ביאור:מדרש תנאים לדברים/א
ביאור:מדרש תנאים לדברים - פרק א
פרק א[עריכה]
פסוק א[עריכה]
התוכחה של משה היא הצד המנהיגותי שבו, ואילו עשרת הדברים הם צידו כחכם. הדרשה משווה את שתי הפנים זו לזו. וראו דברי ר' ישמעאל לקמן. |
"אלה הדברים". אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים!
אמר ר' שמעון: אשריהם של צדיקים, שאין נפטרין מן העולם עד שהן מצווין את בניהם אחריהם על דברי תורה
שכן מצינו באברהם אבינו, שלא נפטר מן העולם עד שצוה את בניו ואת ביתו שישמרו דרכיו של הקדוש ברוך הוא
שנאמר (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וכו'
וכן יצחק צוה את יעקב, שנאמר (בראשית כח, א) "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו"
וכן יעקב צוה את בניו, שנאמר (בראשית מט, לג) "ויכל יעקב לצוות את בניו"
וכן דוד מלך ישראל צוה את שלמה בנו, שנאמר (מלכים א ב, א) "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר"
וכן משה רבינו לא נפטר מן העולם עד שהוכיח את ישראל על עונות שבאו לידם
וצוה אותם לשמור מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "אלה הדברים" וכו'
השלמת הדרשה מתחילת הפסוק: השוואה בין התוכחות למצוות שבעשרת הדברים. דורש "דברים". התוכחה אף עדיפה על עשרת הדברים, כי היא החזיקה מעמד ודיבקה את ישראל לזמן ארוך בקב"ה. |
מהו "אלה הדברים"? אמר ר' ישמעאל: דברים הללו שקולים כנגד עשר הדברות שקבלו ישראל מהר סיני
ולא עוד אלא שעשרת הדברים, כשאמרו עליהם "נעשה ונשמע" - לא המתינו מעט עד שמרדו בהן
ואמרו (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל", ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב"ה ובתורתו
שנאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם"
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו - לא יהיו נקראים אלא על שמך
שנאמר "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". 'אשר דבר ה' לא נאמר, אלא "אשר דבר משה"
בדרשה הקודמת תמה הדרשן על ייחוס הדברים למשה. כאן הוא תמה על ההפך: הלוא משה כתב את כל התורה, בשלושה עשר עותקים! וראו ספרי א. |
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וכי לא דבר משה אל כל ישראל אלא אלה בלבד?
והלא כל התורה כתב משה, שנאמר (דברים לא, ט) "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי"
וכי תורה אחת כתב? והלא שלוש עשרה תורות כתב: שתים עשרה לשנים עשר שבטים ואחת לשבטו שללוי
שאם ביקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה - יהא שבטו שללוי מוציא תורתו ומגיהה מתוכו
וכי אם כן מה תלמוד לומר "אלה הדברים"? אלא מלמד שהיו דברי תוכחות
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (דברים לב, טו) "וישמן ישורון ויבעט", הא מלמד שהיו דברי תוכחות!
הדרשן הולך ומרחיב את הטענה ש"דברים" הם תוכחות, ומצביע על מקומות נוספים העשויים להתפרש כך, מעמוס, ירמיה, דוד ושלמה; וראו ספרי א. |
כיוצא בו אתה אומר (עמוס א, א) "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע"
וכי לא נתנבא עמוס אלא אלה בלבד? והלא ככל חביריו נתנבא! ומה תלמוד לומר "דברי עמוס"?
אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות?
שנאמר (עמוס ד, א) "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בחר שומרון" אלו בתי דיניהן שלישראל
"העושקות דלים הרוצצות אביונים" - הא מלמד שהיו דברי תוכחות.
כיוצא בו אתה אומר (ירמיה ל, ד) "ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה"
וכי לא נתנבא ירמיה אלא אלה בלבד? והלא שני ספרים כתב, שנאמר (ירמיה נא, סד) "עד הנה דברי ירמיהו"!
ומה תלמוד לומר "ואלה הדברים"? אלא מלמד שהיו דברי תוכחות.
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (ירמיה ל, ה) "כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום.
שאלו נא וראו אם יולד זכר. הוי כי גדול היום ההוא" הא מלמד שהיו דברי תוכחות.
כיוצא בו אתה אומר (שמואל ב כג, א) "ואלה דברי דוד האחרונים"
וכי לא נתנבא דוד אלא אלה בלבד? והלא כל תהלים כתב, שנאמר (שמואל ב כג, ב) "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני"
אלא מלמד שהיו דברי תוכחות.
כיוצא בו אתה אומר (קהלת א, א) "דברי קהלת בן דוד". וכי לא נתנבא שלמה אלא אלה בלבד?
והלא שלושה ספרים כתב וחצי החכמה היתה משלי שנאמר (מלכים א ה, יב) "וידבר שלשת אלפים משל"
ומה תלמוד לומר "דברי קהלת בן דוד"? אלא מלמד שהיו דברי תוכחות.
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (קהלת א, ה) "וזרח השמש ובא השמש... הולך אל דרום וסובב אל צפון... כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא".
מלמד שכינה הכתוב לרשעים בחמה ובלבנה ובים, שאין להם מתן שכר
משה כינס את כל ישראל למעמד התוכחה כדי שלא יטענו אחר כך שהיו יכולים לסתור את דבריו. |
"אל כל ישראל" שאלו הוכיח למקצתן היו אלו שבשוק אומרים: כך הייתם שומעים דברי בן עמרם
ולא הייתם משיבים אותו דבר כך וכך? אלו היינו שם היינו משיבים אותו שנים שלשה ארבעה חמשה פעמים על כל דבר ודבר!
דבר אחר: "אל כל ישראל", מלמד שכינס משה גדוליהם וקטניהם של ישראל
אמר להן: הריני מוכיח אתכם, כל מי שיש בידו תשובה יבא ויאמר!
דבר אחר: "אל כל ישראל" - מלמד שהיו בעלי תוכחות ויכולין לקבל תוכחות
דרשות על המיקום של ישראל בשעת התוכחה כעוסק באיזכור התוכחה עצמה: התוכחה לא התקיימה במדבר אלא בעבר הירדן, אבל עסקה באירועי המדבר, ים סוף וכו'. בהמשך הדרשה נוסף גם עבר הירדן כתוכחה על חטא פעור; וראו גם ספרי א. |
"בעבר הירדן במדבר", והלא עבר הירדן יישוב הוא, ומלא עיירות
שנאמר (במדבר לג, מט) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים" ומה תלמוד לומר "במדבר"?
אלא שהוכיחן בעבר הירדן על מה שעשו במדבר, שאמרו (במדבר יד, ד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה"
אמרו: נעשה עבודה זרה שתלך בראשינו! הדא הוא דכתיב (תהלים עח, מ) "כמה ימרוהו במדבר"
וכן הוא אומר (יחזקאל כ, יג) "וימרו בי בית ישראל במדבר". לכך נאמר "במדבר"!
דבר אחר: "בעבר הירדן", מלמד שהוכיחן על כל מה שעשו בעבר הירדן; "במדבר", מלמד שהוכיחן על כל מה שעשו במדבר
מלמד שהיו ישראל מכנסין בניהם ובנותיהם הקטנים, וזורקין אותן לתוך חיקו של משה,
ואומרים לו: בן עמרם, מה אנונה אתקינתא שכר חודשי תיקנת לאלו? מה פרנסה אתקינתה לאלו?
ר' יהודה אומר: הרי הוא אומר, (שמות טז, ג) "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר"
דבר אחר "במדבר", הוכיחן על שנתרעמו במדבר על המים, שנאמר "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא"!
דבר אחר, "במדבר" - הרי זה כלל מה שעשו במדבר!
"בערבה" - מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב
וכי מה עשו בערבות מואב? (במדבר כה, א) "וישב ישראל בשטים" וגו':
"מול סוף" - מלמד שהוכיחן על מה שעשו שהמרו על הים, והפכו קדל הפנו עורף, חזרו לכיוון מצרים על דברי בן עמרם ג' מסעות
ר' יהודה אומר: המרו על הים - והמרו בתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) "וימרו על ים בים סוף"
ומהו זה? זה צלמו של מיכה, שעבר עמהם בתוך הים, שנאמר (זכריה י, יא) "ועבר בים צרה והכה בים גלים"
"בין פארן" - הוכיחן על מה שעשו המרגלים בפארן, שנאמר (במדבר יג, ג) "וישלח אתם משה ממדבר פארן"
ומה תלמוד לומר "בין פארן"? אפשר שלא היה משה יכול להוכיח את ישראל אלא בתחלת מסע
ומנין בין כל מסע ומסע? תלמוד לומר "בין פארן ובין תפל ולבן": בין פארן לתפל, ובין תפל ללבן!
"ובין תפל ולבן" אמר ר' ישמעאל: חיזרנו על כל המסעות, ולא מצינו מקום שנקרא שמו "תפל ולבן"!
אלא כך אמר ר' יוסי: הוכיחן על דברי תפלות שאמרו על המן, שנקרא 'לבן'
שנאמר (שמות טז, לא) "והוא כזרע גד לבן". ומה אמרו עליו? (במדבר כא ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"!
"וחצרות" - מלמד שהוכיחן על מה שעשו בחצרות, על השליו, שאמרו (במדבר יא, ד) "מי יאכילנו בשר"
דבר אחר "וחצרות", אמר להם: לא היה לכם ללמוד ממרים, ממה שעשיתי בה בחצרות?
והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מרים הצדקת נענשה - על אחת כמה וכמה שאר כל אדם!
"ודי זהב", אמר להם, הא ותירא! כל מה שעשיתם לפני - מעשה העגל קשה עלי מן הכל
מושלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שעשה לו חברו צרות רבות, ובאחרונה עשה לו אחת
אמר לו: הא ותירא! כל מה שעשית לי - זו קשה עלי יותר מכולן!
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הא ותירא! כל מה שעשיתם לפני - מעשה העגל קשה עלי יותר מן הכל!
גם כאן - ראו ספרי א. ר' יהודה טוען שהחטא בעגל היה מעודף רצון לנתינה, שהתבטא אחר כך גם בנתינה למשכן. ר' יוסי בר חנינה רואה בנתינה למשכן כפרה על חטא העגל. |
דבר אחר: "ודי זהב", ר' יודה מושלו משל: לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרין אותו
כענין שנאמר (מלאכי ג, יב) "ואשרו אתכם כל הגוים". ובאחרונה, באו גוים – וקיבלן, באו לסטים - וקבלן
והיו הכל אומרים: כך היא וסתו של פלוני, להיות מקבל את הכל! כך אמר המקום ברוך הוא: "ודי זהב" למשכן; "ודי זהב" לעגל!
ר' יוסי בן חנינה אומר: הרי הוא אומר (שמות כה, יז) "ועשית כפרת זהב טהור" יבא זהבה של כפרת - ויכפר על זהבו של עגל!
ר' יהודה אומר: הרי הוא אומר "במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב"
אלו עשרה נסיונות שניסו אבותינו את המקום במדבר, ואלו הן: שנים בים, שנים במים, שנים במן, שנים בשליו
אחד בעגל, אחד במדבר פארן במרגלים
אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: יודה בירבי, על מה אתה מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שחיזרתי על כל אותן המקומות - ואינן אלא שם המקומות לענין המאורע
כענין שנאמר (בראשית כו, לג) "ויקרא אותה שבעה"
וכן הוא אומר (בראשית כו, כ) "ויקרא שם הבאר עשק", מפני מה? כי התעשקו עמו!
כיוצא בדבר דרש ר' יהודה: (זכריה ט, א) "משא דבר ה' בארץ חדרך" - זה המשיח, שהוא חד לאומות ורך לישראל
אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: יודה בירבי, על מה את מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ונקרא חדרך!
כיוצא בדבר דרש ר' יודה (בראשית מא, מג) "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו לפניו אברך
זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים! אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: יודה בירבי, עד מתי אתה מעוית עלינו את הכתובים?
אין אברך אלא אלברכיס שהכל נכנסין ויוצאין תחת ידו, לקיים מה שנאמר (שם) "ונתון אותו על כל ארץ מצרים"!
פסוק ב[עריכה]
"אחד עשר יום מחורב" וכו' וכי אחד עשר יום היו נוסעין מחורב לקברות התאוה, ומקברות התאוה לחצרות, ומחצרות למדבר פארן?
והלא אינו אלא מהלך ג' ימים, שנאמר (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשה ימים"!
ר' יהודה אומר: וכי לג' ימים היו נוסעין אחד עשרה מסעות? והלא אינו אלא מהלך מ' יום!
כמו שנאמר באליהו (מלכים א יט, ח) "ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב"
אחר שלמדתה שאי אפשר חזור לך לענין הראשון: "אחד עשר יום"
אלא אלו זכו ישראל - לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ
אלא מתוך שקלקלו מעשיהן - גלגל המקום ברוך הוא עמהן כנגד מ' יום, ארבעים שנה במדבר
שנאמר (במדבר יד, לד) "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה"
ר' יהודה אומר: אלו זכו ישראל - לשלשה ימים היו נכנסין לארץ
שנאמר (י, לג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשה ימים לתור להם מנוחה"
ואין מנוחה אלא ירושלם, שנאמר (דברים יב, ט) "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה"
ר' בניה אומר: אלו זכו ישראל - ליום אחד היו נכנסין לארץ
שנאמר (שמות יג, ד) "היום אתם יוצאים בחדש האביב - והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני", מיד!
אבא יוסי בן יוחנן איש ינוח אומר משום אבא כהן בר דליה: אלו זכו ישראל
כיון שעלו פרסותיהן מן הים היו נכנסין לארץ, שנאמר "עלה רש" – מיד, כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך.
קשר נוסף בין התוכחות של משה לבין עשרת הדברים, וראו לעיל פס' א. |
דבר אחר: "אחד עשר יום מחורב", אמר משה לישראל: אחד מעשרה דברים שקבלתם ועברתם עליהם, היא גרם לכם
ואיזה זה? "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ואתם עשיתם "ודי זהב"!
פסוק ג[עריכה]
יעקב הבליג ולא הוכיח את ראובן שמעון ולוי עד שהיה בסוף ימיו, וממנו למד גם משה. הטעם לכך מפורש לקמן: כדי שראובן לא יעזוב את אביו, כלומר עדיף להבליג כדי לשמור על אחדות המשפחה; וראו ספרי ב. |
"ויהי בארבעים שנה" - מלמד שלא הוכיח משה את ישראל אלא סמוך למיתה
ממי למד? מיעקב אבינו, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה
שנאמר (בראשית מט, א) ויקרא יעקב אל בניו ראובן וכו'
אמר לו: ראובן בני, מפני מה לא הוכחתיך כל הימים? שלא תניחני, ותלך ותדבק בעשו אחי!
ללמדך שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה
ארבעה טעמים נוספים לתוכחה לפני המוות: שלושה קשורים לקושי שבתוכחה ולפגיעתה בנוחות ובשלום היומיום והשיגרה, ואחד מציג את התוכחה כחיובית וכמביאה שלום. והשוו ספרי א, על 'הוכח לחכם ויאהבך' ובסיפור על ר' עקיבא. |
מפני ד' דברים אין מוכיחין אלא סמוך למיתה: שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא בלבו עליו
ושלא יהא רואהו ובוש ממנו, ושלא יהא המוכיח צריך תוכחת
מגיד שהתוכחת מביאה לידי שלום, שנאמר (בראשית כא, כה) "והוכיח אברם את אבימלך", מהו אומר? "ויכרתו שניהם ברית"
וכן הוא אומר (בראשית כ"ו, כ"ז-ל') "ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי" וגו'
"ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך... ויעש להם משתה וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו"
וכן את מוצא ביהושע, שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה!
שנאמר (יהושע כ"ד, ט"ו-כ"ב) "ואם רע בעיניכם לעבוד את ה'... ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבוד
ויאמר יהושע אל כל העם עדים אתם בכם היום"
וכן את מוצא בדוד, שלא הוכיח את שלמה אלא סמוך למיתה
שנאמר (מלכים א ב', א'-ג') "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ... ושמרת משמרת ה' אלהיך"
וכן את מוצא בשמואל, שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה
שנאמר (שמואל א י"ב, ג'-ה') "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו... ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ויאמר להם עד ה' בכם"
"דבר משה לבני ישראל". וכי לא דבר משה אל כל ישראל אלא אלה הדברים בלבד?
מניין לכל הדברים שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הכללין והפרטין, הגופים והדקדוקים?
תלמוד לומר "אשר דבר משה ככל אשר צוה ה' אותו אליהם".
"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש" מגיד שהשנה שנים עשר חדש!
ומה תלמוד לומר "ויהי בארבעים שנה"? לפי שהוא אומר (אסתר ג, יג) "בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר
ואומר (מלכים א ד, ז) "ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל",
ואומר (מלכים א ד, יט) "ונציב אחד אשר בארץ" - זה חדש העבור!
ר' בניה אומר: וכי עד שלא עמד שלמה אין אנו יודעין שהשנה שנים עשר חדש?
והלא כבר נאמר (דברים לא, ב) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"
שאין תלמוד לומר "היום" אלא מעת לעת; מגיד שאותו היום שלם מעת לעת
ואומר (יהושע א, יא) "עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר בעוד שלשת ימים..."
ואומר (יהושע ד, יט) "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון". צא ומנה שלושים ושלושה מה היו עושין?
אלא בכו את משה שלשים יום, ונכנס ביום אחר שלושת ימים, שנאמר "בעוד שלושת ימים", שלושים ושלושה למפרע
ואת מוצא שהשנה שנים עשר חדש, שמת משה בשבעה באדר, והוא נולד בשבעה באדר
אם כן מה תלמוד לומר "ויהי בארבעים שנה"? אלא מלמד שלא הוכיח משה את ישראל אלא לסמוך למיתה!
פסוק ד[עריכה]
"אחרי הכתו את סיחון" מה ראה שלא הוכיחן אלא לאחר מפולת סיחון ועוג?
אלא אמר משה: אם אני מוכיחן קודם לכאן היו אומרים מתירא הוא מסיחון ועוג, שאינו יכול להם, לפיכך מטיח בנו דברים!
מושלו משל: למה הדבר דומה? למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר; אמרו לו חיילותיו תן לנו קלוסקאות רבות! אמר להם אני נותן
חזרו ואמרו תן לנו קלוסקאות! אמר להם אפטורפוס שלו: מפני שהמלך כשר וכי מניין לו רחיות ותנורי במדבר?
כך אמר משה: אם מוכיח אני את ישראל בתחילה, עכשו הן אומרים מפני שאינו יכול להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו הוא מוכיחנו!
לא עשה כן, אלא כיון שהכניסן לארץ וראה שנפל סיחון ועוג לפניו התחיל מוכיחן ובוחין! לכך נאמר "אחרי הכתו"
לפי "דבר אחר" היו ישראל בחרדות עד שניצחו את סיחון ועוג, ולא היו פנויים נפשית לקבל תוכחה. כאן אין סכנה לשמו של הקב"ה אלא התחשבות במצב הנפשי של ישראל. |
דבר אחר: למה לא הוכיחן אלא לאחר מפולת סיחון ועוג? מפני שהיתה דעתן מיטרפת.
לפיכך המתין להם עד שנפלו סיחון ועוג בידם וירשו את ארצם, ונתישבה דעתם - ואחר כך הוכיחן עד שיקבלו תוכחה
שאינו דומה מקבל תוכחת מישוב הדעת למקבל תוכחת מתוך טירוף דעת!
ראו ספרי ג. סיחון ועוג היו יריבים קשים, ועריהם היו מבוצרות היטב. בכך עולה גודל הנס של הקב"ה שהפיל אותם לפני ישראל. |
"את סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון" אלו לא היה סיחון קשה, ושרוי בחשבון - קשה היה, מפני שהמדינה קשה
או אלו לא היה חשבון קשה, וסיחון שרוי בתוכה - קשה היתה, מפני שהמלך קשה
על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה.
"ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות", אלו לא היה עוג קשה, ושרוי בעשתרות - קשה היה מפני שהמדינה קשה
או אלו לא היתה עשתרות קשה, ועוג שרוי בתוכה - קשה היתה, מפני שהמלך קשה
על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה.
האיזכור הנפרד לסיחון ולעוג מוסבר בכך שהם היו במלחמה ביניהם כמו חיות טרף, ולכן לא סייעו זה לזה. |
"את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן". מפני מה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו?
ללמדך שהיו קשים, ולא סייעו זה את זה במלחמה! ועליהם נאמר (שיר השירים ד, ח) "ממעונות אריות מהרי נמרים."
דבר אחר: למה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו? מפני שהין חייבין לומר שירה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו
וכיון שלא אמרו עליהם שירה - בא דוד מלך ישראל ואמר עליהם שירה
שנאמר (תהלים קל"ו, י"ט-כ') "לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו"
וכשם שאמר דוד על מפלתן - כך עתידין ישראל לומר על מפולת ארבע מלכיות
שנאמר (ישעיהו מ"ב, י'-י"ב) "שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ... ישימו לה' כבוד"
פסוק ה[עריכה]
ראו ספרי ד, שם חכמים כר' יהודה כאן, ומופיעה גם פרשנות "אין הואלה אלא התחלה". דעת ר' יהושע אינה מופיעה שם. |
"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה" ר' יודה אומר: אין הואלה אלא שבועה
שנאמר (שמות ב, כא) "ויאל משה לשבת את האיש", "ויואל שאול את העם" (שמואל א יד, כד)
ר' יהושע אומר: אין הואלה אלא תוכחת, שנאמר (איוב ו, כח) "ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב"
"באר את התורה הזאת לאמור", אמר להם הרי אני סמוך למיתה
כל מי ששמע פסוק אחד ושכחו - יבוא וישננו; פרשה אחת ושכחה - יבוא וישננה; הלכה אחת ושכחה - יבוא וילמדנה
כל מי ששמע פרק אחד ושכחו - יבוא וישמענו! לפי כך נאמר "באר את התורה"
פסוק ו[עריכה]
ראו ספרי ה. דורש 'לאמור'; וראו דרשה דומה במכילתא בחדש ב על "כה". |
"ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר" אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הגבורה אני אומר לכם!
"ה' אלהינו דבר אלינו... רב לכם שבת בהר הזה" אמר להם: הנאה גדולה לכם בישיבתכם בהר הזה!
קבלתם עליכם את התורה, מניתם עליכם שבעים זקנים, מניתם עליכם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות!
הנאה גדולה יש לכם בישיבתכם בהר הזה!
דבר אחר, "רב לכם שבת בהר הזה", אמר להם: שכר גדול יש לכם שישבתם בהר הזה
עשיתם את המשכן, תקנתם את המנורה, תקנתם את השלחן - שכר לכם שישבתם בהר הזה!
דבר אחר, "רב לכם שבת בהר הזה" אמר להם: רעה גדולה לכם ישיבתכם בהר הזה!
"פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי" הוי קשה היא הבטלה!
פסוק ז[עריכה]
"ובאו הר האמרי" - זה ערד וחרמה; "ואל שכניו" (בערבה) - זה עמון ומואב ומדין והר שעיר; "בערבה" - זה מישור של צוער
"בהר" - זה הר המלך; "בשפלה" - זו שפלת לוד ושפלת דרום; "ובנגב ובחוף הים" - זו עזה ואשקלון וקסרין
"ארץ הכנעני" - זה גבול הכנעני, שנאמר (בראשית י, יט) "ויהי גבול הכנעני מצידון
"והלבנון", אמר להם: כשתכנסו לארץ עתידין אתם למנות עליכם מלך ולבנות לכם בית הבחירה
אין "לבנון" אלא מלכות, שנאמר (יחזקאל יז, ג) "בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז"
"החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון" (מלכים ב יד, ט)
דבר אחר, "והלבנון" - אין לבנון אלא מקדש, שנאמר (ירמיה כב, ו) "גלעד אתה לי ראש הלבנון"
"ונקף סבכי היער... והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י, לד) "פתח לבנון דלתיך" (זכריה יא, א)
דבר אחר: לבנון - שכל לבבות תלויין בו. דבר אחר לבנון - שכל לבבות שמחים בו, שנאמר (תהלים מח, ג) "יפה נוף משוש כל הארץ"!
דבר אחר לבנון - אמר ר' יצחק בן טבילאי: למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהן של ישראל
שנאמר (ישעיה א, יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"
"עד הנהר הגדול נהר פרת" מגיד שרובו ותוקפו כנגד ארץ ישראל; מכאן משל הדיוט אמרו דבק לשחין - וישחן ליה!
ר' שמעון בן טרפון אמר: קרב לגבי דהינא ואידהן!
דבר אחר "עד הנהר הגדול נהר פרת" - מגיד שהוא מפרה והולך עד שעוברין אותו בספינות
דבר אחר: "עד הנהר הגדול נהר פרת" – שמתפרת והולך מתפצל (בדלתא שלו) עד שהוא כולה במגריפה
דבר אחר: "עד הנהר הגדול נהר פרת" הרי כל הנהרות אומרין לפרת
מפני מה קולינו הולך למרחוק, ואת הולך ואין את משמיע קולך? אמר: אינו צריך, מעשי מודיעין אותי:
אדם זורע בי ירק - יעלה לשלשה ימים; נוטיע בי נטיעה - ועולה לשלשים יום! לפיכך הכתוב משבחיני "עד הנהר הגדול נהר פרת"
נחלת כל שבט כללה קרקעות משלושת הסוגים הנ"ל; וגם הכנעניים כבר חילקו את הארץ והיו להם נחלות משלושת הסוגים הנ"ל. |
דבר אחר: "בהר ובשפלה ובנגב" אין לך כל שבט ושבט שלא היה לו בהר ובשפלה ובנגב
שנאמר "פנו וסעו... ובאו הר האמרי"; וכן את מוצא בכנעניים שלפניהם, שנאמר "ואל כל שכניו"
פסוק ח[עריכה]
"ראה נתתי לפניך את הארץ", אמר להם: איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה, אלא מה שאתם רואים בעיניכם
"באו ורשו את הארץ", אמר להם: כשאתם נכנסין - אין אתם צריכין כלי זיין, אלא הריני קוביע לכם דיופיטא ומחלק!
"אשר נשבע ה' לאבתיכם" אם תאמר שבועות אבות, והלא כבר נאמר (חבקוק ג, ט) "שבועות מטות אומר סלה"
ומה תלמוד לומר "אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב?
אלא כדאי הוא אברהם בפני עצמו, ויצחק בפני עצמו, ויעקב בפני עצמו!
מושלו משל למה הדבר דומה? למלך שנתן לעבדו שדה אחת מתנה, ולא נתנה לו אלא כמות שהיא
עמד העבד והשביחה, אמר, מה אעשה? לא נתנה לי אלא כמות שהיא; חזר ונטעה כרם, אמר, מה בידי? שלא נתנה לי אלא כמות שהיא!
כך הקדוש ברוך הוא, כשנתן את הארץ לאברהם אבינו מתנה - נתנה לו כמות שהיא,
שנאמר (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה";
עמד אברהם אבינו והשביחה, שנאמר (בראשית כא, לג) "ויטע אשל"
יצחק והשביחה, שנאמר (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים"
עמד יעקב אבינו והשביחה, שנאמר (בראשית לג, יט) "וייקן את חלקת השדה".
"לתת להם" - אלו עולי מצרים; "ולזרעם" - אלו באי הארץ "אחריהם" - מה שכיבש דוד וירבעם בן יואש
שנאמר (מלכים ב י"ד, כ"ה-כ"ז) "הוא השיב את כל גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה...
כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד, ולא דבר ה' למחות את זרע ישראל".
ר' אומר: "לתת להם" - אלו עולי בבל; "ולזרעם" - אלו בניהם; "אחריהם" - אלו ימות המשיח!
פסוק ט-י[עריכה]
"ואמר לכם בעת ההיא לאמר" אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם!
"לא אוכל לבדי שאת אתכם" אפשר שלא היה משה יכול לדונן?
אדם שהוציאן ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד להם את המן, והגיז להם את השליו, והעלה להם את הבאר
ועשה להם כמה נסים ונפלאות - לא היה יכול לדונן? אלא אמר להם "ה' אלהיכם הרבה אתכם" – על גבי דייניכם
וכן שלמה אומר (מלכים א ג, ט) "ונתתה לעבדך לב שומע כי מי יוכל לשפוט את עמך" אפשר שלא היה שלמה יכול לדונן?
אדם שנאמר בו (מלכים א ה, י) "ותרב חכמת שלמה מחכמת בני קדם ויחכם מכל האדם", לא היה יכול לדונן?
אלא אמר שלמה: אני איני כשאר כל הדיינין
מלך בשר ודם יושב על בימה, דן להריגה דן לסקילה דן לצליבה, אם חייב סלע - יטול שתים. שתים - יטול שלוש
אבל אני איני כן, אלא אם חייבתי ממון - נפשות אני נתבע בכך, נפשות הוא תובע מידי
והרי הוא אומר (משלי כב, כב) "אל תגזול דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש"
"והנכם היום" הרי אתם קיימים כיום! מכאן אמרו: שבע כתות של צדיקים בגן עדן, זו למעלה מזו:
הראשונה – "אך צדיקים יודו לשמך" (תהלים קמ, יד); השניה – "אשרי יושבי ביתך" (תהלים פד, ה)
השלישית – "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" (תהלים סה, ה); הרביעית – "ה' מי יגור באהליך" (תהלים טו, א)
החמישית – "מי ישכון בהר קדשיך" (שם); הששית - "מי יעלה בהר ה'" (תהלים כד, ג) השביעית – "ומי יקום במקום קדשו" (שם).
"ככוכבי השמים לרב", ר' שמעון בן מנסיא אומר: שבע כתות של צדיקים עתידין להקביל פני השכינה לעתיד לבוא
ויהיו פניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים למנורה שעומדת בבית המקדש:
לחמה מניין? שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהבין כצאת השמש בגבורתו; ללבנה מניין? "יפה כלבנה" (שיר השירים ו, י)
לרקיע מניין? "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב, ג); לברקים מניין? "מראיהם כלפידים כברקים ירוצצו" (נחום ב, ה)
לכוכבים מניין? "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל שם); לשושנים מניין? "למנצח על שושנים" (תהלים מה, א)
למנורה מניין? "ושנים זתים עליה" (זכריה ד, ג)
"ככוכבי השמים", משה, שהיה אוהב לישראל ביותר - בירכן ככוכבי השמים
בלעם, שהיה שונא לעצמו, בירכן כעפר: "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י)
הושע, בינוני, בירכן כחול: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" (הושע ב, א)
פסוק יא[עריכה]
"ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם", אמרו ישראל למשה: רבינו משה, אי אפשינו שתברכינו!
אנו מובטחים על ברכות הרבה! המקום אומר לאבינו אברהם "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול" (בראשית כב, יז)
ואתה נתתה קצבה לברכתינו! אמר להם: אני בשר ודם, אני יש לי קצבה ונתתי קצבה לברכותי
ה' אלהיכם הרבה אתכם!
"ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים". אמרו לו: המקום לא נתן קצבה לברכתינו!
אמר להן: זו משלי, ושלו שמורה לכם: "ויברך אתכם כאשר דבר לכם" כדגי הים וכחול ימים וכוכבי השמים וכצמחי האדמה!
מושלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו נכסים הרבה, והיה לו בן קטן, והיה יוצא לו למדינת הים
אמר המלך: אם מניח אני את נכסי בפני בני עכשיו - הוא עומד עליהן ומבזבזן; אלא הריני ממנה עליהן אפטורפוס; כשיגדיל - הוא נותן לו
כיון שגדל בנו של מלך, הלך לו הבן אצל אותו אפטורפוס. אמר לו תן לי כל מה שהניח אבא בידך! נטל ונתן לו כדי פרנסתו
התחיל הבן בוכה; אמר הרי האם זה כל מה שהניח אבא בידך? אמר לו: משלי נתתי לך, אבל מה שהניח אביך מונחין כמות שהן
כך אמר משה ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, פעמי פעמים; זו – משלי; ויברך אתכם כאשר דבר לכם!
כאן חורג המדרש מהספרי ודורש בזכות ישראל שקבלו את התוכחות של משה. המשל הפעם אינו לבן אלא לאשה שבגדה בבעלה אבל חזרה בתשובה ובעלה קבל את תשובתה והגדיל את סכום כתובתה. |
דבר אחר: "ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם"; וכי מה צורך ברכה כאן? אלא לפי שקבלו את התוכחות ונתבישו - זכו לברכה!
משל למה הדבר דומה? למלך שהשיא את בתו, וכתב לה כתובה מרובה, והעיד עליה שלא תקלקל מעשיה
לסוף קלקלה מעשיה, והיה שושבינה מוכיחה ומשיבה, ולא היתה חוזרת בה
לסוף חזרה למוטב. כיון שראה שושבינה שחזרה למוטב התחיל מוכיחה על מעשים שעשתה
ושמעה ושתקה ונתביישה, ולא השיבתו דבר. כיון שראה אביה שֶׁנִּתוֹכְחָה בתו ונתבישה, וקבלה התוכחת
אמר לשושבינה: כפול לה כתובתה! כך כנסת ישראל: לפי שאהבה הקדוש ברוך הוא כאהבת נעורים
שנאמר (הושע יא, א) "כי נער ישראל ואהבהו" - קלקלו מעשיהם
שנאמר (במדבר כה, ג) "ויצמד ישראל לבעל פעור". עמד משה והוכיחן על כל מה שעשו, ונתבישו ממנו ולא השיבו אותו דבר
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ושתקו וקבלו התוכחה – ברכם! ולא במאה, כברכת יואב – ראו שמואל ב כד ג אלא באלף!
לכך פתח משה "ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם ככם אלף פעמים"!
פסוק יב[עריכה]
"איכא אשא לבדי טרחכם" מלמד שהיו טרחנין! הא כיצד?
היה אחד מהן רואה עצמו ניצוח בדין, ואומר יש לי עדים להביא לי, ראייה להביא, למחר אני בא ומוסיף עליכם דיינין
לכך נאמר "איכא אשא לבדי", מה תלמוד לומר "טרחכם"? מלמד שהיו טרחנין!
"ומשאכם" מלמד שהיו אפיקוריסין! הא כיצד?
הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?
איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורין, שאכל ושתה וישן לו?
אלא יושב הוא ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות רעות; קל וחומר אם היה משל בית און שם
שנאמר (במדבר טז, א) "ואון בן פלת בני ראובן"; הא מה תלמוד לומר "ומשאכם"? מלמד שהיו אפיקוריסין!
"וריבכם" מלמד שהיו דיננין! הא כיצד? היה אחד מהן מוציא מנה בשביל שיטול סלע, סלע בשביל שיטול דינר
הא מה תלמוד לומר "וריבכם"? שהיו דיננין!
דבר אחר "טרחכם ומשאכם וריבכם", הקדים משה לצאת – אמרו: ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את הגס הגס!
איחר לצאת – אמרו: ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו!
הילך באמצע – אמרו: ראו בן עמרם מהלך באמצע!
הילך לצדדין – אמרו: ראו בן עמרם מהלך לצדדין כדי שלא נעמוד מפניו
מצוה קלה שבידינו - הוא מבקש לעקור ממנו; ואיזו זו? עמידת זקן
אמר להם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם
"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" וכו'
פסוק יג[עריכה]
"הבו לכם", אין הבו אלא עצה, כענין שנאמר (שמואל ב טז, כ) "ויאמר אבשלום אל אחיתפל הבו לכם עצה מה נעשה."
"אנשים" וכי עלת על דעתינו נשים? הא מה תלמוד לומר "אנשים"? - בחתיכה ובפסיפס, אנשים ותיקים וכשרים!
"חכמים ונבונים" זו שאל אריוס את ר' יוסי, אמר לו: איזה הוא חכם? אמר לו: כל המקיים תלמודו!
אמר לו: והלא אינו אלא נבון! אמר לו: והלא כבר נאמר "נבונים"! אמר לו: מה בין חכם לנבון?
אמר לו: חכם דומה לשלחני עשיר, שאם הביאו לו לראות – רואה, ואם לאו - מוציא משלו ורואה
ונבון דומה לשלחני עני, שאם הביאו לראות – רואה, ואם לאו - יושב ותוהה!
"וידעים לשבטיכם" שיהיו ידועים לכם, לפי שאתם מכירין אותן, שהרי גדלתם ביניהם
הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני - ואיני יודע מאיזה שבט הוא; אבל אתם מכירין אותו, שהרי אתם גדלתם ביניהם
לכך נאמר "וידעים לשבטיכם", שיהיו ידועים לכם!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל היושב בישיבה הבריות אומרים עליו: מה ראה איש פלוני לישב? מה ראה איש פלוני שלא לישב?
דברי רשב"א אינם בספרי. הטענה שלו היא שככל שהאחריות והסמכות גדלות – כך גם הרשעה ודין גיהנום הופכים שכיחים. דרשה המשקפת את היחס לשלטון הרומי; והשוו אבות א י "ושנא את הרבנות... ואל תתודע לרשות". |
ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין לך כל ישיבה וישיבה שאין ממנה לגיהנם; אבל ישיבה האחרונה - כולה לגיהנם
שנאמר (תהלים מט, יא) "כי יראה חכמים ימותו" וגו'
משה ולא העם, גם הופך אותם מאנשים רגילים לגדולים; "בראשיכם". |
"ואשימם בראשיכם" יכול אם מניתם אותם הרי הן ממונים ואם לאו אינן ממונים?
תלמוד לומר "ואשימם בראשיכם", הא אם אני ממנה אותם הרי הן ממונין, ואם לאו - אינן ממונין!
דבר אחר "ואשימם בראשיכם" יכול אם גדרתם גידלתם אותן הן גדורין, ואם לאו אינן גדורין?
תלמוד לומר "ואשימם בראשיכם"!
שתי דרשות על הכינוי 'ראשים' למנהיגים: המנהיגים שומרים את שלום הציבור, ופגיעה בהם פוגעת בציבור כולו; וכשם שהנביא מתואר ביחזקאל כאחראי על העם, וכמי שנענש אם לא הזהיר את הציבור שיתקנו את דרכם – כך הדיינים אחראים אישית על הרמה המוסרית של הציבור, ומשלמים את המחיר של אשמות העם. |
דבר אחר "ואשימם בראשיכם" - אם שמרתם דבריהם ראשיכם שמורין, ואם לאו אין ראשיכם שמורין!
דבר אחר "ואשימם בראשיכם" - מגיד שאשמם של ישראל תלוי בפרנסיהן,
כענין שנאמר (יחזקאל ל"ג, ז'-ט') "ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל... באמרי לרשע מות תמות... ואתה כי הזהרת רשע"
דבר אחר "ואשימם בראשיכם" - כל המעמיד דיין שאינו הגון גורם שממון לעולם
שנאמר "ואשׂימם בראשיכם". אם דיין הגון הוא – ואשימם, לשבח, כענין שנאמר (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך"
ואם לאו – ואשׁימם, לגנאי, כענין שנאמר (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם", וכענין שנאמר (דברי הימים ב לג, כג) "כי הוא אמון הרבה אשמה"
פסוק יד[עריכה]
"ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר". אמר להם: היה לכם לומר לאו, רבינו משה!
וממי נאה ללמוד תורה: ממך, או מתלמידך או מתלמיד תלמידך? לא ממך, שנצטערתה עליה?
כמו שנאמר (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה"
(דברים ט, ט) "ואשב בהר ארבעים יום" אלא יודע אני מה יש תחת עקיבות רגליכם!
הייתם אומרים: למחר הוא ממנה עלינו דיינים, שמונים אלף חסר פרוטרוט
אם לאו אני – בני; אם לא בני - בן בני; ואנו מוליכין להן דורונות, והן נושאין לנו פנים בדין!
לכך "ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות"
כל מה שהייתי מתעצל בדברים - הייתם אומרים לי 'יעשה הדבר מהרה'!
פסוק טו[עריכה]
"ואקח את ראשי שבטיכם" - משכתים בדברים
בתחילה אמרתי להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם על הציבור
אשריכם, למי אתם באים לשמש בשררה? - לבני אברהם יצחק ויעקב
בני אדם שנקראו 'בנים' 'אחים' ו'רעים', 'צאן מרעיתי' בכל לשון של חיבה!
"אנשים חכמים וידועים" זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה, והלך ובקש - ולא מצא אלא שלוש אנשי חיל חכמים וידעים
כאן מוסיפים, שלמרות שבדור המדבר לא נמצאו אנשים העונים על כל הדרישות – עדיין אין לוותר על כל שבע המידות, ויש לחפש אנשים מתאימים אפילו לבי"ד קטן של שלושה. בין התכונות הנדרשות מדיין נמנית גם ענווה, שאין לה מקור בפשט ונלמדת מדמותו של משה. |
ואלו הן השבע מדות שצריך שיהיו כולן, אפלו בבית דין של שלשה:
חכמה, יראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב
חכמה מניין? שנאמר "אנשים חכמים וידעים". יראה שנאמר (שמות יח, כא) "יראי אלהים"
וענוה - ממשה רבינו: מה משה רבינו עניו, שנאמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד" - כך כל דיין צריך להיות עניו!
ושנאת ממון שנאמר (שמות שם) "שנאי בצע", אפלו ממון שלהן אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון!
ואהבת האמת, שנאמר "אנשי אמת" (שם), שיהיו רודפין אחרי הצדק מחמת עצמן ובורחין מכל מיני עול!
ואהבת הבריות להן, שנאמר "וידעים לשבטיכם", אלו שרוח הבריות נוחה מהן.
המודל של המנהיג כולל לא רק את שבע המידות הנ"ל, כי המידה 'רוח הבריות נוחה' כוללת בעצמה כמה תכונות שבין אדם לחבירו. |
ובמה יהיו אהובין לבריות? בזמן שהן בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתנן ודבורן בנחת עם הבריות!
ובעלי שם טוב, שנאמר "אנשי חיל" (שם), שהן גבורים במצות וכובשין יצרן עד כדי שלא יהיה להן שם גנאי ויהיה פרקן נאה
ובכלל "אנשי חיל" - שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו, כענין שנאמר (שמות ב, יז) "ויקם משה ויושיען"
"ואתן אתם ראשים עליכם" - שיהיו מכובדין עליכם, ראשים במקרא ומשנה, במקח וממכר, בכניסה וביציאה, נכנס ראשון ויוצא אחרון
"שרי אלפים" אם יש שם אלף או תשע מאות ותשעים ותשעה אינו נתפש, אלא שרי אלף
"שרי מאות" אם יש שם מאה או תשעים ותשעה אינו נתפס, אלא שרי מאות
"שרי חמשים" אם יש שם חמשים או ארבעים ותשעה אינו נתפש, אלא שרי חמשים
"שרי עשרות" אם יש שם עשרה או תשעה אינו נתפש, אלא שרי עשרות
"ושטרים לשבטיכם" - אלו הלוים המכים ברצועה, כענין שנאמר (נחמיה ח, יא) "והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו"
פסוק טז[עריכה]
"ואצוה את שפטיכם" אמר להם: הוו מתונין בדין;
שלא תאמר: הואיל ובא דין זה לפני פעם שתים ושלש - כבר שניתיו ושלשתיו, אלא היו מתונין בדין
וכן אנשי כנסת הגדולה אמרו 'היו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה'
"בעת ההיא לאמר" אמר להם: לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור!
מעשה בר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן נורי שהושיבן רבן גמליאל בישיבה ולא הרגישו בהן התלמידים
לעתותי ערב באו וישבו להם אצל התלמידים
וכך היתה מדתו של רבן גמליאל כל זמן שהיה נכנס והיה אומר להם 'שאלו' היו יודעין שאין שם קינתור
וכל זמן שהיה נכנס ולא היה אומר להן 'שאלו' היו יודעין שיש שם קינתור
כיון שנכנס רבן גמליאל, אמר להן: אלעזר חסמא ויוחנן בן נורי, עכשיו הודעתם את עצמכם, שאין אתם באים לשמש בשררה לצבור
לשעבר הייתם ברשות עצמכם עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור
"שמע בן אחיכם", כך היתה מדתו של ר' ישמעאל: אם באו שנים לדין לפניו אחד גוי ואחד ישראל
אם באו לדון בדיני ישראל - היה מזכה את ישראל, ואם באו לדון בדיני אומות העולם - היה מזכה את ישראל
אמר: מה איכפת לי? שלא אמרה תורה אלא "שמוע בין אחיכם"!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך; אלא אם באו לדון בדיני ישראל - דנן בדיני ישראל
בדיני אומות העולם - דנן בדיני אומות העולם; שלא אמרה תורה אלא "ושפטתם צדק"
"ושפטתם צדק" לעולם הצדיק בצדקתו והתובע יביא ראייה! משל זה עטוף בטליתו וזה אומר שלי היא,
זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא, זה חורש בפרתו וזה אומר שלי הוא, זה מחזיק בתוך שדהו וזה אומר שלי הוא.
"ושפטתם צדק", על כולן הוא אומר 'התובע יביא ראייה'!
"בין איש" להוציא את הקטן; מכאן אמרו "אין דנין יתומים"
"בין איש ובין אחיו", אין לי אלא בין איש לאיש; בין איש לאשה, בין אשה לאיש, בין אומה למשפחה, בין משפחה לחברתה מניין?
תלמוד לומר "בין איש ובין אחיו", מכל מקום!
"ובין גרו" זה שהוא אוגר אחריו דברים. אמר לו 'חרשת תלם בתוך שדי' והוא אמר 'לא חרשתי'
'המית שורך את שורי' והוא אומר 'לא המית'; 'המית שורך את עבדי' והוא אומר 'לא המית'
הא מה תלמוד לומר "ובין גרו" זה שהוא אוגר אחריו דברים!
דבר אחר: "ובין גרו" - זה שכינו; "ובין גרו" - זה שושבינו; "ובין גרו" - זה תותבו!
פסוק יז[עריכה]
"לא תכירו פנים במשפט" - זה הממונה להושיב דיינין; שלא תאמר 'איש פלוני נאה - אושיבנו דיין',
'איש פלוני יודע בכל לשון - אושיבנו דיין', 'איש פלוני גבור - אושיבנו דיין', 'איש פלוני עשיר - אושיבנו דיין',
'איש פלוני קרובי - אושיבנו דיין', 'איש פלוני אנליס מינס איש תרבותי הלניסטי - אושיבנו דיין'
נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לדון!
ומעלה אני עליך כאלו הכרתה פנים במשפט!
"כקטן כגדל תשמעון", הא כיצד? באו שנים לפניך לדין, אחד עני ואחד עשיר,
שלא תאמר 'עני הוא זה, הואיל ואני ועשיר זה חייבין לפרנסו - ואזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות'
לכך נאמר "כקטן כגדל תשמעון"!
דבר אחר "כקטן כגדול תשמעון" - באו שנים לפניך לדין, אחד עני ואחד עשיר
שלא תאמר 'היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה, בשביל שחייב לו דינר? אזכנו,
ולכשיצא לחוץ אני אומר לו 'תן לו מה שאתה חייב לו' לכך נאמר "כקטן כגדול תשמעון"!
ראו שם, לעניין הזכות של הדיין להימנע מלדון וגבולותיה. כאן מתמקדת הדרשה בזכות הדיין לבצוע, כלומר לעשות פשרה שאינה בהכרח לפי שורת הדין; וראו תוספתא סנהדרין א, ג-ד. |
דבר אחר: "כקטן כגדול תשמעון", עד שלא שמעת את הדין אתה רשאי לבצוע
מששמעת את הדין - אי אתה רשאי לבצוע!
"לא תגורו מפני איש", שלא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצץ את נטיעותי
לכך נאמר "לא תגורו מפני איש" ומפני מה טעמו של דבר? מגיד "כי המשפט לאלהים הוא"
וכן יהושפט אומר לדיינין שהשיב בערי יהודה (דברי הימים ב יט, ו) "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים
כי לא לאדם תשפטו כי לה'" ואומר (תהלים פב, א) "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט"
ואומר (ישעיה ל, יח) "כי אלהי משפט ה'"
מתי רשאי הדיין לסרב לדון? ראו במעשה המסופר בבבלי סנהדרין יט א ובמקור ההסטורי של הסיפור בקדמוניות היהודים יד ט ד. |
ר' יהודה בן לקיש אומר: שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד חזק
עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה - אתה רשאי לומר להן 'אין אני נזקק לכם'
שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו; אבל משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה
אין אתה רשאי לומר להם 'אין אני נזקק לכם' שנאמר "לא תגורו מפני איש"!
ביקורת על השיפוט של הנביאים, שנאלצו להודות שאינם יודעים את האמת אלא נאלצים לברר את האמת בנביאותם מפי הקב"ה. |
"והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו". שלשה נביאים גדולים, לא עמדו בישראל כמותן, וכיון שנתגאו - נתמכו
ואלו הן: משה ושמואל וישעיה. משה, על ידי שנתגאה ואמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו"
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אתה דן את הקשיות? חייך,
למחר בנות צלפחד שואלות אותך דבר שאפלו תינוקות של בית רבן יודעין אותו ואין אתה יודע מה להשיב!
שמואל, כשאמר לו שאול "הגידה נא לי איזה בית הרואה" (שמואל א ט, יח) היה צריך לומר מה אתם מבקשין? אני אומר לכם איכן הוא
אלא נתגאה ואמר "אנכי הרואה", אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הרואה? אף אני אראך שאין אתה רואה!
אימתי הראהו? בשעה שאמר לו (שמואל א טז, א) ,מלא קרנך שמן ולך ואשלחך אל ישי בית הלחמי"
כיון שבא אל יישי העביר לפניו אליאב, וראה אותו בחור התחיל משבחו ואומר "אך נגד ה' משיחו"
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כך אמרת "אנכי הראה"? "אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו"
העביר לפני כולן, והוא אומר לו "לא בחר ה' באלה". לבסוף "ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים
ויאמר עוד שאר הקטן"
אליהו מאחי דוד לא הופיע ברשימה שבפרק ב אלא רק בדברי הימים א כז יח, ומכאן שהיה קטן מדוד. דוד היה מתנבא כשהיה קטן, והשוו למרים הנביאה במגילה יד א. |
וכי קטן היה? והלא אלי הוא הקטן, שנאמר (דברי הימים א ב, טו) אצם הששי דוד השביעי
ולמה נקרא 'קטן'? שהיה מאוס בעיני אביו,
מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר: עתיד אני להחריב את מקומות פלשתים ולהרוג מהן אדם גדול ושמו גלית
ועתיד אני לבנות בית המקדש! מה עשה בו אביו? הניחו לרעות את הצאן! אמר לו שמואל "שלחה וקחנו"
וישלח ויביאהו, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. התחיל שמואל מזלזל בו, מיד קצף עליו הקדוש ברוך הוא
ואמר לו "קום משחהו כי זה הוא"! "קום" - בגערה אמר לו: קום מלפניו! משיחי עומד ואתה יושב?
וכשמלך מהוא אומר? (תהלים קיח, כב) "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה"!
הבונים - זה שמואל וישי, היתה לראש פנה - היה ראש למלכים!
ישעיה, הראה אותו הקדוש ברוך הוא כבודו. התחיל אומר (ישעיה ו, א) "ואראה את ה' יושב"
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מפני שאתה צדיק הראיתי אותך כבודי, ואתה מתגאה?
חייך, למחר אני עובר לפניך ואתה אומר (ישעיה סג, א) "מי זה בא מאדום"
העדיפות של החכם הגיבור והעשיר על ההדיוט החלש והעני אינה מצדיקה גאווה יתירה כי היכולות הללו אינן אלא מתנה מהקב"ה, ואינן בזכות האדם. |
לפיכך אם זכה אדם לחכמה אין ראוי להתגאות על ההדיוט ולא הגבור על החלש ולא העשיר על העני!
אמר הקדוש ברוך הוא: עשיתי זה ללמד זה, שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'"
צריך החכם להחזיק טובה להדיוט, שאלו בראתי את הכל חכמים מה היה יתרון לחכם על הכסיל?
וכן הגבור והעשיר, לכך נאמר (ירמיה ט, כב) "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו" וכו':
פסוק יח[עריכה]
"ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון - אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ואלו הן:
דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה;
דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה
דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה
דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה
דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה
דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה
דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום
דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה
לפי כך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב
דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד
הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה!
פסוק יט[עריכה]
"ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול", אמר להן המקום עליכם הוא גדול ונורא
בני אדם שראו נחשים כקורות ועקרבים כעשתות סרוחים ומושלכים לפניהם הוא אומר המדבר הגדול והנורא!
פסוק כ[עריכה]
"ואומר אליכם באתם עד הר האמורי" אמר להן: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא אני אומר לכם!
פסוק כא[עריכה]
ראו שם. |
"ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש" אמר להן: איני אומר לכם מאומד ומשמועה
אלא "עלה רש", כל מה שאתם רואים בעיניכם - הרי הוא שלכם!
מושלו משל למה הדבר דומה? למלך שמסר את בנו לפדגוגו
והיה פודגוג מראה אותו ואומר לו: בני כל הכרמים האלו - שלך הן; כל הזתים האלו - שלך הן
כיון שנתיגע ממראה אותו אמר: איני יודע מה אומר לך, אלא כל מה שאת רואה - שלך הוא!
כך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה משה אומר להן לישראל
(דברים ח, ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ חטה ושעורה..."
כיון שהגיעו לתחומי ארץ ישראל אמר להן: איני יודע מה להראותכם, אלא כל מה שאתם רואים - שלכם הוא
אם תאמרו שלא הגיע הזמן? אלא הגיע זמן! "עלה רש!"
פסוק כב[עריכה]
ראו ספרי כ, שם הסדר הוא ילדים<זקנים<ראשים, ושתי הגרסאות אפשריות; כאן נוספו ארבע תשובות אפשריות שהשיבו ישראל למשה. ארבעתן מציגות את הבקשה כלגיטימית: דברי ר' יהודה, שהרי ענני הכבוד לא נכנסו לארץ; וכן דברי ר' נחמיה, המסביר את הצורך במרגלים כדי למצוא את אוצרות הכנענים; ודברי חכמים המסבירים זאת באמצעות דיני ע"ז (ראו תוספתא ע"ז ו ב;) ודברי דבר אחר, המסבירים זאת בצורך להחליט אילו ערים לכבוש בתחילה. |
"ותקרבון אלי כלכם" ר' ישמעאל אומר: למה נאמר?
לפי שהוא אומר (דברים לא, כח) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם"
לשעבר הילדים מכבדין את הראשים, והראשים מכבדין את הזקנים
אבל כאן "ותקרבון אלי כולכם", בערבוביא: הילדים דוחפין את הראשים, והראשים את הזקנים!
"נשלחה אנשים לפנינו" ר' שמעון בן יוחאי אומר: עלובין בני אדם שכך בקשו להן מרגלים
אמר להן המקום: מה אם בשעה שהייתם "בארץ ערבה ושוחה" (ירמיה ב, ו) לא בקשתם לכם מרגלים
עכשיו, שאתם נכנסין לארץ מלאה כל טוב, ארץ חטה ושעורה - בקשתם לכם מרגלים?!
"ויחפרו לנו את הארץ", ר' יודה ביר' אלעאי אומר: אמרו לו, העננים הללו
תיירין היו לפנינו את הדרך, שנאמר (במדבר י, לג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה"
ועכשיו, שאינן נכנסין עמנו - אנו צריכין מי שיתור לנו את הארץ!
ר' נחמיה אומר: אמרו לו עכשו כנעניים מתיראים ומטמינין כלי חמדתן
אלא עד שהן יושבין בשלוה - צריכין אנו מי שיתור לנו את ארצם, לידע היכן מטמינין כליהם
וחכמים אומרים: מדבר תורה באו עליו; אמרו לו: לא למדתנו רבינו, עבודה זרה שביטלוה עובדיה מותרת?
אם נכנסין אנו סתם - אין אנו יודעין איזו עבודה זרה שנעבדת ואיזו ע"ז שבטלה
אלא צריכין אנו תיירין שיתורו לנו את הארץ, לידע איזו נעבדת ותהי אסורה - איזו בטילה ותהי מותרת!
ויש אומרים: אמרו לו למדתנו רבינו, (שמות כג, ל) "מעט מעט אגרשנו מפניך"
הואיל וכך הוא הדבר - צריכין אנו לידע אלו ערים יפות לכבשן תחלה!
"וישיבו אתנו דבר" באיזה לשון הן מדברין?
"את הדרך אשר נעבור בה" - אין לך דרך שאין בה עקמות, אין לך דרך שאין בה כמנות, אין לך דרך שאין בה פרשות!
"ואת הערים אשר נבא אליהן" - באי זה דרך אנו נכנסין לארץ ישראל?
פסוק כג[עריכה]
"וייטב בעיני הדבר" בעיני היה טוב, ולא היה טוב בעיני המקום! אם בעיניו היה טוב, למה נכתב עם דברי תוכחות?
משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לחבירו 'מוכר אתה לי חמורך זה?'
אמר לו: הין! בוא ואני מראך כמה נושא בהר, כמה נושא בבקעה
כיון שראה שאין מעכבו כלום - אמר אוי לי דומה זה שאין מעכב עלי אלא בשביל לשאת את מעותיו! לכך נאמר "וייטב בעיני הדבר"!
"ואקח מכם שנים עשר" מן הברורים שבכם, מן המסולתין שבכם!
"איש אחד לשבט" מה אנו צריך? והלא כבר נאמר "ואקח מכם" שנאמר "שנים עשר אנשים". מגיד שלא היה שבט לוי עמהם!
פסוק כד[עריכה]
"ויפנו ויעלו ההרה", מגיד שדרך המרגלים לעלות בהר
וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (יהושע ב, טז) "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונחביתם שמה שלושת ימים"
מגיד ששרת עליה רוח הקדש
שאלו לא שרת עליה רוח הקדש, מאין היתה יודעת שעתידין לחזור לשלשת ימים? אלא מלמד ששרת עליה רוח הקדש!
"ויבאו עד נחל אשכול", מגיד שנקרא על שם סופו.
כיוצא אתה אומר (שמות ג, א) "ויבא אל הר האלהים חרבה", מגיד שנקרא על שם סופו:
"וירגלו אתה" מלמד שהילכו בה ארבעה אומנים שתי וערב.
פסוק כה-כו[עריכה]
"ויקחו בידם מפרי הארץ" אמר ר' שמעון: עלובין הן
בני אדם שנטלו בידם, כאדם שנוטל באיסר תאינים, באיסר ענבים - כך נטלו בידם
"ויורדו אלינו" - מגיד שארץ כנען גבוהה מכל הארצות כענין שנאמר (במדבר יג, ל) "עלה נעלה וירשנו אתה"!
"ויעלו ויתורו את הארץ" (במדבר יג, כא) "ויעלו בנגב" (שם פס' כב) "ויעלו ממצרים" (בראשית מה, כה)
"ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו" וכי לטובתה אמרו? והלא לא אמרו אלא לרעתה!
מי אמר טובתה? יהושע וכלב! אף על פי כן "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם"!
פסוק כז[עריכה]
"ותרגנו באהליכם" שמעון בן טרפון אומר: תרתם וגניתם באהלו של מקום!
מלמד שהיו יושבין בתוך משכניהם ואומרים דברים כמתלהמים וכנרגנים
שנאמר (משלי כו, כב) "דברי נרגן כמתלהמים" אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסן, שנאמר והן ירדו חדרי בטן
דבר אחר: שהיו יושבין במשכניהן ומבכין כמת להם:
נוטלין את בניהם ואומרים 'אוי לכם דווים, אוי לכם סגופים! למחר יהוא הורגין מכן, יהוא שובין מכם, יהוא צולבין מכם על הצלוב!'
נוטלין את בנותיהם ואומרים להן 'אוי לכם דוויות, אוי לכם סגופות, למחר יהוא הורגין מכם, יהוא שובין מכם, יהוא מעמידין מכם בקלון!'
"בשנאת ה' אותנו", אפשר המקום שונא את ישראל? והלא כבר נאמר (מלאכי א, ב) "אהבתי אתכם אמר ה'"!
הלא הן ששונאין את המקום! משל הדיוט אמר "דבליבך על רחמך - מא דבליביה עלך"
"לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", כענין שנאמר (יהושע ז, ט) "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו"!
פסוק כח[עריכה]
"אנה אנחנו עולים אחינו המסו" אמרו לו: רבינו משה, אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברים הללו לא היינו מאמינין
אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם!
"עם גדול" - מלמד שהיו גבוהין בקומה; "ורם" - מלמד שהיו מרובין באכלוסין!
"ערים גדולות ובצורות בשמים" רבן שמעון בן גמליאל אומר: דברו כתובים לשון הבאי
שנאמר (דברים ט, א) "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן"
אבל מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, (בראשית כו, ד) "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים"
(בראשית יג, טז) "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" אינו דברי הבאי!
"וגם בני ענק ראינו שם", מלמד שראו שם ענקים על גבי ענקים, כענין שנאמר (תהלים עג, ו) "לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו"
פסוק כט[עריכה]
ראו שם. |
"ואומר אליכם" אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי קדוש אני אומר לכם:
"לא תערצון ולא תראו מהם"; מפני מה?
פסוק ל[עריכה]
ראו שם. |
כי "ה' אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם", אמר להם: מי שעשה לכם נסים במצרים
ומי שעשה לכם כל הנסים האלה - עתיד הוא לעשות לכם נסים בכניסתכם לארץ!
"ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם" אם אין אתם מאמינין להבא - תאמינו לשעבר!
פסוק לא[עריכה]
"ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך" - אלו עננים, שהיו מקיפין אותן אף מתחתיהן!
"כאשר ישא איש את בנו" כמו שנאמר להלן (דברים לב, יא) "ישאהו על אברתו"
פסוק לג[עריכה]
ראו שם, שהכאת הנחשים וכו' מיוחסת לאחד מעמודי הענן. |
"ההלך לפניכם בדרך לתור לכם" - אלו עננים, שהיו מקדימין לפניהם לכבוש להם את הדרכים!
"באש לילה" - זה עמוד האש, שהיה מאיר לפניהם בלילה כפניס הזה, ושורף כל נחשים ועקרבין ומזיקין לפניהם!
"ובענן יומם" - זה עמוד הענן, שהיה מגין עליהם ביום שלא ישתרבו:
פסוק לד-לה[עריכה]
מותו של משה במדבר אינו מוצג כעונש על חטא מריבה אלא על חטא המרגלים! |
"וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה" אין 'איש' אלא משה
מלמד שאף הוא נטל אפופסנו מאותו שעה; וכן הוא אומר להן (דברים א, לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר"!
פסוק לח[עריכה]
דווקא יהושע ינחיל את ישראל את א"י, ולא בדרך אחרת. |
"יהושע בן נון העומד לפניך... כי הוא ינחילנה את ישראל" אם הוא מנחיל אותן - הן נוחלין; ואם לאו - אינן נוחלין!
פסוק לט[עריכה]
דור כיבוש הארץ לא היו אנשי מלחמה אלא נלחמו בעזרת כוחו של הקב"ה. דרשה אנטי מלחמתית – אולי תגובה לכשלון מרד בר כוכבא. |
"וטפכם אשר אמרתם... ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע" אין "טוב ורע" האמור כאן אלא מלחמה
כדי שתדעו שהמקום הוא שעושה לכם מלחמה, ושאין אתם צריכין להלחם כשאתם עושין רצונו של מקום!
"המה יבואו שמה" - זו ביאה ראשונה שהיתה בימי יהושע
"ולהם אתננה" - זו ביאה שנייה בימי עזרא; "והם יירשוה" - לימות המשיח!
פסוק מב[עריכה]
עצירת המעפילים לא היתה ביזמת משה אלא הוא ניסה לעצרם בנבואה מהקב"ה. התיאור של משה משלים את החסר בסיפור שבבמדבר יד מא. |
"ויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו", לפי שהוא אומר להלן (במדבר יד, מא) "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה'... אל תעלו"
שומע אני משה אמר להן מפי עצמו? תלמוד לומר כאן "ויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו", לימד שעל פי שכינה אמר להן
נמצאת אומר דברים סתומין להלן ומפורשין כאן!
פסוק מו[עריכה]
ראו בסדר עולם רבא פרק ח. יש נוסחאות "שמונה עשרה" או "תשע עשרה"; נראה שהמספר הנכון הוא 19: 2:(40-2) (כימים אשר ישבתם"); וראו מו"נ ג נ. |
"ותשבו בקדש ימים רבים" כמה הן ימים הללו? שמונה עשרה שנה.