רבינו בחיי על שמות ג
<< · רבינו בחיי על שמות · ג · >>
ומשה היה רועה. אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים, כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה, ומה שאמר אחר המדבר למדך הכתוב שהיה משה מתרחק מן השדות כדי שלא ירעה צאנו בשדה של אחרים ויבא לידי גזל, לא פירש הכתוב כמה שנים עמד משה במדין, ודרשו רז"ל ארבעים שנה ישב משה במצרים וארבעים שנה במדין וארבעים שנה במדבר, וכן דרשו רז"ל על רבי עקיבא שהיו ימיו מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, ואמרו עליו ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד, וכמו כן הלל הזקן, גם רבן יוחנן בן זכאי,
וע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת כי משה השיג שלשה ענינים ואלו הם האש והמלאך והשכינה, תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה זה בעין הבשר ממש בהקיץ, כי כשראה הסנה בוער באש הכיר שהוא אש והיה סבור שהוא אש גפרית של מטה, וכשהיתה דעתו כן ולא היה הסנה אוכל על כן רצה להתקרב זהו שאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כלומר אראה הפלא הזה אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאלו היה סבור שהיה האש של מעלה לא היה מתקרב. ואחר שראה האש הזאת נתחזק שכלו בראית המלאך, וז"ש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, משמעות הכתוב כי לבת אש ראה תחלה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים. ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו, משל למה"ד לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכחות הנפש הלא הם קשורים עם כחות הגוף,
וכן מצינו בישראל שחנכן הקב"ה בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרת הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב, לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת, כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח"כ הולך ומרחיב, וזהו לשון הנביא (הושע ו) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר כשחר נכון מוצאו, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט, כשחר נכון מוצאו.
וע"ד המדרש ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר, ראה משה מעלתן של ישראל מן המדבר שנאמר (שיר ג) מי זאת עולה מן המדבר, עליה מן המדבר, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, כהונה ומלכות מן המדבר, באר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך וינהג את הצאן אחר המדבר. א"ר שמעון בן לקיש הלכה צאנו של משה ארבעים יום ולא טעמה כלום כשם שהלך אליהו, שנאמר (מלכים א יט) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, כדי ללבבו כשיבאו לסיני ויראה אותה אשות. ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן ולא מתוך תמרה אמר הקב"ה כתבתי בתורתי עמו אנכי בצרה, בני נתונים בכור הברזל בתוך שעבוד, אף אני נגלה מתוך הסנה וממקום צר, הוא סנה הוא סיני כתיב הכא והנה הסנה בוער באש, וכתיב בסיני (דברים ה) וההר בוער באש.
וע"ד השכל ענין הסנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונות, והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הווים ונפסדים, ולכך בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלהים הוא ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת. או ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל, וזהו (דברים לב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינם כלים. או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים הוא שכתוב (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה, ואיננו אוכל, כי הקב"ה היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב (שמות ט) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ופירוש זה נאות לפי ענין הפרשה שהרי, מתוך מראה הסנה נאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה.
וע"ד הקבלה ומשה היה רועה, כבר היה, כי לא אמר ויהי משה רועה כמו שאמר (בראשית ד) ויהי הבל רעה צאן או שיאמר וירעה את צאן.
וידוע כי מוכן היה מששת ימי בראשית להרוג המצרי ולכך הזכיר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכבר יש לך התעוררות באותיות לכה, וכמוהו לפי דעתי (איוב א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו, כי היה אפשר לומר ויהי איש בארץ עוץ איוב שמו, כמו (שמואל א א) ויהי איש אחד מן הרמתים, (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים, (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, ומה שהזכיר פעם אחרת והיה האיש ההוא תם וישר, הויה אחר הויה, נראה כי איוב היה בשלישית, כי כן המדה פעמים שלש עם גבר, ומשם זכה לחיי עולם להיות נפשו צרורה בצרור החיים בסוף, אחרי שנתכפרו לו עונות ראשונים. ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלהים חורבה, כלומר הר האלהים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלהים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלהים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף ה' במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם.
והנה המראה הזאת הוא רמז למשה למה שעתיד הקב"ה ליתן תורה באש על ידו במקום הזה וישמעו כל ישראל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה.
ודעת הרמב"ן ז"ל בפרשה הזאת כי מה שאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ומה שאמר ויקרא אליו אלהים הכל אחד, וזהו שאמר מלאך ה' מתוך הסנה ואמר אלהים מתוך הסנה, וכן תמצא על הים שכתוב (שם יד) ויסע מלאך האלהים והוא באור לא סמוך. ואל תתמה איך יסתיר משה פניו מן המלאך כי המלאך הנזכר בכאן הוא המלאך הגואל שכתוב בו (בראשית לא) אנכי האל בית אל וכן אמר בכאן אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא שנאמר עליו (שמות כג) כי שמי בקרבו.
וירא ה' כי סר לראות. קבלנו כי יש שם בן מאה אותיות ויוצא מפסוק זה, והוא מסורת רבינו שמואל הכהן ז"ל שקבל מרבו ורבו מרבו מפי רב הונא.
מתוך הסנה. דרשו רז"ל הוא סנה הוא סיני וכן אנו יכולים לדרוש מתוך הסנה מתוך ניסן כי המראה הזאת למשה בט"ו בניסן היה, וזהו מתוך הסנה הוא יום הגאולה לשנה הבאה, ותצטרך עוד לזה לענין שאני עתיד לכתוב.
משה משה. ע"ד הפשט מה שקורין מלמעלה לנביא בשם כפול לפי שהקול היה כחו גדול כענין שנאמר (תהלים כט) קול ה' בכח, ומכח הקול ותקפו נשמע קול הברה. וקריאת משה היתה פעם אחת ונשמע למשה שני פעמים וכן לשאר הנביאים שנקראו שני פעמים וכענין שכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים, כלומר מצד כח אלהים כי תלה הענין בכח הקול.
וע"ד המדרש כל מי שכפל שמו הוא בשני עולמות, נח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, פרץ פרץ. והרי כתיב תרח תרח, אף הוא לא מת עד שעשה תשובה.
וע"ד השכל מפני שהנביא הנקרא נבהל בקריאה ראשונה ואם יבא אליו הדבור מיד לא יבין, לכך יצטרך להקרא שנית כדי שיתישב ואחרי כן ידבר עמו.
וע"ד הקבלה טעם הכפל במשה ובשאר הנביאים כדי לבאר שהקריאה ההיא ומה שנמשך אחריה הכל בהסכמת הרחמים והדין, וקראו השמות בלשון כפל מאת הקב"ה לא מצאנום בתורה כי אם ארבעה.
של נעליך. ע"ד הפשט הזהירו בשלילת הנעל לקדושת המקום וכדי שלא יקל את ראשו כנגד השכינה וזה דומה למה שאמר לו (שמות כג) השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו.
וע"ד השכל של נעליך, לא אמר חלוץ כמו בענין היבום שהזכיר בו (דברים כה) וחלצה נעלו, ולא אמר שלוף כמו בענין הקנין שכתוב (רות ד) שלף איש נעלו, אך בענין הנבואה הזכיר של מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל. והזכיר ביהושע של נעלך כי הזכירו על שלילת מקצת לא על כלן, וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע שהרי משה פירש מן האשה ונאמר לו (דברים ה) ואתה פה עמוד עמדי ולא נאמר כן ליהושע.
וע"ד הקבלה של נעליך ירמוז שנגלית השכינה בשני גוונים אש שחורה ואש לבנה, שכן השכינה כלולה דין ורחמים.
אל תקרב הלום של מפני אימת המלכות וקדושת המקום אמר לו של נעליך מעל רגליך. ועוד ירמוז לו כי במקום הזה תנתן התורה כתובה אש שחורה על גבי לבנה, ומטעם זה הזכיר הקב"ה למשה לשון של יותר משאר לשונות.
אדמת קדש הוא. מלת אדמת סמוכה לקדש, והוא הר סיני שכתוב (תהלים סח) ה' בם סיני בקדש ועתה בתחלת נבואתו אמר לו אל תקרב הלום כי מלת הלום רמז לשכינה שהרי לשון מלכות הוא כענין שכתוב (שמואל א י) הבא עוד הלום איש, וכן (שם ב ז) כי הביאותני עד הלום. ולפי שהשכינה נאצלת מן הקדש פתח לו פתח להתבונן בקדש והזכיר לו אדמת הקדש.
אנכי אלהי אביך. ע"ד הפשט כאלו אמר אלהי אבותיך, כענין שכתוב (שמות טו) אלהי אבי וארוממנהו ששעורו אלהי אבותי.
וע"ד המדרש אלהי אביך זה עמרם והוא כאלו אמר אנכי אלהיך אבל רצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי.
והנה משה כששמע קול הקריאה משה משה דמות קולו של אביו שמע, וכן דרשו בתנחומא נגלה עליו בקולו של אביו עמרם, שמח משה אמר עמרם אבי חי, אמר לו הקב"ה אנכי אלהי אביך, בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא, ע"כ. ומכאן שהנביאים בשעת נבואתם נבהלים ונרתעים וצריכים פתוי כדי שיוכלו לקבל ולסבול הנבואה שכן מצינו בשמואל שנגלה עליו בקולו של עלי.
וע"ד הקבלה אלהי אביך, אדם הראשון, כי כשהקריב הבל קרבן הציץ בשכינה יותר מן ההשגה ועל כן נתחייב מיתה. ומזה הזכיר בכאן ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט ממה שהביט כבר, כאדם שמתבייש ממה שכבר אירע לו (ויסתר משה פניו כי ירא מהביט) וזהו שדרשו רז"ל בפרק קמא דברכות, (שמות לג) ויאמר לא תוכל לראות את פני, אמר לו הקדוש ב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה, כלומר כשרציתי בסנה לא רצית שכן כתיב ויסתר משה פניו ועכשו שאתה רוצה ואומר הראני נא את כבודך לא תוכל לראות את פני. ופליג אדרבי מאיר דאמר ר' מאיר בשכר שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט זכה לותמונת ה' יביט, ובאור זה כי בשכר שנתירא עתה להביט אל האלהים היא השכינה שהיא מדת הדין ונקראת אספקלריא שאינה מאירה זכה לסוף שנסתכל באספקלריא המאירה, היא מדת הרחמים.
ויאמר ה'. יש לך להתבונן כי כל הפרשה בשם אלהים ובכאן התחיל שם המיוחד שהוא מדת רחמים, כי יבטיח עתה שירחם על עמו ויושיע אותם במדת רחמים.
ראה ראיתי. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו.
ובמדרש ראה ראיתי, שתי ראיות למה, אמר הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את התורה ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי ושומטין אחד מטטראמולין שלי שנאמר (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו.
וארד להצילו וגו' אל ארץ טובה ורחבה. מה צריך להאריך הכתוב כל כך בשבח העצים והאבנים, ועוד ספור השבח במקום הזה למה כי העם אשר ברזל באה נפשו והוא מיוסר ביסורין ביד אדונים קשה הלא די לו שמחה וששון שיבשרו אותו בגאולה ואפילו על מנת לצאת אל ארץ תלאובות, אבל הענין כי כל השבחים הללו על שם התורה נאמרו, ארץ טובה ורחבה ארץ של טובה ושל רחבה, טובה שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב וגו', רחבה שנאמר (תהלים קיט) רחבה מצותך מאד, וכתיב (איוב יא) ורחבה מני ים, ארץ זבת חלב ודבש שנאמר (שיר ד) דבש וחלב וגו', ואחר כך הזכיר הארץ ממש ששם עקר התורה הזאת, הוא שאמר אל מקום הכנעני, כלומר אתם תירשו מקום הכנעניים כי אינם ראוים לדור במקום משכנות התורה. וכן דרשו רז"ל, (בראשית ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ויש לפרש עוד אל מקום הכנעני לא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר המקומות לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם לא שידורו ביניהם כאבותיהם.
צעקת בני ישראל באה אלי. והלא כבר הזכיר למעלה ואת צעקתם שמעתי.
אבל על דרך הקבלה צעקת בני ישראל היא כנסת ישראל שבאה לפני צועקת, כלשון (בראשית יח) הכצעקתה הבאה אלי.
וגם ראיתי את הלחץ. פי' רבינו חננאל ז"ל מפני שנכנסו למצרים בשבעים נפש והושיבם יוסף בארץ גשן ולא היתה הארץ מכילה אותם כי היתה הברכה בהם, ומצריים לא היו מניחים אותם להתרחב בארץ אבל היו לוחצים ודוחקים אותם, והביא ראיה לזה ממה שאמר הכתוב (שופטים א) וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק.
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. היה לו לומר ועתה לך, ועל דרך הפשט תוספת הה"א להורות על חמשה ימים שעתידין שיחנו בהר סיני, זהו מראש חדש סיון עד יום ששי שבו קבלו התורה ועל כן אמר וזה לך האות אות הה"א הנוספת שהוא חשבון חמשה, ואמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה חמשה ימים ובששי תקבלו את התורה.
וע"ד הקבלה תוספת ה"א במלת לכה היא ה"א אחרונה שבשם ועל כן אמר וזה לך האות כי אות הה"א יקרא זה כלשון (שמות טו) זה אלי ואנוהו, בעבור זה עשה ה' לי, ועל כן אמר כי אהיה עמך והנה אות הברית שיהיה עמו ואין לך אות גדול מזה וראוי שיאמינו הכל.
מי אנכי כי אלך אל פרעה. כתב הרמב"ן ז"ל אמר הש"י למשה שני דברים, האחד שירד להצילם מיד מצרים והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גשן עצמה או קרוב משם, והשני שיעלה אותם מן הארץ ההיא אל מקום הכנעני.
והנה משה נתירא משניהם ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול ואם אומר אליו לעזוב את העם יהרגני כענין שאמר שמואל (שמואל א טז) ושמע שאול והרגני. ועוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, מארץ מצרים, כי לא יחשבוני ללכת אחרי אל עמים גדולים ועצומים והם בודאי ירצו לצאת מתוך השעבוד הגדול ההוא כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה, אבל העליה לארץ הכנעני לא ישמעו, וכן היה הדבר שהיתה מלחמת הכנענים קשה על ישראל במדבר ומאז פחדו עליה תמיד וזאת היתה פחדו של משה, והש"י השיבו על שניהם אמר לו כי אהיה עמך ואל תירא מפרעה וזה לך האות אל העם אשר שלחתיך להם כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ומאז יקבלו עבודת הש"י ללכת אחרי מצותיו ועל כן נגליתי לך בהר הזה בלבת אש כי כן אהיה תמיד לעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה, והנה למשה רבינו אות במה שראה מתוך הסנה שלא יפחד מפרעה כיון שהבטיחו להצילו, ולישראל גם כן אות שלא יפחדו מן העמים בבאם אל הר סיני כי ישמעו לו לצאת אל מקום קרוב דרך שלשת ימים, ע"כ לשון הרב ז"ל.
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. היה ראוי שיאמר מה אות, כי האיש המתנבא אל עם בדבר ה' אין מחזיקין אותו כנביא ולא יאמינו בדבריו עד שיתן להם אות בעתיד ובא האות והמופת כאשר דבר וכל שכן שלא ישמעו אליו ללכת אחריו, ומה שאמר משה ואמרו לי מה שמו ידוע כי זכירת שם אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה איננו אות לישראל כלל, כי אם ידעו ישראל אותו שם גם משה אפשר לו שידענו כהם ומה הראיה בהגידו אותו להם, ואם לא ידעוהו ולא שמעוהו מעולם מה הראיה והמופת בזכירת השם שיאמין בו עתה מי שלא היה מאמין בו מתחלה, והרי אנו רואים כי משה אחרי שהודיע הקב"ה השם ההוא, אמר והן יאמינו לי, והוצרך הקב"ה לתת לו אותות.
וע"ד הפשט באור מה שמו מה אמתת מציאותו ורצה לומר כי ישאלוהו ישראל על מציאות השם ועל דרך ההשגחה שהוא עקר האמונה, ועל כן בקש ממנו שיאמר לו שם שיורה הוראה שלמה על המציאות וההשגחה אצל החכמים שבהם שיאמינו בדבריו וישמעו לקולו, ועל כן השיבו הש"י אהיה אשר אהיה הודיעהו השם הזה הנמצא אשר הוא הנמצא כלומר ראוי המציאות והודיעהו לבאר להם.
והרמב"ן ז"ל כתב בפירוש השם הזה הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי המציאות והודיעהו לבאר להם כי הוא נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יעדר, ולפי הענין הזה ששאלתו של משה היה בענין המציאות וההשגחה, יש לתמוה בזה איך היו זקני ישראל מסופקים במציאות ה' יתברך ובהשגחתו והמה חכמים מחוכמים ומקובלי האבות איך יצטרכו לשאול בזה הוראת ה' לברר להם עניני המציאות וההשגחה, והנה השם לא יהיה להם ראיה כלל כי אלו היו בהם אפיקורסין בבטול המציאות או מאמיני קדמות העולם לא היה השם הזה שום ראיה לבטל מהם הדעת הנפסד ההוא.
וכתב החכם המחבר חובת הלבבות, ואמרו לי מה שמו, ענינו מה עצמו, כי מה שאנו מתארים אותו אלהי השמים ואלהי הארץ וכן אלהי הרוחות ומסמיכין אותו לזולתו מפני שאין אני משיגים עצמותו, אבל אלו השגנו עצמותו לא היינו צריכים לתארו ולהסמיכו לזולתו, ולכך בקש משה מה ישיב אם ישאלוהו מה עצמו. ומפני שהשם נודע משני צדדים מצד המושכל ומצד המקובל ע"כ השיב לו והודיעו משם הזה שהוא המושכל שמתוכו ישיגנו אדם מתוך מעשיו, ובעבור שהעם לא יבינו המושכל לכך הזכיר לו המקובל גם כן הוא שאמר ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם שהידיעה הזאת היא מצד קבלת האבות, וכענין שכתוב (איוב טו) אשר חכמים יגידו.
וע"ד המדרש ואמרו לי מה שמו, בקש לידע שמו הגדול, אמר לו הקב"ה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהם כשאני עושה ברשעים מלחמה אני נקרא צבאות, כשאני תולה חטאו של אדם אני נקרא שדי, כשאני יושב בכסא רחמים אני נקרא ה', כונת החכמים במדרש הזה כי אין רבוי ביחוד, ומה ששמותיו יתברך רבים השכל יודע כי כלם נאמרים לבורא אחד אבל הפה אינו יכול לכלול אותם בבת אחת במלה אחת כאשר יכלול אותם השכל, וע"כ שמותיו יתעלה רבים מתרבים ומשתנים לפי הפעולות מצד המקבלים לא מצדו יתברך.
ויש לך לדעת כי הזכיר בכאן ג' פעמים בפסוק אחד שם אהיה כנגד שלש הויות לרמוז שהוא יתברך שליט בשלשה זמנים, היה הוה ויהיה, ושם אהיה לבדו כולל שלשה זמנים הללו, כי מלת אהיה כולל הזמן ההוה ופירושו כאלו אמר אני הוה, וכולל ג"כ לעתיד וכולל ג"כ לשעבר, ויהיה פירוש אהיה אשר אהיה אני הוא אותו שהיה כבר, וכן בשם המיוחד נכללין שלש הויות וידוע ומפורסם הוא ואין צריך להאריך בזה, וא"כ הנה שניהם מורים ענין אחד.
וע"ד השכל בחכמת הצרוף שם אהיה לבדו כולל שלש הויות הללו כי האל"ף ראשית האחדים כנגד היה, וה"א אמצעית האחדים כנגד הוה, והיו"ד סוף האחדים ותכלית כל חשבון כנגד יהיה, וה"א אחרונה להורות כי הוא בשלשה זמנים הללו וקיומו בכלם בהוה, גם השם המיוחד מורה כן. והושם אות היו"ד בראש מפני שהאל"ף ראשית האחדים והט' סוף האחדים וכשאנו חושבים ט' ואנו רוצים לחשוב יו"ד נצטרך על כל פעם לחזור לאל"ף ואי אפשר להשלים חשבון יו"ד כי אם עם האל"ף א"כ האל"ף ראשית ותכלית כן הבורא ראשית ותכלית לנמצאים כולם, והובלעו שתי אותיות אלו מהאל"ף והטי"ת ונעשה מהם יו"ד והיא בראש השם כדי לסתום הפתח ולהזהיר על השאלה הנמנעת, והיא שאלת מה לפנים מה לאחור, כי שאלת מה לפנים היא האל"ף ושאלת מה לאחור היא הטי"ת שהיא תכלית וע"כ הושם במקום שתיהן אות היו"ד הכולל ראשית ותכלית היה ויהיה, האל"ף כנגד היה והטי"ת כנגד יהיה, להורות כי הוא יתברך ראשית הכל ותכלית הכל, לפניו לא נוצר אל ואחריו לא יהיה, ואז נשאר בשם הזה להשלים שלש אותיות.
וע"ד הקבלה, ואמרו לי מה שמו, איזה שם משמותיו הקדושים שולח אותך, כלומר באיזה מידה ממידותיו אתה שלוח.
וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו על דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב חלילה וחס, אבל משה רבינו ע"ה היה ג"כ בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה ובקש דרך שאלה מי השולח אותו, כלומר באיזו מדה הוא שלוח אליהם, זהו ואמרו לי מה שמו כלומר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות שבה נעשו להם נסים נסתרים או במדת רחמים שבה נעשו נסים מפורסמים מחודשים ביצירה משנים טבעו של עולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם, וה' יתברך השיבו אהיה אשר אהיה הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר אהיה במדת רחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, ולא צוהו לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם, הכונה שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' וגו' שלחני אליכם, כי השם הזה מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו ויחדש אותות ומופתים בעולם, והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות כי שני אותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה כי בראשון יורו על חכמת שלמה שנאמר (מלכים א ה) וה' נתן חכמה לשלמה, ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות, ועל היחוד והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה, ונלקחו שתי האותיות האלה האל"ף והיו"ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחלה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל"ף דל"ת להורות כי הוא אצילתו מן הראש עד סוף ומדת הדין באמצע כי שמי בקרבו ומשם תבין למה קמצתו עד כאן לשון הרב ז"ל. באור דבריו במלת שוים כי האל"ף בזה הוא היו"ד שבזה כי היו"ד כנגד האל"ף והה"א כנגד הה"א נשאר יו"ד ה"א באחרונה שהם מורות על חכמת שלמה כנגד וא"ו ה"א שבזה, שהן רמז לחכמת שלמה גם כן אם כן הכל אחד. עוד מוסיף אני באור על דברי הרב כי שם אהי"ה ושם יהו"ה הכל אחד ושם אחד ודבר אחד, שהרי שם אהיה מספרו כמספר יה"ו שהוא עקר השם המיוחד כי הה"א כפולה, עוד אני אומר כי יש בידינו קבלה כי משה רבינו ע"ה בקש לדעת מהותו של שם כדי שיוכל להשיב להם תשובה ברורה, וזהו שאמר מה שמו כלומר מהות שמו, ומזה נרמז ונרשם בלשון שאלתו השם המיוחד לי מה שמו מה, וע"כ היה הענין מוכרח להשיב ולומר לו אהיה אשר אהיה שהוא המהות כי א"ה רמז לכתר עליון י"ה רמז לחכמה הרי שתי ספירות נכללות בשם אהיה, ועוד שם אהיה רמז לתשובה ונקראת בשם שתי הספירות הקודמות לה לפי שהיא נאצלת מכחם, והנה אהיה הראשון בכתוב הוא התשובה והשני על שתי הספירות הקודמות לה ויהיה פירוש אהיה אשר אהיה המאושר מן אהיה הראשון והכל דבר אחד, והשם הזה הוא העליון שבכל מדותיו של הקב"ה, ועל זה רמז דוד המע"ה ואמר (תהלים קלח) כי הגדלת על כל שמך אמרתך, כלומר כי הגדלת על כל שם ושם שיש לך אמרתך, והיא האמירה הזאת שאמר למשה, הוא שכתוב ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, ולפי שלא היו ראוין ישראל לגלות להם מה שנכלל בשני שמות אלו גלה אותו למשה וצוה אותו שיודיע לישראל אהיה שלחני אליכם, לא גלה להם בשמות אלו כי אם הכח הנאצל להם שהוא פנימיות הרחמים וקרא אותו אהיה, וגלה אותו ליחידי הדור אותם שהיו מוסרין עצמם על הצבור והיו סובלין המכות בשעבוד החומר והלבנים כדי להקל עול אחיהם, וכבר זכו אלו למעלה גדולה במתן תורה שכתוב בהם (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, והם הם שזכו עתה לידיעת שם אהיה וזהו שהזכיר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם מלשון לבנים ולא אמר אל בני, ואח"כ חזר ואמר כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם לא היו אלו גדולים במעלה כל כך, וצוה אותם שיודיעום בשם המפורש גלוי הדבר המתפרש שאין סוד ההעלמה בו כל כך, ואחר כך הכניס את הזקנים בסוד העבור הוא שאמר פקד פקדתי אתכם כלשון (שם כ) פוקד עון אבות על בנים, הא למדת שחלק הקב"ה דבריו לד' חלקים, האחד למשה לבדו, השני לאותם שיש בהם זכות הלבנים, הג' לשאר ישראל, הד' לזקני ישראל, והזכירם באחרונה שמסר להם סוד השכינה שהיא האחרונה שבספירות, וצריך אתה לדעת כי אהיה הכולל שתי ראשונות ועוד אהיה שהוא רמז לתשובה ועוד אהיה השלישי בלתי הה"א שהוא רומז לפנימיות הרחמים שהיא התפארת שלשתם נכללין בשם המפורש כי היו"ד רמז לחכמה עם קוצה הרומז לכתר, ה"א לתשובה וא"ו לתפארת ה"א כנגד ה"א, מכאן תבין כי השם המיוחד שתי אותיות ראשונות הם רמז לאמתתו ושתים אחרונות רמז למדותיו, ועוד התבונן מה שהיו בתורה שתי אותיות ראשונות שם בפני עצמו ולא כן השתים האחרונות כי אינן שם, והטעם בזה כי כאשר נזכיר שתים ראשונות האחרונות בכללן כי הן התחלה ואי אפשר להיות בהן קצוץ אבל האחרונות שאינן שם אלו היו שם היה בזה קצוץ, ולכך לא נכתבו שתים אחרונות שם בפני עצמו, והמקום יראנו נפלאות מתורתו.
אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר. ע"ד הפשט יאמר הכתוב בשם הזה אני רוצה להקרא לעולם שיזכירוני בכל הדורות ויאמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, תוספת הוא"ו דרך הכתובים כן כמו (שמות כח) נופך ספיר ויהלום, וכן בספר מיכה המורשתי (מיכה ו) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.
וע"ד המדרש זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, וידוע כי השם הזה ככתבו היה נזכר במקדש אבל לא במדינה אלא בכנוי.
וכן אמרו במדרש תהלים ר' חייא בר אידי אמר למה היו אומרים השם הנכבד בבהמ"ק ככתבו ובמדינה בכנויו, ליראה את השם הנכבד והנורא שנאמר (תהלים פז) נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה, השם הנכבד מדובר בך כלומר במקדש ככתבו אבל במדינה בכנויו שנאמר עיר האלהים סלה ועוד דרשו רז"ל מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם להשתמש בשתי אותיות שנאמר (תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה, ובאור זה כי בזמן שבהמ"ק קיים לא היו כל הנשמות שוות בהלול אלא בבהמ"ק בשם המפורש ובמדינה בכנויו אבל משחרב בהמ"ק והארץ נשמה כל הנשמה תהלל יה כל הנשמות הן שוות בהלול שאין מהללים אלא בחצי השם.
וע"ד הקבלה זה שמי לעולם החסד והפחד והוא אלהי אברהם אלהי יצחק שהזכיר בכתוב וזה זכרי מדת זכור והוא מדת התפארת שעליה הזכיר ואלהי יעקב ולכך הוסיף אות וא"ו והוא הכח הנמשך לעשירית הנקראת דור.
ודעת הרמב"ן ז"ל כי זכרי הוא יסוד והיסוד לדעתו הוא השבת הגדול והוא אלהי יעקב והזכיר אצל הזכר לדור ודור כמנהג הכתובים בזכר השם מפני שהעשירית נקראת דור שממנה נמשכים הדורות, וכן הכתוב אומר (ישעיה מא) קורא הדורות מראש וזהו סמיכות זכר אצל דור כי כנסת ישראל בת זוגו של שבת וזהו אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, היסוד אמר כן לפי שהוא מכריע והיסוד הוא מדת אמת השביעית בי"ג מדות כי רב חסד נאמר על התפארת ואמת על היסוד ולכך לשון זכר נאמר על היסוד וסימן (משלי י) זכר צדיק לברכה.
ולפי זה תהיה תוספת הוא"ו בואלהי יעקב לומר כי הוא מכריע וכל מכריע יש בו זכרות, ולפי ענין באור הכתוב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור יהיה לשון זכרי כח הרחמים בין שיהיה תפארת בין שיהיה יסוד כי היסוד מעין הברכות זהו שכתוב זכר צדיק לברכה ועל זה נאמר (תהלים קמה) צדיק ה' בכל דרכיו כי דרכי העולם וכל פעולותיו מסורות לו ולפי שהוא נוטה בהכרעתו אל החסד אמר וחסיד בכל מעשיו והוא קרוב לכל קוראיו ורצון יראיו יעשה אבל שומר ה' את כל אוהביו נאמר על העשירית הסמוכה לו והנה זה מבואר, ועוד זה שמי לעולם רומז כי השם המיוחד סובל י"ב צירופין שהם י"ב בתים שהם מ"ח אותיות, וזהו שתמצא במסכת סוכה נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה בשמונה וארבעים אותיות ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כלו על אחת כמה וכמה, וזה מבואר.
פקד פקדתי אתכם. שתי פקידות האחת לישראל והשניה לשכינה שירדה עם יעקב אבינו ע"ה למצרים שהיה עמהם בצרה והיא הה"א הנרמזת בפסוק (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה וכמו שכתבתי שם והיא כנסת ישראל הנקראת בכתוב צעקת בני ישראל, וזהו שאמר אתכם ואת העשוי לכם במצרים כלומר אתכם ואות ה"א שהיא בצער עמכם במצרים ולשון עשוי מלשון (צפניה ג) הנני עושה את כל מעניך כלומר מצטער על צרתכם והבן זה.
עוד יש לפרש ב' פקידות האחת במדת רחמים על ישראל ומזה אמר הכתוב פקדתי אתכם והשנית במדת הדין על המצריים על מה שעשו להם במצרים ומזה אמר ואת העשוי לכם במצרים כי כן הבטיח לאברהם (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי.
אלהי העבריים נקרה עלינו. ע"ד הפשט תוספת היו"ד רמז לעשר מכות שעתיד להביא על מצרים.
וע"ד המדרש על שם שעתידין לעבור ים. וע"ד הקבלה תוספת היו"ד לבאר כי האצילות אלהי העברים כי הם בני אברהם הנקרא בתורה אברם העברי בעבור שהיה מעבר הנהר והוא שהתחיל תחלה ביחודו של הקב"ה והוא שאמר נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת וכן רמז שלמה ע"ה (קהלת יב) וזכור את בוראיך מלא ביו"ד.
דרך שלשת ימים. ח"ו שיהיה הדבר הזה ערמה כדי לברוח אלא כדי לקבל המצות כי רצה הקב"ה להכניסם במצות מעט מעט שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד קח נא את יצחק אלא (בראשית כב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק.
ולא ביד חזקה. באורו ולא ביד חזקה אחת, כלומר לא ישלח אתכם ביד אחת במכה אחת אלא בידות הרבה כלומר בעשר מכות. או יהיה ולא פירושו אלא. ודרשו רז"ל פי' ולא ביד חזקה שלו כלומר הסרוב ההוא לא מצד כחו מיד חזקה שלו אלא משלי שנאמר (שמות ו) כי ביד חזקה ישלחם כלומר ביד חזקה שלי, וכן דעת אונקלוס ולא מן קדם דחיליה תקיף, וזהו שסמך לו ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי חסר וא"ו לפי שאמר בכל נפלאותי ואי אפשר כל נפלאותיו אלא מקצת מהם כענין שכתוב (איוב כו) הן אלה קצות דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו ורעם גבורותיו מי יתבונן.
ויתכן לפי הקבלה כי מפני שהיו מכות מצרים עשר כחשבון י' ספירות מפני זה הזכיר בכל נפלאותי שהם רמז לכלל ספירות כי האחרונה הנקראת כל נמשכת ונאצלת מן האל"ף שהיא פלא וכן היא נפלאת ורחוקה מלהשיג.
והנה כל הנסים והנפלאות שנעשו מששת ימי בראשית הלא הם מכח האל"ף הנעלמת כי הנסים המפורסמים והנגלים הם נמצאים מן העולם הנעלם, והנה נפלאתי חסר וא"ו לרוב העלמה ולחסרון השגתה ולפי שנקראת אל"ף והיא דבר נעלם נקראו הנסים הנגלים נפלאות מפני שמן הדבר הנעלם ימצא הנגלה, ולפיכך נרמז בשתי המלות ראשית האצילות וסופו ושעור הכתוב והכיתי את מצרים בחשבון שהוא כולל כל נפלאותי, וזה טעם כפל היד בכתוב בסוף הפרשה הוא שאמר כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם, ויהיה סדר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב כסדר הספירות ממטה למעלה, כי דם כנגד מדת המלכות וכן כלן וזה מבואר.
ושאלה אשה משכנתה. ח"ו שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם, אבל לשון ושאלה הוא שתתן לה במתנה שכן מצינו בגדעון (שופטים ח) ויאמר אליהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותתנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם, וכן מצינו בבת שבע (מ"א ב) שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך יותן את אבישג השונמית הרי מתנה שנקראת בלשון שאלה. ומה שאמר ושאלה אשה משכנתה היה לו לומר ושאל איש מאת המצרי אבל זה קל וחומר כי אם לנשים היו נותנים מתנות כל שכן לאנשים וכמוהו (ישעיה לג) פסחים בזזו בז קל וחומר הרצים, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.