר "או באדם".

"אשר יטמא לו"-- לרבות את השיעורים: (ויקרא ה, ג) "אדם"-- זה המת. "טומאת אדם"-- זה טמא מת. "טומאתו"-- לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טומאתו". "אשר יטמא"-- לרבות בועל נדה. "לו"-- לרבות בולע נבלת עוף הטהור.

פסוק ו

[ה] "נפש אשר תגע בו"-- ולא המסיטה.

"וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובין לפחות ממאה. [ו] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה קדש, משקה קדש במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".

[ז] "כי אם רחץ בשרו במים"-- יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר". מה ביאת שמשו-- כולו כאחת, אף במים-- כולו כאחת.

פסוק ז

[ח] "ובא השמש וטהר"-- ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.

[ט] "ואחר יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין בפחות ממאה. [י] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה קדש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".

[יא] 'כי לחם' "כי לחמו"-- מעלה את החיטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. יכול תהא קניבת ירק חול? תלמוד לומר "הוּא" -- הרי הוא בקדושתו.

פסוק ח

[יב] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה"-- את שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.

[יג] יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחמר? תלמוד לומר "בה"-- "בה" את מטמא אבית הבליעה ואין מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.

"ושמרו את משמרתי"-- ישמרו לי משמרת.

פסוק ט

"ושמרו את משמרתי"-- להזהיר בית דין על כך.

"ולא ישאו...חטא"-- יכול בנבלה הכתוב מדבר? תלמוד לומר "עליו", בקדש הוא מדבר ואינו מדבר בנבלה.

[טו] "ומתו בו"-- ולא המעשר. "כי יחללוהו"-- פרט לטהור שאכל מן הטמא.

[טז] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות? שאילו נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה. צריך לומר החמורות. או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקל יהיה פטור. צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.

פסוק י

"זר"-- אין לי אלא ממזר. מנין אפילו לוי? אפילו ישראל? תלמוד לומר "וכל זר".

"לא יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן (דברים כו, יג) בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף "קדש" האמור כאן-- בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[יז] "תושב"-- זה קנוי קנין עולם. "ושכיר"-- זה קנוי קנין שנים. יאמר "תושב"! מה תלמוד לומר "שכיר"?! אם הקנוי קנין עולם אינו אוכל, הקנוי קנין שנים יאכל?! אילו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים, וכשהוא אומר "שכיר" -- בא "שכיר" ולימד על ה"תושב" שהוא קנוי קנין עולם.

[יח] ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן "תושב ושכיר" ונאמר "תושב ושכיר" בפסח (שמות יב, מה). מה "תושב ושכיר" האמור בפסח פסל בו את הערל, אף "תושב ושכיר" האמור כאן-- יפסל בו את הערל. ר' עקיבא אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "איש איש"-- לרבות את הערל.

פסוק יא

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה (עריכה)

[א] מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה? תלמוד לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו".

מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה? שנאמר "וכהן כי יקנה...קנין"-- אף קנינו שקנה קנין, אוכל.

[ב] יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה? תלמוד לומר "כסף"-- יצא עבד עברי שאין כסף.

[ג] אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין?... תלמוד לומר "כספו הוא"-- פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.

[ד] 'יליד בית' מה תלמוד לומר? אם הקנוי קנין כסף אוכל, יליד בית לא יאכל?! אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף. ומנין שאף על פי שאין שוה כלום? תלמוד לומר 'ויליד בית'-- מכל מקום.

[ה] עדיין אני אומר "יליד בית"-- בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל, אבל קנין כסף-- אם יש בו כסף אוכל, אם אין בו כסף לא יאכל... תלמוד לומר "קנין כספו ויליד ביתו"-- מה "יליד ביתו" אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כספו-- אף על פי שאינו שוה כלום.

[ו] מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה? ודין הוא! אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע כאב להאכיל. הין, אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה?! אמר ר' שמעון תלמוד לומר "ויליד ביתו..יאכלו"-- הם אוכלים.

'הם אוכלים'-- ולא הבהמה אוכלת. יכול לא תאכל בכרשינין? תלמוד לומר "נפש".

"בלחמו"-- יצא המת שאין לו לחם.

פסוק יב

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה (עריכה)

[ז] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"-- אין לי אלא לממזר. מנין אפילו ללוי ולישראל? תלמוד לומר "לאיש זר".

מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל. [ח] והלא דין הוא! אם ישראל --שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה-- ביאתו פוסלתה מן התרומה, כהן גדול --שביאתו פוסלתה מן הכהונה-- אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?! לא! אם אמרת בישראל שאינו מאכיל אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל אחרות?! הואיל והוא מאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה... תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל.

[ט] "היא בתרומת הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אוכלת היא את אמה. [י] כיצד? בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לישראל. הייתי אומר כשם שאינה אוכלת כך אמה לא תאכל... תלמוד לומר "היא בתרומה הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אבל אוכלת היא את אמה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ו (עריכה)

[א] אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים, ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה? לפי שיש בקדשים מה שאין בתרומה ובתרומה מה שאין בקדשים:

קדשים הותרו לזר ותרומה לא הותרה לזר.
קדשים חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ותרומות אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא.

הא לפי שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים.

פסוק יג

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ה (עריכה)

[א] יאמר גרושה, מה תלמוד לומר אלמנה? שאילו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת, אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור?! אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור, אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה".

[ב] או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור, גרושה בין שיש לה בין שאין לה זרע לא תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה" 'גרושה וזרע אין לה'.

[ג] "וזרע אין לה"-- אין לי אלא זרעה. זרע זרעה מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן. הרי זה ראוי להיות כהן גדול ועומד ומשמש על גבי המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת "לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה".

[ד] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה ממנו בת. והלכה הבת ונשאת לעבדו, נשאת לנכרי וילדה ממנו בן, הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן-- תאכל בתרומה. בת כהן ישראל-- לא תאכל בתרומה.

[ה] יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "זרע"-- יצא זה שאינו זרעה. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן. יכול יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "אין לה"-- יצא זה שאינו זרעה.

[א] "ושבה אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם. "כנעוריה"-- פרט למעוברת. והלא דין הוא! ומה במקום --שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפטרה מן היבם-- עשה את העובר כילוד, כאן --שעשה את הולד מן הראשון כולד מן מהאחרון לפסלה מן התרומה-- אינו דין שנעשה את העובר כילוד?! לא! מה לא עשה את העובר כילוד לפטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים, נעשה את העובר כילוד לפסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?! תלמוד לומר "אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם, "כנעוריה"-- פרט למעוברת.

"מלחם אביה תאכל"-- הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.

פסוק יד

[ב] מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חבירו, יכול יהיו חייבים בחומש?... תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה"-- יצאו אלו שאין זרים לה.

"ואיש"-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

[ג] "כי יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף "קדש" האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[ד] "בשגגה"-- פרט למזיד. אמר ר' יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים.

"ויסף חמשיתו עליו"-- שיהיה הוא וחומשו חמשה.

[ה] מנין שאין משלמים מן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- דבר הראוי להיות (ס"א לעשות) קדש, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים משלמים מכולם.

[ו] ומנין שאין משלמים אלא ממין על מינו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי רבי עקביא. ר' אליעזר אומר משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה. הא כיצד? אכל גרוגרות ישלם לו תמרים תבא עליו (ס"א לו) ברכה.

[ז] יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.

פסוק טו

[ח] "ולא יחללו"-- להביא את הסך ואת השותה.

"את קדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.

[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה' "-- על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

פסוק טז

[י] "והשיאו אותם עון אשמה"-- מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

"באכלם את קדשיהם"-- פרט לזורע ולמטמא.

"כי אני ה' מקדשם"-- להגיד מה גרם.

פסוק יח

[א] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגֵר"-- לרבות נשי הגרים. "בישראל"-- לרבות נשים ועבדים. [ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? להביא את העכו"ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל.

"אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"-- אין לי אלא עולה. מנין לרבות את השלמים? תלמוד לומר "נדריהם". מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבותם". מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר 'נדריהם' "לכל נדריהם", 'נדבותם' "לכל נדבותם". אם כן למה נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה"? פרט לנזירות, דברי ר' עקיבא [גירס' הגמרא ריה"ג]. אמר לו ר' יוסי הגלילי [גירס' הגמרא ר"ע] אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.

פסוק יט

"לרצנכם"-- אין כופים את הצבור על כרחו.

"תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"-- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. יכול שיבש גפה ושנחטט עינה ושנקטע רגלה? תלמוד לומר (ויקרא א, יד) "מן העוף"-- ולא כל העוף.

פסוק כ

[ג] "...אשר בו מום"-- אין לי אלא מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל אשר בו מום".

[ד] "לא תקריבו"-- אם משום בל תשחט, הרי בל תשחט אמור למטה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תקדיש. [ה] מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה דברים:

משום בל תקדיש
ומשום בל תשחט
ובל תזרק את הדם
ובל תקטיר את החלב
ובל תקטיר מקצתו

ר' יוסי בר' יהודה אומר אף משום בל תקבל את הדם.

"כי לא לרצון יהיה לכם"-- מלמד שאין מרצין.

פסוק כא

[ו] "ואיש" (ס"א איש)-- היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה. [ז] או אינו אומר "ואיש" (ס"א איש) אלא להוציא את השותפים... כשהוא אומר 'איש' (ס"א ואיש), לרבות את השותפים. הא מה אני מקיים "ואיש" (ס"א איש)? --היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאים שלמי נדבה.

[ח] "כי יקריב..שלמים"-- מנין לרבות את העולה? תלמוד לומר "נדר". מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבה". מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות? תלמוד לומר "לפלא". מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח שלמים" [כן הגיה המלבי"ם]. מנין לרבות את המעשר? תלמוד לומר "בבקר" "בצאן". מנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "או בצאן".

[ט] "תמים יהיה לרצון"-- מצות עשה. מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו".

נפל מן הגג ונשתבר, יכול יהא עובר עליו? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו"-- אל תתן בו מום. מכאן אמרו בכור שאחזו דם, אפילו מת -- אין מקיזין בו את הדם, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט אליו. ר' שמעון אומר, אף על פי שעושה בו מום.

פסוק כב

[יא] "עורת"-- בין סומא בשתי עיניו, בין סומא אפילו בעינו אחת.

"שבור" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כא, יט) "שבר רגל או שבר יד", שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו, מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר "או שבור". יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר "שבר יד או שבר רגל"-- מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי.

[יב] "חרוץ"-- ריס של עיניו שניקב, שנפגם, ושנסדק. שפתו שניקבה, ושנפגמה, ושנסדקה. חיטיו: החצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו. ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות.

[יג] "יבלת"-- זה בעל יבלת.

"גרב"-- זה החרס.

"ילפת"-- זה חזזית מצרית.

כאן לא נאמר "דק ותבלול" ולהלן לא נאמר "יבלת". מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה? תלמוד לומר "גרב" "גרב" לגזירה שוה. "ילפת" "ילפת" לגזירה שוה.

[א] "לא תקריבו"-- אי משום בל תקדיש, הרי בל תקדיש אמור למעלה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תשחט.

[ב] "לא תקריבו אלה לה' "-- אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבדה בה עבודה. [ג] והלא דין הוא! ומה אם העגלה --שאין המום פוסל בה-- עבודה פוסלת בה, קדשים --שהמומים פוסלים בהם-- אינו דין שתהא עבודה פוסלת בהם?! תלמוד לומר "לא תקריבו אלה"-- אלה אין אתה מקריב אבל אתה מקריב את שנעבד בה עבודה.

[ד] "ואשה לא תתנו מהם"-- אלו החלבים.

"לא תתנו"-- אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם? תלמוד לומר "מהם"-- אף מקצתם.

"על המזבח"-- זה הדם.

"לה' "-- זה שעיר המשתלח.

פסוק כג

[ה] מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה? תלמוד לומר "ושור ושה"-- לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה.

[ו] "שרוע"-- שנשמטה יריכו. "וקלוט"-- פרסת רגלו דומה לשל סוס, פרסת רגלו דומה לשל חמור.

"נדבה תעשה אותו"-- לבדק הבית. ומנין אף לנדר? תלמוד לומר "ולנדר". יכול על המזבח? תלמוד לומר "לא ירצה". אין לי אלא נדר. לנדבה מנין? תלמוד לומר 'ולנדר ולנדבה לא ירצה'. רבי אומר, ממקומו הוא מוכרע שנאמר "ולנדר לא ירצה"-- ואיזה קדש מרצה? זה קדשי מזבח שנאמר "ונרצה לו".

[ז] "נדבה תעשה אותו"-- אותו עושה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית. [ח] מכאן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה? תלמוד לומר "וידבר ה' אל משה לאמר", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה.

פסוק כד

[ט] "ומעוך וכתות ונתוק וכרות"-- כולם בביצים, דברי ר' יהודה. ר' אליעזר אומר כולן בגיד. ר' יוסי אומר "מעוך וכתות"-- בביצים. "נתוק וכרות"-- בגיד.

[י] "לא תקריבו"-- זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה אי משום בל תקדיש, הרי אמור. ובל תזרק הדם, הרי אמור. ובל תשחט, הרי אמור. ובל תקטיר החלב, הרי אמור. ובל תקטיר מקצתו, הרי אמור. הא אינו אומר כן אלא משום בל תקבל את הדם.

[יא] "לא תקריבו"-- אין לי אלא שלא יקריב. מנין שלא יעשו? תלמוד לומר "לא תעשו". אין לי אלא תמימים. בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "לא תעשו". אין לי אלא בהמה. חיה ועוף מנין? תלמוד לומר "בארצכם". אין לי אלא בארץ. בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר "לא תעשו". מנין אף באדם? תלמוד לומר 'ובכם' כדברי בן חכינאי.

פסוק כה

[יב] מנין שאין מקבלים שקלים מן העכו"ם? תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה". אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם" שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל קרבנות הצבור מנין? תלמוד לומר "מכל אלה".

מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר "כי משחתם בהם מום בם". ר' יהודה אומר, "בהם"-- אין נקבות בסירוס.

"לא ירצו לכם"-- מלמד שאין מרצים.

פסוק כז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח (עריכה)

[א] "שור..כי יולד"-- ולא אדם. והלא דין הוא! ומה אם טריפה --שהיא אסורה בחולין-- לא עשה בה את המקריבים כקריבים, יוצא דופן --שהוא מותר בחולין-- אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים?! בעל מום יוכיח! שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים! [ב] אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים... תלמוד לומר "שור... כי יולד"-- ולא אדם כי יולד.

[ג] "שור או כשב"-- פרט לכלאים. "או עז"-- פרט לנדמה. "כי יולד"-- פרט ליוצא דופן. "והיה שבעת ימים"-- פרט למחוסר זמן. "תחת אמו"-- פרט ליתום.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, נאמר כאן "תחת" ונאמר להלן (ויקרא כז, לב) "תחת". מה "תחת" האמור כאן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום, אף תחת האמור להלן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום. ומה "תחת" האמור להלן פרט לטריפה, אף "תחת" האמור כאן-- פרט לטריפה.

[ד] ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר "והיה שבעת ימים תחת אמו"? לפי שנאמר (שמות כב, כט) "שבעת ימים יהיה עם אמו", יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה... תלמוד לומר "תחת אמו". אי "תחת אמו", יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה... תלמוד לומר "עם אמו". הא כיצד? אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת.

[ה] "ומיום השמיני והלאה ירצה"-- יכול משמיני ולהלן יהיה מותר ובשמיני עצמו יהיה אסור? תלמוד לומר בבכור (שמות כב, כט) "ביום השמיני תתנו לי". יכול יהיה הבכור מותר בשמיני ומשמיני ולהלן יהיה אסור? תלמוד לומר במוקדשים "ומיום השמיני והלאה ירצה". אֶדוֹן אני: הבכור יהא מותר בשמיני ובמוקדשים משמיני ולהלן. מנין ליתן את האמור בבכור במוקדשים ואת האמור במוקדשים בבכור? תלמוד לומר "אמו" "אמו" לגזירה שוה.

[ו] "ירצה"-- אשה לאשים. מנין אף להקדש? תלמוד לומר "...לקרבן אשה".

"לה' "-- לרבות שעיר המשתלח.

פסוק כח

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח (עריכה)

[ז] מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה? תלמוד לומר "ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"-- מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה.

[ח] "שור"-- ולא חיה. והלא דין הוא! ומה בהמה --שאינה במצות כיסוי-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה --שהיא במצות כיסוי-- אינו דין שתהיה במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שור"-- ולא חיה.

[ט] "שה"-- ולא עופות. והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שאינה באם על הבנים-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף --שהוא באם על הבנים-- אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שה"-- ולא עופות.

[י] אילו אמר "ושור ושה ובנו", יכול לא יהא חייב עד שישחט שניהם ובנו! תלמוד לומר "...או שה"-- או זה, או זה.

[יא] יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות? ודין הוא! חייב כאן וחייב באם על הבנים. מה אם על הבנים-- לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה בו את הזכרים כנקבות. [יב] לא! אם אמרת באם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן, תאמר כאן שעשה את המזומן כשאינו מזומן?! הואיל ועשה את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות... תלמוד לומר "אותו"-- על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. (ראה המשך דיון בפרק ח' הבא)

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח (עריכה)

[א] אחר שזכינו לדין, חִיֵיב כאן וחִיֵיב באם על הבנים. מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה את הזכרים כנקבות. [ב] אם נפשך לומר "אותו ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

[ג] "אותו ואת בנו"-- אין לי אלא אותו ואת בנו. אותו ואת אמו מנין? תלמוד לומר "לא תשחטו"-- הרי כאן שנים.

[ד] הא כיצד? את שבא אחד ושחט את הפרה ובא אחד ושחט את אמה ובא אחד ושחט את בתה-- שנים האחרונים חייבים.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת האחים. כיצד? חמשה אחים ואחר כך שחט את האם-- אינו חייב אלא אחת. אבל שחט את האם ואחר כך חמשה אחים-- חייב על כל אחד ואחד.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת אם אמה. כיצד? שחטה ואת אם אמה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעי-- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים. שחטה ואת אמה ואת אם אמה-- סופג שמונים.

[ו] "אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת בת בתה. כיצד? שחטה ואת בת בתה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעית-- סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה-- סופג שמונים.

[ז] "לא תשחטו"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר, ולמעקר. --להביא את השוחט לאכילת עכומ"ז ולאכילת כלבים.

[ח] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם, השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה-- ר' מאיר מחייב ור' שמעון פוטר.

השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר-- פטור משום אותו ואת בנו.

[ט] "ביום אחד"-- ר' מאיר אומר, יום מיוחד וטעון כרוז. [י] מכאן אמרו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אִמָהּ מכרתי לשחוט". אלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו. ומודה ר' יהודה במוכר את האֵם לחתן ואת הבת לכלה שהוא צריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטים ביום אחד.

[יא] ובארבעה פרקים אלו כופים את הטבח לשחוט בכל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר-- כופים אותו לשחוט. לפיכך אם מת-- מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת-- מת למוכר, מפני שלא משך.

"יום אחד" האמור ב'אותו ואת בנו'-- היום הולך אחר הלילה. זו דרש ר' שמעון בן זומא: לפי שכל הענין שלמעלה ושלמטה אינו מדבר אלא במוקדשים, ובמוקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף לענין 'אותו ואת בנו' יהיה הלילה הולך אחר היום? נאמר כאן "יום אחד" ונאמר להלן במעשה בראשית "יום אחד". מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית-- היום הולך אחר הלילה, אף "יום אחד" האמור כאן-- היום הולך אחר הלילה.

פסוק כט

[א] "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל" שאין תלמוד לומר?! אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה-- אף תחלת זביחתו לא תהיה אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ב] אין לי אלא תודה. מנין לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהיה זביחתן אלא על מנת לאכול יום אחד? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח תודה" "וכי תזבחו זבח"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד.

פסוק ל

פסוק לא

[ג] "ושמרתם"-- זו משנה. "ועשיתם"-- זו המעשה. וכל שאינו במשנה אינו במעשה.

'ושמרתם את מצות ה' ועשיתם אותם'-- ליתן שמירה ועשיה במצות.

"אני ה' "-- נאמן לשלם שכר.

פסוק לב