קטגוריה:דברים טז יג

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

חג הסוכות תעשה לך וגו' עד סוף הסדר. ראה אדון הנביאי' עליו השלו' לזכור כאן חג הסכות. עם היות שכבר התבאר בפרשת המועדים. אבל ביאר כאן בו עוד שיחוייב לחוג את החג הזה כל שבעת ימים בבית הבחירה כי זה לא נזכר שמה. והזהיר עוד כאן על השמחה שלא נזכרה שמה בפרש'. ואמנם פירוש הכתובים וענינם כך הוא. שכל בני אדם אחרי אסיפת תבואותיהם יעשו שמחות וגיל יתעלסו בברכתם ורבוי תבואותיהם. וכמו שאמר הנביא על זה (הושע ט' א') אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו'. גורן ויקב לא ירעם. ולפי שישראל בזמן הזה היו תבואותיהם כלם נאספות מן השדה ונכנסות בבתיהם והלוים כבר קבלו מעשרותיהם בגרונות וביקבים כי על כן נקרא חג האסיף לפי שהוא אחרי אסיפת התבואות. הנה מפני זה חג הסכות תעשה לך שבעת ימים ולא אמר כן בפסח ולא בחג השבועות. רוצה לומר חג הפסח תעשה לך או חג השבועות תעשה לך כי אם בחג הסכות. כאלו אמר הנה אתה בעצמך היית עושה חג הסכות שבעת ימים באספך. רוצה לומר בעבור אסיפתך התבואות מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך. רוצה לומר וידוע הוא גם כן שתשמח בחגך אשר תעשה על זה אתה ובנך ובתך כי כל בני הבית שמחים ברבות הטובה ואסיפת התבואות וגם הלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. כי כן דרך העשירים לתת לחם לכל אדם בהיותם מצליחי' ומתברכים בתבואותיהם. וכמו ששלח דוד לאמר לנבל (שמואל א' כ"ה) כי על יום טוב באנו. הנה אם כן כל זה ידוע הוא ומבואר שאתה בעצמך היית עושה החג הזה מבלי מצוה כי אם מעצמך לשמחת האסף תבואתך. ולכן הנני מבקש ממך שתעשה כל זה לשם מצוה ולעבודת הש"י וזהו אמרו שבעת ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר. רוצה לומר אותו החג שהיה ראוי שתעשה מעצמך תעשה אותו לה' אלהיך. ועשה אותו במקום אשר יבחר לא בשעריך כי זה מה שתעשה לשם מצוה. ולא יהיה לך עמל בעלותך שם ותוכל לשבת שם כל שבעת ימי החג לא היום הראשון בלבד כמו שהיה בחג הפסח. ולא יום אחד בלבד כמו חג השבועות כי אם שבעת ימים שלמים תשב שמה. וזהו שאמר ז' ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר. וראוי הוא שתעשה החג אליו. לפי שהוא הנותן לך כח וברכת התבואות. ואליו ראוי להודות עליהם והוא יברך אותך בכל תבואתך לשני' הבאות. ובכל משלח ידיך שהוא הסחורה או האומנות. ונתן הסבה למה ישב בירושלים בחג הסכות כל שבעת הימים ובפסח ובשבועית לא ישב כי אם יום אחד. ואמר והיית אך שמח. רוצה לומר שהנה בחג הפסח ובחג השבועות בבואך לרגל היה לבך נודד על התבואות שהיו בשדה אבל עתה שכבר אספת אותם וברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך תהיה אך שמח מבלתי מחשבה אחרת כלל ולכן ראוי שתשב שמה בשמחה כפי מה שפירשתי. הנה הותר בזה הספק הכ"ו שאין יתור לא בצווי שבעת ימי החג ולא בצווי השמחה כפי מה שאמרתי:

ואפשר עוד לומר כי בראשונה צוה על החג באמרו חג הסכות תעשה לך שבעת ימים ואחרי אספך תבואת הגורן והיקב ושצוה על השמחה כמו שאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. כי ברבות הטובה כל בני הבית יגילו וישמחו וגם הלוי שקבל מעשרותיו ישמח והגר והיתום והאלמנה שקבלו צדקות במעשר עני בזמנו. ושאחרי שצוהו על זה בא לצוותו שהחג ההוא אשר יעשה יהי' בבית הבחירה לא בשערים. וזה צורך אמרו שבעת ימים תחוג לה' אלהיך במקו' אשר יבחר כי לא יעשה כמו שעשה בפסח שאחרי היום הראשון נאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. כי הנה היה זה לפי שהיה לבו טרוד אז בענין תבואותיו וג"כ לזאת הסבה בעצמה היה חג השבועות יום אחד כדי שלא יתעכב אדם בירושלים וילך לקצור תבואותיו. אמנם עתה באספך מגרנך ומיקבך ראוי שתשב בירושלים כל שבעת הימים ושלא יהיה לך טרדה בלבבך כלל אבל תהיה אך שמח מבלי מחשבה. וכלל כך במאמר והיית אך שמח להבטיחו שאם ישמח ויגיל בחג הסכו' יהיה שמח וטוב לב כל השנה. ואם תתעצב בראשית השנה בעצבון תאכלנה כי כן טבע המציאות השמח בחלקו ששון ושמחה ישיג. והנאנח בלי סבה יאנק דום כל הימים. וראוי היה שיזכור השמחה ויזהיר עליה בחג הסכות ובחג השבועות לא בחג הפסח. שמלבד הסבה שנתתי בזה למעלה עוד נוכל לומר שהיה בפסח לב האדם טרוד על התבואה להיותה כלה בשדה ולא יוכל לשמוח. אמנם בחג השבועו' כבר היו קוצרים השעורים. ולכן היה להם כבר קצת שמחה עם אותם התבואות שקצר. ובחג הסכות היתה השמחה כפולה ומכופלת ולכן אמר בו ושמחת בחגך והיית אך שמח. והנה אדון הנביאים הביא זכרון החגים האלה שלשתם לא בבחינת עצמם כי אם במה שהיה חיובם בבית הבחירה ולכן לא זכר מצות הלולב. ולא זכר גם כן שמיני חג עצרת ולא שאר מועדי ה' יום תרועה ויום הכיפורים. ולא זכר קרבנות המועדים האלה תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן לפי שהדברי' האלה כלם כבר באו בפרשת אמור אל הכהנים ובפרשיות המיוחדות אליהם. ולא רצה משה רבינו כי אם לזכור החגים האלה מדי עלותם בית ה'. ולכן חתם הדברים באמרו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם וגו'. רוצה לומר הכלל העולה מכל הדברים שנאמרו במועדים האלה הוא לבאר בהם ב' דברי' שלא התבארו במה שעבר במקומותיהם. האחד ביאת ישראל לבית הבחירה בשלשה החגים האלה וזהו שלש פעמים וגו'. השני שיביא שמה נדרים ונדבות ושלמים וזהו אמרו ולא יראה את פני ה' ריקם אבל איש כמתנת ידו. וביאר ואמר שלא יחשבו שיאמר איש כמתנת ידו על תכונת נפשו בנדיבות כי כפי רוב התבואות והברכות אשר לו יצטרך להביא. והותרו עם זה הספקות הכ"ז והכ"ח:

והנה נשאר אלי לדעת בזה ב' ידיעות. האחת למה היו הרגלים שלשה לא פחותה ולא יותר ואומר בסבת זה שישראל קבלו מהשם יתברך ג' חסדים גדולים. והם יציאת מצרים ומתן תורה. וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה. בחג המצות להודות לה' על שהוציאם ממצרים. ובחג השבועות להודות לפניו על שנתן להם את התורה. ובחג הסכות להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה ויהיו ימי חג הפסח ז' ימים לא להיותו הקף בינוני כמו שזכר הרב המורה פרק מ"ג חלק שלישי. כי אם לפי שמעת שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים היו ז' ימים ואכלו מן המצות אשר הוציאו ממצרים כל אותם שבעת ימים ואז נטבעו המצריים והיתה התשועה שלמה וכמו שאמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים וגו'. אז ישיר משה וכנגד אותם הז' ימים היו ימי חג הפסח גם כן שבעה. אמנם חג השבועות היה יום אחד כיום מתן תורה שהיה אחד ומיוחד וכמוהו לא יהיה. וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל:

והידיעה הב' מה הם התועלות המגיעות מעליית הרגל. שבעבורם הזהירה התורה כ"כ על העליה לראות את פני ה' ג' פעמים בשנה. ואומר שהיו התועלות בזה חמשה:

האחד להודות לה' על כל הטובות אשר עשה עמהם אם ביציאתם ממצרים ואם במתן התורה האלהית בהביאו אותם אל הארץ הנבחרת. וכמו שאמר דוד (תהלים קט"ז) אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי. לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' וגו'. הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו:

והתועלת השני הוא כי בעלייתם לרגל יתקימו בידיהם העקרים התוריי'. ויאמינו ביכולת האלוה. ויזכרו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר עשה עם אבותיהם ולזה צוה אותם שיאמרו בהבאת הבכורים הוודוי ארמי אובד אבי. אשר בו יגידו נפלאות הש"י ומעשיו במצרי'. ובסיני. ובירושת הארץ:

והתועלת השלישי כדי שיראו בעיניהם הנסים הנעשים בבית המקדש תמיד ויראו עבודת בית האלהים והכהנים בעבודתם והלוים בדוכנם. ותכנס בלבם אהבת הבית. וקדושתו וקדושת המשרתים. ומעלת השכינה אשר שם:

והתועלת הרביעי. הוא שתתהוה האהבה וההכרה ביניהם ויהיו חפצים ומזומני' להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם אל קצתם ובזה יתרב' השלום ביניהם. הלא תראה מרשעת ירבעם שכאשר חשב להטיל שנאה בין בני ישראל ובין בני יהודה עשה שלא יעלו בני ישראל לחוג לירושלים לפי שזה היה מסבב ביניהם האהבה והקשר:

והתועלת החמישי. בלמידת התורה והתרת הספקות הנופלות בהבנת המצות. כי הנה כל אדם בעירו אם יתחדש עליו ספק או ערעור בתורה או במצוה יבא לבית המקדש וישאל פי הסנהדרין ויגידו לו את דבר המשפט. והנה בכל עיר מערי ישראל היה בית דין. ובאה המצוה כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין נגע לנגע וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. ואין ספק שכל זה הי' עושין בזמן הרגל כי אז בעלותם שמה ישחרו פני החכמים על כל דבר מסופק אצלם. ונמצאו מתלמדים ומשתלמים בדרכי התורה והמצות בעליה הזאת. ולכן אחרי מה שהזהיר כאן על עליית הרגל באה מצות שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ופרשת כי יפלא ממך דבר להיותם דברים מתיחסים לעליית הרגל וכמו שאזכור בפירושה. הלא התבאר לך במה שפירשנו שהסדר הזה רוצה לומר סדר ראה אנכי. יחדו משה רבינו לבאר בו המצות המיוחדות לבית המקדש. ולכן התחיל בדיני בית הבחירה. ואחריו שלא יעבדו במקדש מעבודת הגוים ההמה ואלהיהם. ואחריו פרשת נביא שקר והמסית ועיר הנדחת להיותם מתיחסות. והיה דינם בסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית במקדש. ואחרי זה הביא פרשת בנים אתם לה' אלהיכם להגיד שלהיותם בני ביתו ועולי מקדשו יהיו בני אל חי. ובעבורם הזהיר בענין המאכלים הטמאים ההמה. ומיד הזהיר במעשר השני שהיו מוליכים אותו למקדש ואוכלים אותו שמה מלבד השנה השלישית שהיה נאכל לעניים בשערים ואחריו השמטה ופרשת האביון והעבד העברי שהוא יוצא גם כן בשביעי בשמטה שהם אופני הצדקה ומיניה. ואחר כך דין הבכורות שהיו גם כן נאכלים בירושלים ומצות הרגלים שהיו עולין שמה בחג המצות ובחג השבועו' ובחג הסכות. הרי לך הסדר הזה בקשורו שב כאלו היתה הכונה לבאר הדברים המתיחסים למקדש השם יתברך ויתעלה שמו המקודש ומבורך יתקדש שמו המעולה ומרומם על כל ברכה ותהלה:

ואמנם הספקות הנופלות בסדר הזה כפי העיון הפשוט בכתובים הלא המה שמונה ועשרים:

הספק הראשון במה שהרבה כאן להזהיר על הצדק אם ראשונה באמרו ושפטו את העם משפט צדק. ושנית באמרו עוד לא תטה משפט וגו'. שענינו כלו הוא על הצדק. ושלישית באמרו עוד צדק צדק תרדוף. ולמה תוך כדי דבור יזהיר אל שופטים פעמים שלש בהיותו באזהרה אחת. גם כי אמרו למען תחיה וירשת את הארץ הוא שכר כולל לישראל. ולמה יחדו לאזהרה שהזהיר את השופטים לעשות צדק האם השופטים לבד המה יירשו את הארץ:

הספק הב' באיסור האשרה והמצב' שבאו במקו' הזה כי הנה המצות האלה ראוי שיבאו למעלה בסדר ראה אנכי כאשר זכר מצות בית הבחירה ואיסורי עכו"ם שם היה ראוי שיצוה על האשרה ועל המצבה לא בכאן אחר מצות השופטים ועוד כי איך אמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך והנה המצבה נהגו אותה האבות כמו שנראה ביעקב (פ' ויצא) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה ואיך אמר ששנאה השם יתברך וגם אחרי זה היו מקריבים בבמות עד שנבנה בית המקדש ומהו ההפרש בין המצבה והבמה ורש"י כתב (דברי' טו כב) ששנא השם יתברך המצבה לפי שעשאום הכנענים חק עכו"ם. וכבר השיג עליו הרמב"ן שגם הכנענים היו נוהגים בעכו"ם שלהם מזבחות כמו שכתוב (פ' כי תשא) את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ולמה לא שנא השם יתברך גם המזבח:

הספק השלישי באמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כי הנה המצוה הזאת כבר באה בפרשת אמור אל הכהנים ומה ראה לשנותה כאן וגם כי כתב רש"י שבאה לבאר כל דבר רע שהוא אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע הוא דרך דרש שדרשו בספרי דבר רע מלשון דבר שפתי' והרמב"ן כתב שהחזיר המצוה הזאת בעבור ישראל המקריב שלא יפגל בשחיטה ולדעתו היה ראוי שיזהיר על השחיטה לא על הקרבת בעלי מומין או דבר רע שנחשב גם כן למום. ועוד שאם היה שהזהיר על הקרבת הבעלי מומין. ולמה לא הזהיר גם כן על המקריבי' שלא יהיו בעלי מומין כמו שם בפרשה:

הספק הרביעי במה שהביא כאן עונש היחיד העובד עכו"ם והיה ראוי לזכרו אצל פרש' המסית למעלה כיון ששם הביא עניני העכו"ם כלם. ומה ראה להביאם פה בתוך מצות השופטים ומצות כי יפלא. ולמה צוה בזה ודרשת וחקרת ושאלת היטיב. והנה בכל דיני נפשות ואף בדיני ממונות כפי מה שבא בקבלה בפר' אחר דיני ממונות חייבים בית דין לדרוש ולחקור היטב. וכן למדוהו חכמינו ז"ל ויקשה למה בזה הענין זכרו הכתוב. ולמה זכרו בזה את האיש או את האשה. וידוע שהדין שוה בשניהם. כאשר הזהירה התורה על העכו"ם בדבור לא יהיה לך לא פרט איש או אשה:

הספק החמישי בפרשת כי יפלא ממך דבר. והוא שלמה נקבל מבית דין הגדול אף על פי שיאמרו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. כי הנה זה יצדק לדעת האומר שאין טעם למצות אלא שהן כלן מפני הרצון האלהי. ולכן בהיות שהוא ית' רצה שנמשך אחרי חכמי הדור הנה כבר עשינו רצונו ואין בזה היזק כלל אבל לדעת האומר שכל מה שמנעתהו התורה ממנו הוא בעצמו מזיק לנפשותינו ומוליד בנו רושם רע אעפ"י שלא נודע סבתו כמו שהוא האמת בעצמו. הנה כשיסכימו חכמי הדור בדבר שהוא טמא שהוא טהור. האם נאמר שלא תזיק לנפשותינו אכילתו ושלא יפעל כפי טבעו בעבור מה שהסכימו החכמים. ואין זה אלא כמו שיסכימו הרופאים כלם על סם אחד שיהיה שוה בהיותו חם במעלה הרביעי' שאין ספק שלא תמשך פעולתו בגופותינו כפי הסכמת הרופאים כפי טבעו. כן הדבר שאסרה התורה לא יוסר הזיקו בהיות שחכמי הדור הסכימו שהוא מועיל בהיותו הפך האמת. ועוד כי אם הדין היה נעלם איך נדע אם הוא ימין או שמאל:

הספק הששי ביאר הכתובים שבאו בפרשת כי יפלא כי הנה שם הזהיר ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו'. ואמר עוד ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. ואמר עוד על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואמר עוד לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ובאו א"כ ארבע לשונות של צווי או אזהרה בדבר אחד והוא כפל ומותר:

הספק השביעי במ"ש על זה בקבלה שאם נביא מוחזק יאמר דבר מה בהפך הסכמת החכמים לא נאבה לו ולא נשמע אליו כמו שנזכר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) בענין רבי אליעזר הגדול עם חכמים שיצאתה בת קול מן השמים ואמרה מה לכם אצל אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום. ועמד רבי יהושע על רגליו וכו'. רצו לומר שהיה תשובת ר' יהושע מכוונת כפי הרצון האלהי ודרכי התורה. עד שאמרו שנמנו חכמים על זה וברכוהו. והוא דבר קשה כי הנה הנביא ברוחו הנבואיי שהוא יותר מתיחס לרוח משה רבינו עליו השלום מדעות החכמים בעיונ' היה יותר ראוי לבאר הספק מהם. ובפירושי הכתובים בעזרת הצור ארחיב המאמר בדרוש הזה:

הספק השמיני במה שבא בקבלתם ז"ל עוד שאם יהיה דבר מה בספק שלא יוכלו החכמים לבארו שלא נקבל ביאורו ופירושו מיד הנביאים או על פי האורים והתומים או בת קול ושמוטב שישאר הדבר בספק ובלתי מבואר משיתבאר על ידי נביא. וכמו שבא זה במסכת תמורה (ד' ט"ו) באמרם שמה שבימי אבלו של משה נשתכחו שלש מאות הלכות ואמרו ליהושע שאל ואמר להם לא בשמים היא. ונאמר שם עוד שעמדו כל ישראל לסלקו. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאמרם לך א"א צא וטורדן במלחמה. הנה ביארו שטוב שישאר הדבר בספק משיתבאר ע"פ נביא והוא דבר וקשה מאד:

הספק התשיעי באמרו בפרש' המלך כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ויקשה ראשונה למה היתה זאת המצוה אחרי כבוש וחלוק הארץ וכן בא בקבלה בסנהדרין (דף י"ט) פ' כ"ג. ויותר היה ראוי שימנו את המלך בעברם את הירדן כדי שילחם מלחמותיהם וכמו שבא (שמואל א' ח') ונלחם מלחמותינו. ויקשה עוד שבא לשון המצוה בלשון אשימה עלי מלך. מה שלא מצינו הלשון הזה בשום מצוה אחר' ומה לנו באמירה הזאת והיה די באמרו שום תשים עליך מלך כי בזה יהיה עצם המצוה. ויקשה עוד אמרו ככל הגוים אשר סביבותי. ולמה יתלה המצוה הזאת במנהג הגוים אשר נצטוינו שלא נעשה כמעשיהם. ולא אמר כן במצות השופטים עם היות מנוי השופטים מנהג הגוים ג"כ ומפני זה כתב הרמב"ן שרמז בזה לעתיד:

הספק העשירי אם היתה הקמת המלך מצוה ממצות התורה וכמ"ש רז"ל בסנהדרין (דף ל"א) פ' כ"ג שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק. ולהקים להם מלך. ולבנות בית הבחירה. ששמו הקמת המלך בערך הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה. למה אם כן כאשר שאלו ישראל מלך בימי שמואל אמר הנביא ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך. והשם יתברך אמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. והנה בפי' הפרשה אביא דעות המפרשים בספק הזה. ואקשה עליהם:

הספק הי"א למה באזהרת המלך בענין הסוסים נתן טעם רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה וגו'. ובענין הנשים נתן טעם באמרו ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו ובאזהרת הכסף והזהב אמר וכסף וזהב לא ירבה לו מאד ולא נתן בזה טעם כלל:

הספק השנים עשר באמרו במלך לבלתי רום לבבו מאחיו ובלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. והנה המצות האלה כוללת לכל ישראל. ולמה נתיחדו באזהרות המלך. ולא נזכרו בו שאר המצות כלן שהיו כוללת לכל ישראל. והרמב"ן כתב שזכר זה בו לפי שבעבור מעלתו וגדולתו תאות לו הגאוה יותר משאר האנשים. וגם שהזהירו על זה כדי ששאר בני אדם ממנו יראו וכן יעשו ויקחו קל וחומר מענות המלך:

הספק השלשה עשר במה שזכר כאן לא יהיה לכהנים הלוים שבט לוי חלק ונחלה וגו'. וזה יהיה משפט הכהנים וגו' כי הנה המצות האלה באו כבר פעמים רבות בהרחבת ביאור בפרשת קרח ובשאר פרשיות. ולא היה בהם צורך במקום הזה. כי לא נזכרו ענייני הקרבנות ותורת כהנים כאן. גם כי זכר כאן מתורת הכהנים המתנות ולא זכר המעשר הראשון שהיא מתנת הלוים. וגם לא זכר תרומה ושאר מתנות הכהנים:

הספק הארבעה עשר בפרשת הנביא. והוא ששם נאמ' לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו'. וידוע הוא שהדברים האלה היו לתכליות. כי מהם שהיו לבחינת השעות הטובות והנאותות להצלחת המעשים והרבות הברכה העושר והכבוד במעשיו. וזה היה ענין המעוננים והמכשפים ושאר העבודות אשר זכר. ומהם שהיו לדעת מה שעתיד להיות שהוא הדבר אשר יכספוהו הכל וזה ענין הקוסמים ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. והנה התורה צותה לישראל שלא יעשו דבר מאותם המעשים הרעים והספיק צרכם בידיעת העתידות במציאות הנביאים שהיו בתוכם. אבל המין השני הוא מבחירת השעות ורבוי השפע וההצלחה. לא הספיק דבר מזה ולא נתן להם תמורתו כמו שעשה במין האחד. ויקשה אם כן למה לא השלימם וספק צרכם בשני המינים ההם אחר ששניהם אסרם השם יתברך. ובפירוש הכתובים ארחיב עוד המאמר בספק הזה אשר כבר העיר עליו רבינו נסים ז"ל:

הספק הט"ו במה שאמר כי תועבת ה' כל עושה אלה והוא כי אם היה הניחוש ושאר הדברי' אשר זכר אסורים מדרכי האמורי ותועבת ה' עושה אלה. איך שני גאוני עולם אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול היו מנחשים עד שארז"ל בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. ומצינו גם כן מחכמי הגמרא שהיו עושים דברים מאותם שזכרו בהם שהם מדרכי האמורי ואין ראוי שנתפייס בזה עם דברי הרמב"ם שכתב שכל מה שיגזרהו ההקש שכלי מותר וזולת אסור. וכמו שאמרו בפ' במה אשה אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. כי הנה מצינו שהתירו ביצת החרגול ושן השועל ומסמר הצלוב ודברים אחרים רבים מזה המין לא יגזרם ההקשה שכלי. ועובדות הגמרא רבו בזה:

הספק הי"ו באמרו כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ויקשה למה חזר לומר זה אחרי שכבר כלל למעלה המעוננים והקוסמים עם השאר. ולמה יחד לדבר במעוננים ובקוסמים ולא זכר המכשף ושאר המלאכות שהם כלם להגדת העתידות ועל כלם יאמר ענין הנביא לא על המעוננים והקוסמים בלבד:

הספק הי"ז כי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. והספק בזה למה לא שאל איכה נדע את הדבר אשר דברו ה'. כמו ששאל איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' כי הנה באו בפרשה שני משפטים. האחד באמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. והשני אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא. והנה היה ראוי שיתן האות הצריך לכל אחד מהמשפטים האלה. רוצה לומר איך נדע הדבר אשר דברו ה' כדי שהמוותר על דברי נביא יהיה חייב מיתה. ואיך נדע את הדבר אשר לא דברו ה' כדי שנהרוג את הנביא אשר אמרו. הרי לך ששתי הבחינות היו ראויות. ויקשה אם כן למה לא זכרן. ובביאור הכתובים האלה ארחיב המאמר בזה:

הספק הי"ח אם נתחייבנו לשמוע אל דברי הנביא ראוי שנדע איך יבחן שהוא נביא כדי שנשמע אל דבריו. ואם תאמר שהתורה פירשה זמן בחינתו באמרו אשר ידבר הנביא בשם הי' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. הנה יפול בזה ספק עצום והוא. כי לא ימלט אם שתהיה בחינתו ביעודים הטובים שיעד לבא או ביעודים הרעים. ושקר הוא שנא' שביעודים הרעים תהיה הבחינה לפי שכבר אפשר שיהיה מיעד ביעוד רע שיבא על איש או על עם אחד וישוב האיש או העם ההוא אל ה' וינחם ה' על הרעה ולא תבא עליו כמו שהיה הענין בננוה. ואם היתה בחינת הנביא בזה הנה לא יהיה הדבר ולא יבא. ויומת הנביא על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו. ושקר גם כן שנאמר שתהיה הבחינה ביעודים שגם כן יהיה אפשר שלא יתקיימו מפני המקבל שמא יגרום חטאו וימנע מפני זה הטוב ממנו כמו שמצינו ביעקב שעם היות שהובטח (פ' ויצא) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. הנה בבא עשו כנגדו אמר (פ' וישלח) ויירא יעקב מאד ויצר לו שמא יגרום החטא לחזרת השם יתברך מיעודו הטוב. וכמו שביאר כל זה ירמיהו הנביא (סימן ח') באמרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטוב אשר דברתי להיטיב לו. אין לנו אם כן במה יבחן הנביא. ואין ראוי שנאמר שכאשר לא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. כי כבר לא יהיה הדבר ולא יבא הדבר אשר דברו ה'. ובפי' הכתובים אזכיר דעות החכמים בדרוש הזה ואקשה עליהם:

הספק הי"ט במה שצותה תורה בערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש וזה כי לא ימלט מחלוקה. או היה הרוצח בשגגה חייב בעונש על אותה רציחה או לא. ואם היה חייב איך נתן לו ערי מקלט שימלט שם. והנה ראוי שיענש נפש תחת נפש. ואם אמרנו שלא היה בן עונשים להיות שוגג. יקשה אם כן למה חייבו מלקות בערי מקלט. כי כמו שלא היה חייב מיתה כך לא היה חייב מלקות ולא גלות. ואם היה שההורג בשגגה אינו חייב מיתה בבית דין. איך יהיה מקום לגואל הדם להרגו בכל מקום שימצאהו חוץ לערי מקלטו כי הוא לא היה חייב מיתה באמת. ואם גואל הדם יהרגהו דמו בראשו. כי הוא שפך דם נקי שלא היה ראוי למיתה יען וביען לא הרג בכונה ורצון כי אם בבלי דעת:

הספק הכ' באמרו לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו'. על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר. וזה כי המצוה הזאת כבר נאמרה למעלה על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד. ולמה בא אם כן כאן לזכרו שנית. ורבי אברהם ז"ל אמר שנאמר זה להגיד שהטוען השגת גבול ראוי שיביא עליו שני עדים או שלשה עדים ולא יעיד בעד אחד. ולא ידעתי למה יאמר זה על השגת הגבול בפרט בהיות שכבר נאמר בכלל:

הספק הכ"א בענין העדים הזוממים שהעידו בדבר מה לחייב אדם אחד. ובאו אחרים וזממו אותם שצותה התורה שנאמין למזימים ולא נאמין למוזמי' ובזה מהקושי. כי אם היו העדי' הראשונים המחוייבים שנים. והיו העדים הזוממים שהם האחרונים גם הם שנים למה נאמין העדי' האחרונים. ולא נאמין את הראשונים בהיותם שוים למספרם. והיה ראוי שנאמר בכיוצא בזה אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויקשה עוד מה שקבלו רבותינו ז"ל בפ"ק דמכות (ד' ה') ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה. אם הרגו את האדם בעדות שקר למה לא יומתו עליו. כאשר התברר ששקר ענו. האם בעבור שמת הנקי יהיו פטורים העדים שהמיתו אותו בשקרותם מעדותם הכוזב:

הספק העשרים ושנים בדברי הכהן המשוח מלחמה ובדברי השוטרים שהם סותרים זה את זה. לפי שהנה הכהן יבטיח אותם כי ה' אלהיהם הוא הנלחם להם והוא יושיעם כדי שלא יפול משערת ראשם ארצה. ומיד אחרי זה השוטרים יניאו את לבב העם באמר' מי האיש אשר בנה בית חדש ואשר נטע כרם ואשר ארס אשה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה. וכן מי האיש הירא ורך הלבב. כי הנה הדברים האלה יטילו עליהם אימה ופחד לפי הנראה והוא הפך דברי הכהן וכונתו:

הספק השלשה ועשרים כי ההתראה וההכרזה הזאת באנשים האלה איננה הגונה. לפי שאם הם אינם בטוחים בישועת הש"י מה נשתנו אלו מאלו והנה כלם צריכי' לביתם ונשותיהם ובניהם וכרמיהם. ואם הם בוטחים בנצחונו של מקום. הקצור קצרה ידו מהושיע לאלו אשר בנו בתים ונטעו כרמים ולא אכלו פרייהם וארסו נשים יותר מהשאר:

הספק הארבעה ועשרים למה מאלו השלש הכרזות שזכרה התורה בכאן היה בראשונה מהם הכהן מכריז מדבר ומשמיע. ובשנית מהבונה בית ונוטע כרם וארס אשה הכהן מדבר והשוטר משמיע. ובהכרזה השלישית מהאיש הירא ורך הלבב השוטר בלבד מדבר ומשמיע:

הספק החמשה ועשרים בדברי הכהן והשוטרים. שאתה תמצא שהם אומרים אל העם דברים טובים לישרם בגבורת המלחמה. ולא תמצא שיאמרו אליהם דבר מהתשועה הנפשית. ולמה לא יעדום שהמתי' במלחמה תהיה נפשם צרורה בצרור החיים את הש"י. אשר שם השלמות והעונג הבלתי משוער. וכדרך המיסרים את אנשי המלחמה כי תמיד ירחיבו אליהם במעלת שכר הנפש וכמו שהיו עושין אנשי בית שני. וכמו שבא בדברי יוסף בן גוריון:

הספק הששה ועשרים בענין העגלה ערופה מה היא הענין מצוה הזאת וטעמה. ואם היה לנקות את הדם הנקי. איך בדם עגלה הערופה יכופר עון דם האדם הנהרג ואם היו ישראל בלתי חוטאים בדבר למה יצטרכו לפועל הזה. ובביאור הכתובים אזכור דעות חכמינו האחרונים ואחקור עליהם:

הספק השבעה ועשרים באמרו ונגשו הכהנים בני לוי ואם היו אלה השופטים ב"ד העיר הקרובה איך יצטרך שיהיו כהנים ולוים. וגם איך ישולח עליהם אמרו לשרתו ולברך בשם ה'. והם לא היו בירושלים לשרתו שמה:

הספק השמנה ועשרים באמרו כפר לעמך ישראל ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. והנה הכפרה היא מצטרפת לחטא. ולא ימלט מבלתי היותם חייבם בדם ההוא ושהיו הם הרוצחים או לא. ואם היו הם הרוצחים איך יכפר להם הדם בעריפת העגלה עם אמרם בשקר וכזב ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ואם הם לא היו חוטאים איך יצטרכו לסליחה וכפרה: והנני מפרש הפסוקים כלם באופן יותרו הספקות האלה: