קטגוריה:שמות ג א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ומשה היה רועה וגומר עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. וראיתי בדברי הספור הזה שאלות:

השאלה הא' אם היה שמרע"ה ראה המלאך בלבת אש ולדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה מיכאל והרמב"ן כתב שהוא שר הפנים ומשה היה אז מתחיל בנבואתו איך לא תמה מראיית המלאך ולמה לא סר לראות מהו כמו שתמה וסר לראות מדוע לא יבער הסנה כי צורת המלאך הנראה בלבת אש היה דבר יותר מתמיה מהאש שאינו אוכל את הסנה והנה מנוח כשראה המלאך עולה בלבת אש נתבהל מאד ואמר (שפטים י"ב) מות נמות כי אלהים ראינו ויעקב גם כן נבהל מראיית המלאך כמו שאמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ויקשה הענין אם כן במשה איך לא נבהל מראיית המלאך הנראה אליו בלבת אש ולמה לא סר לראות סבתו ואין ראוי להשיב על זה שהיה כל זה במראה הנבואה כי הנה אע"פ שיהיה הדבר כן היה ראוי שיספר הכתוב שנבהל משה מראיית המלאך ההוא ושהשתדל להשיג ענינו כמו שיספרהו אם היה הדבר בהקיץ כי הנה מראה האש והסנה היה גם כן במראה הנבואה לדעת המפרשים וספר הכתוב שסר לראות מדוע לא יבער הסנה וכן היה ראוי שיאמר בענין ראיית המלאך ההוא:

השאלה הב' איך אמר מרע"ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כיון שהכתוב מעיד הפך זה שנאמר והנה הסנה בוער באש ואיך אם כן בקש הסבה לדבר שאינו נמצא. והמפרשים משיבים על זה שבוער באש ענינו דולק כדברי המתרגם. ומדוע לא יבער הסנה ענינו ההפסד והשרפה או הוא מלשון ובערת הרע מקרבך ובא אם כן לשון בוער בדרך משותף בשני הפסוקים האלה ועם היות שכתב הרמב"ן שדרך צחות לשון הקדש לדבר כן כמו רוכבים (שם י') על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם אין ספק שהוא זר מאד בפשט הכתובים כי אין צחות הלשון אלא בשמות שהם משותפים שתוף גמור בעיירים אשר זכר לא במה שאין בהם שתוף כי אם קרובים בענינם כשם בוער:

השאלה הג' באמרו וירא ה' כי סר לראות וגומר אל תקרב הלום והיא שבמאמר הזה סופו בלתי מסכים עם תחלתו כי הנה באמרו וירא ה' כי סר לראות מורה שאם לא היה סר לראות לא היה מזהירו אל תקרב הלום ובאמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא מורה שאע"פ שלא היה משה סר לראות היה הקב"ה מזהירו על זה לפי שחובת המקום חייבתו וכמו שהזהיר במעמד הר סיני (שמות יא יב) השמרו לכם עלות בהר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וגומר. ואמרו בואלה שמות רבה כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וכן ביהושע (ה י"ב) אומר של נעלך ובמקדש לא היו הכהנים משמשים אלא יחפים:

השאלה הד' אה היה שמרע"ה ראה המלאך ודבר אתו איך לא השתחוה לפניו והנה באברהם נאמר כשראה המלאכים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. וביהושע (ה' ט"ו) ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ובמנוח ואשתו נאמר (שופטים י"ג כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה לפי שעם היות כפי הדין ההשתחואה הגדולה שהיא פשיטת ידים ורגלים אסורה למלאך אין המלט מהשתחוות לו הנביאים בהשתחואה הראויה להם אם מצד מעלתם ואם לכבוד שולחם יתברך:

השאלה הה' אם היה שצוה המלאך למרע"ה אל תקרב הלום של נעליך וגומר. למה לא הגיד הכתוב שעשה משה כמו שצווה והיה ראוי שיאמר ויעש משה כן כמו שנמצא ביהושע שכאשר צוהו המלאך של נעלך מעל רגליך הגיד הכתוב ויעש יהושע כן:

השאלה הו' באמרו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא למה אמר אלהי אביך בלשון יחיד והיה לו לומר אלהי אבותיך בלשון רבים שהם אברהם יצחק ויעקב שיזכור ויקש' עוד למה בכל אחד מהאבות אמר אלהי בפני עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ובאו ג"כ בפסוק הזה ד' פעמים מלת אלהי והיה די בשיאמר אלהי אברהם יצחק ויעקב כמו שאמר משה לזקני ישראל. והמפרשים פירשו אלהי אביך על עמרם כדברי חכמינו זכרונם לברכה בואלה שמות רבה (פ"ג) ומהם אמרו שאמר אלהי אביך על אברהם שהוא נקרא אב בעצם ובראשונה אבל לא העירו על הייתור שבא בשם אלהי:

השאלה הז' באמרו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני כי הנה זכר ב' פעמים אל ארץ ומלבד זה אמר אל מקום הכנעני. והיה די בשיאמר אל ארץ טובה ורחבה זבת חלב ודבש מקום הכנעני ולמה אמר מקום הכנעני ולא ארץ הכנעני כי הכפל והשנוי בדברים האלהים אין ספק שאינו כי אם לסבה הכרחית:

השאלה הח' באמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כי הנה יראה הפסוק הזה כלו מיותר אחרי שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי הנה אמרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא עצמו מה שאמר ואת צעקתם שמעתי. ואמרו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם הוא עצמו ענין אמרו מפני נוגשיו. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה וכתב שחזר לומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. להגיד כי הגיעה צעקתם אל כסא כבוד כענין מ"ש עד לשמים הגיע ואתה רואה שאין בדברו תשובת הספק הזה ולא יישוב הפסוק ופירושו על בוריו:

השאלה הט' באמרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וגו'. ויקשה המאמר הזה מב' פנים האחד שמרע"ה לא שאל אות ולא היה צריך אליו לאמת נבואתו אחרי אשר היה רואה בעינו המראה הגדול ההוא ולמה אם כן הוצרך יתברך לתת לו אות. והשני כי איך תלה האות על ענין אמות שליחותו במעמד הר סיני שהיה עתיד להיות אחר זה ימים רבים כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והנה האות ראוי שיהיה בהווה לא על מה שעתיד להיות. וכבר התעוררו המפרשים לפרש הפסוק הזה בפנים מתחלפים. ולפי שלא ישרו בעיני בל אשא את שמותם על שפתי:

השאלה הי' למה היה נשמט משה מהשליחות ההיא באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא. והלא הוא משבט לוי היה ראש שבטי ישראל וכבר נתגדל בבית המלך ויחכם מכל האדם ולבו כלב האריה ולמה אם כן היה נשמט מהשליחות הראוי לו ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות להיות דורש טוב לעמו:

השאלה הי"א באמרו ואמרו לי מה שמו והוא הספק אשר העיר הרב המורה בפרק ס"ג חלק ראשון והוא איך היתה ראויה אותה שאלה לענין ההוא ואם היה אהיה שם ידובר בו לבד הנה לא ימלט מהיות ישראל כבר ידעו השם ההוא או לא ידעוהו ולא שמעוהו כלל. ואם היה נודע אצלם אין טענה לו בהגידו אותו כי תהיה ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נודע אצלם מה הראיה שזה היה שם האל אם היתה ידיעת שמו ראיה. והרב השיב על זה שהיתה השאלה שיתן להם מופת על מציאות האל ושהיתה התשובה אהיה אשר אהיה רוצה לומר שהוא נמצא לא במציאות ונמשך אחריו הרלב"ג ושאר המפרשים כלם ובפירוש הכתוב אזכור דעתם והספקות המתחייבים אליהם:

השאלה הי"ב בזה המאמר עצמו אבל באופן אחר והוא כי לא ימלט אם שהיה משה עצמו יודע זה השם או לא ידעו ואם היה יודע אותו למה שאל עליו כי הנה אם העם ישאלהו על שמו יתברך משה יודיעהו להם מפי ידיעתו ואם אמרנו שמשה לא היה יודע זה השם היה ראוי שישאל עליו מעצמו לא שיעשה השאלה בשם העם ואמרו לי מה שמו כי הנה יעקב שאל למלאך מה שמך ומנוח שאל גם כן מה שמך (שופטים י"ג ט"ו) כי יבא דברך וכבדנוך ואשתו אמרה ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי כי כן ראוי למי שיראה המלאך ולמה אם כן משה לא שאל מעצמו על שם האל לאמר מה שמך והוצרך לעשות השאלה מפאת העם ובשמו באמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם:

השאלה הי"ג למה היה מרע"ה בזה משיב דבר בטרם ישמע כי הנה היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו השם ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו כי עדין לא אמר לו רק ועתה לך ואשלחך אל פרעה ואחר כך כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם לא תשאר אצלו שאלה כלל כי הוא היה השם המספיק אליהם כמו שאמר עליו זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ומה לו עם אהיה אשר אהיה:

השאלה הי"ד באמרו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כי אם היה שמו אהיה אשר אהיה אשר הכוונה בו לדעת הרב נמצא לא במציאות נוסף על מהותו איך חזר לומר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ונסתפק בקצת השם שהוא אהיה בלבד והנה לדברי חכמינו זכרונם לברכה שפירשו (שמות רבה ג) אהיה עמהם בצרה הזאת אהיה עמהם בצרה אחרת ושמרע"ה השיבו דיה לצרה בשעתה אל תזכור לנו צרה אחרת ושהאל יתברך אמר לו יפה דברת כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא תזכור דבר מצרה אחרת יותר הספק הזה אבל הוא דרך דרש. ובכלל השאלה הזאת למה לא אמר מתחלה כה תאמר אל בני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם והוצרך לשני דבורים: האחד אהיה אשר אהיה והב' כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעלם וגומר ואם כבר הודיעו שמו אהיה אשר אהיה מה לו לשם אלהות אחר:

השאלה הט"ו בב' הפסוקים הסמוכים והם ויאמר עוד אלהים כה תאמר אל בני ישראל וגו' לך ואספת את זקני ישראל וגו' כי הנה יראה שענין ב' הפסוקים האלה אחד והיה די באחד מהם ויקשה אם כן ייתור הפסוקים ולמה באחת מהם אמר אל בני ישראל ובב' אמר אל זקני ישראל בראשון אמר אלהי אברה' אלהי יצחק ואלהי יעקב שזכר שם אלהי בכל אחד מהאבות. ובב' לא אמר כי אם אלהי אברהם יצחק ויעקב שזכר פעם אחת שם אלהי בכל שלשה האבות באחד אמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ובב' לא אמר כן. גם כי צווי לך ואספת היה ראוי שיקדם לכל הדברים:

השאלה הט"ז באמרו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים איך צוה יתברך למרע"ה שיאמר בשמו דבר כזב ושקר ויותר טוב היה שיאמר בביאור שלח את העם מתחת סבלות מצרים ומה תועלת היה בספור הזה אחרי שפרעה בעל כרחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם. וכבר העיר הר"ן על זה הספק בדרשותיו והשיב שעשה הב"ה זה כדי שירדוף פרעה אחרי בני ישראל כאמרו כי ברח העם ודבריו בלתי מספיקים כי הנה לא קצרה יד ה' מהקשות לב פרעה לשירדוף אחריה' מבלי שיצטרך להונאת דברים שהוא דבר בלתי ראוי בחק היושר האלהי והספק הזה יפול גם כן במאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ועליו השיב הר"ן גם כן התשבה הנזכרת והוא מבואר שיתחייב לו הביטול אשר זכרתי. ועוד שאין עתה עת המעשה עד סוף המכות במקום אשר נאמר דבר נא באזני העם וישאלו אם כן בתחילת השליחות מבלי צורך למדו דבר שקר העוה:

השאלה הי"ז באמרו ולא ביד חזקה. ויורה שלא ישלח אותם פרעה גם בבא היד החזקה שהיא מכת בכורות וזה באמת הפך מה שקרה שנא' עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ואח"כ ישלח אתכם מזה. ודברי המפרשים בהיתר זה רחוקים מפשט הכתוב. והרלב"ג פירש ולא ביד חזקה אם לא ביד חזקה והוא בזה מהפך השלילה אל החיוב אשר לא כדת שלא היה עדין עת בשורה זו לפי שזו היתה עת ראשונה לשליחותו והיה די במה שיאמר אחר כך בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים וגו' ואני אחזק את לב פרעה ומה טעם לומר עתה ולא ביד חזקה:

השאלה הי"ח באמרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי הוא כפי הנראה מאמר מתמיה מאד אחר שכבר יעדו השם ושמעו לקוליך ואיך יכחיש מרע"ה הדבור האלהי ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקלי. והרב המורה בפ' הנזכר העיר גם כן על הספק הזה והשיב שאמרו ושמעו לקולך כיון בו שיאמינו למה שיאמת אצלם מציאות האל. ומאמר והן לא יאמינו לי הוא כאומר הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים ומה תהיה ראייתי שזה האלוה הנמצא שלחני ואז נתן לו האות. אבל תשובת הרב בלתי מתישבת בפסוקים לפי שאמרו ושמעו לקולך לא נאמר בלבד על שיאמינו במה שיאמת אצלם מציאות האל כי אם שיאמינו בנבואתו ומה שיאמר אליהם בשם ה' ולכן אמר ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו וגו' וזה על הנבואה אמרו לא על המופת שיביא על מציאות האל:

