מהרש"ל על הש"ס/בבא מציעא/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

גמ' ואמרי לה כדי כו' נ"ב בעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם או פי' בחנם כמו בכדי כלומר שלא נזכר שם אמרו רק סתמא נ"ל:

רש"י בד"ה בזמן כו' מפרש דבהאי אשמעינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ויחלוקו כו' וכן שנים אדוקין כו' נ"ב פי' דלא תימה איך מדמה שנים אדוקין בשטר למתני' הא אדוקין בשטר לכאורה ליכא למימר דתרוייהו אלא ודאי נימא דמ"ה מדמה דשנים אדוקים בשטר אית בהו מעליותא שהן מוחזקין ושנים אוחזין איתא בהו מעליותא דאיכא למימר דתרוייהו אבל אינם מוחזקין ממש כמו שטר שהרי אוחזין בשפת הבגד כדמוקי תלמודא לקמן בכרכשתא וא"כ ש"מ דשנים אוחזין בטלית לא חשבי' כמוחזקין ע"כ משני דטלית ושטר לעולם שניהם מוחזקין ובשניהם תרוייהו אומרים אמת ודו"ק:


דף ב עמוד ב[עריכה]

גמ' דתרוייהו תפסי פלגי לה בשבועה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פליג לה כו' והאי תפוס בכולה לא קיים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי תנא כו' שאחד מהן טוען שקר כו' נ"ב פי' אע"פ שהטענה שקר מ"מ הדין יכול להיות אמת דתרוייהו הוא וק"ל:

בד"ה וליחזי כו' הוי מצי לשנויי דליתיה כו' נ"ב בשלמא לפרש"י לא קשה דסוף סוף כל היכא דידע מהימן א"כ איך יכולים לישבע דשמא המוכר יודע באחד מהן א"כ השני הוא נשבע לשקר שהרי הוא נאמן אבל לפי' ר"י שאין נאמן אלא לפטרו משבועה א"כ מאי פריך לישני דליתיה לקמן ודו"ק:

בד"ה ומה התם כו' שאין מועיל סברת דררא דממונא כו' נ"ב פי' סברת דררא דממונא אינה מעלה ואינה מורידה לגבי שבועה אלא עיקר תלוי במה שהוא ודאי של אחד מהם ודו"ק:


דף ג עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה היכא דאיכא כו' צ"ל הכא דאיכא כו':

תוס' בד"ה גבי חנוני כו' בלקח מחמשה ואינו יודע כו' מוכח דהתם הוה כו' כצ"ל:


דף ד עמוד א[עריכה]

גמ' כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כצ"ל:


דף ד עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה אין נשבעין כו' קרקעות ובאותו מיעוט כו' כצ"ל:


דף ה עמוד א[עריכה]

גמ' לית ליה דסבר ליה כרבן גמליאל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"נ כו' אכפירת קרקעות כצ"ל:

בד"ה אידך מתה כו' הילך הס"ד:

תוס' ד"ה למ"ד כו' וכן פי' ר"י לקמן דכי כופר כו' כצ"ל:


דף ה עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה דידיה רועה כו' המופקר לכל הס"ד:

בד"ה דאמר רב אידי בר אבין כו' כצ"ל:


דף ו עמוד א[עריכה]

רש"י בד"א שלש שבועות כו' שטוען נגנב כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה שבועה שלא כו' היכא שהיא מתה בפנינו כו' נ"ב פי' שאנו רואין אותה שהיא מוטלת נבילה אבל לא שראו מיתתה ואפי' הכי צריך לישבע שמתה באונס ולא בפשיעה אפילו הכי אין מגלגלין על שבועת שליחות יד הנאמר בתורה ושבועה שלא שלחתי כו' הוא בע"כ שלא אכלתי וד"ק:


דף ו עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה וכי לא כו' מקודשת הס"ד:

בד"ה כולן פטורין כו' שיצאו פטורין משום מנין הראוי כו' כצ"ל:

בד"ה ואי ס"ד ספיקא כו' וכמצוה נעשרינהו כו' הד"א:


