משנה מועד קטן ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק ג · משנה א | >>
ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו.
וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד:
- הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם,
- וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה,
- וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין,
- וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים,
- וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר,
- וְהַנָּזִיר,
- וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ
- [נ"א: וְהַמְּצֹרָע, וְהָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ]:
אלו מגלחין במועד -
- הבא ממדינת הים, ומבית השביה,
- והיוצא מבית האסורים,
- והמנודה - שהתירו לו חכמים,
- וכל מי שנשאל לחכם - והותר,
- והנזיר, והמצורע,
- והיוצא מטומאתו לטהרתו.
מה שאסרנו על כל אדם הגילוח וכיבוס הבגדים במועד, כדי שלא יתכוונו לאחר גילוחן וכיבוס בגדיהם עד חולו של מועד שיהיו בטלים ממלאכתם, ויבא יום טוב ראשון והם מנוולין ואינן מתקשטין ליום טוב.
והבא ממדינת הים - בתנאי שיפרש לים בסחורה או בדבר הצריך, אבל אם הפריש להשתעשע בלבד לא לעסק אחר אסור לגלח.
ומנודה - אסור לגלח בימי נידויו.
ומי שנשאל לחכם - הוא מי שנשבע שלא יגלח זמן ידוע, ולא נזדמן לו חכם שיתיר לו נדרו אלא בתוך המועד.
וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע.
והעולה מטומאתו לטהרתו - כמו מי שהיה טמא ביום טוב ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד, כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו:
ואלו מגלחין - הבא ממדינת הים. במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד א. והוא שפירש לסחורה או לדבר הצריך, אבל אם לא פירש אלא לטיול בעלמא אסור:
והיוצא מבית האסורין - ואפילו חבוש ביד ישראל שהיה מניחו לגלח, לפי שהיה בצער:
ומנודה - שהתירו לו נדויו במועד. וקודם המועד לא היה יכול לגלח, דמנודה אסור בתספורת:
ומי שנדר - שלא לגלח, ולא מצא חכם שיתיר לו נדרו קודם המועד. א"נ לא מצא פתח לחרטה אלא במועד ב:
והנזיר - שהשלים נזירותו במועד:
ה"ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו - אם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת, דכתיב (ויקרא יד) ביום השביעי יגלח את כל שערו ג. וגלוח דנתק לא חשיב, שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק. וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד חוץ מאלו השנויים במשנה, כדי שלא יכוונו ד לגלח בתוך המועד שהם בטלים בו ממלאכה ויבוא י"ט ראשון של רגל כשהם מנוולים. וה"ט נמי דאסרו הכבוס במועד:
ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ"ש הר"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס':
הבא ממדינת הים. כתב הר"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם:
וכן מי שנשאל כו'. כתב הר"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש"י ספ"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר"ב בסוף פ"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ"ט דנדרים פסק הר"ב דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ"כ הרא"ש דזה הירושלמי לא ס"ל דבחרטה סגי וא"כ לא ה"ל להר"ב לכותבו. ומיהו כתב הב"י דהרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע"כ:
והנזיר והמצורע. פירש הר"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא"ת פשיטא מסיים הר"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב"ם פ"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע"כ. ועיין משנה ד' פרק י"ד דנגעים מ"ש שם בס"ד:
(א) (על הברטנורא) כגון שלא בא לישוב עד חוה"מ או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. ב"י:
(ב) (על הברטנורא) ובריש פ"ט דנדרים כתב דקיי"ל דא"צ לפתח כשמתחרט מעצמו. וכיון שכן נמצא כי לא נתחרט קודם הרגל דבמתכוין לא גילח וליתסר וא"כ לא הו"ל להר"ב לכתוב טעם זה ומדעת הרי"ף והר"מ נראה דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשוב אונס.
(ג) (על הברטנורא) וא"ת פשיטא. וי"ל דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. הר"נ. אבל בגמרא מסיק דנזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרין:
(ד) (על הברטנורא) דאל"ה אע"ג דגילוח מלאכה הוא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוספ':
ואלו מגלחין במועד וכו' ואלו מכבסין כו': ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' י"ז י"ח י"ט כ"א ובטור א"ח סימן תקל"א ועיין במ"ש ס"פ כל הנשבעין בשם רבינו ברוך דאלו מגלחין לאו דוקא דאשכחן טפי וכמו שאכתוב בסוף משנתנו. ובגמ' מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות פי' רש"י ז"ל כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס היא אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרווחא מר מדמי לה כלשוט ומר מדמי לה כלמזונות והקשו תוס' ז"ל לוקמה אפי' כר' יהודה ומזונות אפי' ר' יהודה מודה ותרצו שמא כיון דקתני ר' יהודה אומר הבא וכו' משמע שבא לחלוק על המשנה:
והיוצא מבית האסורין: שאינו יכול לגלח [קודם] המועד שאין מניחין אותו לגלח ואפי' מניחין אינו ערב לו לאדם לגלח בבית האסורים תוס' ז"ל:
והמנורה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל: כתבו תוס' ז"ל בשם הירושלמי דמקשה שם הני למה התירו והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו שלשים של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום וכן מי שנשאל לחכם מוקי לה כשבא בחול המועד א"נ לפני המועד לא מצאו לו פתח ע"כ:
ה"ג והמצורע העולה וכו': לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט היא גירסת רש"י ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דגרסי והמצורע והעולה וכו' וכמו שכתב שם המגיד משנה וז"ל הרמב"ם ז"ל בפירושו וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע והעולה מטומאתו לטהרתו כמו מי שהיה טמא ביום טוב ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה על פי ס"א והמצורע והיוצא וכו'. אבל נמוקי יוסף ז"ל כתב ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתי' ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי בחול המועד מותר בתספורת ולא גזרינן דילמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה ע"כ: וכתוב בתרומת הדשן סי' פ"ו דכיון דנהגינן לגלח בעלי תשובה עפ"י דברי רבינו משה הדרשן כדפי' רש"י ז"ל בפ' בהעלותך שנתן טעם להתגלח הלוים לפי שהיו כפרה על בכורי ישראל שחטאו בע"ז וע"ז קרויה מת ומת איתקש למצורע והמצורע טעון תגלחת וא"כ דמי להא דתנן פ' ואלו מגלחין הנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו מותרין לגלח במועד ותניא עלה בגמ' דנזיר ומצורע אפי' היה להם פנאי לגלח קודם המועד מותרין לגלח במועד כדי שלא ישהו קרבנותיהם ובעלי תשובה נמי נראה להתיר כדי שלא ישהה מהמצות שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול ע"כ בקיצור: עוד בפי' ר"ע ז"ל וגלוח דנתק לא חשיב תנא דמתני' שאינו אלא דבר מועט שמגלת סביב הנתק ע"כ נראה שהם דברי עצמו של הר"ב ז"ל: עוד בלשון ר"ע ז"ל וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד וכו'. אמר המלקט כטעמא דאנשי משמר בפ' שני דתעניות. ובגמ' בעי ר' ירמי' מר' זירא אי דוקא תנן העולה ברגל ולפיכך מגלחין שלא היה להם פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתם או דילמא דלאו דוקא נקט ומשני ליה בהדיא תנינא כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא הי' להם פנאי אבל היה להם פנאי אסורין נזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהן דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנות עד לאחר גלוח כדכתי' בקראי הלכך לא קנסי' להו בדלא עבדי מקמי רגל דאי אסרינן להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינם קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתגלחת נזיר לא מעכב מ"מ רגיל הוא לגלח ולשלח שערו תחת הדוד ע"כ. עוד גרסי' בגמ' תנא הכהן והאבל מותרין בגלוח והאי אבל מוקמי' ליה בגמ' שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל וכהן מוקמינן ליה בדשלים משמרתו ברגל ותנא דידן דקתני ואלו מגלחין דמשמע אלו ותו לא פליג עליה ובגמ' מפרש טעמייהו: ובפ"א דהלכות ביאת מקדש פסק כתנא דברייתא דס"ל דאם שלמה משמרתו בערב הרגל אינו מגלח אלא בערב הרגל ואם שלמה משמרתו בתוך הרגל מותר לגלח ברגל ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שהטעם הוא משום דס"ל לרב ז"ל דלא מכרעא מילתא לומר דמתני' פליגא אברייתא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר נמי מי שאבדה לו אבידה ע"כ: (הגה"ה אכן אבידה בעיא היא בגמ' אי מיקרי אונס ויכול לגלח אי לאו ולא איפשטא ומשמע שרוב הפוסקים וגדוליהם פוסקים לחומרא דלא מיקרי אונס כיון שאינה מפורסמת כהנהו דתנן עיין בב"י ובספר הלבוש סי' תקל"א ועיין עוד בסמוך):
יכין
ואלו מגלחין במועד: בצנעא. ומדינא גילוח וכבוס הוה ככל צורך חצוני של גוף, דמותר בחוה"מ לצורך המועד [ועי' בקופת הרוכלין בדיני חוה"מ אות ה']. ואפ"ה אסרוהו חכמים כדי שלא ישהנו למועד ויכנס למועד מנוול' ואפי' אם גילח קודם המועד, אסור מדאינו מפורסם שגילח יחשדוהו (שו"ע או"ח, תקלא):
הבא ממדינת הים: ולא שב עד חוה"מ, או ששב בעיו"ט ולא היה לו שעות בעיו"ט להתגלח [ מג"א תקל"א ]. מיהו בהלך לטיול וחזר בחוה"מ, אסור:
ומבית השביה: באין שעות כלעיל. אף שהיה אפשר לו לגלח שם אפ"ה מדהיה שרוי בצער לא גילח ולא כיבס:
והמנודה: דהיה אסור בגילוח וכיבוס:
שהתירו לו חכמים: ר"ל שהתירו נדויו בחוה"מ:
וכן מי שנשאל לחכם: על נדרו שנדר מלגלח ומלכבס, אפי' היה אפשר לו להתיר מעיו"ט:
והותר: בחוה"מ:
והנזיר: שהשלים נזירתו בחוה"מ, שדינו שמגלח ומשליך שערו תחת דוד השלמים שמבשל:
והמצורע: דכשנתרפא ועשה ב' הצפרים, מתגלח וסופרז' ימים וחוזר ומתגלח. ב' הגלוחים אלו מותרים בחוה"מ אפילו היה לו פנאי (רמב"ם פ"ז מהל' יו"ט):
העולה מטומאתו לטהרתו: שרגילין לגלח ולכבם בגדיהן. ודוקא הנהו. אבל בשאר אונס בעיו"ט, שאינו מפורסם אנסו, כגון שכבר גילח בעיו"ט, וחזר וגידל, או אפילו היה חולה בעיו"ט שהגלוח קשה לו, או שהיה שאר אונס, אסור לגלח בחוה"מ. מיהו גלוח שפה מותר אפילו אינה מעכבת אכילה. וכ"ש דמותר לחוף ולסרוק [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת