קטגוריה:שמות יב יח

[מג] והלא כבר נאמר וכו'. ואין להקשות דהא הך קרא (פסוק טו) איירי ברשות (רש"י שם), ואם כן מאי נפקא מיניה בזה אי לא הוי בכלל לילות, ואין זה קשיא, דהא עיקר קרא (פסוק טו) לא אתיא רק על אכילת חמץ שאסר כל ז', שמה שכתוב (שם) "כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי" גם כן לילות בכלל, ואי לאו האי קרא דכתיב "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" הווא אמינא הא דכתיב (ר' פסוק טו) "שבעת ימים תאכל מצות" היינו ימים ולא לילות, ממילא "כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי" גם כן ימים ולא בלילות. ואפילו אם היה משמע אף בלילות מדכתיב (פסוק טו) "מיום הראשון עד יום השביעי" מכל מקום לא משמע כלל לילה הראשון, דלא כתיב רק "מיום הראשון עד יום השביעי", לכך כתב לך (פסוקנו) "בארבעה עשר לחדש בערב עד האחד ועשרים בערב" והוי לילות בכלל, וממילא לענין אסור חמץ נמי לילות בכלל, כי לכך כתב בקרא "בראשון בארבעה עשר בחודש בערב תאכלו מצות וגו'" ללמוד על הלילות (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלגופיה אין צריך, דהא רשות הם, רק ללמוד לך דהכתובים שמדברים באסור חמץ כמו "כי כל אוכל חמץ" (פסוק טו), וכן "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (פסוק יט) מדברים בלילות גם כן. ואם תאמר והלא קל וחומר, ומה ליל שני שאינו בקום אכול מצה - ישנו בבל תאכל חמץ, ליל ראשון שישנו בקום אכול מצה אינו דין שישנו בבל תאכל חמץ, על זה אמרו (פסחים דף כד.) אין מזהירין מן הדין. ועוד, מה לליל שני שיש קדושה לפניו, תאמר בליל ראשון שאין קדושה לפניו:

ואם תאמר אם כן איך נוכל למילף דבא שביעי למילף על הכלל כולו שיהיה רשות (רש"י פסוק טו), והרי יש בהך כללא הערב שהוא חובה, ויראה לומר דשפיר נוכל למילף שכל הז' ימים רשות אף על גב שהערב הוא חובה, [ד]לא איירי הכתוב רק בימים, ואף על גב דמדכתיב (כאן) "עד יום האחד ועשרים" למדנו שהכתוב של "שבעת ימים תאכל מצות" איירי אף בלילות, מכל מקום קרא ד"שבעת ימים" לא איירי רק בימים ולא בלילות. ויתורץ השתא דלמה לי קרא (פסוק טו) ד"שבעת ימים תאכלו מצות", דהא מצינו למילף דשביעי היה בכלל קרא זה, דכתיב "עד יום האחד ועשרים לחדש", דהא לא מצינו לומר כך דבא ללמוד על הכלל כולו, דהא "בערב" הוי חובה, והווא אמינא כמו דלא מצי למילף על "בערב" דהוי רשות הוא הדין דלא מצי למילף על כל שאר הכלל דהם כלם רשות, לכך בעי קרא ד"שבעת ימים מצות תאכלו" דלא נזכר רק הימים, דהשתא מצינו למילף דכולם הם רשות, והשתא אתא שפיר דיצא ללמוד על הכלל כולו. וכל הכלל של "שבעת ימים תאכל מצות" לא איירי בחובה, לומר דחייב לאכול מצה כל ז' ימים, דבהא קרא לא איירי לגמרי לענין חובה, אבל "בערב תאכלו מצות" הוא דאיירי בחובה בודאי:

ואין לומר דגם בערב ראשון הוא רשות, ובא הכתוב למילף על אכילת חמץ דהוא אסור אף בלילות, דכבר אמרנו למעלה (ריש אות לה) דהוי למכתב 'בראשון בארבעה עשר לחדש בערב עד אחד ועשרים ועשרים יום בערב תאכלו מצות', ולא הוי ליה לחלק בין "בערב" ל"עד אחד ועשרים יום בערב", כיון שהכתוב בא להגביל מיום זה עד יום זה - לא הוי להפסוק לכתוב "תאכלו מצות", רק הוי למכתב ' (בט"ו) [בארבעה עשר] לחודש בערב עד אחד ועשרים יום לחודש תאכלו מצות', אלא לכך כתב "בערב תאכלו מצות" ללמוד שבערב הוא חובה. ועוד, בודאי היכי שכתוב "שבעת ימים תאכלו מצות" יש לפרש ברשות, מפני שכל אדם דרכו לאכול לחם בשבעה ימים, ומפני שאסור לאכול חמץ אמר הכתוב "שבעת ימים תאכל מצה", מפני שמדבר בהוה, שדרך לאכול לחם בשבעת ימים, ואין אדם בלא לחם שבעת ימים, ושפיר "שבעת ימים תאכל מצות", אבל כאן שאמר "בערב תאכלו מצות", אי אפשר לפרש רשות:בד"ה והלא כבר כולו ועל זה אמרו כולו נכתב בצדו והלשון דחוק דא"כ הל"ל א"כ שבעת ימים ל"ל מהו שאומר והלא כבר נאמר אלא נראה כפשוטו דה"ק בוודאי מזהיר הכתוב על אכילת חמץ דהלא כבר נאמר שבעת ימים ר"ל קרא דכל אוכל חמץ וגו' מיום הראשון עד יום השביעי וה"א דאמספר ימים קפיד אבל כאן כתיב בערב עד יום האחד ועשרים לחודש בערב אלמא אף בלילה קמשתעי קרא ודוק מהרש"ל: