מלאכת שלמה על בבא מציעא א
מלאכת שלמה · על בבא מציעא · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שנים אוחזין וכו': פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) ובירושלמי ר"פ שני דכתובות. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל כן הוא אוחזין בטלית ולא האוחזין וצ"ע בדרך הרמזים של סתרי תורה ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שנים אוחזין בטלית איידי דאיירי מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית תנא הכא נמי דיני חלוקה ואע"ג דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכת היא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומר כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים ושמא שנה בבא מציעא תחלה אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות מכדי תנא ממכות קסליק וכו' וכן בסוטה עכ"ל ז"ל. וכתוב בספר שארית יוסף בכלל כ"ד בנתיב א' בשם הר"ן ז"ל לשיטת מציעא דהקשה הר"ן ז"ל וא"ת פרק אלו מציאות היה לו לשנות ראשונה ללמד שיש מציאה ושהיא של מוצאה אבל עכשיו שעדיין לא למדנו שיזכה בשום מציאה היאך הוא שונה מחלוקתם של מוצאי מציאות וי"ל אין הכי נמי אלא משום דתנא מקמא קסליק ותנן בפ' הגוזל בתרא ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי הכא שאף הן נשבעין ונוטלין ע"כ ולפי זה נוכל לומר שגם התוספות לזה כוונו במה שאמרו איידי דקתני וכו' עכ"ל ז"ל. ופי' רש"י ז"ל שנים אוחזין דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן ליטול בשבועה ע"כ:
זה ישבע שאין לו בה וכו': וא"ת אמאי לא אמרינן כל דאלים גבר כדאמרינן בפ' חזקת הבתים גבי דינא דההוא ארבא וי"ל דהתם אינם מוחזקים לא זה ולא זה ומש"ה אמרי' כל דאלים גבר אבל הכא דמוחזקים הם זה וזה לא אמרינן כל דאלים גבר והכא נמי אי מונח אארעא הוי דין כל דאלים גבר:
ויחלוקו: ואין בחלוקתה לשנים הפסד דחזיא לקטנים. ומתני' מיתוקמא בין לרבנן דאמרי בעלמא גבי שור שנגח את הפרה וגבי המחליף פרה בחמור המע"ה דהתם דלא תפסי תרוייהו אמרי רבנן המע"ה והכא דתרוייהו תפסי לה בשבועה ובין לסומכוס דפליג עלייהו ואמר הממון המוטל בספק חולקין כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר חולקין אלא בשבועה ואפילו לרבה בר רב הונא דאמר אפילו ברי וברי אמר סומכוס חולקין בלא שבועה לא קשה מידי דשבועה זו דרבנן וכן נמי מיתוקמא מתני' בין לרבנן דאמרי לקמן פ"ג השאר יהא מונח עד שיבא אליהו בין לר' יוסי דאמר א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו דהתם ודאי איכא רמאי ומש"ה קנסינן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הכא מי יימר דאיכא רמאי דלימא תהא הטלית מונחת עד שיבא אליהו אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה בין במציאה בין במקח. והעלה נמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל דה"ה בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה או זה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה אתמול דאינא ודאי רמאי דאמרי' יהא מונח כיון דתרוייהו תפסי דהא ההיא דר' יוסי חשיב כאילו תרוייהו תפסי כיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לעשות מ"מ בדשניהם תפסי אמרי' יהא מונח ובדלא תפסי אם הוא רמאי אחד מהם בודאי כדכתיבנא אמרינן ביה כל דאלים גבר ע"כ. ולשון ספר הלבוש בח"מ ריש סימן קל"ח כל אחד נשבע שיש לו חלק בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציה ונוסח שבועה זו בזה הלשון הוא מפני שבזה הלשון יתוקנו כמה רמאיות שהיו אפשר להיות בדעת הנשבע אם היה נשבע בלשון אחר שאם היה נשבע סתם שאין לו בה פחות מחציה היה אפשר לפרש כונתו אפילו אין לו בה כלום באמת הוא נשבע והכי נשבע שבועה שאין לי בה כלום אפילו מה שהוא פחות מחציה אין לי בה והרי אין לו בה כלום והוא צריך לישבע שיש לו בה חציה ואם ישבע שיש לו בה חציה הרי מרע לדבוריה שאמר כולה שלי ואם ישבע כולה שלי הרי אי אפשר ליתן לו כולה שהרי חברו תפוש בה ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שנשבע שכולה שלו והם אומרים שיחלוקו לכך ישבע בזה הלשון אני אומר שיש לי בה ודעתי אפילו כולה יש לי בה ולדבריכם שאינכם מאמינים לי בכולה אני אומר יש לי בה חלק ואם תאמרו שליש או רביע שבועה שאין לי בה פחות מחציה ע"כ. ומבואר הוא במה שנכתב כבר ובמה שיכתב בס"ד:
וזה אומר חצייה שלי: תוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח.) ופי' רש"י ז"ל וזה אומר חציה שלי מודה הוא דהחצי של חברו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע וכו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל א' בו פחות מחציה ונוטל כל א' חציה ע"כ. ובגמ' פריך כי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו כלום דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת ואע"ג דע"ד ב"ד משביעין אותו מ"מ לא היה להם לתקן שבועה בלשון דלא משתמע שחציה שלו ומשני אמר רב הונא דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושבועה זו מדרבנן כדי שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא וחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. ואביי משמע דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומוקי טעמא דמתני' דחיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ומכיר בו ששכחה ויכפור בו והלך ותקף בטליתו הלכך נשבע שיש לו בה דמי חציה. ופרכינן ולימא כי היכי דתקיף ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא ומשני פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מ"ט ממון אפשר בחזרה הלכך תפיס מספק ואם יזכור שלא היה חייב לו יחזירנו אבל אם נשבע שלא כדין אין תקנה לאותה שבועה אבל ודאי שאינו חייב לו לא תפיס ליה מידי דאע"ג דאפשר בחזרה נקרא רשע אע"ג דדעתו לשלם דכתיב חבול ישיב רשע גזלה ישלם:
וזה נוטל רביע: ולא אמרינן לישקול חציה בשבועה מגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה משום דלא אמרי' מגו אלא בטענות שקולות אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחברו כ"כ מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר אבל מדבר לדבר לא ואפילו בשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חציה יותר היה נוח לו לומר חציה ושיטול כל תביעתו מלומר כולה שלי ושלא יטול אלא חציה ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי תביעתו אף באומר חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד נמקי יוסף. ועוד כתב הוא ז"ל בפ' החולץ דף תט"ו שאפילו יש עדים לאומר שהמחצה שלו אין אומרים בו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ע"כ. וביד פ' עשרים דהלכות מכירה סימן ד' ובפ"ט דהלכות טוען ונטען סימן ז' עד סוף הפרק. ובטור רוב פירקין בחשן המשפט סימן ס"ה ובסימן קל"ח איתה למתני' ובסימן רכ"ב: וכתוב בספר הלבוש בח"מ שם סימן קל"ח וז"ל בד"א שנשבע על ג' רביעית בחפץ שאינו עומד ליחלק אבל אם הוא דבר העומד ליחלק יכול זה ליטול החצי שמודה לו בלא שבועה ואח"כ נשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות מחציה ע"כ והוא מהרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל עיין בספר הלבוש בחשן מש' שם סי' קל"ב מה"ט [*) צריך לעיין בס' הלבוש בעצמו כי הכת"י מס' מלאכ"ש פה נקרעו מהגליון איזה תיבות.]:
היו שנים רכובין: תוס' פ"ק דקדושין דף כ"ה ודפ' הספינה דף ע"ו וגם בהרא"ש ז"ל שם דף כ"ב:
או שהיה אחד רכוב: בזמן שרוכב מנענע רגליו כדפי' רעז"ל והשתא מיתוקמא מתני' בין לרבנן בין לר' מאיר דפליגי בפ"ח דמס' כלאים גבי יושב בקרון או סופג את הארבעים: ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דרכוב לחוד בלא הנהגה ברגליו לא קנה ומכח פירושו במשנה העלה בתוספת י"ט שכן דעתו של הרמב"ם ז"ל ג"כ בחבורו ודלא כהר"ן והרב המגיד ז"ל שסוברים שדעתו דרכוב לחוד קנה וכן דעת הרא"ש ז"ל דרכוב ומנהיג ברגליו בעינן כשמואל דס"ל הכי בגמ' [עי' בתוי"ט]: וכתב הר"ר יהוסף ז"ל היו שנים רכובים כך מצאתי:
או שהיה אחד רכוב ואחד מהלך: כך מצאתי ע"כ:
זה אומר וכו': ואם האחד רוכב והא' מנהיג ובאו לפנינו זה אומר אני רכבתי בה תחלה ואח"כ בא מנהיג ומנהיג אומר אני הנהגתיה תחלה ואח"כ בא רוכב חולקי' אותה ביניהם דאפשר דליכא ודאי רמאי דשמא תרוייהו החזיקו בה בבת אחת זה לרכוב וזה להנהיג נמקי יוסף:
או שיש להם עדים חולקים שלא בשבועה: בגמ' דייק במאי אי במקח וממכר צריכא למימר אלא לאו שמעינן מהאי משנה יתירא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואין אחר יכול לחטפה דהא אם לא קנה ה"נ אמאי יחלוקו לא זה יקנה ולא זה יקנה ויכול אחר לחטפה מהם שהרי כששניהם הגביהוה מהני הגבהת כל א' מהם לחברו ואם המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הרי היא כאילו היתה מונחת עדיין בקרקע וזו היא סברת רמי בר חמא. ורבא דחי דדילמא לעולם דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואם בא אחר שלישי וחטפה זכה בה ומשנה יתרה דמתני' אשמעי' המגביה מציאה לו ולחברו קונה אף חברו דמגו דזכי לנפשיה זכי אף לחבריה. וכתוב בנמקי יוסף דאפילו רבא דדחי הכא לרמי בר חמא אותביה לקמן לרב נחמן דאמר לא קנה מברייתא דפועל דאלמ' ס"ל נמי דקנה ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל דמתני' דקתני זה ישבע וכו' ויחלוקו מיירי במקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה גויים ע"כ. ומפ' בגמ' בפירקין דף ח' דאי טהורה היא דחזיא לבשר יחלוקו בבשרה ואי טמאה היא שמין אותה בדמים וחולקין. וכתוב בנ"י דף ס"א דה"ה לטלית דתנינן יחלוקו לא גופו של כלי קאמרינן אלא לדמיו ע"כ. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פי"ז דהלכות גזלה ואבידה. ובטור ח"מ סי' קל"ח וסימן קצ"ז:
היה רכוב ע"ג בהמה וכו': טור ח"מ סי' רס"ט וז"ל ראה המציאה ואמר לחברו זכה לי וכו' משמע דס"ל דמתני' דקתני שהיה רוכב ע"ג בהמה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאי לא היה רכוב אמאי קאמר ליה תננה לי יטלנה הוא בעצמו. ובירושלמי א"ר יצחק הדא הלכתא לית שמע מינה כלום לא מראשה ולא מסופה. היה רכוב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אילו אמר זכה לי זכה הוי לית ש"מ כלום לא מרישא ולא מסיפא ע"כ. ואיתא בתוספת ריש פירקין. ועיין בהר"ן ז"ל פ"ק דגיטין סוף דף תקנ"ז:
ראה את המציאה וכו': תוס' ר"פ האומר דקדושין וריש פירקין ודפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א.) ובירושלמי דגיטין פרק הזורק. ובטור ח"מ סימן רס"ח:
זה שהחזיק בה: ודוקא שהיתה המציאה בר"ה וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ואפי' אי מתני' מיירי בסמטא או בצדי ר"ה אפ"ה זה שהחזיק בה זכה בה דכיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני דכיון דתקנת חכמים היא שומעין לו באומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו. וכן פירש גם כן רעז"ל בפ"ד דמסכת פאה גבי נפל לו עליה ופירש טליתו עליה וכו':
ראה אותן רצין וכו': תוס' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ט) והרא"ש שם דף קי"ט:
זכתה לי שדי זכתה לו: לאו דוקא דאמר זכתה לי שדי דה"ה כי לא אמר מאי הוי והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני תוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל והא דקתני ואמר זכתה בשביל למנוע הרצון אמר כך ע"כ. אבל נמקי יוסף כתב בשם הרנב"ר ז"ל דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכין הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרין הם לו דאי רץ אחריהם מגיען כדאיתא בגמרא ואם לאו אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות גזלה ע"כ. ועיין שם בהלכות גזלה במה שכתב שם על זה כסף משנה. וז"ל בית יוסף בסימן רס"ח דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקנו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא"כ אכתי אתי לאינצויי ע"כ. והרב המגיד ז"ל כתב דמשום דאלימא קנייה דד' אמות מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה לפיכך התם קני אע"ג דלא אמר כלום ע"כ:
היה צבי רץ כדרכו: ה"ה אפילו צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו תוס' ז"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פי"ז מהלכות אבידה. ובגמ' אמרינן דאם היו גוזלות וצבי של אדם אחד בצד שדה של זה ונתנום בעליהם לבעל השדה במתנה אע"פ שאין רץ ומגיען כיון דעומד בצד שדהו זכה בהן משום דגבי מתנה יש דעת אחרת מקנה משא"כ גבי מציאה ע"כ:
מציאת בנו ובתו: תוס' פ' נערה דף מ"ז ודפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) וירושלמי ר"פ מציאת האשה:
מציאת עבדו ושפחתו העבריים: בגמרא מוקי לה רבא בשמגביה העבד או השפחה המציאה עם מלאכתו שהוא עושה לרבו שלא בטל כלום הלכך הוי לעצמו אבל אם בטל זמן ממלאכתו הוי מציאתו לרבו דלא עדיף מפועל ששכרו בעל הבית לעשות עמו מלאכה בסתם דתניא דמציאתו לבעל הבית ואיכא תו שנויי אחריני בגמ' בההיא דפועל מיירי כששכרו ללקוט מציאות א"נ דמתני' מיירי בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו שיגביה לו מציאה משום דמציאה מעולה בדמים כשכר בטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי איתרמי ואשכח שלו הוא והוא ישלם לרבו שכר בטלתו:
מציאת אשתו: רבנן תקינו ליה משום איבה וכשגרשה הא אית לה איבה ואיבה ובגמ' פריך פשיטא משום שלא נתן לה כתובה תהא מציאה שלו ומשני לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת דקיימא לן דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וכשגרשה אפילו ספק גירושין הא אית לה איבה ובירוש' משום דס"ל דכל זמן שלא נתן לה כתובתה בשלימות אע"פ שלא נשתייר לה אלא פרוטה חייב במזונותיה משני דהא קמ"ל מתני' שלא תאמר הואיל והוא חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו קמ"ל מתני' דלא:
מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים: יורה דעה סימן רס"ו. וכולה מתני' בח"מ סימן מאתים ושבעים. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ומציאת אשתו וכו' וכן הגיה ג"כ בסיפא ומחק מלת מציאת דגבי עבד ושפחה בין מרישא בין מסיפא:
מצא שטרי חוב: פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) כולה מתני' ובפירקין דף י"ט ותוס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב.) וביד כולה מתני' עד סוף הפרק שם בהלכות גזלה פי"ח. ושטר בכל מקום נלע"ד שהוא מלשון אם תשים משטרו בארץ שהוא לשון ממשלה הכא נמי ע"י השטר הוא מושל על חברו להוציא ממנו חובו וְשִטְרֵי גרסינן בסמיכות השין בחירק והטית בשבא והריש בצירי אח"כ מצאתי שרד"ק ז"ל הביאו בשרש שטר וכתב שי"מ מלת משטרו ר"ל כתבו ע"ש. אח"כ בא לידי תוס' יום טוב וראיתי שכתב בשם ספר התשבי [בנקודות אחרות] [עי' בתוי"ט]:
שבית דין נפרעין מהן: ראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות הללו:
אין בהן אחריות נכסים: תוס' פ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) ודפ' מי שהיה נשוי דף נ"ב וז"ל הרי"ף ז"ל טעמייהו דרבנן דאמרי בין כך ובין כך לא יחזיר דס"ל אחריות ט"ס הוא וא"כ שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הלכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר [דחיישינן] לקנוניא וכן הלכתא ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גנבה ואבידה שכל שטרות הנמצאות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הרי הם כשרים וגובין בהן ומשמע דדייק לה מדלא קתני פסול ואינה ראיה דכיון דפסול ודאי לא הוי אלא מחששא להכי תנן לא יחזיר וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל עכ"ל נמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל בקיצור:
מצא גיטי נשים: פ' כל הגט (גיטין דף כ"ז) ובפירקין דף י"ב. ומאי דקשה אמתני' מההיא דאם מצאו לאלתר דבפ' כל הגט כתבנוהו שם. ובטור א"ה סימן קל"ב וסימן קנ"ג:
שחרורי עבדים: בשאין הרב מודה אבל אם הרב מודה יחזיר לעבד כדאיתא בברייתא וכדמפרש בגמרא דייתקי מתנה ושוברין תוס' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ה) ודפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ב:)
ונמלך עליהם שלא ליתנם: הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלת עליהם. ובגמרא דייקינן מינה הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא דייתקאות אפותקיאות ומתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומתני' תלי טעמא בשאני אומר כתובים היו ונמלך וכו' דש"מ הא אמר תנו נותנין ופריק רב זביד שם בגמ' דמתני' וברייתא תרוייהו בש"מ אלא דמתני' בדידיה דבר מיהדר הוא כדמפרש טעמא בגמ' דאמרינן א"נ יהבי לאיניש אחרינא לית בה פסידא דקמא ובתרא בתרא זכי דהא הדר ביה מקמא כי קא תני בברייתא אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה דלאו בר מיהדר הוא דאמרינן דילמא כתב אבוה להאי ואמליך ולא יהביה נהליה ובתר אבוה כתב איהו לאיניש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר מההוא סבר מיהדר לא מצינא הדרנא בי דבריא אנא אימא להו דאבא יהבה ליה להאי וניתבו ליה כתביה וניזיל נפקא מיניה דהאי דהוא זכי וניפלוג אנא בהדי דידיה. הלכך אמרינן ליה אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי דדילמא מיכתב כתביה מיהב לא יהבה ליה ויהבתיה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה אלא אי קושטא קאמרת דיהיב ליה אבוך זיל את השתא כתוב ליה שטרא אחרינא דאי נמי לא יהבה ליך אבוך וכתבתיה את לאיניש אחרינא לית בה פסידא דקמא ובתרא קמא זכי ומאחר ששני השטרות יצאו משמך הקודם זכה שמתנת בריא הם ופי' רש"י ז"ל והשתא דאוקימנא טעמא דלא יחזיר משום דילמא כתבה להאי ואמליך ולא יהבה ליה והדר כתבה לאיניש אחרינא ליכא למיחש אמתנות ולא תידוק ממתני' גבי מתנות הא אמ' תנו נותנין דכי נמי אומר תנו שייך למימר טעמא דלא יחזיר משום שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם והדר כתבה לאיניש אחרינא וגבי דייתקאות ע"כ אם אמר תנו נותנין אם הוא קיים דהא תלה תנא דידן טעמא משום שאני אומר נמלך עליהם שלא ליתנם וא"נ הכי הוה דנמלך השתא אם אמר תנו נותנין דליכא למיחש למידי וה"ק מצא דייתקי או מתנה לא יחזיר שאני אומר וכו' והיכא דאמר תנו שייך למימר לא יחזיר משום טעמא דשאני אומר כגון מתנת בריא או בש"מ ומת ובריה קאמר תנו שמעי' ממתני' דלא יחזיר ולא דייקי' הא אמר תנו נותנין והיכא דלא שייך למימר שאני אומר כגון בש"מ שלא מת מאליו דייקי' הא אמר תנו דבטל שאני אומר הלכך נותנין ע"כ. וז"ל נ"י ז"ל וא"ת האי תירוצא דרב זביד ניחא לגבי דייתקאות דבר מיהדר הוא אבל מתנות דמתני' וברייתא קשיין אהדדי דלאו בר מיהדר הוא ותירץ רש"י ז"ל דכיון דמתרצינן משום בר מיהדר ממילא שמעינן דכל היכא דלאו בר מיהדר הוא איכא למיחש ושאני אומר ונמלך וכו' דדייקינן הא אמר תנו נותנין אדייתקי קאי אבל מתנות דלאו בר מיהדר אין נותנין ע"כ. והשתא קשה קצת לע"ד דכי היכי דתנא במתני' מצא גיטי נשים דייתקי ומתנות אמאי לא תנא נמי אפותקיאות כי היכי דתנא להו בברייתא ונלע"ד שזה יתורץ בשנדע טעמא דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כשמצא האפותקיאות והוא דטעמא דלא יחזיר האפותיקי לא לזה ולא לזה משום דחיישינן לקנוניא שמא כבר פרע לו חובו מצד אחד והשתא מסייע הלוה למלוה לומר החזירהו שעדיין לא פרעתיו כדי שיטרוף מן הלקוחות את השדה או את השור או את העבד שנעשה אפותיקי ויחלקו בין שניהם ולפיכך לא יחזיר לא לזה ולא לזה אבל דייתקי ומתנה וכל הנהו דתנא במתני' מפ' טעמייהו בהדיא משום שאני אומר וכו' דמשום דחיישינן לנמלך. וא"ת ליתנייה באפי נפשיה וי"ל דהרי הוא בכלל מצא שטרי חוב דתני לעיל מינה דסברי רבנן אפילו אין בהן אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעין מהן דאחריות ט"ס הוא ואפילו ר"מ דפליג עלייהו בשאר שטרי חוב מודה באפותיקי דלא יחזיר שודאי ב"ד נפרעין מן האפותיקי כך נלע"ד ולא מצאתי עד הנה שום רמז למה שכתבתי:
אגרות שוֹם: השי"ן בשבלת ובנקודת חולם. ועיין ג"כ במ"ש פ' אלמנה נזונת סימן ה':
ואגרות מזון: פי' הר"ר יהונתן הכהן ז"ל דארישא קאי אאגרות שום והרי הוא כמו שאמר אגרות שום של מזון שבאת האם או הבת לתבוע מזונותיה לפי שהוא לא קיים תנאו ושמו לה ב"ד קרקע במזונותיה ולפי' רש"י ז"ל שפירש ואגרות מזון שקבל עליו לזון את בת אשתו בשיש בו קנין ובעל הערוך פי' על משנה דאלו מגלחין אגרות שום שום היתומים אגרות מזון מזונות האלמנה ע"כ ונראית כוונתו ז"ל מזונות אלמנה דאיתתא [את] תהא יתבא בביתי וכן מזונות הבנות בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי והטעם בכל אלו שאפילו לא נכתבו כמו שנכתבו הן ואין הכתובה מועילה ומורידה בה ע"כ לשון מגיד משנה סוף הלכות גזלה ואבידה:
שטרי בירורין: כתב הרא"ש ז"ל שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהם לחזור בעוד שלא התחילו לטעון ולומר אני רוצה לברר אחר ושמא נתכוין לדחות הדין לכך כותבין פלוני בירר לפלוני ופלוני לפלוני ושוב אין יכולין לחזור בהן ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב דקודם שכתבו יכולין להוסיף דיינים ומשכתבו אין יכולין להוסיף דיינים ואזיל לטעמיה שכתבתי בר"פ זה בורר:
וכל מעשה ב"ד: פ' כל הגט (גיטין דף כ"ז) ותוס' בפירקין דף י"ג ובגמרא בפירקין דף ט"ז ודף י"ח. וטעמא הוי משום דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד אין כותבין אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי לא שייך בהו פרעון דמוקי להו בגמ' בשטרי חלטאתא ואדרכתא שטרי חלטאתא היינו שטר שכתבו ב"ד למוציא ש"ח על חברו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לב"ח אחד מקרקעותיו ונתנו לו שטר שע"פ ב"ד באה לו ואדרכתא היא שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזר על נכסיו ואם ימצא יגבה והוא מלשון רדיפה כמו מנוחה הדריכוהו דבנימין ואפילו למאן דאית ליה שומת ב"ד ששמו לב"ח קרקע הלוה אם יפרע לו מעות תחזור הקרקע אליו מ"מ איהו הוא דאפסיד אנפשיה כלומר אם פרע לו ולא קרע השטר שעשו לו ב"ד ואם דחהו לומר אבד היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי הלכך מוצא הני שטרות יחזיר דלא חיישי' לפרעו ולא קרע השטר וא"נ הכי הוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה מן הטעם שאמרנו:
מצא בחפיסא או בדלוסקמא: (ס"א בגלוסקמא בגימל) שום שטר וכל מי שיתן סימן החפיסא והדלוסקמא בין שיהיה מלוה בין שיהיה לוה יחזיר לו אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהם בקי בהן. והקשו תוס' ז"ל תימא בשלמא חפיסא הוי סימן כדאמרי' בפ' שני בגמ' הוא אומר בחפיסא והיא אומרת בחפיסא ינתן לו דמידע ידעא דכל מאי דאית ליה בחפיסא מנח ליה משמע דלאיניש בעלמא הוי סימן אלא דלוסקמא היכי הוי סימן הלא דרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא דשבועות עשר דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך וי"ל דמיירי הכא שנותן בדלוסקמא עצמה סימן שאינו מובהק ולא חיישי' לשמא השאיל לאחר ואותו הניח בו שטרות דהכי תקון רבנן דלא חיישינן כמו שתקנו להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אפילו סימנין לאו דאורייתא. ואיתיה להאי בבא בתוס' פ' כל הגט (גיטין דף כ"ט:)
תכריך של שטרות: פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח) וה"פ או שמצא תכריך של שטרות בדרך או אגודה של שטרות וכו'. ומפ' בברייתא בגמ' תכריך שכרך ג' שטרות או יותר יחד והוי סימן משום דכ"ע כרבי כל שטרא לאפי נפשה ואח"כ קושרין אותן יחד וזה כרך שלשתן יחד ראשו של זה בצד ראשו של זה כמין מגילה אבל אגודה ר"ל קודם שכרכן פשט אותן ושם אותם אחד ע"ג אחד ארכו של זה על ארכו של חברו ואח"כ כרכן יחד דכרך הוי סימן. וכתוב בנמקי יוסף דלאו דוקא דכריכי חד בריש חבריה ודרמו אהדדי הוא דהוי סימן ולא בכרך אחר אלא דנקט הני דשכיחי להו ועוד שכרך זו יותר בטוח שלא יתפרדו אחת מחברתה וה"ה כרך אחר דהויא סימן אם בטוח ג"כ שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד ה"ל כמעות מפוזרות דאמרי' לקמן בפ' שני דהרי הם של מוצאן משום שנתייאשו הבעלים לפי שסברו לא ימצאם איש אחד יחד והלכך אין לו בהן סימן כנ"ל עכ"ל ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל מאי מכריז שטרי פירוש והלה נותן סימן במנין והא דבעי' תכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפול ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין ע"כ. משמע שאין צריך לומר היאך היו כרוכין וכן פסק בנו הרב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בחשן המשפט סימן ס"ה:
וכמה אגודה של שטרות: תימה דלא פירשה המשנה תכריך אע"ג דשניהם שלשה שטרות כדכתיבנא ושמא משום דמלת אגודה סובלת ג"כ פירוש תכריך ואע"ג דתכריך נמי סובל פי' אגודה נקט בדסליק מיניה:
רשב"ג אומר אחד לוה וכו': פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ז.) בפי' רעז"ל אבל אם אינם מקויימין וכו' ומסיים בהא הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות אבידה ויתנם למי שנותן בהם סימן ע"כ:
ואין ידוע מה טיבו: כצ"ל:
ואם יש עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון: השובר כשהוא ביד המלוה נקרא סמפון וכל דבר המבטל דבר קרי סמפון שלו כדאמרינן גבי קדושי אשה ומכירת עבד שהטום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם יש עמהן סמפונן יעשה מה שבסמפונן וכתב פי' אם יש שם שטרות שוברן של שטרותיו ואינו יודע מה טיבן יעשה לפי מה שכתוב בסמפונן וכן צ"ל מדקאמר במתני' אם יש עמהן ולא קאמר אם יש עמו ע"כ. וביד פט"ז דהלכות מלוה ולוה סי' ח' י' י"א: