ספרא על ויקרא כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · ספרא על ויקרא · כג · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה


מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט (עריכה)

[א] ומנין שמעברין את השנה על הגליות שגלו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר "בני ישראל..מועדי ה' "-- עַשֵה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל.

[ב] היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונתנו בדבר וגמרו, ולא הספיקו לומר "מעוברת" עד שאירע ניסן. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אשר תקראו אותם...מועַדָי"-- קראתם אותם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

[ג] לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה שוגגים או מזידים או מוטעים (כצ"ל - מלבי"ם) . מנין שהיא מעוברת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אשר תקראו אֹתם במועדם". "אתם"-- אפילו שוגגים, "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידים. אם קראתם אתם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

[ד] עברוה בלילה, עברוה משנה לחברתה, פחות חדש או יתר חדש. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אותם...אלה הם מועדי"-- אין אלה מועדי.

[ה] ומנין שמעברין את השנה מפני הצורך? תלמוד לומר "מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש".

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] ומה ענין שבת לענין המועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות.

[ח] ומנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה. מנין שהוא חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו? תלמוד לומר "שבת הִוא" "יום הכפורים הוא", דברי ר' עקיבא.   ר' יוסי הגלילי אומר אינו חייב אלא אחת.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יעברוה מפני הטומאה? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם בחדש הראשון פסח"-- אל יצא חדש הראשון בלא פסח.


[א] למעלה הוא מדבר בעיבור השנה וכאן הוא מדבר בקידוש חדש.  נראה בעליל או שבאו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה, מנין מעובר? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ב] קידשוהו שלא בעדים או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממים, מנין שיהיה מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם...מועדי"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ג] קדשוהו מזידין (כצ"ל - מלבי"ם) או שוגגין או מוטעים, מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם". "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידין, "אתם"-- אפילו שוגגים. אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ד] קדשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר "אלה הם מועדי", ואין אלו מועדי.

ומנין שמחללים את השבת להעיד עליו? תלמוד לומר "אלה מועדי ה'...אשר תקראו אתם במועדם".  [ז] יכול כשם שמחללים את השבת להעיד עליו כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו? תלמוד לומר "אשר תקראו"-- על קריאתם אתה מחלל את השבת ואין אתה מחלל את השבת להודיע עליהם שנתקיימו.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים"-- יכול משתחשך? תלמוד לומר (במדבר כח, טז) "יום". אי "יום", יכול משתי שעות? תלמוד לומר "בין הערבים"-- מה בין הערבים מיוחד משפנה יום, אף "יום"-- משפנה יום משש שעות ולמעלה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב".

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך? תלמוד לומר (שמות יב, ב) "החדש"-- אחר החדש הם הולכים.

[ו] יכול אם הוצרך שני ימים נותנים לו שני ימים? תלמוד לומר (ויקרא כג, ו) "יום"-- אין לו אלא יום אחד בלבד.


[ב] "ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות"-- יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.  והלא דין הוא! ומה אם זה --שאין טעון סוכה-- טעון מצה, זה --שטעון סוכה-- אינו דין שטעון מצה?! תלמוד לומר "הזה"-- 'זה' טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.

[ג] "חג המצות לה' שבעת ימים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' ", שביעי בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו-- אלא מה שביעי רשות, אף כולם רשות. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר (?)(דברים טז, ג) 'עליו תאכל מצות'-- הכתוב קבעו חובה.

[ד] אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר (שמות יב, יח) "בערב תאכלו מצות".  אם כן למה נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו"? מצה הנאכלת כל שבעה יוצא בה ידי חובתו בפסח, יצאו חלות ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים"-- מנין אם אין לך פרים-- הבא אלים, ואם אין לך אלים-- הבא כבשים, ואם אין לך בטהרה-- הבא בטומאה? תלמוד לומר "והקרבתם אשה לה' " "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " (ויקרא כג, לו), מכל מקום.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "כי תבואו"-- יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" המיוחדת.  [ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

[ג] "וקצרתם את קצירה"-- שתהיה תחלה לכל הנקצרים.  יכול אף של בית השלחין ושל בית העמקים? תלמוד לומר "קצירכם"-- קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחין ובית העמקים.

'קציר'-- ולא הקטניות.

"קצירה"-- ולא השחת.  ר' יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביא שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.  ר' שמעון אומר, אף משהביא שליש מתחיל קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.

"וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"-- אין מצות קצירה בכהן.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "והניף את העומר לפני ה' "-- ג' שמות יש לו: עומר שבלים, עומר תנופה, עומר שמו.

"לרצונכם"-- אין כופים את הצבור על כורחו.

"ממחרת השבת"-- מחרת יום טוב.

"יניפנו הכהן"-- בנין אב לכל התנופות שיהיו בכהן.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] "ועשיתם ביום...כבש..בן שנתו", אף על פי שאין עומר. 'ועשיתם עומר', אף על פי שאין כבש.

"ביום הניפכם"-- אין תנופה אלא ביום.

'כבש בן שנתו תמים לעולה לה' '-- לא שנה למנין עולם.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] "ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחח"-- הרי זה יצא מכלל כל הכבשים ליתן שני עשרונים.   [ח] יכול כשם שנכפל סולתו כך יכפל יינו? תלמוד לומר "יין רביעית".   יכול לא יכפל יינו --שאין היין נבלל עם הסולת-- אבל יכפול שמנו שהרי השמן נבלל עם הסולת? תלמוד לומר "ונסכה רביעית ההין"-- כל נסכיו יהיו רביעית.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ט] אילו אמר "קלי וכרמל לא תאכלו", יכול אף קטניות בכלל. תלמוד לומר "לחם".  אין לי אלא חטים שקרוים "לחם" שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". ומנין לרבות שעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר "וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".

[י] "עד הביאכם את קרבן אלקיכם"-- זה העומר.  יכול זה הכבש?... צא וראה מה אמור למטה-- משם "הבאת עומר", אף כאן עומר.

משקרב העומר מוצאים שוקי ירושלים מלא קמח וקלי -- שלא ברצון חכמים, דברי ר' מאיר.  ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים.   משקרב העומר הותר החדש מיד. והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך.

משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה, והלא מן התורה הוא אסור שנאמר "עד עצם היום הזה"?!   מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן? מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו.

[יא] "חוקת עולם"-- לבית עולמים.

"לדורותיכם"-- שינהג הדבר לדורות.

"בכל מושבותיכם"-- בארץ ובחוץ לארץ.  אמר ר' שמעון, שלשה דברים תלוים בארץ ונוהגים בארץ ובחוץ לארץ: החדש, והערלה, והכלאים. החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וספרתם לכם"-- כל אחד ואחד.

"ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? אמר ר' יוסי בר' יהודה, כשהוא אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום"-- כל ספירתם לא יהיה אלא חמשים יום. [ב] אם אומר אתה "ממחרת שבת בראשית" פעמים שאתה מונה חמשים ואחד, חמשים ושתים, חמשים ושלש, חמשים וארבע, חמשים וחמשה, חמשים וששה. הא מה אני מקיים "ממחרת השבת"? -- ממחרת יום טוב.

[ג] ר' יהודה בן בתירה אומר, "ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? כשהוא אומר (דברים טז, ט) "שבעה שבועות תספר לך"-- ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין שספירתה בכל אדם.

[ד] ר' יוסי אומר "ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר "ממחרת שבת בפסח"? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת שבת'. והלא כל השנה מלאה שבתות!? צא וחשוב מאיזה שבת. נאמר כאן 'ממחרת שבת' ונאמר למטה 'ממחרת שבת'. מה 'מחרת שבת' האמור למטה-- רגל ותחלת רגל, אף 'מחרת שבת' האמור כאן-- רגל ותחלת רגל.

[ה] ר' שמעון בן אלעזר אומר, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות" וכתוב אחד אומר (שמות יב, טו) "שבעת ימים מצות תאכלו". הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?   מצה שאי אתה יכול לאכלה מן החדש כל שבעה אתה יכול לאכלה ששה מן החדש. הא מה אני מקיים "ממחרת השבת"? --ממחרת יום טוב.

[ו] "מיום הביאכם..תספרו"-- יכול יקצור, ויביא ויספור אימתי שירצה? תלמוד לומר (דברים טז, ט) "מהחל חרמש בקמה תחל לספור". אי "מהחל חרמש", יכול יקצור ויספור, ויביא אימתי שירצה? תלמוד לומר "מיום הביאכם..תספרו".

יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה"-- אימתי הם תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה? תלמוד לומר "מיום הביאכם"-- אין הבאה אלא ביום.   הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום"-- זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה כל ספירתך לא תהיה אלא חמשים יום.

[ח] "תספרו חמשים יום"-- יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". [ אי "שבע שבתות תמימות תהיינה" ], יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה? תלמוד לומר "תספרו חמשים יום".   הא כיצד? מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל.

[ט] "והקרבתם מנחה חדשה לה' "-- שתהא חדשה לכל המנחות.  אין לי אלא מנחת חטים. מנחת שעורים מנין? כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"-- אם אינו ענין למנחת חטים, תנהו ענין למנחת שעורים.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ממושבותיכם"-- ולא מחוץ לארץ.

"ממושבותיכם"-- אף מן העליה.

"תביאו"-- מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זה עשרון לחלה, אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה.  או מה אלו "שני עשרונים" אף הללו "שני עשרונים"?... תלמוד לומר "תהיינה"-- אלו שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים.

"לחם תנופה שתים"-- שיהיו שוות.  "שני עשרונים"-- שיהיו שוות.

"סלת תהיינה חמץ תאפנה"-- שאור בודה להן מתוכן ומחמצן, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה. אמר לו אף היא היתה חסרה או יתירה.

[ג] "בכורים לה' "-- ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא ב, יד) "בכורים לה' "-- מה "בכורים" אמורים כאן של ציבור, אף "בכורים" אמורים להלן-- משל ציבור. אם תאמרו זו משל ציבור והלן משל יחיד, אמרת לאו. אם זו "ראשית קציר" אין הלן "בכורים לה' " ואם הלן "בכורים לה' " אין זו "ראשית קציר". דברים מחוסרים להלן אמרן הכתוב כאן.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] "והקרבתם על הלחם"-- חובה ללחם.

"שבעת כבשים תמימים בני שנה"-- כבשים אף על פי שאין לחם, דברי ר' טרפון. אם כן למה נאמר "לחם"? מלמד שלא נתחייבו בכשבים עד שנתחייבו בלחם.

[ה] "ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה' "-- דבר הכתוב בקצרה.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת"-- יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן? וכשאתה מגיע לפרים ולאלים אינם הם. אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום.

[ז] "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- שתהא זביחתן לשם שלמים.

"ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרין? על טומאת מקדש וקדשיו. אם כפר הראשון, על מה השני בא ומכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. אמור מעתה כך היו ישראל צריכים בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב את ישראל.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ח] "והניף הכהן אתם על לחם הבכורים תנופה לפני ה'..."--

  • יכול יהיה הלחם מלמטה? תלמוד לומר "..על שני כבשים".   אי "על שני כבשים", יכול לחם על גבי כבשים? תלמוד לומר "על לחם הבכורים". עדיין הדבר צריך.   מה מצינו בכל מקום הלחם מלמעלן, אף כאן הלחם מלמעלה.
  • ר' יוסי בן משולם אומר כבשים על גבי הלחם. ומה אני מקיים "על שני כבשים"? --להוציא שבעה.
  • חנינא בן עכינאי אומר מניח שתי הלחם בן ירכותיהם של כבשים ומניף, ונמצא מקיים שתי מקראות הללו, לחם על גבי כבשים, וכבשים על גבי לחם.
  • אמר רבי, לפני מלך בשר ודם אין עושים כן, לפני מלך מלכי המלכים עושין כן?! אלא מניח זה בצד זה ומניף.

[ט] "קדש יהיו לה' לכהן"-- לחם אף על פי שאין כבשים, דברי ר' עקיבא.   אמר ר' שמעון בן ננס, לא כי, אלא כבשים אף על פי שאין לחם.

אמר רבי הדבר שקול. מי מכריע? אמר לו בן ננס, אני אכריע! שכן מצאנו במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן בלא לחם.  [י] אמר ר' שמעון, הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו. שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר והאמור בתורת כהנים לא קרב בדמבר, ושבאו לארץ קרבו אלו ואלו, שנאמר "כי תבואו..והבאתם". מכל מקום אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם -- שהכבשים מתירים את עצמם, ולא לחם בלא כבשים -- שאין לו מי יתירנו.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"-- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"-- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "בני ישראל..מקרא קדש"-- ואין העכו"ם מקרא קדש.  אי "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "יהיה לכם".

"שבתון זכרון תרועה מקרא קדש": ר' אליעזר אומר "שבתון"-- זו קדושת היום, "מקרא קדש"-- קדשהו. אמר לו ר' עקיבא אינו אומר "שבתון" אלא שבות, שכן הוא פותח בשביתה ראשון. אלא "זכרון"-- אלו הזכרונות, "תרועה"-- אלו השופרות, "מקרא קדש"-- זו קדושת היום. ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב-כד) "ה' אלקיכם...בחדש השביעי".

[ב] ר' יוסי בר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (במדבר י, י) "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", שאין תלמוד לומר "אני ה' אלקיכם"!? אלא זה בנין אב -- כל מקום שאתה אומר זכרונות את סומך לה את המלכיות.

[ג] כיצד סדר ברכות?

  • אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהם, ואינו תוקע. קדושת היום ותוקע. [זכרונות ותוקע -- גר"א] . שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי.
  • [ד] אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל את מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.
  • [ה] רבי אומר עם המלכיות אומר קדושת היום. מה מצינו בכל יום-- ברביעית, אף כאן-- ברביעית.
  • רבן שמעון בן גמליאל אומר קדושת היום עם הזכרונות. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה מצינו בכל יום באמצע, אף כאן אומרה באמצע.

וכשקדשו את השנה באושא ביום הראשון, עמד ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "לא היינו נוהגים כן ביבנה". ביום השני עמד חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמר כדברי ר' עקיבא. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "כך היינו נוהגים ביבנה".

[ו] ומנין שהוא בשופר? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת שביעי כזו. מה זו בשופר, אף תרועת ראש השנה-- בשופר.

[ז] ומנין שהיא פשוטה לפניה? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". ומנין שהיא פשוטה לאחריה? תלמוד לומר "תעבירו שופר".

אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת כל חדש שביעי כזו. מה זו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה-- פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

[ח] מנין שלש של שלש שלש? תלמוד לומר  (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה",   (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה מקרא קדש",   (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם" -- מלמד שהם שלש של שלש שלש.

[ט] ומנין ליתן את האמור ביובל בראש השנה, ואת האמור בראש השנה ביובל? תלמוד לומר  (ויקרא כג, כד) "בחדש השביעי"   (ויקרא כה, ט) "בחדש השביעי" לגזירה שוה.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "מקרא קדש".."יום הכפורים הוא...ועניתם את נפשותיכם..וכל מלאכה לא תעשו..כי יום כפורים..."-- שיכול אין לי יום הכפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קדש, ונתענה, ולא עשה בו מלאכה. ומנין אפילו שלא עשאו מקרא קדש, ולא נתענה בו, ועשה בו מלאכה שהיום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא"

שיכול, אין לי יום הכפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעירים. ומנין אף על פי שלא בקרבנות ושלא בשעיר היום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא".

יכול יכפר על השבים ועל שאינם שבים?  ודין הוא! חטאת ואשם מכפרים ויום הכפורים מכפר. מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים, אף יום הכפורים לא יכפר אלא על השבים.  [ב] לא! אם אמרת באשם וחטאת-- שאין מכפרים על הזדון כשגגה, תאמר ביום הכפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה?! הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינם שבים!... תלמוד לומר "אך"-- הא אינו מכפר אלא על השבים.

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ג] "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח)-- הרי זו אזהרה למלאכה.  "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי" (ויקרא כג, ל)-- הרי זו עונש למלאכה.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ונכרתה" (ויקרא כג, כט)-- הרי זו עונש עינוי.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והאבדתי" מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני יודע מהו, כשהוא אומר "והאבדתי"-- לימד על הכרת שאינו אלא אבדן.

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


ומנין שיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל? תלמוד לומר "שבתון"-- שבות.  יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולן?... תלמוד לומר "שבתון הוא לכם ועניתם"-- הוא אסור בכולן ואין שבת בראשית אסור בכולן.

[ה] "ועניתם את נפשותיכם בתשעה"-- יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך? תלמוד לומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה".  הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מן החול על הקדש.

[ו] אין לי אלא מלפניו. מלאחריו מנין? תלמוד לומר "מערב עד ערב". אין לי אלא יום הכפורים. שבת בראשית מנין? תלמוד לומר "תשבתו". ימים טובים מנין? תלמוד לומר "שבתכם".   --הא כל שבות (ס"א שביתה) שאתה שובת אתה מוסיף לה מחול על הקדש, בין מלפניו (ס"א מלפניה), בין מלאחריו (ס"א מלאחריה).

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' " מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כג, מב) "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואיני יודע אם שבעה ראשונים ואם שבעה אחרונים... כשהוא אומר "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' "-- הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.

[ב] "..הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.  והלא דין הוא! ומה אם זה --שאינו טעון מצה-- טעון סוכה, חג המצות --שהוא טעון מצה-- אינו דין שיטעון סוכה?! תלמוד לומר "הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.

[ג] "חג הסוכות שבעת ימים לה' "-- יכול תהיה חגיגה וסוכה לגבוה? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים".  אי "חג הסוכות תעשה לך", יכול יהא חגיגה וסוכה להדיוט? תלמוד לומר "חג הסוכות שבעת ימים לה' ".  הא כיצד? -- חגיגה לגבוה וסוכה להדיוט.

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] "ביום הראשון מקרא קדש"-- קדשהו!   "וביום השמיני מקרא קדש"-- קדשהו!   במה אתה מקדשו? במאכל, ובמשתה, ובכסות נקיה.

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] "ביום הראשון מקרא קדש"-- קדשהו!   "וביום השמיני מקרא קדש"-- קדשהו!   במה אתה מקדשו? במאכל, ובמשתה, ובכסות נקיה.

[ה] "כל מלאכת עבודה לא תעשו"-- הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה. [ו] יכול יהיו אסורים בכל מלאכה? תלמוד לומר (ויקרא כג, לו) "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכה, דברי ר' יוסי הגלילי.

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] ר' עקיבא אומר מה תלמוד לומר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אם לענין ימים טובים, כבר ימים טובים אמורים שנאמר "מלבד שבתות ה' ", ואומר (ויקרא כג, לט) "ביום הראשון שבתון..וביום השמיני שבתון". אם כן למה נאמר "אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אלא אלו ימי מועד שאסורים במלאכה. [ח] יכול יהיו אסורים בכל מלאכת עבודה? תלמוד לומר "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה.

[ט] "להקריב אשה לה' עולה ומנחה"-- אם אין עולה, אין מנחה. שתקדום עולה למנחה. שאם קדמה מנחה לעולה-- פסולה.

"זבח ונסכים"-- אם אין זבח, אין נסכים. שיקדם זבח לנסכים. שאם קדמו נסכים לזבחים-- פסולים.

"דבר יום ביומו"-- מלמד שכל היום כשר למוספים.  "ביומו"-- עבר זמנו, אינו חייב באחריותו.  יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכים למחר? תלמוד לומר (במדבר כט, כד) (במדבר כט, לז) "מנחתם ונסכיהם"-- למחר.

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[י] מנין למוספי שבת שיקרבו עם אמורי הרגל? תלמוד לומר "מלבד שבתֹת ה' ".

"ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה' " מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי קרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. מנין קרבנות היחיד, וקרבנות הציבור, ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? תלמוד לומר "מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם". "אשר תתנו לה' "-- אלו העופות והמנחות, לרבות את כולם, שכולם יבואו ברגל.


[א] יכול רשות? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם" -- אם להתיר, כבר התיר. אם כן למה נאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם"? אלא קבעם חובה שיבואו ברגל כולם.

[ב] יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר (דברים יב, ה) "ובאת שמה והבאתם שמה" -- אם להתיר, כבר התיר. אם לקבוע, כבר קבוע. אם כן למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? אלא זה רגל ראשון שפגעת בו.

[ג] יכול אם עבר רגל ולא הביא יהי עובר עליו משום בל תאחר? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם"-- אינו עובר משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי [כל] השנה כולה.     ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון. [ד] כיצד? נדר לפני הפסח -- עד שיעברו עליו הפסח והעצרת והחג. נדר לפני עצרת -- עד שיעברו עליו העצרת והחג והפסח ועצרת והחג. נדר לפני החג -- עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] בית שמאי אומרים יכול יחוג אדם ביום טוב? תלמוד לומר "אך"-- במועד אתה חוגג ואין אתה חוגג ביום טוב.   בית הלל אומרים יכול יחוג אדם בשבת? תלמוד לומר "אך"-- ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת.

[ו] "באספכם את תבואת הארץ"-- עַבֵּר את השנה שתיעשה החג באסיפת הפירות.

[ז] יכול באסיפת כל הפירות? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך". "מגרנך"-- ולא כל גרנך. "מיקבך"-- ולא כל יקביך.  אי "באספך מגרנך ומיקבך", יכול מקצתם? תלמוד לומר "באספכם את תבואת הארץ". כיצד?   השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות (בס"א ברוב אסיפת כל הפירות) .

[ח] "תחֹגו את חג ה' שבעת ימים"-- בתשלומין כל שבעה.

"ביום הראשון שבתון"-- שבות. "וביום השמיני שבתון"-- שבות.

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ולקחתם לכם"-- ר' יהודה אומר נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר להלן (שמות יב, כא) 'לקיחה'. מה 'לקיחה' האמורה להלן אגודה, אף כאן-- אגודה.  וחכמים אומרים אף על פי שאינו אגוד-- כשר.

[ב] "ולקחתם לכם"-- כל אחד ואחד.

"לכם"-- משלכם, ולא את הגזול.  מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו וחבירו לחבירו -- אפילו הן מאה. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא נמצא לולב כי אם ביד רבן גמליאל בלבד. ונתנו רבן גמליאל מתנה לר' יהושע, ור' יהושע לר' אלעזר בן עזריה, ור' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא. וכולם יצאו ידי חובתם.

[ג] "ביום"-- ולא בלילה.

"ביום הראשון"-- ואפילו בשבת.   "ביום הראשון"-- אין דוחה את השבת אלא יום הראשון בלבד. (ס"א אלא על יום טוב הראשון בלבד)

[ד] "פרי עץ"-- את שטעם עצו דומה לפריו, זה אתרוג. בן עזאי אומר "הדר"-- הדר באילנות משנה לחברתה.

[ה] "כפות תמרים"-- ר' טרפון אומר כָּפוּת. ואם פרוד-- יכפתנו.

[ו] "וענף עץ עבות"-- את שענף עציו דומה לקליעה, זה הדס.

"וערבי נחל"-- אין לי אלא של נחל. של בעל ושל הרים מנין? תלמוד לומר "וערבי נחל".  אבא שאול אומר "ערבי נחל"-- שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש.

[ז] ר' ישמעאל אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- שלשה. "וערבי נחל"-- שתים. ואפילו שתי דליות ואחד שאין קטום.  ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים.

ר' עקיבא אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- אחד. "וערבי נחל"-- אחד. הא כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת.

ר' אליעזר אומר יכול אף האתרוג יהיה עמהם בכלל אגודה?   וכי נאמר "פרי עץ הדר וכפות תמרים"?! הא כיצד? אתרוג לעצמו, הללו אגודה לעצמם.

[ח] ומנין שמעכבים זה את זה? שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"-- שתהא לקיחה תמה, מלמד שהם מעכבים זה את זה.

[ט] "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים"-- ולא בגבולים כל שבעה. ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים": לפי שנאמר (דברים טז, טו) "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך", יכול יטעון חגיגה כל שבעה? תלמוד לומר "אותו"-- יום אחד בלבד.  [ב] ואם כן למה נאמר "שבעת ימים"? בתשלומין כל שבעה.  [ג] ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון? תלמוד לומר "בחדש השביעי תחוגו". יכול אם לא חג ברגל חוגג אחר הרגל? תלמוד לומר "תחוגו אותו"-- במועד אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] "בסוכות"-- ולא בסוכה שבתוך הבית. ולא בסוכה שתחת האילן. ולא בסוכה שתחת סוכה.  ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה, התחתונה כשרה.

[ה] "תשבו"-- אין "תשבו" אלא כעין תדורו. מכאן אמרו: אוכל בסוכה, ושותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה.

אין לי אלא ימים. לילות מנין?    הריני דן: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' (ויקרא ח, לה) באהל מועד. מה 'שבעה' האמור באהל מועד עשה בהן לילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- נעשה בהן לילות כימים.   [ו] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' בלולב. מה 'שבעה' האמורים בלולב לא עשה בהם את הלילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- לא נעשה בהם את הלילות כימים.  [ז] נראה למי דומה: דנים 'שבעה' שהם תדירים כל היום מ'שבעה' שהם תדירים כל היום, ואל יוכיחו 'שבעה' שבלולב שאינם תדירים כל היום.   [ח] או כלך לדרך זה: דנים 'שבעה' שהם מנהג לדורות מ'שבעה' שהם מנהג לדורות, ואל יוכיחו 'שבעה' שבאהל מועד שאין מנהג לדורות...  תלמוד לומר "תשבו...שבעת ימים" "תשבו שבעת ימים" לגזריה שוה. מה "תשבו...שבעת ימים" שנאמר באהל מועד-- עשה בהם את הלילות כימים, אף "תשבו שבעת ימים" האמורים כאן-- נעשה בהם את הלילות כימים.

[ט] "אזרח"-- זה אזרח. "האזרח"-- להוציא את הנשים. "כל האזרח"-- לרבות את הקטנים. "בישראל"-- לרבות גרים ועבדים משוחררים.

[י] "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר.  שהיה ר' יהודה אומר, והדין נותן שלא תהא סוכה אלא מארבעת המינים: ומה אם לולב --שאינו נוהג בלילות כבימים-- אינו בא אלא מארבעת המינים, סוכה --שהיא נוהגת בלילות כבימים-- אינו דין שלא תהא אלא מארבעת המינים?!   אמרו לו לר' יהודה כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין -- הא, אם לא מצא מארבעת המינים ישב לו שלא בסוכה?! והכתוב אומר "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר.

[יא] וכן עזרא אומר (נחמיה ח טו): "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב"

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים":    ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ר' עקיבא אומר, ענני כבוד היו.

"בהוציאי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים.

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יב] "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. בלשון שהיה שומע, בו בלשון הוא אומר לישראל, וכל פרשיות נאמרו בענין אחד.  ר' יוסי הגלילי אומר, "מועדי ה' " נאמרו, ולא נאמר שבת בראשית עמהם.  בן עזאי אומר, נאמרו "מועדי ה' ", ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם.

[יג] רבי אומר, מה תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"? לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת שנאמר בהם "במועדו". שאר כל קרבנות הציבור מנין? נאמר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם".   לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו... וכשהוא אומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- קבע מועד לכולם.

<< · ספרא על ויקרא · כג · >>