השאלה הי"ט למה עשה יתברך בכאן למרע"ה אות הנחש ואות היד ואות מהיאור ולא נתן לו אותות אחרים ואין ספק שלא נפלו במקרה. ועוד כי למה עשה שני האותות הראשונים האלה שם למרע"ה במראת הסנה כי משה מאמין היה בנבואתו בהיות השם מדבר עמו ולא היה צריך לאות ולמופת על זה וצורך האותות היה כדי שיאמן העם שלא ראה את מעשה ה' כי נורא הוא אשר ראה מרע"ה בסנה ולכן היה ראוי שיצוהו לעשות הנסים האלה כלם במצרים לעיני העם כמו שצוה באות המים שיעשה במצרים והיו לדם ביבשת אבל למרע"ה במראת הסנה לא היה צורך לעשות המופתים האלה והרמב"ן העיר הספק הזה ונסתפק בתשובתו עם מה שדרשו ז"ל שהיה זה רמז אליו שספר לשון הרע על ישראל באמרו והן לא יאמינו לי ושהענישו עליו בצרעת היד אבל זה דרך דרש הוא וצריכין אנו עכ"פ לתת טעם בו על דרך הפשט:

השאלה הכ' מה היה שבנס הנחש אמר יתברך למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא תמצא שיאמר כן בשאר האותות שזכר והיה די בשיאמר למען יאמינו כי נראה אליך ה'. ומה לנו לזכור בזה שהיה אלהי האבות אברהם יצחק ויעקב:

השאלה הכ"א באמרו והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיא כי מה החוזק והאמות שהיה בנס היד שמפניו יאמינו בו בהיותם מסופקים בנס הנחש ומה ענין אומרו לקול האות כי הנה האות לא יחדש קול והיה ראוי שיאמר והיה אם לא יאמינו לך באות הראשון והאמינו באות האחרון לא שיתלה האמונה בקול. ויותר קשה מזה אמרו והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה ולא ישמעו לקולך ולקחת ממימי היאור וגו' ואם הם היו מפקפקים ובלתי מאמינים בב' האותות הראשונים לחולשתם איך יאמינו באות השלישי שלא היה חזק כמותם. ומה שכתב הרלב"ג שהשנות האותות יורה יותר על אמתתם ועל הנביא שייעד עליהם אינו מספיק כי זה יהיה כאשר כלם יקיימו הדבר ובכלם תהיה האמונה אבל אם הנחנו שלא האמינו בב' האותות הראשונים וחשבום כשוא ודבר כזב איך יאמינו באות השלישי ויותר זר מזה שלא יעדו יתברך שיאמינו באות השלישי ההוא והיה ראוי שיאמר אחר ולקחת ממימי היאור והאמינו לקול האות הזה האחרון:

השאלה הכ"ב מה ראה ית' לתלות האות בהשבת היד הטהורה של מרע"ה מצורעת כשלג והיה יותר ראוי לכבוד שליחותו שישיבה ספיריית וכדומה לו ועוד למה הוצרך לשומה בחיקו להצטרע וכן להשיבה שמה לרפאת' כמו שאמר ויוציאה מחקו והנה שבה כבשרו מורה שבהיותה בחיקו נתרפאה מה שלא היה כן כשנצטרעה דכתיב ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג מורה שאחר ההוצאה נצטרעה כדברי המתרגם ולמה צוה אם כן להביאה בחיקו כראשונה קודם שנצטרעה כיון שכל עוד שהיתה בחיקו לא נצטרעה והספק הזה כלו כבר העיר עליו הרב חסדאי במאמר אור ה' אשר לו:

השאלה הכ"ג אם היה שצוה יתברך למרע"ה בכאן על שלשה נסים והזהירו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה מה היה שעשה לפניו האחד מהם שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהוא נס הדם ולא עשה האמצעי שהוא נס היד. ובאלה שמות רבה (פ' ה') אמרו שראה כל המופתים אשר שמתי בידך נאמר על המטה שהיו כתובים בו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב אבל זה דרך דרש הוא והרמב"ם כתב שהנסים האלו לא נצטוה משה לעשותן כי אם לעיני העם ושמה שעשה לעיני פרעה היו נסים אחרים שעשה בצווי פרטי חדש שבאו עליהם כמו שאמר כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואם היה כבר מצווה לעשותם לא היה צריך לצוותו על זה והשתדל הרב לתת חלוף בין נס הנחש הנזכר בכאן לנס התנין אשר עשה לפני פרעה. ואם יאמר זה בהם מה יאמר בנס הדם האם יאמר שהיה נס אחר כמו שאמרו בתנין ניכרין דברי אמת שמג' הנסים האלה שנים מהם בלבד נעשו לפני פרעה כמו שצוה עליהם בכאן ומה שנצטרך יתברך לצוותו על עשייתם בשעת המעשה הוא להודיע למשה מאלה הנסים אשר זכר כאן אי זה יקדם על חברו ואי זה מהם יהיה לאמת נבואתו ואי זה יהיה מכלל המכות ולכן אמר לו כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת וצוהו שיעשה ע"ז נס התנין שהוא הנחש הנז' ואמנם נס המים זכרו מכלל המכות:

השאלה הכ"ד באמרו והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה והיא אם האמונה תמשך בהכרח מפעל הנסים מבלי בחירה ורצון אם לא ואם אמרנו שהנסים יחדשו דעת ואמונה בהכרח מבלי בחירה ורצון יהיה אם כן המאמין מוכרח על האמונה ההיא ובלתי בחיריי עליה ולא יגמל ולא יענש אדם על האמונות אחרי שאין לרצון מבוא בהן והגמול והעונש נמשך אחרי הבחירה והרצון. ועוד שנית ימשך מזה. שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה ויקשה לפי זה איך אחרי שהעידה התורה ויאמינו בה' ובמשה עבדו עוד מעט ספקו בנבואתו עד שהוצרך לומר במעמד הנבחר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגם אחרי אותו מעמד סרו מהר מן הדרך וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב וגם קרח ועדתו ספקו על נבואתו של מרע"ה ועוד שלישית שהנה כתוב בפרש' ראה אנכי כי יקום בקרבך נביא וגו'. ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת וגו'. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וזה מורה שהנס אינו מקנה אמונה בהכרח ולכן תפול הצוואה שלא לשמוע אל דברי הנביא ולא נאמין באותותיו. ועוד ד' כי איך תמשך האמונה מהנס בהכרח בהיות הנס דבר מסופק בענינו אם הוא נס אם לא לפי שהפועלים הטבעיים יש מהם פועלים באיכיותיהם ומהם פועלים בכלל עצמותם רוצה לומר בדבר נמשך לצורתם והם הנקראים סגולות וסבותיהם נעלמות ולכן איפשר שיסופק בפעולה הנסיית אם היא מזה המין אם לא וזהו דעת הרב בפ"ח מהלכות יסודי התורה בס' המדע שכתוב שהמאמין על פי האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף וכו' ושם ביאר הרב שאין הנס מקנה אמונה בהכרח לפי שאם הנס הוא מסופק בענינו איך יהיה מקנה אמונה בהכרח. ועוד חמישית שהתורה אמרה (דברים ל' ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. וחיים ומות הם נאמרים על הדעות והטוב והרע על המדות ואם היה אדם בלתי בחיריי על האמונה איך יצוה ובחרת בחיים. ועוד ו' שהנה הקב"ה אמר כאן למרע"ה והיה אם לא ישמעו גם לב' האותות האלה שיראה מהדברים האלה שהיה בידם בחירתם האמונה מפאת הנסים ואינה מתוייבת מהם בהכרח. הנה העירותי בזה על ו' טענות יורו בטול דעת האומר שהאמונה תהיה נקנית מפאת הנסים מבלי בחירה ורצון. ואם נאמר הצד המנגד לזה ר"ל שיש לרצון ולבחירה מבוא באמונות לא תהיה אם כן מדרגת האמונה בחק האמת וזה שהרצון לו שירצה ולו שלא ירצה והיה א"כ יכול האדם להאמין שני סותרים בבוא זה אחר זה וכן תמיד כשירצה ואם היה שגדר האמונה לדעת הרב המורה הוא האמנת הדבר שהוא חוץ לנפש כמו שיצוייר בנפש אין לה התלות ברצון ולכן היה שעשתה התורה יסוד האמונה האותות והמופתים עד שבדבור הראשון שהוא העקריי הוכיח האל יתברך אמונתו מכח האותות כמו שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואליהו גם כן בהתוכחו עם עובדי הבעל (מלכים ב' י"ח כ"ד) אמר והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים ובתפלתו אמר היום יודע כי אתה אלהים. תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי וכל זה ממה שיורה שהנס הוא באמת מקנה האמונה הכרחית בלי בחירה ורצון. ולכן יקשה מאד מאמרו יתברך והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון וגו' והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה כי היתה האמונה הכרחית מכח האותות כמו שהוכחתי. והחקירה הזאת כבר התחיל בה הכינה וגם חקרה הר' חסדאי באותו מאמר אור ה' שעשה והוסיף עליו דברים החכם שפרוט במאמר פרטי שעשה אם האות יחדש אמונה אם לא ואני בפי' הפסוקים לא אביא דעותיהם מיראת האריכות וכי לא ישרו בעיני אבל תטוף מלתי באמתת הדרוש והתר ספקותיו:

השאלה הכ"ה במאמרו יתברך מי שם פה לאדם כי היא עצמה עיקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה כי אם הוא יתברך שם פה לאדם למה לא ישימהו למרע"ה ואם הוא ישים אלם אם כן מאתו היתה מניעת הדבור במשה וזה כלו ממה שיחזק טענתו ואינו תשובה אליה ויקשה גם כן אם היתה שאלתו על לשונו ודברי פיו ושפתיו ועל זה השיבו השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם למה הוסיף לומר עוד או חרש או פקח או עור כי לא היה במשה דבר מזה. גם כי סוף הדברים אמר ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר ולא פי' אם יעשה שאלתו ובקשתו אם לא ואם היתה הכוונה למלאת שאלתו היה ראוי שישיבהו הדבר אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואם לא היה רצונו ית' לתת את שאלתו היה לו להשיבו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה גם כי אמרו והוריתיך אשר תדבר לא היה מענין הדרוש כי מרע"ה לא בקש על ההבנה בסדור הדברים וההוראה השכלית אשר ייעדו עליה כי אם על פתיחת שפתיו במה שאין הפה יכולה לדבר:

השאלה הכ"ו מה ענין תשובת מרע"ה בי ה' שלח נא ביד תשלח ואם אמרו על עצמו שהיה רוצה לילך בשליחות או היה נשמט ממנו ואונקלוס תרגם ביד מאן דכשר דתשלח רוצה לומר הראוי לשלוח. ורש"י פי' על אהרן שהיה רגיל לשלחו נמשך למה שאמרו במדרש שהיה אהרן מנבא במצרים ולדבריהם יקשה אמרו ביד תשלח כי מלת יד לא תאות בזה המאמר והיה ראוי שיאמר שלח נא מי שתשלח:

השאלה הכ"ז אם חרה אף ה' במשה על אשר היה עוצר בשליחותו ומפני שאמר לו שלח נא ביד תשלח איך אמר לו יתברך הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא כי בזה היה מקום המחלוקת כי אם אהרן דבר ידבר הוא היה ראוי לשליחות וכמ"ש ע"ז שלח נא ביד תשלח לדעת רש"י ואיך יתפייס מרע"ה עם מה שידבר אהרן:

השאלה הכ"ח באמרו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים כי אם היה אהרן אחיו של מרע"ה וגדול ממנו הנה עם היות שלהיותו צח הדבור יהיה למרע"ה לפה ולתורגמן איך יפול בזה שיהיה מרע"ה לו לאלהים האם יהיה זה לעבדו או איך יפול במשה עם אהרן שם האלהו' וערכו. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:

ומשה היה רועה עד וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגו'. למדתנו התורה האלהית בפסוק הראשון הזה ד' למודים ישרים למוצאי דעת הא' מהם הוא שמרע"ה לא באתהו הנבואה ולא חל עליו השפע האלהי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה ולא ביציאתו אל אחיו במצרים והתעסקו בעניניהם וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש כדברי הימים אשר לו יען וביען היו השררות וההתגדלות ההנה מונעות בלי ספק הדבוק האלהי וכבר כתב הרב המורה בפר' ל"ו ח"ב מספרו שההכנה לנבואה תשלם בג' ענינים והם שלמות הכח הדברי בלמוד. ושלימות הכח מדמה ביצירה. ושלימות המדות בביטול המחשבה מהתענוגים הגופיים ומניעת התשוקה למיני ההגדלות הסכליות שהן מונעות השלימות בלי ספק ולכן כל זמן שמרע"ה נתעסק בעניני הכבוד והשררות לא חלה עליו הנבואה האלהית אמנם בהיותו רועה צאן ושכן חררים במדבר יחידי מתבודד אז נראה אליו האלהים. ובאלה שמות רבה אז"ל (שמות רבה ג') ה' צדיק יבחן ובמה בחנו במרעה צאן בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. ובדק למרע"ה בצאן ומצאו רחמן. אמר ליה חייך אתה תרעה את עמי הוי ומשה היה רועה. כיונו בזה שהיו האבות הקדושים רועי צאן לפי שהשלמים באותו מלאכה הם הראויי' והמוכנים להנהיג העם בשלם שבענינים והיה זה לפי שעדת ה' כצאן והרועה אשר עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל לחמלתו על צאנו ותדד שנתו מעיניו לשמור עדרו הוא המוכן לרעות ביעקב לנהוג כצאן יוסף והוכיחו זה בב' עדים נאמנים. הא' אדון הנביאים וראשם. והב' ראשון המלכים והתחלתם וכבר נמצא זה בנביאים אחרים וכמ"ש עמוס (עמוס ו') ויקחני ה' מאחרי הצאן עד שמזה הצד והבחינה יתואר האל ית' ברועה שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף הנה הלמוד הזה בה באמרו ומשה היה רועה וכבר כתבו האחרונים שענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברים אשר כל זה היא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים ולזכות ברוח הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. והלמוד הב' הוא שמ"ש רבי יונתן (שבת צ"ב) שאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר אין ראוי שיובן שלא יחול השפע האלהי על אדם אם לא יהיה עשיר רב הממונות כי הרבה מצאנו מהנביאים שלא היו עשירים ואין ראוי שנחשוב שרמז בעושר ההסתפקות ובגבורה כבישת היצר וכההיא דאבות אי זהו עשיר השמח בחלקו. אי זהו גבור הכובש את יצרו כי הנה בגמרא (שם) הוכיחו העושר מפסל לך הפסולת יהא שלך. והגבורה הוכיחו באמרו ומשה יקח את האהל והיה אם כן העושר אסיפת הממונות כפשוטו. והגבורה חוזק האברים ואומץ הגוף כמשמעו אבל אחשוב שהחכם הזה כיון למה שכתב הרב המורה בפ' ל"א חלק ב' שאי אפשר מבלתי היות בנביאים ב' כחות חזקות מאד והן כח הגבורה וכח המשער ובהשפיע השכל עליהם יתחזקו בהכחות האלה מאד עד שהגיע זה למה שידעת והוא התגבר איש אחד במקלו על מלך גדול להציל אומה מתחת עבדותו ולא יפחד ולא יירא כמו שנאמר לו כי אהיה עמך. ואומר אני שלענין זאת הגבורה רמז רבי יהונתן (שם) באמרו גבור ולכח המשער רמז באמרו חכם והם ב' תנאים הכרחיים במציאות הנבואה לדעת הרב. אבל אמרו עשיר באמת אין ענין לו רוצה לומר שיהיה תנאי הכרחי העושר לשיחול הרוח הנבואיי על הנביא ולא תהיה כוונת רבי יהונתן שלא תחול השפע מבלתי התנאים אשר זכר כי אין מעצור לה' מלתת רוחו בלתם אבל רצה במאמרו זה שעם העושר והגבורה והחכמה תהיה הנבואה יותר נרשמת במעלה וכבוד יען וביען כבוד חכמים ינחלו וכל מאן דאלים גבר וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים וכאשר תמצא הנבואה עם התנאים האלה יהיה הנביא מכובד ומתקבלים דבריו אצל העם ולזה היה שהוכיחו העושר והגבורה ממרע"ה לא מאשר היה בתחלת נבואתו כי אם במה שהיה אחר כך בעת שהקים את המשכן ופסל את הלוחות. ולפי שהיו התנאים האלה צריכים לנביא אצל העם לא במציאות הנבואה בעצמה לכן הוסיפו חז"ל במקום אחר שיהיה הנביא גם כן בעל קומה כי אלה ואלה תנאים צריכים להגדת הנבואה בעיני הרואים לא למציאותה בנביא. והנה הורה הכתוב הזה במרע"ה שלא הגיע למעלת הנבואה מפני עשרו כי הוא היה עני ורש והראיה על זה שהיה רועה את צאן יתרו כי מפני שלא היו לו צאן משלו היה רועה צאן של אחרים ובא בשכרו עם יתרו כשכיר יום לעובדו ובהיותו באותה מדרגה בדלו' רוח השם נוססה בו והוא הלמוד הב'. והלמוד הג' הוא שבהיות האדם יורד מנכסיו ומכבודו באופן שיצטרך לבריות יותר טוב הוא שישתעבד לקרוביו ויקבל מהם מתנה משישתעבד לנכרים ויקבלם מהם ויותר טוב הוא שישתעבד לאדם גדול ויהנה ממתנותיו משישתעבד לאדם פחות ובזוי משפחות לקבל ממנו מתנה. והנה התבאר ענין הקרובים מיצחק אבינו ורבקה אשתו שכאשר שלחו ליעקב מפני עשו אחיו לא שלחו אותו כי אם לבית לבן אחי אמו לפי שההשתעבד לקרובים אינו חרפה ולכן אמר לבן ליעקב הכי אחי אתה וגו' ואמנם ההשתעבד לאדם הגדול למדנו אותו מדוד הע"ה שבהיותו נרדף משאול לא הלך כי אם אל אכיש מלך גם לפי שלא רצה להשתעבד כי את למלך גדול וכמ"ש על עצמו בכיוצא בזה (תהלים ל"ט ה') חרפת נבל אל תשימני והנה למדנו זה ממרע"ה שאמר הכתוב שהיה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין כי בהיותו משתעבד לרעות צאן של אחרים לא עשאו כי אם לחותנו הקרוב אליו שהיה במקום אביו ובהיותו שר וגדול אדוני הארץ שזה פי' כהן מדין. והלמוד הד' הוא שעם היות משה רועה צאן של אחרים היה חס עליו ומבקש מרעה טוב לרעותו כמו שיעשה אדם לעצמו וזה כיון באמרו וינהג את הצאן אחר המדבר רוצה לומר כי להיות המדבר ארץ ערבה ושוחה לא יעלה בה כל עשב היה משה משתדל ומבקש להנהיג את הצאן אחר המדבר כדי שבנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם וחז"ל אמרו שכדי להרחיק עצמו מהגזל היה מוליך את הצאן במדבר שהיא ארץ הפקר. והמפרשים כתבו שמשה ליראתו מפרעה הסכים להיות רועה צאן כדי שלא יראוהו העוברים והשבים ושהיה הולך במדבר להסתתר מבני אדם שלא יראוהו ויגיע הדבר לאזני פרעה. ולדבריהם כלם היה ראוי שיאמר הכתוב וינהג את הצאן במדבר ומאשר אמר אחר המדבר מורה שהיה עוזב המדבר להיותו ארץ שממה והיה נוהג את הצאן אחר המדבר בארץ טובה ורעננה לבקש מנוח אשר ייטב לו ולזה בא אל הר האלהים כי עלה בהר לראות אם ימצא שם מרעה טוב. והר האלהים נקרא כן בדברי משה אם מפני שנדבק בו השפע ליעקב כמ"ש אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים או שנקרא כן לגודלו כטעם הררי אל שלהבת יה והיותר נכון הוא שמרע"ה קראו כן לפי שנגלה עליו האלהים ומצינו בכתובים הר אלהים והר ה' וכפי אמתת הפשט הר אלהים הוא הר סיני אשר ניתנה בו התורה בשם אלהים כמו שאמר וידבר אלהים את הדברים האלה לאמר. וכן שבמראות הסנה נגלה הש"י עליו בשם אלהים כמו שאמר שם פעמים רבות אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ומהבחינות האלה נקרא ההר ההוא הר האלהים. ונקרא גם כן הר חורב גם המדבר נקרא מדבר חורב מפני היותו קרוב למצרים ולא ימטר שמה גם היאור לא יגיע שם להשקות את הארץ ולזה היה מקום יבש ובעבור שלא היה באותו מחוז הר כי אם זה נקרא הר חורב. ואין ספק שהיה ההר ההוא מקום רענן לח ושמן ולכן עלה שם משה עם הצאן. ומסכים לזה הוא מה שנא' גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ואמנם הר ה' הוא הר המוריה אשר נעקד שם יצחק וכמו שאמר בהר ה' יראה ושם נבנה בית המקדש ועליו אמר דע"ה (שם כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הנה אלה הד' למודים למדנו מהפסוק הראשון הזה: