רש"י על ויקרא א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


רש"י על ויקרא · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה (יומא ד:; ויקרא רבה) לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (ישעי' ו, ב) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם:

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - (יומא ד' ת"כ) הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין ק"ו להדיוט הלומד מן ההדיוט

"אֵלָיו" - למעט את אהרן. רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן ואלו הן י"ג מיעוטין לדבר אתו מדבר אליו וידבר אליו ונועדתי לך כולן בתורת כהנים יכול שמעו את קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו. (מ"כ בשם הר"ן שדיוקו דרש"י ממה שהתיבה המייחדת הדבור מורגשת במבטא יותר מאלו היה כתוב לו שג"כ תורה על יחוד הדיבור אבל אינה מורגשת וכתב אליו שג"כ היא תיבה המייחדת הדיבור ואמנם מורגשת במבטא להורות יחוד יותר והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ודוק מצאתי):

"מֵאֹהֶל מוֹעֵד" - (ת"כ) מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (במדבר ז תהילים כט) את הקול מהו הקול הוא הקול המתפרש בתהילים קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים א"כ למה נאמ' מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק כיוצא בו (יחזקאל י) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (שם) כקול אל שדי בדברו א"כ למה נאמר (שם) עד החצר החיצונה שכיון שמגיע שם היה נפסק:

"מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - יכול מכל הבית תלמוד לומר (במדבר ז) מעל הכפורת יכול מעל הכפורת כולה תלמוד לומר (שם) מבין שני הכרובים:

"לֵאמֹר" - צא ואמור להם דברי כבושים בשבילכם הוא נדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדבור עם משה שנאמ' (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור. דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמו שנאמר (שמות יט) וישב משה את דברי העם וגו':

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אדם כי יקריב מכם" - כשיקריב (ת"כ) בקרבנות נדבה דבר הענין

"אדם" - למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל

"הבהמה" - יכול אף חיה בכלל ת"ל בקר וצאן

"מן הבהמה" - ולא כולה (כל הענין בת"כ) להוציא את הרובע ואת הנרבע

"מן הבקר" - להוציא את הנעבד

"מן הצאן" - להוציא את המוקצה

"ומן הצאן" - להוציא את הנוגח שהמית (תמורה כט) כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה (תמורה שם)

"תקריבו" - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות

"קרבנכם" - מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זכר" - ולא נקבה (ת"כ). כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס (בכורות מא):

"תמים" - בלא מום:

"אל פתח אהל מועד" - (ת"כ) מטפל בהבאתו עד העזרה מהו אומר "יקריב" "יקריב", אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו:

"יקריב אותו" - (ערכין כא) מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

"לפני ה' וסמך" - אין סמיכה בבמה (ת"כ):

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על ראש העולה" - להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן

"העולה" - פרט לעולת העוף

"ונרצה לו" - (ת"כ) על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי עונשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושחט והקריבו הכהנים" - מקבלה ואילך מצות כהונה למד על השחיטה שכשירה בזר (זבחים לב)

"לפני ה'" - בעזרה

"והקריבו" - זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה למדנו שתיהן ס"א ששתיהן בבני אהרן

"בני אהרן" - (ת"כ) יכול חללים ת"ל הכהנים

"את הדם וזרקו את הדם" - (זבחים פר"ח) מה ת"ל דם דם ב' פעמים להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות שאלו למעלה והיא למטה ת"ל במקום אחר את דמו

"וזרקו" - (ת"כ) עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות לכך נאמ' סביב שיהא הדם ניתן בד' רוחות המזבח או יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה אי וזרקו יכול בזריקה אחת ת"ל סביב הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ד'

"אשר פתח אהל מועד" - ולא בזמן שהוא מפורק

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והפשיט את העולה" - (ת"כ) מה ת"ל העולה לרבות את כל העולות להפשט ונתוח

"אתה לנתחיה" - (ת"כ) ולא נתחיה לנתחים

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונתנו אש" - (חולין פא) אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט

"בני אהרן הכהן" - כשהוא בכיהונו הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בני אהרן הכהנים" - כשהם בכיהונם הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים עבודתו פסולה

"את הנתחים את הראש" - (ת"כ) לפי שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה לפיכך הוצרך למנותו לעצמו

"ואת הפדר" - (שם חולין כד) למה נא' ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה וזהו דרך כבוד של מעלה

"אשר על המזבח" - שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עולה" - (זבחים פד) לשם עולה יקטירנו

"אשה" - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש וכל אשה ל' אש פושיי"ר בלע"ז

"ניחוח" - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואם מן הצאן" - (ת"כ זבחים פר"ה) וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הפסיק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה

"מן הצאן מן הכשבים או מן העזים" - (ת"כ בכורות מא) הרי אלו ג' מיעוטין פרט לזקן לחולה ולמזוהם

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על ירך המזבח" - על צד המזבח

"צפנה לפני ה'" - ואין צפון בבמה

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מן העוף" - ולא כל העוף (קידושין כד) לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר תלמוד לומר מן העוף

"תורים" - גדולים ולא קטנים

"בני יונה" - קטנים ולא גדולים (חולין כב)

"מן התורים או מן בני היונה" - פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה שהוא פסול שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והקריבו" - (חולין סה) אפי' פרידה אחת יביא

"הכהן ומלק" - (שם) אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן (שם כא)

"ונמצה דמו" - ל' מיץ אפים (משלי ל) כי אפס המץ (ישעיהו טז) כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד (זבחים סה)

"ומלק והקטיר ונמצה" - אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו וכו' אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מוראתו" - מקום הרעי וזה הזפק

"בנצתה" - (ת"כ (ויקרא נדבה פרשה ז )) עם בני מעיה ונוצה ל' דבר המאוס כמו (איכה ד) כי נצו גם נעו וזה שת"א באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקורקבן עמה ורז"ל אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר בעוף שנזון מן הגזל נאמ' והשליך את המעים שאכלו מן הגזל (וי"ר)

"אצל המזבח קדמה מד" - (ת"כ) במזרחו של כבש

"אל מקום הדשן" - מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר ודישון מזבח הפנימי והמנורה וכולם נבלעים שם במקומן (מעילה יב)

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושסע" - אין שיסוע אלא ביד וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד) וישסעהו כשסע הגדי

"בכנפיו" - (וי"ר) עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו

"בכנפיו" - (שבת קה) נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו ולמה אמר הכתוב והקטיר כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני

"לא יבדיל" - אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות אלא קורעו מגבו (מנחות קיא) נא' בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים