שולחן ערוך חושן משפט סה י
<< · שולחן ערוך חושן משפט · סה · י · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מצא ג' שטרות או יותר כרוכים זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים:
- הגה: אבל הכריכה לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות היו של מלוה ולוה אחד (ד"ע בפי' דברי הטור והרמ"ה) וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אינו יודע נותנין למי שיודע (טור):
מפרשים
וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין: והא דהתחיל וכתב כרוכין זע"ז משום דאל"כ אף אם היה נפל מיד המלו' ודאי כבר נתייאש דמימר אמר לא נפלו במקום א' ולית למיתן סי' במנין ועפ"ר ובנ"י כתב דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סי' והן של מוצאן עכ"ל ד"מ י"א:
אבל הכריכ' לחוד כו': עיין בטור שכ"כ בשם הרמ"ה ובפריש' כתבתי דהרמ"ה ס"ל דגם המנין לחוד לא הוי סי' כשכל השטרות הן של מלוה ולוה א' וכתבתי שם מילת' בטעמ' וכן מוכח מהב"י שס"ל כן לדעת הרמ"ה מ"ש מור"ם כאן לטעמי' אזל שכ"כ בד"מ שלו שהרמ"ה לא לאפלוגי על הטור אתא ושדוק' קאמר דבכריכה לא סגי ע"ש:
והשני אינו יודע כו': ואם הא' אומר סי' מנין והשני סי' כריכ' כ' הב"י צ"ע למי נותנן אבל מור"ם ז"ל כתב בד"מ דנותן למי שנותן סי' מנין שהוא עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום א' וכמ"ש בדריש' ובהגד"מ ע"ש:
והם מקויימים יחזירם ללוה כו': הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהב"ד ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד וכיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלוים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלוה הא' שלוה משלשתן פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד ומידו נפלו יחד משא"כ כשאינן מקוימין עדיין יש להסתפק שמא המלוים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם והב"ד כרכן יחד עד עת שיקיימן ומידם נפלו קודם שקיימו אותן וא"כ הוא הוו של מלוים. וג"כ איכ' למימר דמיד הלוה הא' נפלו קודם שלוה מהן או לאחר שלוה ופרע להן לכך יחזיר למי שנותן בהן סי' והאי סי' אינו ר"ל בגוף השטר כגון נקב בצד אות פלוני דכבר כתב הטור והמחבר בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה וכמ"ש מלת' בטעמ' אלא ר"ל סי' מנין וכריכ' הנ"ל ואף שג' מלוים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו שלשתן יחד כשהלכנו יחד לקיימן ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה:
שלשה סופרים יתנו למלוה: דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלוין נפלו מי כרכן יחד הן קודם ההלוא' הן לאחר שפרעו ההלוא':
כתיבת יד סופר א' כו': דאז איכ' למימר דלאחר שכתבן לשלשתן כרכן יחד עד שיבאו הלוים ליתן לכל א' שט"ח ונפלו יחד מידו ואיכ' למימר נמי מיד המלו' הא' שהלו' לשלשתן נפל:
למי שיתן בהם סי': לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקוימין דאם הם מקויימין א"ל דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימן ואמרו להשליח שאחר שיהי' מקויים לא ימסור השטרות למלו' עד שילו' להלווים מיהו זה דוחק דא"כ ידע הסי' בשוה וק"ל:
וה"ה שני שטרות כו': פי' ל"ד קאמר הגמר' והפוסקי' מצא ג' שטרות מג' מלוים כו' או ג' שטרות מג' לוין כנ"ל אלא ה"ה ב' שטרות כו' ועפ"ר שכתבתי דאפשר לומר דהגמ' ופוסקי' דכתבו ג' ס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנתן בו סי' היינו דוק' סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעינן דוקא ג' וכמ"ש לעיל:
(כז) אבל הכריכה לחוד כו'. מה שנראה מדברי הר"ב דמנין לחוד הוי סי' אף שאין שניהן לפנינו והשטרות הם של לוה ומלוה אחד וכ"כ בד"מ להדי' לא נהירא לי דכיון שהשטרות הם של לוה ומלוה אחד פשיט' שזה יודע סימן דמנין כמו זה והנך ג' כחד שטר' חשיב' וכן מוכח בדברי הרמ"ה דלא כפירושו של הר"ב וכמ"ש לקמן ונראה דגם הרא"ש דס"ל דמנין לחודיה מהני מודה לזה דאיהו לא מוקי הש"ס בחד לוה ומלוה ומ"ש הטור והרמ"ה כ' כו' ר"ל דלא כמ"ש לעיל דאין צ"ל סי' הכריכה אלא הרמ"ה כתב דצ"ל ג"כ סימן הכריכה ומוקי להבחד לוה ומלוה כן נראה לי:
(כח) הכריכה לחוד וה"מ כו'. הר"ב לטעמי' אזיל שפירש בד"מ דברי הרמ"ה כן וז"ל בד"מ כי הרמ"ה לא קאמר אלא דבעינן מנין עם הכריכה או הקשיר' אבל לא בעינן כריכה או קשירה עם המנין וכדברי הטור דלעיל ומ"ש והאחר לא נתן אל לבו לשנות הכריכה כדי שחבירו לא ידע הסימן שבהם ולכך הכריכה לא הוי סי' אבל מנין הוי סימן דעל המנין נותן לבו להפהידן זו מזו ולא להניחן ביחד עכ"ל וקשה לפירושו דמדכתב הטור והרמ"ה כתב כו' משמע דאדלעיל קאי דהרמ"ה כתב דמנין לחודיה לא הוי סימן ועוד קשה שכתב הרמ"ה ואע"ג דקי"ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן כו' ולדבריו לא הל"ל או מנין וגם פירושו במ"ש והאחר לא נתן אל לבו לא מחוור כלל דלישנא שכתב הרמ"ה דהמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לא משמע כלל כפירושו אלא משמע דר"ל דזה שנתנם לו כיון שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם כרוכים והאחר לא נתן אלא לבו לידע כריכתם וגם לא נהירא לומר שחבירו יתן אל לבו להפרידן דמהיכי תיתי יפרידן והיאך יעלה לו על הדעת שיהי' שוטה לאבד מה שנותנים לו ועוד דאדרב' אם יתן לב לזה לא יפרידן כדי שהוא עצמו יוכל לומר אח"כ סימן בהם אלא העיקר כמו שכתבתי לקמן:
(כט) אבל אם הם כו' והאחד יודע הכריכ' כו' נרא' מדברי הר"ב דכשאין יודע הכריכ' אפי' בתרי שטרי נותנים לו כיון שחבירו אינו יודע ובסמ"ע לא דקדק על הר"ב בזה ונרא' שמסכים עמו בזה אבל לפעד"נ דז"ש הר"ב ליתא דאזיל לטעמי' בד"מ בפי' והאחר לא נתן אל לבו אבל כבר כתבתי שאין פירושו מחוור אלא אפי' יודע אין נותנין לו דשמא האחר לא נתן אל לבו אא"כ יש ג"כ סי' דמנין דהיינו שהם ג' או יותר דאז מהני סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכח' מילתא דלאו דידי' נינהו:
(ל) והשני אינו יודע כו'. ואם א' אומר סי' דכריכ' והשני סי' דמנין כ' בד"מ שנותנים למי שנותן סי' דמנין ודלא כב"י דמסתפק בזה ובסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דשניהן שוין ולפי מ"ש לקמן דאותו שכרכן מכיר בכריכתן וטעמא דהאחר לא נתן אל לבו שייך דוקא בכריכ' אפילו שניהם לפנינו ולא במנין וגם כיון שחברו אינו יודע המנין מוכחא מלתא דלאו דידי' נינהו א"כ נותנין לזה שאומר המנין וזהו כהד"מ בדינא ולא כטעמי' ודלא כהסמ"ע בדינא כנ"ל:
(לא) נותנין למי שיודע והעיר שושן כ' דכריכ' לחוד אפי' בשלשה לא הוי סי' כו' לפיכך אפילו אם א' נותן סי' בכריכ' והשני אינו יודע אין נותנים לאותו שיודע אבל במנין דרך בני אדם לדקדק לפיכך אם א' אומר המנין והשני אינו יודע מניינם נותנים למי שיאמר מניינם נ"ל עכ"ל ולא נהירא כמבואר בדברי הרמ"ה להדי' וכמ"ש לקמן. הנה נתבאר שפירוש הר"ב ופי' הסמ"ע בדברי הרמ"ה אינם ישרים ועוד ראיתי באגודות אזוב דף פ' ובמהרש"א ספ"ק דמציע' ובבית חדש ובתשו' מהר"א ן' ששון סימן רכ"ג ושאר אחרונים פירושים שונים ואינם נכונים והוציאו דברי הרמ"ה מפשטן כאשר יראה המעיין:
ולי נראה שאין להוציא דברי הרמ"ה מפשטן ונ"ל שדברי הרמ"ה ברורים ומה שהקשה הבית יוסף וז"ל דברי הרמ"ה צריכים ישוב דעת שכ' דהני שטרי דחד לוה ומלוה אינון וכבר אפשר דליהוי נמי לוין ג' ומלוין ג' דסתמא תנן ועוד שכ' ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכי' ולכך ידע שהם כרוכים וקשה שא"כ גם המנין ידע ועוד דלפי דבריו לא סגי הטעם אלא לומר שסימן כריכ' לחוד ל"מ אבל סי' דמנין מהני ועוד שכתב או כשהלו' הלוה כו' והאחר לא שת אל לבו משמע דכששניהם לפנינו עסקינן וסיום דבריו לא עסקינן אלא כשאינם לפנינו וצ"ע ומ"מ מ"ש דהנך תרי שטרי נראה שהוא טעות סופר דג' נינהו עכ"ל ב"י. נראה לי ליישב כל קושיות הב"י בדרך אחר והוא בשום לב עוד בדקדוק לשון הרמ"ה שמתחלה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין כו' ומיד אח"כ כ' הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה הל"ל נמי הכא בעינן מנין וכריכה או קשירה או הכא בעינן תרוייהו ועוד שכתב וטעמ' כו' ולכך ידע שהם כרוכים בו' ולמה לא ביאר טעמא על מנין לחוד דל"מ ועוד שכ' ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשיר' לאיזה צורך כפל בלשונו לומר כן והרי כבר כתב לעיל הכא בעינן מנין עם כריכה או קשיר'. והעיקר והוא היתד שהכל תלוי בו כי ראוי לשום לב מנין לו להרמ"ה כל זה מי הכריחו או הביאו לידי כך וכאשר יתברר זה אז תבין דברי הרמ"ה על נכון ודעת קדושים תמצא:
תנן בספ"ק דמציע' מצא באפיס' או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגוד' של שטרות ג' קשורים זה בזה וגרסינן עלה בש"ס שמעת מינה קשר סימן הא תני ר' חייא ג' כרוכין זה בזה מאי מכריז מנין מאי אריא תלתא אפילו תרי נמי אלא כדאמר רבינ' טבעא מכריז ה"נ שטרא מכריז ע"כ:
והגה קשי' בסוגי' זו שלשה קושיות עצומות דמדקתני במתני' כריכה משמע דעיקר רבותא דתנא לאשמועינן דסי' דכריכה לחוד מהני דליכא למימר דאתא לאשמועינן דמנין לחוד מהני דא"כ ל"ל למיתני כריכה כלל ועוד מדקתני מתני' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות וכמה הוא אגוד' כו' קשורים. כו' אלמא דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דתכריך או אגוד' לחוד' הוי סימן דלאו לחנם נקט תכריך או אגודה ברישא ועוד דאי אתא לאשמועינן דג' הוי סימן הכי ה"ל למיתני תכריך או אגידה של ג' שטרות אלא ודאי עיקר רבותא דתנא לאשמועינן דתכריך או אגודה הוי סי' וכן משמע להדיא מפרש"י במתני' ושאר הרבה מפרשים וכמ"ש לקמן והכי מוכח נמי מדפריך בש"ס ש"מ קשר סימן ומשני תני כרוכין ואי במתני' קשירה לחוד לא הוי סי' א"כ אדרב איפכ' איכא למידק דקשר לא הוי סימן אלא ודאי במתני' קשירה או כריכה לחודה הוי סימן וא"כ קשה. א דהא קאמר בתר הכי מאי מכריז כו' עד שטרי מכריז משמע להדיא דבעינן נמי דליהוי תלתא דאם לא כן תיקשי מאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי וכיון שהוכחנו דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דכריכה לחוד הוי סימן הדר' קושית הש"ס לדוכת' מאי אריא תלת' אפילו תרי נמי (ומ"ש הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סימן במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עכ"ל הוא תמוה מכח מה שכתבתי דבמתני' מוכח דעיקר אתא לאשמועינן דכריכה הוי סימן ועוד דמאי פריך ש"מ קשר סימן ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספק' ליה לש"ס אי מנין הוי סימן ולא מצי לאוכוחי משום מתני' וכמ"ש התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני ג' וכן משמע להדיא מפירש"י והנ"י ובעה"ת ריש שער נ"ב דלא כהרא"ש שכתב שטרות מכריז שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך הוי וכרוכים הוי) וליכא למימר דמתני או זה או זה קתני דהיינו כריכה או מנין הוי סימן דא"כ כי היכי דקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות פי' או שמצא תכריך של שטרות דדבר שיש בו סימן הוא וכמו שפירש"י במתני' וכמ"ש לקמן ופירושו מוכרח ה"נ ה"ל למיתני או תכריך או אגודה או ג' שטרות ומדקאמר וכמה היא אגודה ג' קשורים זה בזה משמע דעיקר סימנ' הוא תכריך ואגודה ועוד דא"כ אמאי לא פשיט בר"פ אלו מציאות ממתני' דהכא דמנין הוי סימן ואמאי נמי פריך לעיל ש"מ קשר סימן ולא פריך הכי אמנין. ב ותו קשה בהך שינויא גופ' דמשני אלא שטרי מכריז דהא מדמסיק אדעתיה מעיקר' מנין מכריז ולא קאמר סתמ' מכריז וגם מדלא אקשי ליה אלא ממתני' דמאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי אלמא דאי לא הוי תני במתני' תלתא הוה ניחא והוה אמרינן דמנין מכריז ולא סתמ' והיינו בודאי על כרחך דהוה ס"ל משום דכל מאי דאפשר לברורי בהכרזה עבדינן כדי שישים בעל האבדה ענין האבדה יותר אל לבו וא"כ ל"ל לשנויי שטרי מכריז ה"ל למימר אלא תכריך מכריז שמברר בהכרזה התכריך וזה נותן סי' במנין וזהו ג"כ קושי' נכונה על פי' הרא"ש בשלמ' ברבינ' גופא בפרק אלו מציאות לק"מ דהתם אי יכריז מגדלין מצאתי ידע שהם ג' דסתם מגדלין הם ג' כדמוכח התם משא"כ הכא אלא ודאי ס"ל לש"ס מדקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' או שמצא תכריך או אגוד' של שטרות כו' דתכריך ואגודה לסימנ' הוא ועיקר מילת' דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן וכמו שהוכחתי וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכת' מאי ארי' תלתא אפי' תרי נמי. ג ותו קשה דהא לפי מאי דקי"ל לפי האמת דקשר או מנין לחודיה הוי סי' אמאי לא קתני במתני' תכריך או ג' שטרות דהא כל חד וחד באפי נפשיה הוי סימן וכיון דמיירי מתני' בג' כי היכי דאשמועינן דתכריך הוי סימן ה"נ ה"ל למתני דמנין הוי סימן. אלא ודאי הכי פירוש' דשמעתין דודאי עיקר רבותא דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן והכי דייק לישנא דמתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות הרי זה יחזיר משמע דדומי' דחפיסה או דלוסקמ' קתני וכן פירש"י להדי' וז"ל מצא בחפיסה או בדלוסקמ' שום שטר או שמצא תכריך של שטרות בכרך או באגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא שהכלי סימן וכן תנריך ואגודה דבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בש"ס ע"ש וכ"כ הנמוקי יוסף והברטנורה והבעה"ת ריש שער נ"ב אלא דמעיקר' הוה ס"ד דכריכה הוי סימן בלא תלתא ואפילו מכריז מנין הוי כריכה סימן וא"כ פריך אי הכי מאי ארי' תלת' אפילו תרי נמי ומשני אלא שטרי מכריז ובתלת' הוא דהוי כריכה סימן ואשמועינן תנא רבות' דכריכה הוי סימן דס"ד אמינה דכריכה לא ליהוי סימן דהא באמת בתרי לא הוי סימן וטעמ' דאע"ג דבעלמא הוי קשירה או כריכה לחוד סימן הכא מיירי דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ואף שאינו יודע סימן הכריכה אין נותנים למי שיודע לכך קא משמע לן במתניתין דבתלת' הוי כריכה סי' דלא אמרינן האחר לא נתן אל לבו בכה"ג דכיון שזה יודע הכריכה והשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מלת' דלאו דידיה נינהו והלכך אף לפי מאי דקי"ל דמנין לחוד הוי סימן לא קשה הא דלא קתני או תכריך או שלשה שטרות כו' לאשמועינן כשיודע שהם שלשה הוי סימן דזהו פשיט' בלאו הכי אפילו לא הי' מנין סימן דהא כשיודע שהם שלשה מהני אפילו ליכא בהדי' סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע שהם שלשה פשיט' דלאו דידיה נינהו דהא לא שייך כלל לומר בסימן דשלשה והאחר לא נתן אל לבו דהיאך אפשר שלא ידע שהם ג' וא"כ מילת' דפשיט' היא טובא ואין כאן חידוש כלל אבל בתכריך אשמועינן חידוש גדול וכמו שכתבתי. וא"כ דייק בש"ס שפיר ש"מ קשר סימן דהא הכא בתרי נמי הוי מהני אי לאו טעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו הא בעלמ' דלא שייך האי טעמ' הוי קשר סימן. ומסתמ' מתני' מיירי בכל גווני בין שניהם לפנינו בין אין שניהן לפנינו דהא סתמ' קתני הרי זה יחזיר ועוד דהא דומי' דמצא בחפיסה או בדלוסקמ' קתני דמיירי בכל גווני ועוד דליכ' למימר דבאין שניהם לפנינו לא מהדרינן תכריך של שטרות כלל דהא מדקתני מיד בתר הכי מצא שטר ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו משמע דבריש' לא אמרינן יהא מונח אלא אפי' אין שניהן לפנינו ה"ז יחזיר ובשניהם לפנינו ניא' כדאמרן ובאין שניהם לפנינו בעל כרחך צריך שידע שני הסימנין דכשיודע סימן דכריכה לחוד פשיט' דלא מהני דהא אפי' בששניהם לפנינו לא הוי מהני מטעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו אלא דמהני מטעמ' דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מילת' דלאו דידיה נינהו והלכך כשאין שניהם לפנינו דליכ' האי טעמ' פשיט' דלא מהני וגם כשיודע סימן דמנין לחוד לא מהני כשאין שניהן לפנינו דפשיט' ופשיט' דפשיט' דכיון דחד לוה ומלוה אינין שיודע שהם שלשה והנך תלת' כחד חשיב' אלא ודאי כשאין שניהן לפנינו צריך שידע שני הסימנים ולכך נקט במתני' שני הסימנים באין שניהן לפנינו ולכך אפילו באין שניהן לפנינו לא מצי תנא למיתני דסימן דשלשה לחוד או כריכה לחוד מהני דאע"ג דקי"ל בעלמ' דקשר או מנין לחוד הוי סימן הכא כיון דשל חד לוה ומלוה אינון אינו מועיל כשיודע זה בלא זה כשאין שניהן לפנינו (ואם כן רש"י והנ"י והבעה"ת שכתבו וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו מיירי באין שניהן לפנינו) ואע"ג דאיכ' למימר דזה שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם ג' וכרוכים מ"מ כיון שידע תרוייהו תו לא חיישינן דמוכחא מילת' דקושט' קאמר כיון שיודע שני סימנים וחבירו לא בא ולא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו. וליכ' למימר דמתני' מיירי באין שניהן לפנינו לחוד דא"כ תיקשי כל הנך קושיין דאמרן דהא מוכח במתני' דכשיודע סימן הכריכה לחוד מהני בשלשה ועוד דאם כן לא הוי דייק הש"ס מידי דקשר הוי סימן דהא קשר לחודיה לא מהני עד שיאמר ג"כ סימן דמנין ועוד דכבר הוכחתי דמתניתין מסתמ' מיירי בכל גווני זהו ברור פירוש הסוגי' ומוכרח מאד וא"א לפ' הסוגי' כלל אם לא כמו שכתבתי:
ומעתה דברי הרמ"ה מוכרחים וברורים וז"ל הטור מצא שלשה שטרות או יותר כרוכים זה על זה יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים והרמ"ה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם כרוכים ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע ע"כ. ראה דקדוק לשונו דפתח קשר או מנין וקאמר הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה ולא קאמר בקצרה הכא בעינן תרוייהו ועוד לאיזה צורך חזר וכתב בסוף דבריו ולכך צריך מנין עם הכריכה כו' אלא כך הוא המשך לשונו אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודי' הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה שע"י מנין יועיל סימן דכריכה או קשירה אבל בתרי לא מהני סימן דכריכה בכל גוונא וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחד כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לכך אינו יודע סימן דכריכה (וכשאומר סימן דמנין לא איירי הרמ"ה השת' דלא איירי אלא במה דאיירי מתני' וכמ"ש לעיל ואה"נ דכשאומר שהם שלשה אפילו ליכ' בהדי' סימן דכריכה מהני כששניהם לפנינו דהא בסימן דמנין לא שייך לומר והאחר לא נתן אל לבו) ולכך כיון דמיירי בחד לוה ומלוה וידע שהם כרוכים ניחא דצריך שידע מנין עם הכריכה ולא מהני כשיודע אפילו סימן דכריכה לחוד וה"מ שאין שניהן לפנינו אז צריך שידע שני הסימנים אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע לכך בעינן הכא בשניהם לפנינו שיהיה סימן דמנין ג"כ כדי שעי"ז יועיל כשידע סימן דכריכה ולכך בעי' באין שניהם לפנינו שיודע סימן דמנין ג"כ משום שאז אינו מועיל אפילו סימן דכריכה לחוד וכל שכן שאינו מועיל סימן דמנין לחוד כשאין שניהן לפנינו ודרך כלל באינן לפנינו סמין דמניין לחודי' גרע טפי דפשיט' טובא דכיון דחד לוה ומלוה אינון שיודע שהם ג' אבל סימן דכריכה לחוד סלק' דעתך אמינ' דמהני ובשניהם לפנינו סימן דכריכה גרע טפי דאמרינן ביה האחר לא נתן אל לבו משא"כ בסי' דמנין וכמו שנתבאר אבל כשאומר שני הסימנים מהני אף שאין שניהם לפנינו דכיון שיודע תרווייהו תו לא חיישינן. ומעתה לפי מה שכתבנו כל קושיות הב"י הלכו להם ודי למבין וגם מ"ש הב"י דהיכא דא' אומר סי' דמנין צ"ע למי ינתן לפי מה שכתבתי פשיט' דינתן למי שאומר סימן דמנין וכמ"ש למעלה גם מ"ש הב"י דהיכא דאחד אומר שני סימנין וא' אינו אומר אלא סימן א' נראה פשוט שינתן לאומר שניהם לית' לפי מה שהוכחתי אלא אם השני אומר מנין הם שקולין דאמרינן סימן דכריכה לא נתן אל לבו אבל כשאינו אומר רק סימן דכריכה ינתן לאומר שניהם ואפילו לא הי' אומר רק סימן דמנין לחוד ינתן לו וכמ"ש לעיל (ואע"ג שראיתי ברבי' ירוחם נתיב ך' ח"ב שכ' דינתן לאומר שניה ר' ירוחם לא מיירי התם בשטרות דחד לוה ומלוה ע"ש):
גם מ"ש הב"י דהנך תרי שטרי נראה שהוא ט"ס דג' נינהו לית' ואדרב' דוקא כתב תרי שטרי וכמ"ש. וכל זה נ"ל ברור רק מפני שהרבה אחרונים נתקשו בזה ולא ירדו לסוף דעת הרמ"ה והאריכו בפירושים זרים ובפרט הב"ח האריך מאד בדברים שאין הדעת סובלתן על כן הוכרחתי לברר הדבר כשמש בצהרים. ולהורות כי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים:
העולה מזה בתרי שטרי שהם של חד לוה ומלוה אפילו שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפילו אחד אומר סימן דמנין וכריכה או קשירה והשני אינו אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלשה שטרות ושניהם לפנינו ואחד אומר סימן דמנין או כריכה או קשירה והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם אחד אומר סימן דמנין והשני סימן דכריכה או קשירה נותנין לזה שאומר המנין ואם אחד אומר שני הסימנים והשני סימן דמנין הם שוין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר שני הסימנים דהיינו מנין וכריכה או קשירה מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעיל ס"ק כ' בארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכי דאיכ' למיחש שהלוה הגיד לו הסי' או עושה עצמו כלא יודע דחיישי' לקנוני':
(כא) כרוכים: ובנ"י כת' דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן עכ"ל ד"מ. שם.
(כב) לחוד: כתב הסמ"ע דגם המנין לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות הן של מלו' ולו' אחד ודלא כמשמעות הרמ"א.
(כג) שיודע: ואם הא' אומר סימן מנין והשני סימן כריכ' כתב הב"י צ"ע למי נותנין אבל הד"מ כתב דנותנין למי שאומר סימן מנין שהו' עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום אחד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הסכים לדעת הד"מ וע"ש שמאריך בדין זה לפרש סוגית הש"ס דלא כמו שפירשו הרב' אחרונים ומסיק וכתב ז"ל העול' מזה בתרי שטרי שהם של לוה ומלו' א' אפי' שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפי' א' אומר סימן המנין וכריכ' או קשיר' והשני אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלש' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סימן המנין או כריכ' או קשיר' והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם א' אומר סימן המנין והשני סימן הכריכ' או קשיר' נותנין לזה שאומר המנין ואם א' אומר שני הסימנים והב' סימן המנין הם שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר השני ב' הסימנים דהיינו מנין וכריכ' או קשיר' מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעי' ביארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או עוש' עצמו כלא יודע דחיישינן לקנוניא עכ"ל.
(י) וא"צ שיאמ' האיך היו כרוכים. והא דבעינן כרוכים עם המנין כתבו באשר"י וז"ל ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל לטעון סימן במנין דאי לא"ה שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עד כאן לשונו. וקשה ממתני' דמצא שטר חוב דתני' אם יש בהם אחריו' נכסים לא יחזיר אין בהם אחריו' נכסים יחזיר ממה נפשך אם איירי שהמלוה מגיד הסימן שיש לו בשטר אם כן אפילו יש בהם אחריות נכסים יחזיר דהא סימן מהני אפילו לגבות ממשעבדי וכמ"ש בסק"ז ואם אין בו סימן אפילו אין בהם אחריות נכסים לא יחזיר כיון דכבר נתייאש ועוד דהא בחוב לא מהני יאוש וכמו שהעלה הגאון ח"צ בסימן קס"ג ואם כן כי אינו כרוכין נמי ואי משום דנתייאש הא בחוב לא מהני יאוש ואי משום הנייר דהוי של מוצאו וכדמשמע מתוספות פ' הספינה דף ע"ו עיין שם שכתבו והא דאיצטריך בפ' הזהב למעוטי שטרות מאונאה כיון דליתי' במכירה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו עיין שם ועיין בדברי ח"צ בסימן קס"א בהגהת הטורי זהב מאי נפקא מיני' בנייר כיון דגוף החוב של המלוה הוא וממילא מחויב המוצא להראות הראי' לפני בית דין כמו מי שיש לו זכות אצל אחר. וראיתי גם בתומים עמד בכל זה ונראה לפי מ"ש תוספות בפ' גיד הנשה דף צ"ז בהא דאמרו שם טביעת עינא עדיף מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אתו בי תרי ואמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' והקשו תוספות שם ז"ל וא"ת והיאך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקי' וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שאומר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלי' אין להוצי' ע"י סימנין עיין שם ולפי זה ניחא דהיכא דליכא יאוש מהדרינן השטר בסימנין ליד המלוה כיון דאין שום אדם מוחזק בשטר וכיון שבא ליד המלוה השטר בדין וכמבואר בשלחן ערוך בסימן י"ו עיין שם אבל אם נתייאש ואם כן אין לו בנייר כלום דהוי של מוצאו ותו אין לו בדין להראו' הראי' שבו לפני בית דין דלא מהני מידי כיון דאין לו השטר לא מהני סימן לאפוקי ממונא וכיון דאין לו בנייר הדין הוא שלא לחזור ואפילו אם ירצה לקנות מן המוציאו אסור למוצא להחזיר ואם החזיר הוי שלא כדין ואינו גובה בו משום הכי במתניתין דאין בהם אחריות נכסים יחזיר כיון דהחוב שלו דלא מהני יאוש בחוב ממילא מחויב גם כן להראות לראי' שבו וק"ל ולפי מ"ש בס"ק ט' דהא דלא איתרע בנפילה ואפילו המלוה אומר סימן כיון דלא נזהר לשומרו אלא כיון דע"י הסימן מחברר מיד מי נפל משום הכי לא נזהר כ"כ וסומך על הסימן ואם כן כי אינן כרוכין אף על גב דאומר סימן מנין כיון דאין המלוה סומך ע"ז דשמא לא נפל אהדדי ואם כן מדלא נזהר לשומרו ש"מ פרוע הוא:
(יא) הכריכה לחוד. עיין בראשונים גם אחרונים שהאריכו בזה דתנא במשנה שני סימנין מנין וכריכה. ולולי דבריהם נראה דבפ"ב דמציעא איבעי' להו סימנין דאוריי' או דרבנן אמר רבא את"ל סימנין לאו דאוריי' היכי מהדרינן אבידתא בסימנין אלא ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימן ולמשקלא וכו' אלא הא דתניא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ ניחא לי' ללוה לאהדורי לי' למלוה ופי' רש"י דהא טפי ניחא לי' דתיהוי ביד המוצא לעולם אלא אמר רבא סימנין דאורייתא ולכאור' תיקשי להפוסקים דס"ל סימנין דרבנן ואנן משוינן לי' לספיקא גבי גט אשה וכמבואר בפוסקים. ונראה לפי מה שמבואר מתוך שו"ת הראשונים גם אחרונים דצירוף שני סימנין הוי כמו סימן מובהק וזה ודאי דאורייתא וראייתם מהא דאמרינן בפ' אותו ואת בנו דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא ברי ספק עיין להו דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' כלאים ואף על גב דאנן קיימא לן סימנין לאו דאורייתא ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא ולזה העלו דשני סימנין דאוריית' והתם בחולין היו שני סימנין וזה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא לשון רבים היינו שני סימנין דאורייתא. ואם כן אפשר לומר דה"נ קאמר רבא בפ' אלו מציאות בהא דפריך ממתני' תכריך של שטרות לזה קאמר אלא אמר רבא סימנין דאורייתא היינו ב' סימנין והתם בתכריך שני סימנין סימן מנין וסימן כרוכין ומשום הכי ניחא דבעינן בשטרות שני סימנין דליהוי דאורייתא דבאבידה שייך לומר בעל אבידה ניחא לי' אבל בשטרות טפי ניחא שיהי' ביד המוצא משום הכי בעינן שני סימנין דאז הוי דאורייתא וק"ל: