משנה בבא מציעא א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

היה רוכב יט על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה כ ואמר אני זכיתי בה, זכה בה.

אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילהכא, לא אמר כלום.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,

וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: תְּנֶהָ לִי,
נְטָלָהּ וְאָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ,
זָכָה בָּהּ.
אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר:
אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה,
לֹא אָמַר כְּלוּם:

נוסח הרמב"ם

היה רוכב על גבי בהמה ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה בתחילה לא אמר כלום.

פירוש הרמב"ם

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה כו': אם הרוכב אמר להולך ברגליו זכה לי בו לא יוכל לומר כשיקחנה אני זכיתי בה אלא חבירו הרוכב קנה אבל יוכל לומר אני זכיתי בה כשאמר לו תנה לי כמו שנזכר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אמר לחבירו תנה לי וכו' - אבל אמר זכה לי בה, קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה:

לא אמר כלום - שקנאה זה שמשכה מיד חברו, וכל זמן שהיתה ביד המגביה הפקר היתה:

פירוש תוספות יום טוב

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה:    אורחא דמלתא קתני דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו. והטור סימן רס"ט העתיק ראה מציאה ואמר לחבירו זכה לי וכו':

נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה:    ומסקינן בגמרא דטעמא לאו משום דלא מצי זכי ליה אלא היכא דזכי נמי לנפשיה. כגון שנים שהגביהו מציאה כסיפא דמתניתין דלעיל. דהא ליתא. דאפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה. מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה. וכדפירש הר"ב במ"ט פ"ד דפאה מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני. דאם זהו ג"כ עני זכה לו לדברי הכל. ואלא מתניתין דתנן אמר אני זכיתי בה זכה [בה] משום דאמר ליה תחלה פירש"י הרי אני זכיתי בה דקאמר. תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני עכ"ל. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר [דאע"ג דאיתא בתר הכי. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא"ת משנתינו. דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי [דכיון שאין דעת אחרת מקנה לא הוה תנה כזכה. ול"ק אמתניתין ו' פ"ק דגיטין כ"כ התוספות ובגיטין [דף י"א] תירצו עוד בענין אחר] ופירש"י וא"ת משנתינו דקתני אני זכיתי בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה. ואע"פ שהגביה לצורך חבירו. היינו טעמא משום דקתני ואמר לחברו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנותו בהגבהתו עד שעת נתינה. והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו עכ"ל. לאו למימרא שאם אעפ"כ נתכוין המגביה לשיקנה לחברו בהגבהתו שלא זכה. אלא שמן הסתם לא עשה אלא כדברי חבירו שלא אמר רק תנה לי] אבל הטור כתב בסימן רס"ט שאפילו אמר הגבהתי תחלה לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה דשומעין לו. והסכים מהור"ר ואלק כהן ז"ל על ידו וכתב דמגביה מציאה לחבירו קנה חברו היינו כשאומר בשעה שמגביה או קודם לכן שהוא מגביה לחברו. אבל מסתמא אע"ג דדעתו היה להגביה לחברו יכול לחזור בו. אא"כ א"ל זכה לי [כדכתב הר"ב] דהשתא שלוחו הוא כיון דשתק ועל פי צוויו הגביה. עכ"ד. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן דהא סוגיא דשמעתא לא משמע הכי. דכי פריך ממתניתין דפאה מי שלקט וכו' ואמר הרי זו לאיש פלוני דזכה לו. אמתני' דהכא דלא זכה לו. לישני ליה התם דאמר כדתנן בהדיא [ואמר]. ומש"ה זכה לו ולא מצי מיהדר. אבל הכא דלא אמר כלום בשעת ההגבהה הלכך מצי מיהדר. ומדלא משני ליה הכי ש"מ דגמרא ס"ל דכשמודה שהגבהתו היתה לצורך חברו כמאן דאמר דמי ולא מצי מיהדר. והא דתנן התם ואמר משום דאי לא אמר מאי ידעינן למי רוצה ליתן. וכן יש לפרש דואמר. היינו עכשיו לאחר זכייה הוא אומר שלקיטתו היתה לזכות לאיש פלוני. וכולה מלתא תליא בכונת הגבהתו לצורך מי היתה. כך נראה בעיני. [ולמה נאמר שר' יוחנן יחלוק על סברא זו אלא שמתרץ המשנה בתירוץ מרווח יותר. דתירוץ דלעיל דחוק דהא לא תנן תחלה וכדדחי לי' בסוגיא מה"ט. ושוב מצאתי בתשובה להרשב"א שהביאה הב"י סימן קכ"ה שכתב אדרבי יוחנן דטעמו דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגבהנה ואתננה לך. עכ"ל. וכלומר ומשום כך לא נתכונתי לזכות לך בהגבהתי. כך נ"ל]:

אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה:    מפרש בגמרא דמשום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה כדכתבתי לעיל הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טעין אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אי לא טען תחילה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. [רש"י]. [ולפי מה שכתבתי לעיל דלרבי יוחנן אין צריך לזה התירוץ דאמר תחלה אדרבא רישא אין הכי נמי דלא אמר תחלה ואפ"ה מצי הדר ביה כיון שאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. וקתני בסיפא תחלה. לגלויי דרישא אף בלא אמר תחלה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יט) (על המשנה) רוכב. אורחא דמלתא נקט דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו:

(כ) (על המשנה) נטלה כו'. מסקינן בגמרא ראפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה כו'. ואלו מתניתין דתנן ואמר אני זכיתי בה זכה משום דאמר ליה תחלה. פירש"י הרי אני זכיתי בה דקאמר תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר. אבל הטור לא ס"ל. והסמ"ע הסכים לדבריו. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) תחלה. משום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טען אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אם לא טען תחלה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. רש"י. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

היה רכוב ע"ג בהמה וכו':    טור ח"מ סי' רס"ט וז"ל ראה המציאה ואמר לחברו זכה לי וכו' משמע דס"ל דמתני' דקתני שהיה רוכב ע"ג בהמה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאי לא היה רכוב אמאי קאמר ליה תננה לי יטלנה הוא בעצמו. ובירושלמי א"ר יצחק הדא הלכתא לית שמע מינה כלום לא מראשה ולא מסופה. היה רכוב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אילו אמר זכה לי זכה הוי לית ש"מ כלום לא מרישא ולא מסיפא ע"כ. ואיתא בתוספת ריש פירקין. ועיין בהר"ן ז"ל פ"ק דגיטין סוף דף תקנ"ז:

תפארת ישראל

יכין

היה רוכב על גבי בהמה:    אורחא דמלתא נקט, דאי היה מהלך היה נוטלה מעצמו:

נטלה:    המהלך הגביהה בשתיקה:

זכה בה:    ודוקא באמר תנה לי, שלא רצה לזכות בה עד שתבוא לידו, ולהכי אף שמתכוון שמגביהה להרוכב, יכול לחזור בו קודם שיתנה לו, אבל באמר זכה לי מדהגביה זה בשתיקה, נתכוון שיהיה להרוכב, ואינו יכול לחזור בו. מיהו באמר בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אגביה, קנה [(שו"ע חו"מ, רסט)], וי"א דה"ה בידע סחורה בזול ואמר לחבירו קנה אותה לנו וקנה סתם קנו שניהן, וי"א דבאין מעות לראשון לא קנה. דלא דמי למציאה שיכול לטלה בעצמו [שם]:

אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה:    ר"ל קודם שהגבהתיה נתכוונתי לזכותה לעצמי:

לא אמר כלום:    נ"ל דמה"ט לא קאמר אינו נאמן דקמ"ל דאפילו נאמינהו שכך חשב, ולא הגביהה לצורך חבירו, עכ"פ גם הוא עצמו לא קנאה, מדלא אמר תחלה בפירוש לעצמי אגביהה, והו"ל כהפקר עד שנתנה להרוכב, וקנאה הרוכב במשיכה, והיינו דקמ"ל הך כולה מתניתין [עי' גיטין פ"א מ"ו]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי ט ב