מ"ג שמות יב יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות יב · יט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
שִׁבְעָא יוֹמִין חֲמִירָא לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָל דְּיֵיכוֹל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִיּוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְּאַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
שׁוּבְעָא יוֹמִין חָמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל מַאן דְּיֵיכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בְּדִיוֹרֵי וּבְיַצִּיבֵי דְאַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא ימצא בבתיכם" - מנין לגבולין ת"ל בכל גבולך מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות

"כי כל אוכל מחמצת" - לענוש כרת על השאור והלא כבר ענש על החמץ אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו (מכילתא) ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו לכך נאמרו שניהם

"בגר ובאזרח הארץ" - לפי שהנס נעשה לישראל הוצרך לרבות את הגרים

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא ימצא בבתיכם" - מנין לגבולין ת"ל בכל גבולך (להלן יג ז) מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות זה לרש"י ואינו מכוון אצלי שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי שהרי ברשותו הוא ובתים וגבולין שוין הן בו שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים ועוד שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז) לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה) אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו' ופירושה שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו בין בבתינו בין בגבולינו אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא וכן הדבר שאם לא תאמר כן על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל ואם כן למה נאמר "בבתיכם" ולמה נאמר "בגבולך" אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו) ייחד לו בית אינו עובר עליו לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל אבל ברשות גוי מותר ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל מהיקש בתים וגבולין קאמר דמה בגבולין מותר דכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף בבתים נמי מותר ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר דלא קרינא ביה שלך

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


סז. שבעת ימים שאור לא ימצא אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מנין- תלמוד לומר לא יראה [לך] שאור בכל גבולך. אין לי אלא שאור, שהוא בבל יראה ובבל ימצא, חמץ מנין- תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הקיש שאיר לחמץ וחמץ לשאור. מה זה בבל יראה ובבל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא. ומה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין

סח. בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו- תלמוד לומר בבתיכם. מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אף על פי שיכול לבערו, אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו, אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא ללמדך בבתיכם שבעה, ובגבולין (לעולם)? תלמוד לומר ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו', (מה בתים שבעה אף בגבולים שבעה).

סט. כי כל אוכל מחמצת . למה נאמר- לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ, אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין? תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, [עד] שלא יאמר יש לי, בדין. מה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים, חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמיץ לאחרים, אינו דין שחייבין עליו כרת? לא, אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך יהיו חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהיו חייבין עליו כרת - תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אקרא אני את השאור, קל וחומר לחמץ. מה השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ שראוי לאכילה דין הוא שחייבין עליו כרת. לא, אם אמרת משאור שהוא מחמיץ לאחרים, לכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לא חייבין עליו כרת - תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', עד שיאמרו שני כתובין. ואם לא, לא שמענו.

ע. ונכרתה . אין הכרתה אלא הפסק. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא.

מעדת ישראל שומע אני מעדת ישראל תכרת, ותלך לה לעם אחר- תלמוד לומר מלפני אני ה' בכל מקום שהוא רשותי.

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהוא מעשה בישראל, צריך להביא הגרים אף בכל שהוא מעשה בישראל [צריך להביא הגרים].

<< · מ"ג שמות · יב · יט · >>