ביאור:מדרש תנאים לדברים/טז
פרק טז[עריכה]
פסוק א[עריכה]
שלושה הסברים לחזרה המשולשת על פרשת המועדות: לפי הראשון יש הלכות הנוספות בכל חזרה; לפי השני משה חזר על הפרשה כמה פעמים; לפי השלישי כל פרשה נכתבה לקראת אחד הרגלים; וראו גם ספרי קכז. |
"שמור את חדש האביב", בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות
בתורת כהנים - מפני סדרם, בחומש הפקודים - מפני הקרבן, במשנה תורה - מפני העבור
ללמדך ששמע משה פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל, וחזר ושנאה להן בשעת מיתה!
דבר אחר: אמר להן הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג!
מיכן אמרו משה הזהיר את ישראל להיות שונין בענין ודורשין בו!
"שמור את חדש האביב" - שמרו את הפסח שיהיה בזמן האביב.
מכן שבית דין מצווין לעבר את השנה, כדי שיהיו השנים שני חמה ויבואו כל המועדות בזמנן
ואיזה הוא זמנן? בפסח על האביב, שנאמר "שמור את חדש האביב"
בעצרת על הקציר ועל הבכורים, שנאמר (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך"
ובחג על האסיף ועל התקופה, שנאמר (שמות לד, כב) "וחג האסיף תקופת השנה"
אבל לא שמענו את מה יעבר? וכשהוא אומר "שמור את חדש האביב ועשית פסח" –
שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח, שיבוא אביב בזמנו! הא כיצד? עבר את אדר, שיבוא הפסח באביב!
ר' נתן אומר: "שמור את חדש האביב" - חדש הסמוך לאביב את מעבר, ואיזה? זה אדר!
והואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה חדש, אחד משלשים בו - אף שנה, אחד משלשים בה?
תלמוד לומר "שמור את חדש" את חדש את מעבר, אין את מעבר אחד משלשים בה!
או מה השנה, אחד משנים עשר בה - אף החדש, אחד משנים עשר בו?
תלמוד לומר (ויקרא כג, ו) "בחמשה עשר יום לחדש", יום לחדש את מעבר, אין את מעבר אחד משנים עשר בו!
או אם ביחל הקדימו הפירות להבחיל אביב ובא, תהא מונע חדש מן השנה מקצר את השנה ל11 חודשים?
תלמוד לומר (שמות יג, י) "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה": מוסיף את, אין את מונע!
"שמור את חדש האביב ועשית פסח", מה פסח, אין את עושה אלא בבית הבחירה - אף עיבורין, לא תהא מעבר אלא בבית הבחירה!
"ועשית פסח לד' אלהיך", אין לי אלא בפני הבית; שלא בפני הבית מנין?
תלמוד לומר "כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה", בין בפני הבית בין שלא בפני הבית!
"הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" - זכר לנסים שנעשו לך בלילה
אתה אומר זכר לנסים שנעשו לך בלילה, או לא בא ללמד אלא שיצאו בלילה?
וכשהוא אומר (שמות יב, מא) "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" מגיד שלא יצאו אלא ביום!
הא מה תלמוד לומר הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה - זכר לנסים שנעשו לך בלילה!
ר' נתן אומר: בלילה נגאלו, אבל לא יצאו אלא ביום!
פסוק ב[עריכה]
גם כאן, כמו בסוף הפסוק הקודם, יש סתירה ברורה בין המעשה בספר שמות מול הנוסח שלפנינו בדברים, והדרשן עמל לפתור אותו: פסח הוא קרבן צאן לדורות, והבקר הוא לחגיגה, וראו גם מכילתא פסחא ד. וספרי קכט. |
"וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" צאן - לפסח ובקר – לחגיגה!
אתה אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה, או אחד זה ואחד זה לפסח
ומה אני מקיים (שמות יב, ה) "שה תמים זכר בן שנה" - בפסח מצרים, אבל פסח דורות יבוא מזה ומזה?
תלמוד לומר (שם) "מן הכבשים ומן העזים תקחו"
שאין תלמוד לומר "תקחו" אלא להביא פסח דורות, שלא יבוא אלא מן הכבשים ומן העזים - דברי ר' יאשיה
ר' עקיבה אומר: כתוב אחד אומר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", וכתוב אחד אומר "מן הכבשים ומן העזים תקחו".
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אמרת זו מדה בתורה, 'שני כתובים זה כנגד זה, סותרין זה על ידי זה, ומתקיימין במקומן
עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן! תלמוד לומר (שמות יב, כא) "משכו וקחו לכם צאן" הצאן לפסח לא בקר לפסח!
יתכן שר' ישמעאל מפרש את כל הפסוק על חגיגה, שניתן להקריב בה צאו ובקר; ונראה שהספרי משקף את דעתו. |
ר' ישמעאל אומר: בחגיגה הבאה ביום ארבעה עשר עם הפסח הכתוב מדבר
אתה אומר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בפסח עצמו?
כשהוא אומר "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" - הרי פסח עצמו אמור!
ומה תלמוד לומר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר"? בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר!
פסוק ג[עריכה]
ארבע דרשות לתחילת הפסוק: הגבלת ביעור החמץ, שאין לדחותו עד סמוך לאכילת הפסח, אלא יש להשלימו בבקר (כר' יהודה בספרי קל); הגבלת ביעור החמץ לפסח ראשון דווקא; פרשנות "עליו" – על ידו ולא בהכרח מעל גבי הבשר, שהרי זמן אכילת הפסח הוא עד חצות ואילו זמן אכילת המצה הוא בכל שבעת הימים; וההגבלה של המצה לכזאת העשויה מחומרים העלולים להחמיץ (כר' שמעון בספרי שם, וראו פסחים ב ה.) |
"לא תאכל עליו חמץ", למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כג, יח) "לא תזבח על חמץ דם זבחי",
אין לי אלא בל תזבח, בל תאכל מניין? תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ"!
דבר אחר: "לא תאכל עליו חמץ" - עליו אי אתה אוכל חמץ; על פסח שני אתה אוכל חמץ!
דבר אחר: "לא תאכל עליו חמץ", למה נאמר? לפי שהוא אומר "שבעת ימים תאכל עליו מצות"
אם אתה אומר 'עליו' - על גביו, והלא כבר נאמר (שמות לד, כה) "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח",
ומה תלמוד לומר 'עליו'? אלא מופנה להקיש, ולדון ממנו גזירה שוה: נאמר כאן 'עליו' ונאמר להלן (שמות כ, כא) "עליו" "וזבחת עליו את עולותיך"
מה להלן, בסמוך לו על ידו - אף כאן, בסמוך לו
"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" דברים הבאין לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה
איזה הוא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ? אלו חמשת המינין, ואלו הן: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון
יצאו האורז והדוחן והפרגין והשומשמין והקטניות, שאינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון!
שש דרשות על "לחם עוני": הדרשה הראשונה מופיעה בספרי קל ובמכילתא פסחא סוף י בשם ר' ישמעאל; לשניה ראו תוספתא פסחים ב יח, וספרי שם, שמצת המצווה אפויה דווקא, למרות שהיא יכולה להיות משובחת; הדרשה השלישית קוראת "עוני" בלי קשר לעניים אלא כהטיה של 'עונים' (מדברים) עליו. הדרשה הרביעית, שמצת המצווה אינה שלמה - נמצאת רק בבבלי פסחים קטו א לדרשה החמישית ראו דברי ר' אליעזר במכילתא שם. |
"לחם עני", מיכן אמרו אין לשין את העיסה ביום ראשון של פסח ביין ושמן ודבש וחלב, ואין מקטפין בהן
ואם לש ואכל - לא יצא ידי חובתו, משום שנאמר "לחם עני", ואין זה לחם עני!
דבר אחר: "לחם עני" - פרט לחלוט ואשישה.
יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הרדאה של הורדוס? תלמוד לומר 'מצות'.
"מצות" ריבה, ואפלו כמצתו של שלמה! אם כן מה תלמוד לומר "לחם עני"? פרט לחלוט ואשישה!
דבר אחר: "לחם עני" - לחם שעונין עליו דברים!
דבר אחר: "לחם עני", מה דרכו של עני, בפרוסה - אף כאן, בפרוסה!
דבר אחר: "לחם עני" מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה - אף כאן, הוא מסיק ואשתו אופה!
"חיפזון מצרים" הוא הבהילות של מצרים לגרש את ישראל. וראו ספרי קל, שלישראל לא היה חיפזון ומבחינתם היו מתמהמהים במצרים עוד זמן. ר' אליעזר טוען שמדובר בחפזון שכינה, המזרזת את מהלך היציאה ממצרים, ורוצה לפגוש אותם כשם שהדוד רוצה להפגש עם הרעיה בשיר השירים. |
"כי בחפזון יצאת ממצרים" - זה חפזון מצריים.
אתה אומר זה חפזון מצריים, או אינו אלא חפזון ישראל?
וכשהוא אומר (שמות יב, לט) "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" - הרי חפזון ישראל אמור
הא מה תלמוד לומר "כי בחפזון יצאת ממצרים"? זה חפזון מצריים! ר' יהושע בן קרחה אומר זה חפזון ישראל!
אבא חנון אומר משום ר' אליעזר: זה חפזון שכינה! אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר
"קול דודי דופק" (שיר השירים ה, ב) "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים ב, ט)
יכול אף לעתיד לבא כן? תלמוד לומר (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו"!
"למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך", 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות, דברי בן זומא
וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' - להביא את ימות המשיח!
ר' שמעון אומר: 'כל ימי חייך' - ימים שאת עסוק בהן עם החיים; הרי מי שמתו מוטל לפניו פטור מן המצות!
פסוק ד[עריכה]
ראו מכילתא פסחא י: שם דורשים לאיסור "לא יראה לך שאור..." לא את הפסוק שלנו אלא את שמות יג ז, ונראה שהדרשה הועתקה משם. |
"ולא יראה לך שאור" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות יב, יט) "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם"
אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מנין? תלמוד לומר "ולא יראה לך שאר".
אין לי אלא בל יראה ובל ימצא לשאר, לחמץ מנין? תלמוד לומר (שמות יג, ז) "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר"
הקיש שאר לחמץ וחמץ לשאר: מה זה, בל יראה - אף זה, בל יראה! מה זה, בל ימצא - אף זה, בל ימצא!
מה זה, מחמשת המינים - אף זה, מחמשת המינים!
אין לפרש "לא יראה... בכל גבולך" כפשטו, שהרי אי אפשר לבער חמץ שאינו שייך ליהודי. מכאן שאין חובת ביעור חמץ אלא לחמץ הנמצא ברשות היהודי וגם שייך לו, והוא יכול לבערו; וראו גם ספרי קלא. |
"בכל גבולך" למה נאמר? לפי שנאמר (שמות יב, יט) "שאר לא ימצא בבתיכם", שומע אני כשמועו
תלמוד לומר "בכל גבולך": בכל גבולך, ברשותך - אף כל שהוא ברשותך.
יצא חמיצו של ישראל שהוא ברשות נכרי; אף על פי שהוא יכול לבערו - אבל אינו ברשותו
יצא חמיצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת; אף על פי שהוא ברשותו - אבל אינו יכול לבערו!
דוחה דרשה אלטרנטיבית, שאוסרת חמץ בכל השנה; וראו גם מכילתא פסחא יז. |
אתה אומר לכך באו, או לא בא אלא ללמד שבגבולים שבעה ובבתים לעולם?
תלמוד לומר "ולא יראה לך שאר בכל גבולך שבעת ימים": מה בגבולים, שבעה - אף בבתים, שבעה!
"ולא ילין מן הבשר אשר תזבח", בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שתיאכל לשני ימים.
יכול ליום אחד? כשהוא אומר "לבקר" - לבקרו של שני!
אתה אומר בחגיגה הכתוב מדבר, או בפסח עצמו?
וכשהוא אומר (שמות לד, כה) "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" - הרי פסח עצמו אמור!
הא מה תלמוד לומר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב"? בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר!
פסוק ה[עריכה]
לדברי ר' אליעזר ראו דברי ר' יהושע בן קרחה בספרי עב. |
"לא תוכל לזבוח את הפסח", ר' אליעזר אומר: העבודה, שהוא יכול; אלא שאינו רשאי!
"באחד שעריך" הרי זו אזהרה לשוחט הפסח בבמת יחיד, אפלו בשעת התר הבמות
ולא היה קרב אלא בבמת צבור, ואם הקריב בבמת יחיד - לוקה
דבר אחר: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" - אין יחיד עושה פסח, אלא חבורה
"אשר ה' אלהיך נותן לך" - להוציא שבחוצה לארץ:
פסוק ו[עריכה]
ההחלטה על מקום המקדש היתה בידי דוד, אבל הוא נזקק לאישור של הנביא גד, ראו ספרי סב. |
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" יבחר בו על ידי נביא
והרי הוא אומר (שמואל ב כד, יח) "עלה הקם מזבח לה' בגרן ארונה היבוסי"
"שם תזבח את הפסח", שומע אני מבעוד יום? תלמוד לומר "בערב"
או "בערב", שומע אני משתחשך? תלמוד לומר "מועד צאתך ממצרים" הפסיק הענין
אימתי יצאו ישראל ממצרים? משש שעות ולמעלן
והרי הוא אומר (שמות יב, מא) "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ממצרים"
"ובשלת ואכלת" – משחשיכה. ר' שמעון בן יוחאי אומר: בא הכתוב לעשות ראשון אחרון ואחרון ראשון
"מועד צאתך – לשחיטתו, "כבוא השמש" – לצלייתו, "בערב" – לאכילתו!
דבר אחר: "שם תזבח את הפסח בערב", ר' אליעזר אומר: "בערב" אתה זובח, "כבוא השמש" אתה אוכל, עד "מועד צאתך ממצרים" אתה שורף!
ר' יהושע אומר: "בערב" אתה זובח, "כבוא השמש" אתה אוכל; עד מתי אתה אוכל והולך? עד "מועד צאתך ממצרים"!
פסוק ז[עריכה]
הבישול כאן הוא דווקא צלי, שאכן נחשב כסוג של בישול גם בהלכות נדרים.וראו מכילתא פסחא ו. |
"ובשלת ואכלת" אין בשל אלא צלי, שנאמר "ובשלת ואכלת", ואומר (דברי הימים ב לה, יג) "ויבשלו את הפסח"
מיכן היה ר' יאשיה אומר: הנודר מן המבושל אסור בצלי
"ופנית בבקר" ר"ש בן יוחאי אומר: למה נאמר? עד שלא יאמר יש לי בדין!
הואיל וחג טעון חגיגה ופסח טעון חגיגה, מה חג, יש לו שמיני; יכול אף הפסח, יש לו שמיני?
תלמוד לומר "ופנית בבקר והלכת לאהליך"!
"ופנית בבקר" כל פונות שאתה פונה מן המקדש לא יהוא אלא בבקר - מלמד שטעון לינה
מיכן אמרו המביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו - לא יצא באותו היום מירושלם לחזור למקומו
אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר "ופנית בבקר והלכת לאהליך
"והלכת לאהליך" - כבר אתה מובטח שאהלך שלום
שנאמר (איוב ה, כד) "וידעת כי שלום אהליך" (איוב ה, כה) "וידעת כי רב זרעך"!
פסוק ח[עריכה]
ראו מכילתא פסחא ח ושם פרשה יז: המצה היא חובה רק ביום הראשון, ובשאר הימים היא רשות. |
"ששת ימים תאכל מצות", כתוב אחד אומר "ששת ימים" וכתוב אחד אומר "שבעת ימים" כיצד?
השביעי היה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא:
מה השביעי, רשות - אף כולן רשות! או מה השביעי רשות אף הלילה הראשון רשות?
תלמוד לומר (שמות יב, יח) "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" - קבעו הכתוב חובה!
דבר אחר: כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה; הא כיצד? ששה מן החדש ושבעה מן הישן!
"וביום השביעי עצרת" עצרו הכתוב מלצאת. הרי שהעלה קדשיו מבית פגא לירושלים
שומע אני יאכלם בירושלם ויחזור וילין בבית פגא? תלמוד לומר "וביום השביעי עצרת" עצרו הכתוב מלצאת
ואין עצירה בכל מקום אלא כניסה חובה להשאר בירושלים, שנאמר (ירמיה לו, ה) "אני עצור לא אוכל לבוא בית ה'"
אין לי אלא יום טוב האחרון, שהוא עצור; יום טוב הראשון מנין?
הרי אתה דן: הואיל וזה קרוי 'מקרא קדש' וזה 'מקרא קדש'; מה זה, עצור - אף זה, יהא עצור!
"לא תעשה מלאכה" - מגיד שהוא אסור בעשיית מלאכה. אין לי אלא יום טוב אחרון; ראשון מנין?
תלמוד לומר (ויקרא כג, ז) "ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו
אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון, שהן אסורין בעשיית מלאכה; חולו של מועד מנין?
תלמוד לומר "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת"; מה שביעי, עצור - אף ששי, עצור
או מה שביעי, עצור בכל מלאכה - אף ששי, עצור בכל מלאכה? תלמוד לומר "השביעי"
השביעי עצור בכל מלאכה, אין הששי עצור בכל מלאכה - אלא כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר!
פסוק ט[עריכה]
הכפילות של מצוות ספירת העומר כאן ובויקרא כג טז נדרשת בשלוש דרכים: ת"ק מסיק ממנה שיש גם ספירה: ציבורית, בבית הדין – וגם ע"י כל אחד ואחד; ר' ישמעאל מסיק שאין למנות את היום ה50, ור' עקיבא מסיק שיש למנות בצורה כפולה: את הימים ואת השבתות (שבועות). |
"שבעה שבועות תספר לך", למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא כג, טו) "וספרתם לכם"
שומע אני בבית דין; ספירת כל אחד ואחד מנין? תלמוד לומר "תספר לך"!
כתיב אחד אומר "שבעה שבועות תספור לך" וכתוב אחד אומר "וספרתם לכם"; כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
וכשהוא אומר (ויקרא כג, טז) "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" נמצאת אומר רבוי אחר רבוי – למעט, דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבה אומר: כתוב אחד אומר "שבעה שבועות..." וכתוב אחד אומר "וספרתם לכם" כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
וכשהוא אומר תספרו חמישים יום" ימים מסרתי לך, לא מסרתי לך שבתות
הא כיצד? חל להיות מן הימים - את מונה מן הימים; חל להיות מן השבתות - את מונה מן השבתות!
קצירת העומר דומה למצוות ספירת העומר בכך שהיא מצווה בפני עצמה, ולכן דוחה את השבת והיא נעשית בלילה (ראו מנחות י ג.) כמובן הקציר הדוחה את השבת הוא דווקא קציר העומר ולא קציר אחר – אפילו אם קוצר לפני העומר, שהעומר אינו "החל חרמש", כאנשי יריחו, ראו מנחות י ח. |
"מהחל חרמש בקמה תחל לספור" וכי מנין את למד על קצירת העומר? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד
מה ספירה, לעצמה - אף קצירה, לעצמה; מה ספירה, בלילה - אף קצירה, בלילה
מה ספירה, לקצירת העומר הכתוב מדבר - אף קצירה, לקצירת העומר הכתוב מדבר!
"בקמה תחל לספור" אל תקרא 'בקמה' אלא בקוֹמה; מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד
"תחל לספור", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ועשית חג שבועות לה'"
"שבועות לה'", אין לי אלא בפני הבית; שלא בפני הבית מנין? תלמוד לומר "תחל לספר" בין בפני הבית בין שלא בפני הבית!
פסוק י[עריכה]
ראו ספרי קלז: עדיף להביא קרבן חגיגה מהחולין, אבל רשאי להקדיש לשם כך גם מכספי מעשר שני, המבטאים ברכה. כאן מחמירים שאפילו אם מביא מהמעשר – צריך לאכול מכספי חולין מעט ויכול להשלים במעשר שני; וראו מנחות ז ה ומע"ש ב ה. |
"תחל... ועשית חג שבועות", מן החולין אתה מביא. אתה אומר מן החולין, או מן המעשר?
תלמוד לומר "מסת נדבת ידך",
ואם רצה להביא שלמי חגיגה ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין - מביא
והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין; ומנין שכן הוא? נאמר כאן 'ברכה', ונאמר להלן (דברים יד, כד) 'ברכה'.
מה ברכה אמורה להלן, מן המעשר - אף ברכה אמורה כאן, מן המעשר!
פסוק יא[עריכה]
"ושמחת לפני ה' אלהיך", נאמר כאן 'שמחה' ונאמר להלן (דברים כז, ז) 'שמחה'
מה שמחה האמורה להלן, שלמים - אף שמחה האמורה כאן, שלמים!
"אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" - חביב חביב קודם!
ר' יוסי אומר: שלש מצות נוהגות ברגל: חגיגה ראיה שמחה
ראייה - כולה לגבוה; חגיגה - נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור; שמחה - נוהגת באנשים ובנשים
הא מפני שיש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו - צריך לומר את כולן!
"והלוי... אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה" מה בני ביתך, ארבעה - אף בני ביתי, ארבעה!
בגרים הוא אומר (דברים י, יח) "ואהב גר"; ביתום ואלמנה הוא אומר (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודין אלמנות"
בלוים הוא אומר (במדבר יח, כ) "אני חלקך ונחלתך"!
דבר אחר: "אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך"
מגיד שחובה על אדם להיות מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ועל ידי שפחתו קני זבים וקני זבות קני יולדות
כדי להכשירן לאכול בזבחים!
פסוק יב[עריכה]
"וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית החקים האלה" על מנת כן פדיתיך, על מנת שתקבל עליך כל מה שפיקדתיך בשמחה!
פסוק יג[עריכה]
"חג הסכות תעשה לך" – תעשה, ולא מן העשוי; פרט לסוכה שנעשית מאליה, שהיא פסולה
וכן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי לא עִמֵּר גדיש זה לצל
וכן תקרה שאין עליה מעזיבה – פסולה, עד שיפקפק או יטול אחת מבנתים, ויעשה במקומו סכך כשר,
משום "תעשה ולא מן העשוי"; וכן חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים - אין מסככין בהן, ואם התירן כשירות.