דף ז עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה ומשיחה שקשור בה בידו אם כו' הד"א:


דף ז עמוד ב[עריכה]

גמ' דיין והיכי דמי כו' לפרעון ור' יוסי כו' כצ"ל:

שם ויחלוקו נמי דאמרי' לדמי כו' נ"ב תוס' מקשה לפי מה דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר איך שייך לומר לדמי גבי מקח וממכר מאחר דנקיט מתרוייהו ורוצה להחזיר המעות וא"כ שבועה זו למה ומשני דאיירי שנתייקר ולא יתכן כלל דהא לעיל עביד צריכותא גבי מקח וממכר דמורי היתר אנא דמי קא יהיבנא חבראי ליזל וליטרח וליזבן ואלו איירי בנתייקר הוי כמציאה ממש אלא נראה שכל אחד מוסיף עליו בדמים על דרך גוד או אגוד כו' ואותו תירוץ נמי מצאתי בגליון וכן נ"ל [עיין במהרש"א]:

תוס' בד"ה דאית ביה כו' דכך שוה כשתופס שיטה כו' כצ"ל:


דף ח עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה בשלמא כו' שלום בעלמא הס"ד:

בד"ה ומאי מגו כו' מגו אמרינן מגו כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו' ממאי דבמציאה דלהכי כו' כצ"ל:


דף ח עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה אי נימא כו' ממנו בפנינו לקנותה כו' כצ"ל:

בד"ה או דלמא כו' למאן אי כו' הד"א:


דף ט עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה ה"נ דקמא קנה כו' כצ"ל:


דף ט עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה משוך בהמה כו' לכך לא קני א"נ התם כשמשך החמרים ולא משך את החמור והא דקתני כו' כצ"ל:

בד"ה ספינה כו' רכוב כמהלך דמי כו' נ"ב פי' לענין קימה:


דף י עמוד א[עריכה]

גמ' בכ"מ מ"ט תקינו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מדקתני סיפא כו' ואי כו' הד"א:


דף י עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה תלמוד לומר כו' ונתן אוכתב לה ונתן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי בעי כו' מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י בלשון אחד כו' כצ"ל:


דף יא עמוד א[עריכה]

גמ' לא דתניא היה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא יהא כו' ושכחו הס"ד ואח"כ מ"ה בשדה ושכחת כו':

תוס' בד"ה זכתה כו' שלא מדעתו אלמא כו' כצ"ל:

בד"ה דלמא כו' העיר נעמיד בשכוח כו' כצ"ל:


דף יא עמוד ב[עריכה]

גמ' ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה גט כו' חצרה ולא כו' הד"א:


דף יב עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה ואמר שמואל כו' ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן כר' יוסי כו' כן צ"ל:

בא"ד והא דאוקמי כו' נ"ב פי' אינך אמוראי וק"ל:

בא"ד כל שחליפיו ביד כהן כו' נ"ב פי' שיש לו שתי בהמות והאחד בכור והשני חולין אלא דלא ידעינן נוטל הכהן א' והשני הוא לבעליו ונאכל במומו ופטור מן המתנות ואף שהכהן יבא עליו ממה נפשך אם בכור הוא ה"ה שלי ואם חולין הוא נתחייבת במתנות אפילו הכי פטור מאחר שהחליפין ביד כהן פי' שנכלל אחד מהן מכח ספק חשבינן כאלו זכה אף באותו השני מכח בכורה ושוב זבנה לישראל במומין וכהן שמכר בכור לישראל פטור מן המתנות וק"ל:

בא"ד הכא גבי לקט כ"ש כו' נ"ב פי' והתם לא ס"ל כר' יוסי אלא כרבנן ומש"ה חשיב ליה כיחידאה וק"ל:

בד"ה אי אמרת כו' וי"ל דמדרבנן אין סברא כו' נ"ב אבל גבי מציאה דסבר ר' יוחנן לקמן לאו גדול גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו משום איבה אף שהבן לא זכה במציאה אלא מדרבנן דהא אף לרבי יוסי אינו אלא גזל גמור מדבריהם ועוד הלכה כת"ק דר' יוסי דאינו אלא מפני דרכי שלום ואנו קי"ל הלכתא כר' יוחנן לגבי שמואל לק"מ דאין זה שתי תקנות דהכי תקנו רבנן הקטן שימצא מציאה שיזכה בו אביו משום איבה והקטן משום דרכי שלום משא"כ בלקט דאבוה עשיר דלא שייך למימר דהכי תקינו רבנן וק"ל עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כלו' כאלו כבר זכה בו בנו מדאורייתא כו' ודו"ק:


דף יב עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה והיכי דמי ואיתרמי הס"ד:

תוס' בד"ה ר' יוחנן כו' אע"פ שהיא קטנה כו' נ"ב פי' דאי יש לה שערות כבר יוצאה בסימנין אבל מקטן ליכא למידק דלמא איירי בגדול אלא שהוא סמוך על שלחנו של אביו וק"ל:


דף יג עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה אפילו בשטרי כו' דלמא כתב ללוות ולא לוה כו' נ"ב הדברים מגומגמים מאד שמראה כאלו השתא המשנה מיושבת דחיישינן שפיר לשמא כתב בניסן כו' ואדרבה אינו כן כמו שפריך וכן הוא לפי האמת דלא חיישינן לזה כלל שהרי עדיו בחתומיו זכין לו כו' [עיין במהרש"א]:

תוס' בד"ה אביי אמר כו' אם בין תמוז לכסליו שלפניו כו' נמחק שלפניו ונ"ב ס"א אינו וכן בפרש"י בריש מסכת ר"ה אינו ובע"כ ט"ס הוא מה שכתב אח"כ או בין כסליו לתמוז שלאחריו הוא כמו לפניו שעוד הוא לפניו לבא והוא לאחריו בזמן ובתוס' ישנים מצאתי כתוב בשניהם לאחריו וה"ה אי הוה כתוב בשניהן לפניו הוה שפיר ולא משתכח האי גרס' שלנו שפיר אם לא שבשניהם נגרוס בין תמוז לכסליו כו' אבל אי גרסינן בסיפא בין כסליו לתמוז לא משתכח האי גרסא אלא ט"ס הוא כדפרישית וק"ל:


דף יג עמוד ב[עריכה]

גמ' ורבנן סברי מגבא גבי כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב כן מצאתי בגמ' מדויקת וכן מוכח מתוס' שט"ס הוא וק"ל:

רש"י בד"ה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון כדקאמר כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הא קאמר כו' דשמואל לא חייש לפרעון כו' נ"ב פי' היכא דליכא לטעון שהוא מזוייף כגון שהוא מקויים ודו"ק:

בא"ד טענינן מזוייף הוא בשביל יתומים כו' נ"ב פירוש ואמרינן השכיב מרע לא נתכוין אלא שלא להשביע את בניו וק"ל:

בא"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך כו' נ"ב פי' ואי נמי בע"כ טענינן מזוייף דאי לא טענינן משום דלא שכיחא אי נמי הוה כמודה בשטר שכתבו כו' א"כ גם פרוע לא טענינן ולפי זה לרב לא משכחת דטענינן פרוע נגד שטר לעולם וק"ל:

בא"ד ומיהו מלוה עצמו כו' נ"ב ומ"מ אין מחזירין לו דשמא המלוה ידע בעצמו שהוא מזוייף ומתירא מן הלוה שלא יסתור ראייתו וימתין עד שיגבה מן היתומים והלקוחות ודו"ק:

בא"ד שהוא מזוייף יטרח לסתור כו' כצ"ל:


דף יד עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה בשטר הקנאה כו' שעבד נפשיה הס"ד:


דף יד עמוד ב[עריכה]

גמ' לאו תרוצי קא מתרצת כו' נ"ב פי' וכי בלאו הכי לא תרצת הברייתא והגהת אותה שהרי אינה כדקתני ה"נ תגיה אותה ותריץ דלא איירי כלל בגזילה אלא בבעל חוב וכמו שתרצה והגיה אותה כאן הכי מייתי תלמודא בפ' מי שמת דף קנח וכן פי' רשב"ם שם:

רש"י בד"ה דאמר ליה כו' כשיעמדוך ויזכו בדין כו' כצ"ל:

בד"ה לאכילת פירות כו' ומפרש להו לקמן הס"ד:

תוס' בד"ה סיפא נמי כו' היה יכול להקשות כו' נ"ב אין הפי' שרבא היה יכול להקשות שהרי הוא גופיה משני לקמן דמרישא לא קשה מידי אלא הכי פירושא המקשה שהקשה לקמן מרישא ולא ידע שנויא דרבא איך הבין למה רבא גופיה לא הקשה מתחלה מרישא אלא בודאי סבר שכמו כן היה יכול להקשות מרישא אלא כל שיכול להקשות משבח גופיה פריך:

בד"ה תריץ נמי כו' וא"ת אדרבה לוכח מהכא כו' נ"ב ואין להקשות מנ"ל למפשט דלמא לא איירי הכא שכתב לו דאיקני בתוך השטר דהא תלמודא בעי למפשט מהכא דאיקני כו' משתעבד מדבעל חוב גבי שבח א"כ בעל כרחך ס"ל דאיירי בכתב ליה דאיקני וק"ל וכן כתב הרב המגיד דבעל חוב לא גבי שבח אלא בכתב דאיקני:

בא"ד מדלא טריף בעל חוב משעבדי דטריף לוקח כו' נ"ב דע"כ המשועבדים דטריף לוקח היינו שמכר נכסים אחר שמכר לו השדה דאל"כ לא טריף מיניה וא"כ עכשיו נמי יאמר הלוקח ראשון לבעל חוב שהניח לו בני חורין לגבות הימנו ודו"ק ומ"מ קשה דלמא לעולם דאיקני קנה ומכר משתעבד ואיירי בנכסים שקנה ומכר אחר שמכר שדה זו ללוקח ראשון דעכשיו לא שייך למימר הנחתי לך כו' ונראה דאף כה"ג יכול הלוקח ראשון לומר גבה מן השני שהרי הלוקח יכול לסלק הב"ח בדמי ומכל שכן שיכול לדחותו על אלו משועבדים ולא יתן לו שדהו ודו"ק. עיין בסוף פ' מי שמת מה שהגהתי:

בא"ד וכגון שיש לו קרקע כו' נ"ב פי' כדי שלא תקשה לשמואל דאמר אין לו שבח וק"ל:


דף טו עמוד א[עריכה]

רש"י ד"ה אסור ללוות כו' צ"ל קודם ד"ה שקנאו כו':

בד"ה יפה ויפה כו' אמאי קבלתיה מאין כו' כצ"ל:

בד"ה אין לו ללוקח אלא כו' הד"א:


דף טו עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה הכא במאי כו' צ"ל קודם ד"ה דשוייה ניהליה כו':

תוס' בד"ה הניחא למ"ד כו' מפורש בהמקבל נ"ב בתוס' שלנו לא תמצא לקמן ובריש פרק מי שהיה נשוי דף צב בד"ה מאי פסידא אית ליה כו' תמצאנו:

בד"ה מעות יש כו' ומוקי לה בתלמיד חכם כו' נ"ב פי' דבעו התם למפשט דקניס ר"מ אף בשוגג מדגבה הלוקח שבח מן המוכר בגזלן אלמא שהנגזל טורף הקרן עם השבח מאי לאו בעם הארץ דסבר קרקע נגזלת לא בתלמיד חכם כו' והתוס' הקשו לשם ה"ה דהוה מצי לשנויי דלא משום שבח טורף הנגזל השבח אלא משום דינא ואינו משלם אלא הוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אלא דבלאו הכי משני שם שפיר:


דף טז עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה ירושה ממילא הויא והכא ליכא כו' כצ"ל:

בד"ה עד דמתחלי' כו' שום היתומים ל' יום הס"ד נ"ב פי' וה"ה כל אדם ויתומים לרבותא נקט וכן מפרשים התוס' ריש פרק שום היתומים ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה מה שאירש כו' ולא נהירא כו' נ"ב והרי"ף כתב שחזר רב האי גאון בתשובה:

בד"ה קנויה לך כו' ודבור זה שייך לעמוד שני:


דף טז עמוד ב[עריכה]

גמ' אימור אישתמוטי קא מישתמיט כו' נ"ב וקשה לי א"כ לעיל נמי נימא אישתמוטי קא משתמיט ויש מפרשים משום דסמך אאי נמי דקאמר למכתב ליה שטרא אחרינא ואומרים שכך פרש"י ואני אומר אי דייקת ברש"י לא משמע הכי שהרי כתב ואם דחהו לומר אבד היה לו לכתוב שטר אחרינא ולא כתב אישתמוטי והאמת באישתמוטי לא שייך לומר כתוב לי שטר אחרינא שהרי אומר לו היום אחזיר שטרך ונראה דלא קשה מידי דלא שייך לומר אישתמוטי' אלא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה לזה ושלם לו קודם שמחזיר לו השטר אבל היכא שהזקיקו לדין ולא היה רוצה לשלם עד שכתבו שטר חלטאתא פשיטא שאינו משלם לו עד שיחזיר לו השטר ואם אבד יכתוב לו שטר אחר ודו"ק:

רש"י בד"ה בשדה סתם כו' מצויות ליקח אבל כו' הד"א:

בד"ה כל מעשה כו' אלא בפני בעל דין כו' נ"ב לפרש"י צריך לומר דר' יוחנן לטעמיה דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי פסק ההלכה דהא קי"ל התם הלכתא כרב דמקיימין את השטר אפילו שלא בפני בעל דין ולא הוצרך רש"י לפרש כך אלא משום דלוה לא מקיים שטריה וא"כ מאחר שהוא היה ביד מלוה א"כ לוה ממנו וכן פי' בנ"י ע"ש:

תוס' בד"ה אע"פ כו' ולא לוה ולכך לא יחזיר כו' כצ"ל ונ"ב פי' שהרי לא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדלעיל אלמא כמשמעו קאמר וק"ל:

בא"ד אם לוה מודה לא חיישינן כו' מודה ומשום קנוניא כו' גבי נמי ממשעבדי כו' כצ"ל:

בא"ד ולא לוה כרב אסי כו' נ"ב פי' ועתה רוצה ללוות כו' כדלעיל בתוס' דף י"ג בד"ה ולא לוה עד תשרי כו':

בא"ד דלא חיישינן לקנוניא כו' נ"ב פי' וה"ה דלא חייש שפרע ורוצה לחזור וללוות בו כו':


דף יז עמוד א[עריכה]

גמ' חייב עצמו שבועה נאמן עביד כו' כצ"ל:

שם כיון דל"ל רוחא כו' נ"ב תימה דמשמע היכא דאית ליה רוחא כגון למחר וליומא אוחרא חיישי' שפיר שפרעו ורוצה ללוות בו ולעיל דף י"ג בד"ה חיישינן לקנוניא פירשו התוס' להדיא דלהא מלתא שפרעו וחוזר ללוות בו משום פשיטי דספרא לא חיישינן כו' וצ"ל דהכא אליבא דרבי יוחנן ורב כהנא דמוקי בחייב מודה מוכרחים לומר דחייש רבי יוחנן להאי מלתא דאל"כ בו ביום פשיטא שיחזיר מאחר שחייב מודה ולקנוניא בו ביום ליכא למיחש אלא דקמ"ל דלא חיישינן שפרעו וחוזר ללוות בו ודוקא בו ביום אבל ביומא אוחרא איכא למיחש ודו"ק:

תוס' בד"ה הטוען כו' דרבי שבתאי צ"ל דשבתאי:


דף יז עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה אי לא נקיט לה הס"ד:

תוס' בד"ה הוציאה כו' דכתבינן ביה גיטא דנן כו' כצ"ל:

בא"ד ותוספת ע"י כתובה כו' נ"ב אבל לא מנה או מאתים משום דחיישינן שמא כבר גבתה על ידי הגט:

בד"ה מן האירוסין כו' פרק האומר דקאמר היא אומרת כו' כצ"ל:


דף יח עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה הא אמר כו' ומאי קא משמע לן והלא כו' נ"ב גליון תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפי' למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד. ע"כ גליון. ונ"ב ואין להקשות אם כן כשאין הבעל מודה אמאי הקשו התוס' שיחזיר לראיה שמא יהיה זמנו קודם לא קשה מידי דלפי האמת לא חיישי' לכל זאת כדמשני תלמודא לקמן שיאמרו לה הלקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ולכך לא הקשה הגליון אלא אמה שכתבו התוס' מקמ"ל אפי' לא יהא גט זה שלה ניתן גט לראיה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן שתטרוף פירות כו' ומטעמא דמפרש תלמודא שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה וק"ל:

בא"ד נמי אפי' לזמן מרובה כו' נ"ב אבל מגופאי דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה והבעל והאשה מודים שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך כו' ודו"ק:


דף יח עמוד ב[עריכה]

גמ' עבד רבה עובדא בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה איכא דאמרי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואפי' לזמן כו' כיון דנאמן לומר גרשתיך כו' נ"ב אין המסקנא כן כמו שכתב הרא"ש להדיא וכן פסק הרמב"ם ואולי התוס' אמרו לאותו מאן דאמר דס"ל שנאמן ודו"ק:


דף יט עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה מאי איכא כו' בחתומיו זכין לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל אינש כו' לידבר עם הארץ כו' נ"ב פי' כדי שלא יחליפו לו באשה אחרת:


דף יט עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה ברייתא כו' ולא יהיב ליה כו' כצ"ל:


דף כ עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה לשתי כתובות כו' היו לה ויש לחוש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שמע מינה כו' דאי ליכא עדים שמכרה כו' נ"ב פי' התוס' סוברים שהטעם הוא דאמרינן איתא לדשמואל היינו דלא חיישי' לקנוניא שהרי יש בידה למחול אם תרצה וכן פי' הרא"ש ולא כדעת רש"י שכבר מחלה בשובר ודו"ק:

בא"ד הבעל והאשה יכפרו המחילה כו' נ"ב פירוש שהיתה במעמד שלשתן כי אין דרך לכתוב בשטר באיך ומה היתה המכירה ועוד דאפי' שטר מכירה לא יתכן שאם היה שטר א"כ בודאי לא חתמו אותו אם לא שהיה הבעל שותק או לא היתה המכירה במעמד שלשתן ודו"ק:

בא"ד דידור הנאה כו' נ"ב פי' משום דחיישינן לקנוניא כדי לגבות מן הערב וק"ל:


דף כ עמוד ב[עריכה]

גמ' שנמצא בין שטרות פרועין הכי נמי כו' כצ"ל וכן אח"כ:

רש"י בד"ה שטרי מכריז כו' כך וכך היו וכרוכין כו' נ"ב מפרש"י משמע דתרוייהו בעי ובאשר"י פירש בענין אחר ואני אומר דדוקא הכא הוא דבעינן תרוייהו דאפילו יהיב חד סימנא ולא כוון באידך סימנא לא מהני דודאי מאיש אחר נפל שהרי לא ידע במנין או בכריכתן אבל אי לא הוי שם אלא חד סימן או כריכות בלא מנין או מנין בלא כריכות כל חדא וחדא מהני ודו"ק:

בא"ד ואין מנין סימן נ"ב פירוש ולא יהיה מנין סימן מאחר שתפש המועט אבל אין לפרש שמנין לבד אינו סימן דאמרינן לקמן בהדיא שהוא סימן נ"ל:

בד"ה סמפון כו' קרי סמפון כדאמר כו' כצ"ל:

בד"ה אפילו כתוב כו' ולכתוב לפני פרעון הואיל כו' כצ"ל: