קטגוריה:ויקרא א יד

ויראה דמהא לאו קשיא כלל, דמדאיצטריך "מן העוף" למעט מחוסר אבר, שמע מינה דוי"ו אינו מוסיף על ענין ראשון, דאם הוי"ו מוסיף על ענין ראשון, וצריך "תמים" לגמרי, אם כן מאי בא למעט "מן העוף" דמשמע מחוסר אבר, הא אפילו תמות לגמרי צריך, ומד"תמים" לא בעינן גבי עופות - "זכר תמים" נמי לא בעינן, דהא לא נכתב רק ללמוד על "זכר" כמו שפירשנו למעלה (אות כח), שיהא זכר כמו תמים, מה תמים בעל מום פסול, אף זכר אם הביא נקיבה פסולה, והוא הדין נמי מה תמים לא פסול בעוף רק בבהמה, אף זכר לא פסול בעוף. והא דקאמר 'לפי שנאמר זכר תמים וכו, לא שיש כאן יתור, רק שהאמת הוא כך שאין זכרות ותמות בעוף, והיינו מדאיצטריך "מן העוף":

אבל בתוספות בחולין (סוף כג.) הביאו שם ת"כ דילפינן מדכתיב "זכר תמים" בבקר ובכבשים, אבל בעופות אין צריך "זכר תמים". והקשו שם, דלא לכתוב קרא בבקר ובכבשים, וידעינן שאין מום בעופות, מדכתיב "מן העוף" ולא כל העוף, לאפוקי מחוסר אבר, ומדמחוסר אבר פסול שמע מינה שאין שאר מום פסול בו, ומתרצין בתוספות ד"מן העוף" לא הוה ילפינן מחוסר אבר, אלא הוי אתי לשאר מום שאינו שייך בבהמה, שכמה מומין יש בעוף שאינם בבהמה, ואפילו הכי פסולין. וקשיא לי, הא "תמים זכר" בבקר ובכבשים כבר ילפינן מיניה כמו שפרשנו, ויראה דאפילו הכי לא קשיא, דשפיר יש ללמוד מדכתיב "זכר תמים" בבקר ובצאן, דהוי למכתב (בפסוק ג) 'אם קרבנו מן הבקר לעולה זכר תמים יקריבנו', כדכתיב (פסוק י) "אם מן הצאן קרבנו לעולה זכר תמים יקריבנו", דהא "אם" על כרחך קאי על בקר, רוצה לומר אם בקר קרבנו, ולכך הוי למכתב 'אם בקר קרבנו', דהא כתיב בפרשה שאחריה "אם מן הצאן קרבנו", הוי ליה למכתב גם כן 'אם מן הבקר קרבנו', אלא על כרחך דלכך כתב בהך לישנא כדי שיהיה קאי "זכר תמים" על הבקר, ללמוד זכר תמים בבקר ולא בעוף. ולא מצי למכתב 'אם מן הבקר זכר תמים לעולה', דצריך לכתוב "קרבנו" גם כן, ולפיכך אי אפשר לכתוב רק כך, ונכון הוא זה:

אמנם נראה דמעיקרא לאו קושיא, דרש"י פירש דילפינן זה מדכתיב בפרשת אמור (להלן כב, יט) "זכר תמים" בבקר ובכשבים ובעזים, דלא הוי צריך למכתב האי קרא כלל, דכבר ידעתי שצריך "זכר תמים" בבקר (פסוק ג) בכשבים ובעזים (פסוק י), ומזה ילפינן דוקא בבקר ובכשבים ובעזים צריך תמים, ולא בעוף. וכן מוכח דמהאי קרא יליף, דנקט קרא דפרשת אמור, ופשוט הוא ואין להאריך:

הקשו התוספות (קידושין סוף כד ע"ב) דהאיך סלקא דעתך לומר שיהא מחוסר אבר שרי להקריב, והלא אפילו לבן נח אסר, כדדרשינן "מכל החי מכל הבהמה" (ר' בראשית ו, יט) הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה, כדאיתא בפרק קמא דע"ז (דף ה:) ובפרק בתרא דזבחים (דף קטז.), ותרצו שם התוספות דהווה אמינא דהאי קרא איירי בבהמה, דהווה אמינא גבי ישראל פוסל מום בבהמה (רש"י פסוק ג), וגבי בן נח פוסל מחוסר אבר, אבל גבי עוף הווה אמינא דכשר אפילו מחוסר אבר אפילו לישראל, ומכל שכן לבן נח. ובעניותי לא הבנתי זה, דאם כן לפי המסקנא לא יהא אסור לבן נח קרבן מחוסר אבר רק בהמה ולא עוף, דאיצטריך קרא גבי עוף אצל ישראל, שמע מינה דלבן נח שרי, והתם (זבחים דף קטז.) אמרינן שכל מחוסר אבר אסר להקרבה לבן נח, ויראה דאי הוי ילפינן מבני נח, לא נוכל למילף רק שהקרבן פסול, אבל לא הוי ילפינן דכל האזהרות שהם על מי שמקדיש בהמה שיש בה מום, או ששחט אותה, או שזורק - הכתובים בפרשה אמור (להלן כב - כ, כב, כד) - קאי על עוף שהוא מחוסר אבר, ובשביל כך הוצרך למכתב כאן דנקרא בעל מום, וכל האזהרות הם עליו, כך יראה נכון:

[נד] תורים גדולים ולא קטנים. דמדאקיש קרא לבני יונה, דכתיב "או מן בני היונה", דרשינן בהיקשא מה בני יונים קטנים ולא גדולים, אף תורים - גדולים ולא קטנים (חולין דף כב:). דלאקשינהו לגמרי ולומר מה בני יונה קטנים אף תורים קטנים - ליכא למימר, דמדשני בלישנא לכתוב "בני יונה" דמשמע קטנים, ולא כן גבי תורים, שמע מינה דתורים אפילו גדולים, ועל כרחך היקישא אתא לומר דמה בני יונה קטנים ולא גדולים, אף תורים גדולים ולא קטנים. וקאמר בגמרא בפרק קמא דחולין (שם) דאין לומר הא דכתיב "בני יונה" הוא למצוה, אבל לא לעכובא, ובדיעבד כשר אף אם הם גדולים, דאם כן לא לישתמוט בכל מקום שהזכיר תורים ובני יונה, כגון בזב (להלן טו, יד), ובזבה (שם שם כט), יולדת (שם יב, ו), ומצורע (שם יד, כב) לכתוב 'מן היונה', רק תמיד "בני יונה" כתיב, שמע מינה קטנים אין - גדולים לא:

[נה] פרט לתחלת הציהוב. ואין להקשות וי"ו של "ומן" למה לי, דהא אצל העולה דרשינן "ומן" (פסוק ב) להוציא הנוגח (רש"י שם), דהכא בא למעוטי רובע ונרבע (חולין דף כג.). ולא יליף מן וי"ו "ואם מן העוף" המוסיף על ענין ראשון, ללמוד מן עולת צאן, משום דכתיב (להלן כב, כה) "משחתם בהם מום בם", "ומשחתם" הוא ערוה, שכל מקום שנאמר השחתה הוא ערוה, כדפירש בפרשת נח (רש"י בראשית ו, יא), ומכיון דמום אינו פוסל - ערוה נמי אינו פוסל, קא משמע לן "ומן העוף" למעוטי רובע ונרבע (חולין ריש כג.):

[נו] אפילו פרידה אחת. ולא תאמר כיון דכתיב (ר' פסוק יד) "והקריב מן בני היונה" משמע דוקא שנים, כמו קיני חובה שצריך שנים:

[נז] שלא תהא מליקה וכו'. דהווה אמינא דמליקה דומיא דשחיטה, ושחיטה דוקא בכלי, לכך כתב "הכהן ומלק", דלא צריך, דאי ללמד שזר פסול במליקה, דזה פשיטא, דהא "והקריבו אל המזבח" כתיב, וישראל לא קרב, אלא ללמד שיהא המליקה דווקא בגופו של כהן, ולא בכלי (זבחים דף סה.):

[נח] ממול ערפו. פירוש, "עורף" נקרא מה שאחורי הראש, ו'מול ערפו' רוצה לומר הרואה את העורף, והוא כל מה שכנגד הצואר מאחריו, כך פירש רש"י לקמן (ה, ח):

[נט] וחותך המפרקת וכו'. מפרש בפרק קמא דחולין (ריש כא.) שחותך המפרקת ולא רוב בשר עמה, שאם היה רוב בשר עמה הוי לה כבר נבילה, ומה מועיל קציצת סימניה שאחר כך. בשלמא אי לא הוי רוב בשר עמה, אף על גב דהוי טריפה אפילו בלא רוב בשר, המליקה כשרה, מידי דהוי כל שחיטה, שנקב בוושט כל שהוא טריפה (חולין דף מב.), ואפילו הכי לא אמרינן כי שחט נעשית (נבילה) [טריפה] מיד בנקיבת הוושט כל שהוא, אלא כיון שהוא הכשר שחיטה לא נעשית בזה (נבילה) [טריפה], הכי נמי כיון שהוא הכשר מליקה לא נעשית בזה טריפה, אבל אם רוב בשר עמה, כבר נעשית נבילה, ומאי מועיל מליקה בנבילה:

[ס] ההקטרה הראש בעצמו. דקרא כתיב (ר' פסוק יז) "והקטיר אותו המזבח", והוא הקטרת הגוף, אם כן מה שכתב "ומלק את ראשו והקטיר" הוא הקטרת הראש, שהקטרת הגוף כבר כתיב, ואם כן הקטרת הראש בעצמו והקטרת הגוף בעצמו (תו"כ כאן):