איסוף היבול או אי איסופו על ידי אדם יחיד אינו קובע את תאריך החג, שהוא חג לאומי ציבורי. התאריך נקבע לפי ההכנסה של היבול ברוב הציבור. |
"באספך מגרנך ומיקבך" שומע אני, כיון שנכנס אחד מישראל - יעשה את החג? תלמוד לומר (ויקרא כג, לט) "באספכם"
או עד שיכנסו כל ישראל, אם לאו - לא יעשה את החג? תלמוד לומר "חג הסכות תעשה לך"
הא כיצד? שתעשה את החג ברוב האסיף!
פסוק יד[עריכה]
שמחה היא באכילת בשר. הדרשה מעירה שאחרי החורבן שמחה היא ביין ולא בבשר. יתכן שהיין עוזר לשותה אותו להדחיק ולשכוח את החורבן, ולכן רק בעזרתו ניתן לשמוח בימינו. |
"ושמחת בחגך" - אלו שלמי שמחה.
נאמר כאן 'שמחה' ונאמר להלן (דברים כז, ז) 'שמחה'. מה להלן, שלמים - אף כאן, שלמים!
דבר אחר: "ושמחת בחגך" - בכל מיני שמחה. מיכן אמרו חייב אדם לשמח בנו ובני ביתו ברגל! במה משמחן? ביין!
ר' יהודה בן בתירה אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר
שנאמר (דברים כז, ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך"
עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד, טו) "ויין ישמח לבב אנוש"
ראו סוכה ה א. הפרשנות "שמשם היו שואבים רוח הקדש" היא תלמודית; ראו ירושלמי סוכה דף כב ב |
דבר אחר: "ושמחת בחגך" - זו שמחת בית השאובה
ולמה נקראת 'שמחת בית השואבה'? - ששם היו שואבין ברוח הקדש
על שם (ישעיה יב, ג) "ושאבתם... בששון ממימי הישועה"
מיכן אמרו החליל חמשה וששה זה חליל של בית השאובה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:
דבר אחר: "ושמחת בחגך" מיכן אמרו אין נוהגין אבילות במועד!
פסוק טו[עריכה]
"שבעת ימים תחג לה' אלהיך" - זו חובת שלמי חגיגה
"שבעת ימים תחג לה' אלהיך" - לעשות ראשון חובה ושאר הימים רשות ששאר השבעה - כולן תשלומין לראשון
מיכן אמרו מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון!
מצוות קרבן חגיגה חלה גם בפסח ולא רק בחג הסוכות, שהרי היא מוזכרת גם בויקרא. |
דבר אחר: "שבעת ימים תחג לה' אלהיך", להביא שבעת ימי הפסח, שיטענו חגיגה
אתה אומר להביא שבעת ימים הפסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג?
וכשהוא אומר (ויקרא כג, מא) "וחגתם חג לה' שבעת ימים" הרי חג אמור!
ומה תלמוד לומר "שבעת ימים תחג"? - להביא שבעת ימי הפסח, שיטענו חגיגה!
"כי יברכך ה' אלהיך" להוציא את העופות, שאינן בשר המשמיח!
"והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה
מכאן אמרו ההלל והשמחה שמונה, כיצד? מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג!
פסוק טז[עריכה]
עיתוי שלוש העליות לרגל אינו פתוח לרצון העולה, אלא הוא חייב לבוא לפחות פעם אחת בכל רגל, כלומר שלוש פעמים בשנה; וראו מכילתא כספא כ לפס' יד. בכל עליה לרגל יש חובת עולת ראיה ושלמי חגיגה (ראו חגיגה א ב); ונהוג היה גם להקריב שלמי שמחה. הדרשה שלפנינו ממירה את קרבנות החגיגה והעולה בסכום המיועד לצדקה; וראו ספרי קמג. |
"שלש פעמים בשנה", שומע אני בכל עת שירצה? תלמוד לומר "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות"
אתה אומר בחג המצות פעם אחת, ובחג השבועות פעם אחת ובחג הסכות פעם אחת
או בחג המצות שלש פעמים ובחג השבועות שלש פעמים ובחג הסוכות שלש פעמים?
תלמוד לומר (שמות כג, יד) "שלש רגלים תחג לי בשנה" "ולא יראה פני ריקם" - אף מן הצדקה!
יש הדדיות במצוות הראיון, דורש יֵרָאֵה – יִרְאֶה. דברי ר' יהודה מופיעים רק בתלמוד, ראו חגיגה ב א. |
"יראה" - להוציא את הסומה! ר' יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה: סומה באחד מעיניו פטור מן הראיה
שנאמר "יראה", כדרך שבא לראות - כך הוא בא להיראות. מה הבא לראות, בשתי עיניו - אף הכא להיראות, בשתי עיניו!
"זכורך" להוציא את הנשים, וטומטום ואנדרוגינס שהן ספק אשה. וכשהוא אומר "כל זכורך" - לרבות הקטנים!
פסוק יז[עריכה]
"איש כמתנת ידו" מיכן אמרו מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטין - מביא שלמי חגיגה מרובים ועולת ראיה מועטין
אוכלין מועטין ונכסים מרובים - מביא עולות מרובין ושלמים מועטין
זה וזה ממועט - על זה נאמר "לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים." זה וזה מרובה - על זה נאמר "כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך!"
פסוק יח[עריכה]
ראו ספרי טו, שאפילו בימי משה לא נמצאו דיינים שיש בהם שבע התכונות שציין יתרו! רבי טוען שמהסיפור על חנניה מישאל ועזריה אפשר להסיק על חשיבות התכונות הנדרשות מן הדיין, אבל גם הוא מודה שבלית ברירה יש למנות שופטים לפי דעת בית הדין, למרות שאינם מושלמים. |
"שפטים ושטרים" למה נאמרה הפרשה? לפי שהוא אומר (שמות יח, כא) "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל..."
כשם לשעבר, לא הוכשרו עד שהיה בהם שבע מדות כרצון הבורר
כך לעתיד, לא יוכשרו עד שיהא בהן שבע מדות כרצון הבורר? תלמוד לומר "תתן לך", הכל לפי דעתך!
רבי אומר: הרי הוא אומר (דניאל א', ב'-ג') "ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו
להביא מבני ישראל מזרע המלוכה ומן הפרתמים ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע
ואשר כח בהם לעמוד בהיכל מלך בבל"
והרי דברים קל וחומר: ומה אם הברורים לשמש לחה סרוחה, לא הוכשרו עד שהיה בהן כל המדות הללו
הנבררין לשמש דעת עליונה על אחת כמה וכמה!
גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף דורות עתידין לקלקל
אמר המקום למשה: כל בית דין ובית דין שיעמוד ימנה לו דיינין לפי דעתו!
השוטרים מיישמים את פסקי הדין של השופטים. יש להם כמה כינויים: חזנים (ראו מכות ג יב) או פורענין (ראו אונקלוס על הפסוק.) וראו דברי ר' אלעזר בו שמוע על החיוניות שבשוטרים. |
"שפטים ושטרים" שופטים - אלו דיינין, ושטרים - אלו חזנים
דבר אחר: שפטים - אלו דיינין, ושטרים - אלו פורענין
דבר אחר: "שפטים ושטרים" - הקיש שפטים לשטרים: מה שפטים, בני ברית - אף שטרים, בני ברית
מה שטרים, בחול - אף שפטים, בחול
ר' אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטר - יש שופט; אם אין שוטר - אין שופט
הא כיצד? באו שנים אצל השופט, וזיכה את הזכאי וחייב את החייב, ויצאו לחוץ, אם לא רצו לקבל מה יכול הדיין לעשות?
לפי כך אמר הקדוש ברוך הוא "שפטים ושטרים תתן לך": מי שאינו שומע לשפטים - ישמע לשטרים!
והרי הוא אומר (שמואל ב ח, טו) "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" - וסמיך ליה "ויואב בן צרויה על הצבא"
וכי מה עסקו של יואב אצל הדיין? אמר ר' אליעזר: אלמלא מקלו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין:
כשם שמשה בחר את יהושע – כך הבורר בכל דור צריך לבחור את השופטים, למרות שאינם דומים ליהושע; וראו בתחילת הדרשה. הדיינים שמונו נקראים על שם משה רבינו, והדבר מחייב אותם לנהוג בדרך מכובדת, כמייצגים את משה, שנאמר "תתן לך" (הדרשה קוראת את הפסוק כציטוט של דבר ה' ולא כדברי משה עצמו.) |
"תתן לך" - שיהו בדוקין לך, כענין שנאמר (במדבר כז, יח) "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון"
או יכול עד שיהיו כיהושע, ואם לאו לא יהיו כשרים? תלמוד לומר "תתן לך", שיהיו בדוקין לך!
"תתן לך" - נקראו דינין לשם משה!
משה רכש שלושה דברים שבמקור היו של הקב"ה - בכך שסיכן עבורם את חייו, ואחד מהם הוא השופטים. שני הדברים האחרים הם ישראל והתורה; וראו מכילתא שירה א. |
שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו:
נתן נפשו על התורה, ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי"
וכי תורת משה היא? והלא תורת ה' היא, שנאמר (תהלים יט, ח) "תורת ה' תמימה"!
אלא שנתן נפשו על התורה, ונקראת על שמו! והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה?
שנאמר (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה"
(דברים ט, ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה"; הא, לפי שנתן נפשו על התורה - נקראת על שמו!
נתן נפשו על ישראל, ונקראו על שמו, שנאמר (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך"
וכי עם של משה הם? והלא עם ה' הן, שנאמר (יחזקאל לו, כ) "עם ה' אלה ומארצו יצאו"!
אלא לפי שנתן נפשו עליהן - נקראו על שמו! והיכן מצינו שנתן נפשו על ישראל?
שנאמר (שמות ב, יא) "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... ויפן כה וכה"
הא, לפי שנתן נפשו על ישראל - נקראו על שמו!
נתן נפשו על הדינין, ונקראו על שמו, שנאמר "שפטים ושטרים תתן לך"
וכי של משה הן? והלא כבר נאמר (דברים א, יז) "כי המשפט לאלהים הוא"!
אלא לפי שמסר נפשו עליהן - נקראו על שמו! והיכן מצינו שמסר נפשו על הדינין?
שנאמר (שמות ב', י"ג-י"ז) "ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו
וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה... ולכהן מדין שבע בנות ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען"
מדינין ברח - ולדינין חזר! ואומר (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"!
הא, לפי שנתן נפשו על הדינין - נקראו על שמו!
אסור לדון בבית דין של נכרים, כי המשפט והדין הנכונים הם דווקא דיני ישראל. בניגוד לגיטין א ה, ובהתאם לגישה התלמודית שהחמירה. כאן מרחיבים ומציגים את השימוש בערכאות של גויים כע"ז וככפירה בקב"ה. הטענה בדרשה היא שהחוקים של הגויים אינם טובים, ונראה ממנה שאם היו גויים דנים בדיני התורה היה מותר להישפט בפניהם. |
דבר אחר: "תתן לך" - מלמד שלא ניתנו הדינין אלא לישראל, וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד עבודה זרה
שכך הוא אומר "שפטים ושוטרים תתן לך", וכתוב אחריו "לא תטה משפט... צדק צדק תרדוף... לא תטע לך אשרה"
ולא עוד, אלא שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם - כפר בהקב"ה תחלה
שנאמר (דברים לב, לא) "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים", למה? שאין חקותיהם טובים!
משל למה הדבר דומה?
לחולה, שנכנס הרופא לבקרו. אמר לבני ביתו: האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה, אל תמנעו ממנו כלום!
נכנס אל אחר, אמר להן אל יאכל פלוני ואל ישתה דבר פלוני!
אמרו לו: מפני מה לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה אתה אומר אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני?
אמר להן: הראשון אינו של חיים; לפי כך אמרתי על תמנעו ממנו כלום! בין אכל בין לא אכל - ימות
אבל זה של חיים; לפי כך לא יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני
וכן חקות הגוים - אינן של חיים, שנאמר (ירמיה י, ג) "כי חקות הגוים הבל"
ואומר (יחזקאל כ, כה) "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים"
אבל ישראל - נתן להם חקים ומשפטים ומצות טובים, לכך נאמר בהם (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"!
"בכל שעריך" - הרי זו מצות עשה, להושיב דיינין בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך
או יכול אפילו בחוצה לארץ יהו חייבין להעמיד בכל פלך ופלך? תלמוד לומר "אשר ה' אלהיך נותן לך" - לא בחוצה לארץ!
"ושפטו" ר' יהודה אומר: זה אחד הממונה על כולם, שנאמר "תתן לך"!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "לשבטיך ושפטו" מצוה לשבט לדון את שבטו!
ר' יאשיה אומר: אם אמרה תורה "בכל שעריך", מה תלמוד לומר "לשבטיך"?
ואם אמרה תורה "לשבטיך", למה נאמר "בכל שעריך"?
אלא בא הכתוב להקיש סנהדרי גדולה לסנהדרי קטנה
מה גדולה, דנה והורגת - אף קטנה, תהא דנה והורגת!
"ושפטו את העם" למה נאמר? לפי שהוא אומר "שפטים ושטרים תתן לך", שומע אני אף על פי שאינן בקיאין בדין?
תלמוד לומר "ושפטו את העם" בזמן שהן בקיאין בדין! "ושפטו את העם" - בעל כרחן!
"משפט צדק" - זה מנוי הדיינין!
ר' שמואל דורש שתי משמעויות של "דין": דין צדק - דין ופורענות לאויבי ישראל, ומציג את שמואל כדיין האידיאלי. |
דבר אחר: "ושפטו את העם" ר' שמואל אומר: כל זמן שישראל נשמעין לדיניהן - הקדוש ברוך הוא עושה להן דין בשונאיהן
שנאמר (שמואל א ז, טז) "ושפט את ישראל את כל המקומות האלה"
ומה כתוב אחריו? (שמואל א ז, יג) "ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל"
"משפט צדק", אמר הקדוש ברוך הוא לדיינין: אם עושים אתם משפט אמת בארץ - אני עושה עמכם צדקה מן השמים
שנאמר (תהלים פה, יב) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"
ואם מטין אתם את הדינין - אתם מטין עצמכם לגיהנם! לכך נאמר "לא תטה משפט"!
דבר אחר: "ושפטו את העם משפט צדק" שיהיו מכריעין לזכות, לא לחובה!
פסוק יט[עריכה]
ראו ספרי קמד. |
"לא תטה משפט" שלא תאמר 'איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי'
"לא תכיר פנים" שלא תאמר 'איש פלוני עני, איש פלוני עשיר'
דבר אחר: "לא תטה משפט" בממון, "לא תכיר פנים" בדין
שלא תושיב את הראוי למעלן למטן, ואת הראוי למטן למעלן; ושלא יהיה העני עומד והעשיר יושב!
דבר אחר: "לא תכיר פנים", והלא כבר נאמר (דברים א, יז) "לא תכירו פנים במשפט"!
אלא זו אזהרה לחכמים, כשהתלמידים יושבין לפניהם - לא יהיו מלמדין לאחד ומניחין לאחד
ואם עשו כן - כאלו עבדו עבודה זרה, שכך כתוב אחריו "צדק צדק תרדוף... לא תטע לך אשרה"!
ר' סימאי מציג את הדיין המטה משפט כגורם לכל הקללות שבישעיה נט, ודורש גזירה שווה אחור-אחור להכניס לרשימה גם קללה מתהלים מד יא, וגזירה שווה עמידה-עמידה להכניס אליה גם את ירמיה נא נ, וגזירה שווה אמת-אמת להכניס אליה גם טענה על חילול ה', וכן גזירה שווה נוכחנוכח כדי לטעון לסילוק השכינה לפי הפסוק מאיכה ב יט, ולפי הפסוק מתהלים יב ו. |
דבר אחר: "לא תטה משפט", ר' סימאי אומר: המטה את המשפט נראה כאלו אוהב שלום,
ואין לך רחוק מן השלום כמותו, שנאמר (ישעיה נט, ח) "דרך שלום לא ידעו אין קורא בצדק"
ולא עוד אלא שהוא מפיל את שונאי ישראל בחרב, שנאמר (ישעיה נט, יד) "והסג אחור משפט"
והרי הוא אומר (תהלים מד, יא) "תשיבינו אחור מני צר"
ומגלה את שונאי ישראל מארצם, שנאמר (ישעיה נט, יד) "וצדקה מרחוק תעמוד"
והרי הוא אומר (ירמיה נא, נ) "פליטים מחרב הלכו אל תעמדו"
ומחלל שם שמים, שנאמר (ישעיה שם) "כי כשלה ברחוב אמת" והרי הוא אומר (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת
ומסלק את השכינה, שנאמר (ישעיה שם) "ונכחה לא תוכל לבוא", והרי הוא אומר (איכה ב, יט) "שפכי כמים לבך נכח פני ה'"
והרי הוא אומר (תהלים יב, ו) "משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'"
בשעה שהדיין רוצה לקלקל את הדין הקדוש ברוך הוא אומר לו 'המתן עד שאעמוד מאצלך'
שנאמר "משד עניים מאנקת אביונים" כו'
ומטיל ערבוביא בין הבריות, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת"
המשך הדרשה של ר' סימאי: בצד הקללות שגרם דיין המטה משפט, לפנינו ברכה לדיין הדן דין אמת: הדיין הזה נחשב כדיין אמת כל חייו, כנאמר על שמואל שדן את ישראל "כל ימי חייו". |
וכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו, אפלו שעה אחת
מעלין עליו כאלו דן את ישראל והוציא את הדין לאמתו כל ימי חייו,
שנאמר (שמואל א ז, טו) "וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו" והלא כל ימיו אינן אלא חמשים ושתים
צא מהן ארבעים שנה שהיה עלי קיים - נשתיירו שתים עשרה! אלא כל המוציא את הדין לאמתו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו!
וכל המטה את הדין - סופו שאינו ירא מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (מלאכי ג, ה) "ומטי גר ולא יראוני"
"ולא תקח שחד", אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, אלא אפלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון שהוא נוטלו משניהם
שמא יאמר הריני נוטל שחד ואיני מטה את הדין? תלמוד לומר "כי השחד יעור עיני חכמים"
והרי דברים קל וחומר: ומה הנוטל על מנת שלא להטות - אמרה תורה "כי השחד יעור.."
קל וחומר הנוטל על מנת להטות!
השוחד הוא כחכה שמפתה את הדג להיתפס בעזרת תולעת קטנה. |
משל של שוחד, למה הוא דומה? לאדם שהוא עומד על שפת הים, נטל שלשל ונתנו בחכה והשליכו לים
בא דג ובלעו – ונתפש! אוי לו לדג זה שנתפש בלא כלום!
"כי השחד יעור עיני חכמים" עיני חכמים בתורה!
אתה אומר עיני חכמים בתורה או אינו אלא עיני חכמים כמשמעו?
תלמוד לומר (שמות ג, ח) "כי השחד יעור פקחים" - אלו פקחי הדעת שהן מטמאין ומטהרין ומדעת עצמן
מיכן אמרו: כל הנוטל ממון ומטה את הדין - אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עינו או עד שיצטרך לבריות
ואינו יוצא ידי עולמו ויודע מה שמדבר
וכל שאינו נוטל שחד זוכה ומקביל פני שכינה שנאמר (ישעיה לג, טו) "מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמך בשחד"
מה כתוב אחריו? (ישעיה לג, יז) "מלך ביפיו תחזינה עיניך"!
"ויסלף דברי צדיקים" - ישנה דברים המצודקים שנאמרו מסיני!
פסוק כ[עריכה]
ראו ספרי קמד: קוראים "צדק" במובן "צדקה", להשאיר את הנאשם חי. |
"צדק צדק תרדף", יכול שאם יצא מבית דין זכאי מחזירין אותו לחובה? תלמוד לומר "צדק צדק תרדף"
יצא חייב, מניין שמחזירין אותו לזכות? תלמוד לומר "צדק צדק תרדף"!
דבר אחר: "צדק צדק תרדוף", יכול לא יתן אדם צדקה אלא אם יבואו ויאמרו לו תן?
ומנין שאם לא יבואו ויאמרו לו תן צדקה, מנין שילך אחריהם ויתן? תלמוד לומר "צדק צדק תרדוף"
מה כתוב אחריו? "למען תחיה וירשת את הארץ"
הרי שלא בא לידו לעשות צדקה, אלא שתבעוהו לילך ולבקש מן אחרים לעשות צדקה, והלך עמהן
מעלין עליו כאלו נתן משלו? שנאמר "צדק צדק תרדוף" רדוף אחר צדקה ואחר גמילות חסדים
מה שכר נוטל על כך? (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד."
פסוק כא[עריכה]
"לא תטע לך אשרה" מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה
ומניין לנוטע אילן בהר הבית, שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר "כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך"
ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה? תלמוד לומר "כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך"
כשהוא אומר "תעשה לך" לרבות במה!
פסוק כא[עריכה]
ראו ספרי קמו. מותר להקים מצבה על הקבר המשפחתי, אבל לא במקדש, וכן אסור לעשות במקד ע"ז, כמו העגל בשעתו – ולנסות לעבוד באמצעותה את ה'. |
"ולא תקים לך מצבה" אין לי אלא מצבה; עבודה זרה מניין?
דין הוא: ומה מצבה, שאהובה לאבות - שנואה לבנים; עבודה זרה, ששנואה לאבות - אינו דין ששנואה לבנים?
דבר אחר: "ולא תקים לך מצבה", שומע אני אף לא על קבר אביו ואמו?
תלמוד לומר "אשר שנא ה' אלהיך". נאמר כאן 'שנא' ונאמר להלן (דברים יב, לא) 'שנא'
מה להלן, בעבודה זרה הכתוב מדבר - אף כאן, בעבודה זרה הכתוב מדבר!