ביאור:כינוי שייכות שמתייחס לפועל עצמו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מתוך מדרש ספרִי במדבר ו יג סימן קכד :
"זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה:"
- כיוצא בו אתה אומר (ויקרא כב טז): "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עון אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם..."- אחרים משיאים אותם? והלא הם משיאים את עצמם !
- כיוצא בו אתה אומר (דברים לד ו): "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"- וכי אחרים קברו אותו? והלא הוא קבר עצמו !
- אף כאן אתה אומר (במדבר ו יג): "וְזֹאת תּוֹרַת, הַנָּזִיר: בְּיוֹם, מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ, יָבִיא אֹתוֹ , אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד": הביא אותו = הוא יביא את עצמו , ואין אחרים מביאים אותו.
ומלבי"ם מוסיף בשם "רד"ק (בספר מכלול, שורש את):"
- (שמות ה יט): "וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"
- (ויקרא ו יג): "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ ..."
ואפשר להוסיף גם:
- (משלי יב ט): "טוב נקלה ועבד לו , ממתכבד וחסר לחם"( פירוט ) - עדיף שהאדם יהיה עבד לעצמו , ויעבוד לפרנסתו, גם אם העבודה אינה מכובדת.
- (משלי יד ב): "הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו"( פירוט ) - בוזה את עצמו.
- יחזקאל לד ב: " "הוֹי, רֹעֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם - הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים" !... "וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי, וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם , וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ" ... "וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם, וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם, וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה" " - המנהיגים אינם רועים את הצאן, אלא את עצמם.
תגובות[עריכה]
משך חכמה:
(יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (אל פתח אהל מועד). וכי אחרים מביאים אותו, והלא הוא מביא את עצמו - ספרי (פסקא לב). הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות הוא כמו שאמר "נזיר להזיר לה'". וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו וכו'. וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות. ועל זה אין זמן, רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו, אז די בשלושים או במאה, הכל לפי מה שהוא אדם. והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבא למותרות. ואדרבא ייהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי אינו מכוונת הבורא שלא ייהנו מהעולם. רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא. ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושוקל במאזני צדק, כן ישקיף על עניני עצמו - ודייק היטב! ועל פי הפשט, יתכן לומר שיביא את "נזרו" - והוא נזר שלו, הוא השער שעליו "נזר א - להיו". וזה אמר שיביאנה "פתח אהל מועד". אבל אם גלחוהו לסטים, סותר שלושים יום, כדי שיגדל "פרע שער ראשו". ואין פרע פחות משלושים יום. ולכן אמר שלושים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלושים יום, דאין "נזר א - להיו" פחות משלושים.
- -- משה שפטר, 2013-05-16 07:31:03
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-10.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/etacmo