ירושלמי מועד קטן ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת מועד קטן · פרק ג · הלכה א | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


מנוקד ומעוצב (בארי)[עריכה]

[מוֹעֵד קָטָן ג,א]
[הֲלָכָה א]

וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד:
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה,
וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים,
וּמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים;
וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר,
וְהַנָּזִיר, וְהַמְצֹרָע,
מִטֻּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ.

[תַּלְמוּד]

הָא שְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם אֲסוּרִין.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן:
גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָרֶגֶל מְנֻוָּלִין.
תַּמָּן תְּנֵינַן:
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד
אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס,
וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.
הָא שְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אֲסוּרִין.
רַבִּי יוֹסֵה, רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן,
רַבִּי אַבּוּן בְּשֵׁם חִזְקִיָּה:
גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְשַׁבָּתָן מְנֻוָּלִין. <לשבוע משמרתם>

תְּנֵי בְשֵׁם רַבִּי יוּדָה:
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם,
אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ.
רַבִּי יוּדָה כְּדַעְתֵּיהּ, דְּרַבִּי יוּדָה אָמַר:
אָסוּר לְפָרֵשׁ לַיָּם הַגָּדוֹל. <להפליג>
מֵעַתָּה, כֹּהֵן שֶׁיֵּצֵא חוּץ לָאָרֶץ,
הוֹאִיל וְיָצָא שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים,
יְהֵא אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ.

חַד כֹּהֵן אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָה, אֲמַר לֵיהּ:
מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה,
לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם?
אָמַר לֵיהּ:
אָחִיו שֶׁלְּאוֹתוֹ הָאִישׁ יָצָא.
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ.
וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ?
אִית דְּבָעֵי מֵימַר, הָכֵן אֲמַר לֵיהּ:
אָחִיו שֶׁלְּאוֹתוֹ הָאִישׁ הִנִּיחַ חֵק אִמּוֹ וְחִבֵּק חֵק נָכְרִיָּה,
וּבָרוּךְ שֶׁנְּגָפוֹ,
וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ?
שִׁמְעוֹן בַּר בָּא אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָה,
אֲמַר לֵיהּ:
כְּתֹב לִי חֲדָא אִגְּרָא דְּאִיקָר, <המלצה>
נִפּוּק לְפַרְנָסָתִי לְאַרְעָא בַּרָיְתָא. <לחוץ לארץ>
אָמַר לוֹ:
לְמָחָר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל אֲבוֹתֶיךָ,
יְהוּ אוֹמְרִים לִי:
נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה
שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
הִתַּרְתָּ לָהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ!

"וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין".
הֲוֵינַן סָבְרִין מֵימַר,
בְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ אֵצֶל הַגּוֹיִם,
אֲבָל אִם הָיָה חָבוּשׁ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, לֹא.
אֲתָא מֵימַר לָךְ,
וַאֲפִלּוּ חָבוּשׁ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל,
אֵינוֹ עָרֵב לָאָדָם לְגַלֵּחַ בְּבֵית הָאֲסוּרִין.

"וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים".
מָה אֲנַן קָיְמִין? <במה אנו עוסקים>
אִם בְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל, יְגַלַּח!
אִם בְּשֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל, אַל יְגַלַּח!
אֶלָּא כִּי נַן קָיְמִין,
כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל,
וְחָל יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בָּרֶגֶל,
שֶׁאֵין נִדּוּי פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים,
וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מְשִּׁבְעַת יָמִים.
אֵין נִדּוּי פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, [810]
(בְּמִדְבָּר יא, כ) "עַד חֹדֶשׁ יָמִים,
עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם",
וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מְשִּׁבְעַת יָמִים,
(בְּמִדְבָּר יב, יד) "הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים".

רַבִּי הֲוָה מוֹקַר לְבַר אֶלְעָשָׂא.
אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא:
כָּל עַמָּא שָׁאֲלִין לְרַבִּי,
וְאַתְּ לֵית אַתְּ שָׁאֵל לֵיהּ!
אֲמַר לֵיהּ:
מָה נִשְׁאֹל לֵיהּ?
אֲמַר לֵיהּ:
שְׁאוֹל מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה,
הֹמִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ,
מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלִי כְנָפַיִם.
רָאוּהָ נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ,
וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ.
הַנָּס יֹאמַר "הוֹ הוֹ",
וְהַנִּלְכָּד נִלְכַּד בַּעֲוֹנוֹ.
הֲפַךְ רַבִּי וַחֲמָתֵיהּ גָּחֵיךְ.
אֲמַר רַבִּי:
אֵינִי מַכִּירָךְ זָקֵן.
וִידַע דְּלֵית הוּא מִתְמַנֵּי בְיוֹמוֹי.


בִּקְּשׁוּ לְנַדּוֹת אֶת רַבִּי מֵאִיר.
אָמַר לָהֶן:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם,
עַד שֶׁתֹּאמְרוּ לִי אֶת מִי מְנַדִּין,
וְעַל מַה מְנַדִּין וְעַל כַּמָּה דְּבָרִים מְנַדִּין.

בִּקְּשׁוּ לְנַדּוֹת אֶת רַבִּי לִיעֶזֶר.
אָמְרִין:
מַן אָזֵל מוֹדַע לֵיהּ.
אֲמַר רַבִּי עֲקִיבָה:
אֲנָה אֲזַל מוֹדַע לֵיהּ.
אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ:
רַבִּי, רַבִּי! חֲבֵרֶיךָ מְנֻדִּין לָךְ.
נְסָתֵיהּ, נְפַק לֵיהּ לְבָרָא, אֲמַר: <לקח אותו>
חֲרוּבִיתָא, חֲרוּבִיתָא!
אִן הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם, אִתְעַקְרִין!
וְלָא אִתְעַקְרַת.
אִן הֲלָכָה כִּדְבָרַי, אִתְעַקְרִין!
וְאִתְעַקְרַת.
אִן הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם, חֻזְרִין!
וְלָא חַזְרַת.
אִן הֲלָכָה כִּדְבָרַי, חֻזְרִין!
וְחַזְרַת.
כָּל הָדֵן שְׁבָחָא,
וְלֵית הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?
אָמַר רַבִּי חֲנִינָה:
מִשֶּׁנִּתְּנָה, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא
(שְׁמוֹת כג, ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת".
וְלֵית רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָדַע שֶׁ"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת"?
לֹא הִקְפִּיד אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁשָּׂרְפוּ טַהֲרוֹתָיו בְּפָנָיו.
תַּמָּן תְּנֵינַן:
חִתְּכוֹ חֲלָיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חָלְיָא לְחָלְיָא,
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
זֶה תַנּוּרוֹ שֶׁלַּחֲכִינַי.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
חֲכָךְ גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: <פגע>
כָּל מָקוֹם שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ שֶׁלְּרַבִּי לִיעֶזֶר מַבֶּטֶת,
הָיָה נִשְׁדַּף
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ חִטָּה אַחַת,
חֶצְיָהּ נִשְׁדַּף וְחֶצְיָהּ לֹא נִשְׁדַּף,
וְהָיוּ עַמּוּדֵי בֵּית הַוַּעַד מְרוֹפְפִין.
אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻעַ:
אִם חֲבֵרִין מִתְלַחֲמִים,
אַתֶּם, מָה אִכְפַּת לָכֶם?
וְיָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה:
הֲלָכָה כֵּאלִיעֶזֶר בְּנִי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ:
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא".
רַבִּי קְרִיסְפִּי, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי:
אִם יֹאמַר לִי אָדָם:
"כָּךְ שָׁנָה רַבִּי לִיעֶזֶר",
שׁוֹנֶה אֲנִי כִּדְבָרָיו.
אֶלָּא דְּתַנַּיָא מְחַלְּפִין.

חַד זְמַן הֲוָה עָבַר בְּשׁוֹקָא
וַחֲמָת הָדָא אֶתָּא סְחוֹתָא דְּבַיְתַהּ, <ראתה אשה אחת אשפה של ביתה>
וְטַלְקַת, וְנַפְלַת גּוֹ רֵישֵׁיהּ. <וזרקה>
אֲמַר,
דוֹמֶה שֶׁהַיּוֹם חֲבֵרַי מְקָרְבִין אוֹתִי,
דִּכְתִיב:
(תְּהִלִּים קיג, ז) "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן,
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ."

רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי
שְׁלַח בָּתַר חַד בַּר נָשׁ תְּלָתָה זִמְנִין,
וְלָא אֲתָא.
שְׁלַח אָמַר לֵיהּ:
אִלּוּלֵא דְּלָא חָרְמֵית בַּר נָשׁ מִן יוֹמַי,
הָוֵינָא מְחָרַם לְהָהוּא גֻּבְרָה,
שֶׁעַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנַדִּין,
וְזֶה אֶחָד מֵהֶן:
(עֶזְרָא י, ח) "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים,
כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים,
יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה."
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֵּירַבִּי לְעָזָר:
אִית סַגִּין מִנְּהוֹן מְבַדְּרָן בְּמַתְנֵיתָא. <יותר מהן מפוזרות>

תַּמָּן תְּנֵינַן: (משנה תענית ג, ח)
"שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אָמַר לוֹ:
צָרִיךְ אַתָּה לִנַּדּוֹת."
(ברייתא) "שֶׁאִלּוּ נִגְזְרָה גְּזֵרָה כַּשֵּׁם שֶׁנִּגְזְרָה בִּימֵי אֵלִיָּהוּ,
לֹא נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם?
שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם,
צָרִיךְ נִדּוּי."

תַּמָּן תְּנֵינַן: (משנה ראש השנה א, ו)
"שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים,
נִמְצֵאתָ מְכַשְּׁלָן לֶעָתִיד לָבֹא."
לֹא נִמְצֵאתָ מְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה?
שֶׁכָּל הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תְּנֵי:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה:
תֵיוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת אַנְשֵׁי רוֹמִי
שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין גְּדָיִים מְקֻלָּסִין בְּלֵילֵי פְסָחִים.
שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ:
אִלּוּלֵי שֶׁאַתְּ תֵיוֹדוֹס,
לֹא הָיִינוּ מְנַדִּין אוֹתָךְ?
וּמָהוּ תֵיוֹדוֹס?
אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה:
דַּהֲוָה מְשַׁלַּח פַּרְנָסַתְהוֹן דְּרַבָּנִין.
לֹא נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת הָרַבִּים
לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוּץ?
שֶׁכָּל הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים
לִידֵי אֲכִילַת קֳדָשִׁים בַּחוּץ,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תַּמָּן תְּנֵינַן: (עדויות ה, ו)
"אֶת מִי נִדּוּ?
אֶת אֶלְעָזָר בֶּן חַנָּךְ,
שֶׁפִּקְפֵּק בְּטַהֲרַת הַיָּדַיִם."
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּפַקְפֵּק בְּדָבָר, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,
צָרִיךְ נִדּוּי.

תַּמָּן תְּנֵינַן: (עדויות ה, ו)
"דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ."
מַהוּ דִּכְמָה?
דִּכְוָתַהּ.
"נִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ.
וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֲרוֹנוֹ."
לְלַמְּדָךְ,
שֶׁכָּל הַמְּנֻדֶּה וּמֵת, סוֹקְלִין אֲרוֹנוֹ. [811]
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּבַזֶּה זָקֵן, אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה,
צָרִיךְ נִדּוּי.

בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי זְעוֹרָה,
הֲווֹן מְרַחֲקִין וּמְקָרְבִין. <מנדים ומתירים מיד>
אֲמַר לוֹן רַבִּי לָא:
הָשָׁתָא מְרַחֲקִין וְהָשָׁתָא מְקָרְבִין!
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה:
חָזְרוּ וְנִמְנוּ:
לִכְשֶׁיַּחְזֹר בּוֹ, יְהוּ מְקָרְבִין אוֹתוֹ.

הַמְּנֻדֶּה לָרַב, מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד;
הַמְּנֻדֶּה לַתַּלְמִיד, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לָרַב.
הַמְּנֻדֶּה לְאַב בֵּית דִּין, מְנֻדֶּה לֶחָכָם;
הַמְּנֻדֶּה לֶחָכָם, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְאַב בֵּית דִּין.
הַמְּנֻדֶּה לַנָּשִׂיא, מְנֻדֶּה לְכָל אָדָם.
עַד כַּדּוּן חָכָם שֶׁנִּדָּה, וַאֲפִלּוּ חָבֵר שֶׁנִּדָּה?
נִשְׁמְעֶנַּהּ מִן הָדָא:
חֲדָא אַמְהָה מִן דְּבַר פַּטָּא
הֲוָת עָבְרָה קֻמֵּי חֲדָא כְּנִישָׁא.
חֲמָת חַד סָפַר מָחֵי לְחַד מַיְנוֹק <ראתה מורה אחד מכה ילד>
יַתִּיר מִן צָרְכֵיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ:
יֶהְוֵי הָהוּא גֻּבְרָה מְחָרַם!
אֲתָא שְׁאַל לְרַבִּי אַחָא.
אָמַר לֵיהּ:
צָרִיךְ אַתְּ חָשֵׁשׁ עַל נַפְשָׁךְ.
הָדָא אָמְרָה,
הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַשּׁוּרָה, צָרִיךְ נִדּוּי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה מְעַיְּנֵי תֵּינִין בְּבַרְבָּרִית. <שומר תאנים>
אֲתוֹן לִסְטַיָּא וְגַנְבוּן מִנְּהוֹן בְּלֵילְיָא,
וּבְסוֹפָא אַרְגַּשׁ בְּהוֹן.
אֲמַר לוֹן:
לֶהֱווֹן אִלַּיִן עַמָּא מְחָרְמִין! <יהיו האנשים האלה מנודים>
אַמְרוּן לֵיהּ:
יְיֵא הַהוּא גֻּבְרָה מְחָרַם! <תהיה אתה מנודה>
חָשׁ עַל נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: <חשש לעצמו, חשב>
מָמוֹן אִנּוּן חַיָּבִין לִי, דִּלְמָא נַפְשָׁן.
נְפַק פָּרֵי בָּתְרֵיהוֹן, אֲמַר לוֹן: <יצא רץ>
שְׁרוֹן לִי! <התירו נידויי>
אַמְרוּן לֵיהּ:
שְׁרֵי לָן, וַנַן שָׁרַיִי לָךְ!
הָדָא אָמְרָה,
הַמְּנַדֶּה אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ,
וְנִדָּה אוֹתוֹ, נִדּוּיוֹ נִדּוּי.
מִי מַתִּיר?
לָא כֵן תְּנֵי:
מֵת אֶחָד מִמְּנַדָּיו, אֵין מַתִּירִין לוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
הָדָא דַתְּ אָמַר, בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא;
אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא, הַנָּשִׂיא מַתִּיר.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא בַּר מַמָּל:
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּת אֶחָד מִמְּנַדָּיו,
וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ.
וְלֹא כֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
"הָדָא דַתְּ אָמַר, בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא,
אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא, הַנָּשִׂיא מַתִּיר"!
וְקַמַת מָה דְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא בַּר מַמָּל
בְּשֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיֵּי בְּשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת:
נִמְנוּ בְאוּשָׁא שֶׁלֹּא לְנַדּוֹת זָקֵן.
וְאָתְיָא כַּיִי דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ:
זָקֵן שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר,
אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ,
אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ:
(מלכים ב יד, י) "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיֵּי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא:
זָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ,
נוֹהֲגִין בּוֹ כִּקְדֻשַּׁת אָרוֹן.
רַבִּי אַחָא, רַבִּי תַנְחוּם,
רַבִּי חִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
זָקֵן שֶׁנִּדָּה לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ כַּהֲלָכָה,
אֵין נִדּוּיוֹ נִדּוּי.

בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי יִרְמְיָה אֲתָת עָקָה עַל טִבֶּרְיָאֵי. <שהטילה המלכות קנס>
שְׁלַח בְּעִי מְנָרְתָא דְּכַסְפָּא גַּבֵּי רַבִּי יַעֲקֹב בֵּירַבִּי בּוּן.
שְׁלַח אֲמַר לֵיהּ:
אֲדַיִן לֹא שָׁב יִרְמְיָה מֵרָעָתוֹ? <שהרי לא גובים כרגא מהחכמים>
וּבִקֵּשׁ לְנַדּוֹתוֹ. <על שביזהו>
וַהֲוָה רַבִּי חִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק עֲטוֹשָׁיָא יָתִיב תַּמָּן.
אָמַר לֵיהּ:
שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מְנַדִּין זָקֵן,
אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו.
אָמַר לֵיהּ: (עדויות ה, ו)
"דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ." <שנידו לעקביא בן מהללאל על שביזה כבודם של שמעיה ואבטליון>
וּכְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו עָשָׂה?
וְנַדּוֹן אִלַּיִן לְאִלַּיִן, <ונידו זה את זה>
וְחַשּׁוּן אִלַּיִן עַל אִלַּיִן, <וחששו לנידוי זה של זה>
וְצַרְכוּן מִשְׁתְּרָיָא אִלַּיִן מִן אִלַּיִן. <והתירו זה לזה>

"וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר".
מָה אֲנַן קָיְמִין? <במה אנו עוסקים>
אִם בְּשֶׁנִּשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל, יְגַלַּח;
אִם בְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל, אַל יְגַלַּח.
אֶלָּא כִּי נַן קָיְמִין,
בְּשֶׁנִּשְׁאַל קֹדֶם לָרֶגֶל,
וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרוֹ אֶלָּא בָּרֶגֶל.
כְּהָדָא:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי,
לֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרוֹ,
עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִזִּקְנֵי הַגָּלִיל.
וְאִית דְּאָמְרִין:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֲוָה.
וַהֲוָה נָסֵיב לֵיהּ מִן הָכָא וּמְקִים לֵיהּ הָכָא,
נָסֵיב לֵיהּ מִן הָכָא, וּמְקִים לֵיהּ הָכָא,
עַד דַּאֲקֵמֵיהּ גּוֹ שִׁמְשָׁא מְפַלֵּי מָנוֹי. <בודק בגדיו מכינים>
אַמְרוּן לֵיהּ:
אִלּוּ הֲוֵיתָה יָדַע דְּהָדֵן סָבָא עָבֵד לָךְ הָכֵן,
נָדֵר הֲוֵיתָה?
אֲמַר לוֹן:
לָא.
וּשְׁרוֹן לֵיהּ.
וְלֵיהּ אַמְרוּן:
הָדָא, מִנָּן לָךְ?
אֲמַר לוֹן:
מְשָׁרֵת רַבִּי מֵאִיר הָיִיתִי, בְּבָרְחוֹ שֵׁנִית.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
מַקְלוֹ שֶׁלְּרַבִּי מֵאִיר הָיְתָה בְיָדוֹ,
וְהִיא הָיְתָה מְלַמַּדְתּוֹ דַּעַת.

תְּנֵי: (תוספתא מועד קטן ב, א)
כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד,
מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלָּאֵבֶל.
אִית תַּנַּי תָּנֵי: <יש תנא ששונה>
אָסוּר.
וְאִית תַּנַּי תָּנֵי:
מֻתָּר.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
מַן דְּאָמַר "מֻתָּר", בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם רֶגֶל;
מַן דְּאָמַר "אָסוּר", בְּשֶׁאֵין שָׁם רֶגֶל. [812]
מַתְנֵיתָא פְלִיגָה עַל רַב חִסְדָּא:
"הֲרֵי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה,
הֲרֵי זֶה מֵקֵל בְּסַכִּין וּבְמִסְפֶּרֶת,
אֲבָל לֹא בְמִסְפָּרַיִם."
וְיַעֲשֶׂה אֵבֶל הַשֵּׁנִי אֵצֶל הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁהוּא אָנוּס וִיגַלַּח.
הֱוֵי,
לָא אִתְאַמְרַת אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹד הָרֶגֶל.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי:
נִיחָא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה; בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים!
הֲתֵיב רַבִּי חֲנַנְיָה חַבְרוֹן דְּרַבָּנִין:
וְהָא תְנֵי: (שמחות ו, א)
"אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָבֵל אָסוּר בָּהֶן כָּל שִׁבְעָה."
אִם בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים הוּא אָסוּר,
בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, לֹא כָל שֶׁכֵּן?
לָא אִתְאַמְרַת אֶלָּא כְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלִים.
הָדָא אָמְרָה, שֶׁהוּא מֻתָּר.

אָמַר רַבִּי מַתַּנְיָה:
מַן דְּאָמַר "אָסוּר", כְּדַרְכּוֹ בְּמִסְפָּרַיִם.
שָׂפָם וּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם.
אִית תַּנַּי תָּנֵי:
בָּרֶגֶל מֻתָּר וּבָאֵבֶל אָסוּר
אִית תַּנַּי תָּנֵי:
בָּרֶגֶל אָסוּר וּבָאֵבֶל מֻתָּר.
מַן דְּאָמַר בָּרֶגֶל מֻתָּר, שֶׁיֵּשׁ שָׁם רֶגֶל,
וּבָאֵבֶל אָסוּר, בְּשֶׁאֵין שָׁם רֶגֶל.
מַן דְּאָמַר בָּרֶגֶל אָסוּר, בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם הָעֲרָמָה,
בָּאֵבֶל מֻתָּר, שֶׁאֵין שָׁם הָעֲרָמָה.
רַב חִיָּה בַר אָשֵׁי בְשֵׁם רַב:
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מֵקֵל כָּאן וְכָאן.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מֵקֵל בְּהִלְכוֹת אֵבֶל.
רַב אָמַר:
שָׂפָם, כִּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם בְּכָל דָּבָר.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
וּבִלְבַד בַּנּוֹטוֹת. <מכסות את הפה>
רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא:
זוֹג בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּשָׂפָם וּבִנְטִילַת צִפָּרְנַיִם, <בעניין שפם>
וְהִתִּיר לָהֶם רַבִּי.
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָה:
שְׁנֵי זוֹגוֹת הָיוּ,
אֶחָד מֵעַמְּתָן וְאֶחָד מִדַּרְעָלַָה.
אֶחָד בְּשָׂפָם, וְאֶחָד בִּנְטִילַת צִפָּרְנַיִם,
וְהִתִּיר לָהֶן רַבִּי.
כְּהָדָא:
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, דַּמְכַת אַחָתֵיהּ,
וַהֲוָה יָתִיב מְצַמֵּי טֻפְרוֹי. <קוצץ צפורניו>
סְלַק רַבִּי לְעָזָר לְגַבֵּיהּ, וְלָא כַסֵּיתוֹן.
סְלַק רַבִּי נָתַן בַּר אַבָּא לְגַבֵּיהּ, וְכַסֵּיתוֹן.
אָמַר לֵיהּ:
מִן קֻמֵּי רַבִּי לְעָזָר לָא כַסֵּיתִנּוּן,
וּמִן קֻמּוֹי אַתְּ מְכַסֵּי לוֹן!
אָמַר לֵיהּ:
וּמָה אַתְּ סָבַר?
דְּאַתְּ חָבִיב עָלַי כְּרַבִּי לְעָזָר?

דפוס וילנא[עריכה]

מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השבים והיוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו:

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין א"ר סימון גזרו עליהן שלא יכנסו לרגל מנוולין תמן תנינן אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת הא שאר כל הימים אסורין רבי יוסה ר' אבהו בשם רבי יוחנן רבי אבון בשם חזקיה גזרו עליהן שלא יכנסו לשבתן מנוולין תני בשם רבי יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח רבי יודה כדעתיה דרבי יודה אמר אסור לפרש לים הגדול מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א"ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו אית דבעי מימר הכין א"ל אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו שמעון בר בא אתא לגביה רבי חנינה א"ל כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא אמר לו למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרתה לה לצאת לחוץ לארץ:

והיוצא מבית האסורין: הוינן סברין מימר כשהיה חבוש אצל העכו"ם אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא אתא מימר לך ואפילו חבוש אצל ישראל אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין:

והמנודה שהתירו לו חכמים: מה אנן קיימין אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח אם בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח אלא כי נן קיימין כשהתירו לו קודם לרגל וחל יום שלשים שלו להיות ברגל שאין נידוי פחות משלשים ואין נזיפה פחותה משבעת ימים אין נידוי פחות משלשים יום (במדבר יא כ) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם ואין נזיפה פחותה משבעת ימים (שם יב יד) הלא תכלם שבעת ימים ר' הוה מוקר לבר אלעשא א"ל בר קפרא כל עמא שאלין לרבי ואת לית את שאל ליה א"ל מה נישאול א"ל שאול משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה מפחדת כל בעלי כנפים (איוב כט ח) ראונו נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו הנס יאמרו הו הו והנלכד נלכד בעונו הפך ר' וחמתיה גחיך אמר רבי איני מכיריך זקן וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי ביקשו לנדות את רבי מאיר אמר להן איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין ביקשו לנדות את רבי ליעזר אמר אמרין מאן אזל מודע ליה אמר רבי עקיבה אנא אזל מודע ליה אתא לגביה א"ל רבי ר' חביריך מנדין לך נסתיה נפק ליה לברא אמר חרוביתא חרוביתא אין הלכה כדבריהם איתעוקרין ולא איתעקר' אין הלכה כדבריי איתעוקרין ואיתעקרת אין הלכה כדבריהם חוזרין ולא חזרת אין הלכה כדבריי חוזרין וחזרת כל הדין שבחא ולית הלכה כר' אליעזר א"ר חנינה משניתנה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות ולית ר' אליעזר ידע שאחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו תמן תנינן חיתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא רבי ליעזר מטהר וחכמים מטמאין זה תנורו של חכיניי אמר רבי ירמיה חכך גדול נעשה באותו היום כל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת היה נשדף ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף וחצייה לא נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפין אמר להן ר' יהושע אם חברים מתלחמים אתם מה איכפת לכם ויצאה בת קול ואמרה הלכה כאליעזר בני א"ר יהושע לא בשמים היא ר' קריספי ר' יוחנן בשם ר' אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתניא מחלפין חד זמן הוה עבר בשוקא וחמת הדא איתא סחותא דביתא וטלקת ונפלת גו רישיה אמר דומה שהיום חביריי מקרבין אותי דכתיב (תהילים קיג ז) מאשפות ירים אביון רבי יהושע בן לוי שלח בתר חד בר נש תלתה זימני ולא אתא שלח א"ל אילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרם לההוא גוברא שעל עשרים וארבעה דברים מנדין וזה אחד מהן (עזרא י ח) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה א"ר יצחק בי רבי לעזר אית סגין מינהון מבדרן במתניתא תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה לנדות שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי תמן תנינן שלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים לעשות דבר מצוה צריך נידוי תני א"ר יוסי תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים שלחו חכמים ואמרו לו אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך ומהו תודוס א"ר חנניה דהוה משלח פרנסתהון דרבנן לא נמצאתה מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי תמן תנינן את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפיקפק בטהרת הידים הדא אמרה המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי תמן תנינן דכמה השקוהו מהו דכמה דכוותה נידוהו ומת בנידויו וסקלו בית דין ארונו ללמדך שכל המנודה ומת סוקלים ארונו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי ביומוי דר' זעירה הוון מרחקין ומקרבין אמר לון רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין אמר רבי יוסה חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו המנודה לרב מנודה לתלמיד המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב המנודה לאב בית דין מנודה לחכם המנודה לחכם אינו מנודה לאב בית דין המנודה לנשיא מנודה לכל אדם עד כדון חכם שנידה ואפילו חבר שנידה נישמעינה מן הדא חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנושא חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה אמרה ליה יהוי ההוא גוברא מחרם אתא שאל לרבי אחא א"ל צריך את חשש על נפשך הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי רבן שמעון בן לקיש הוה מעייני תינין בברברית אתון ליסטיא וגנבון מינהון בליליא ובסופא ארגש בהון אמר לון ליהוון אילין עמא מחרמין אמרון ליה ייא דהוא גוברא מחרם חש על נפשיה אמר ממון אינון חייבין לי דילמא נפשן נפק פרי בתריהון אמר לון שרון לי אמרין ליה שרי לן ונן שריי לך הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו נידויו נידוי מי מתיר לא כן תני מת אחד ממנדיו אין מתירין לו אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר ר' יעקב בר אחא בשם ר' בא בר ממל מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו ולא כן אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר וקמת מה דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל בשלא חזר בו רבי יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתייא כיי דאמר ר' שמואל בשם רבי אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו (מלכים ב יד י) הכבד ושב בביתך רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת ארון רבי אחא ר' תנחום רבי חייה בשם רבי יוחנן זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי ביומוי דר' ירמיה אתת עקא על טיברייאי שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בי רבי בון שלח א"ל אדיין לא שב ירמיה מרעתו וביקש לנדותו והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא יתיב תמן א"ל שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו א"ל דכמה השקוה וכירבעם בן נבט וחביריו עשה ונדון אילין לאילין וחשון אילין על אילין וצרכון משתרייא אילין מן אילין:

וכן מי שנשאל לחכם והותר: מה אנן קיימין אם כשנשאל קודם לרגל לא יגלח אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח אלא כי נן קיימין כשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו אלא ברגל כהדא רבי שמעון ברבי לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה והוה נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא נסב ליה מן הכא ומקים ליה הכא עד דאקימיה גו שימשא מפלי מאנוי אמרון ליה אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין נדר הויתה אמר לון לא ושרון ליה וליה אמרין הדא מנא לך אמר לון משרת ר"מ הייתי בברחו שנים ויש אומרים מקלו של ר"מ היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת תני כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל אית תניי תני אסור ואית תניי תני מותר אמר רב חסדא מ"ד מותר בשיש שם רגל מ"ד אסור בשאין שם רגל מתניתא פליג על רב חסדא הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה ה"ז מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספריים ויעשה אבל השני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח הוי לא אתאמרת אלא מפני כבוד הרגל ר' שמואל בר רב יצחק בעי ניחא בתוך ז' בתוך ל' התיב ר' חנניה חברון דרבנן והא תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל ז' אם בתוך ל' הוא אסור בתוך ז' לא כל שכן לא איתאמרת אלא כשתכפוהו אבלים הדא אמרה שהוא מותר א"ר מתניה מ"ד אסור כדרכו במספריים שפם ונטילת צפורנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור אית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מ"ד ברגל אסור בשיש שם הערמה באבל מותר בשאין שם הערמה רב חייה בר אשי בשם רב הל' כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן ר"ש בר אבא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות אבל רב אמר שפם כנטילת צפרנים בכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות ר' יצחק בר נחמן בשם רבי חנינא זוג בא לפני רבי בשפם ובנטילת צפרנים והתיר להם רבי ר' סימון בשם ר' חנינה שני זוגות היו אחד מעמתן ואחד מידד עלה אחד בשפם ואחד בנטילת צפרנים והתיר להן ר' כהדא ר' שמואל בר אבא דמכת אחתיה והוה יתיב מצמי טפרויי סלק ר' לעזר לגביה ולא כסיתון סלק ר' נתן בר אבא לגביה וכסיתון אמר ליה מן קומי רבי לעזר לא כסיתינון ומן קומי את מכסי לון א"ל ומה את סבר דאת חביב עלי כרבי לעזר: