רמב"ם על מועד קטן ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על מועד קטן · ג

מועד קטן פרק ג[עריכה]

משנה א[עריכה]

מה שאסרנו על כל אדם הגילוח וכיבוס הבגדים במועד, כדי שלא יתכוונו לאחר גילוחן וכיבוס בגדיהם עד חולו של מועד שיהיו בטלים ממלאכתם, ויבא יום טוב ראשון והם מנוולין ואינן מתקשטין ליום טוב.

והבא ממדינת הים - בתנאי שיפרש לים בסחורה או בדבר הצריך, אבל אם הפריש להשתעשע בלבד לא לעסק אחר אסור לגלח.

ומנודה - אסור לגלח בימי נידויו.

ומי שנשאל לחכם - הוא מי שנשבע שלא יגלח זמן ידוע, ולא נזדמן לו חכם שיתיר לו נדרו אלא בתוך המועד.

וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע.

והעולה מטומאתו לטהרתו - כמו מי שהיה טמא ביום טוב ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד, כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו:

משנה ב[עריכה]

מטפחות הספג - הם הרדידים שמנגבין בהם הידים.

וזה האיסור אינו אלא בבגדים שאינן של פשתן, אבל בגדי פשתן בלבד מותר לכבסן במועד לפי שהם מתלכלכין מהרה, כי אפילו הכבוסים קודם יום טוב צריכין לכבס אפילו בחולו של מועד.

ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד, מאיזה מין שיהיה הבגד:

משנה ג[עריכה]

שוברין - שטרי המחילות והחלוקות הנופלות בין בני אדם הנושאין ונותנין זה בזה.

דיאתיקי - הוא מין ממיני המתנות. וחילוק זה המלה "דא תהא למיקם ולהיות", והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סומך עליה בסוף.

ופרוזבול - כבר נתבאר דברו במסכת שביעית.

אגרות שום - הם שומא ששמים בית דין קרקע ומעריכין אותה לבעל חובו.

אגרות מזון - הם שמוכרין בית דין הקרקע למזון האשה והבנות, וכותבין בזה מעשה בית דין.

ושטרי ברורין - כמו שבארנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר בסנהדרין.

גזירות בית דין - עניינו גזר דין.

אגרות של רשות - כתבים ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום:

משנה ד[עריכה]

אם אין לו מה יאכל - כותב ומוכר כדי פרנסתו.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ה[עריכה]

פסק ההלכה הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה.

ועניין עולה ואינה מפסקת - שיחשבו מכלל שלשים ועולין למניין ואינו מפסיד האבילות, כי העיקר אצלנו דבר שבצנעה נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש, כי כל זה אסור באבל ואפילו בשבת. אבל לרגל מפסיק על כל פנים ואין נוהגין בו דבר מאבילות.

ואינן עולין - לפי שכשישלמו שבעה ימי אבלות וחל הרגל אחר כך, בטלה גזירת שלשים יום כמו שנזכר, ולא נאמר כי מניין ימי הרגל בלבד תעלה למניין שלשים. וכמו כן רגל אינו עולה למניין שבעה, אבל נאמר שתבטל גזירת שבעה לגמרי כמו שיתבאר.

ואם נקבר המת בתוך הרגל, אינן נחשבין ימי הרגל מימי האבלות:

משנה ו[עריכה]

הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים, וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים.

וכשקובר האדם מתו אפילו שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזירת שבעה, ושבעה ימי החג נחשבין, ויחשוב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום.

וכן אם קבר מתו אפילו שעה אחת קודם עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה, יחשוב אחריהן ששה עשר יום לפי שהן כרגלים, ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים.

אבל מי שקבר מתו אפילו שעה אחת קודם חג הסוכות, בטלה ממנו גזירת שבעה כדין כל רגל, ושבעת ימי החג ושמיני של חג יעלו לו למניין שבעה ימים אחרים, כי העיקר אצלינו שמיני של חג רגל בפני עצמו, ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום.

והקובר את מתו ברגל אינו חייב באבלות עד יום האחרון של חג, רוצה לומר יום טוב שני של שמיני עצרת, ויתחיל למנות ממנו ואחר כך ששה ימים, ויתחייב באותן הששה גזירת שבעה, ואחר כך ימנה שלשים יום מיום שמת בו המת, ויתחייב בשאר הדברים אחר המועד בגזירת שלשים.

וגזירת שבעה היא מה שאגיד לך והוא:

  • כי כל שבעה ימים חייב בכפיית המטה, והוא שלא יהיה בביתו מטה אלא כפויה.
  • ואסור בתשמיש המטה,
  • ובנעילת הסנדל,
  • ובעשיית מלאכה בגלוי,
  • ובשאלת שלום,
  • וברחיצה בחמין אפילו מקצת גופו, וברחיצת כל גופו בצונן.
  • ואסור בסיכה,
  • ולקרות בתורה ובמשנה וגמרא.
  • וחייב בעטיפת הראש, רוצה לומר שיכסה ראשו ויעטה על שפם,
  • ואסור לשלול את הקרע,
  • ואסור ליטול צפרניו בכלי, וליטול שפמו ואפילו מעכב עליו בשעת האכילה,
  • ואינו רשאי לכבס בגדיו,

כל אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה.

ומה שאתה צריך לדעת כי:

  • יום ראשון אסור לו להניח תפילין, ולאכול קדשים כמו שבארנו בפסחים.
  • וחייב לישב על המטה כפויה על הארץ, ואינו אוכל משלו.
  • ושלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפילו בסתר,
  • ואם נותנין לו שלום אינו מחזיר, אלא שיאמר להם אבל הוא.

וגזירת שלשים ששה דברים, והם:

  • שלא יגלח שערו.
  • ולא ילבש בגד לבן, חדש, מגוהץ, ומוחלק.
  • ואינו מאחה הקרע, שקרע על המת.
  • ואינו הולך בסחורה, וכן אמרינן בירושלמי "על כל המתים אסור ללכת בסחורה, עד שלשים יום". על אביו ועל אמו, עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו "לך עמנו".
  • אסור לו לשתות במשתה מרעות כל שלשים יום, על אביו ועל אמו שנים עשר חדש.
  • ואסור לישא אשה שניה, ולשמש מיטתו עמה, והוא אמרם "כל שלשים יום - לנישואין".

ויש בגזירת שבעה עשתי עשר דבר, ובגזירת שלשים ששה:

משנה ז[עריכה]

אמרו אין קורעין, אלא קרוביו של מת - רוצה לומר בחולו של מועד, כי המשנה הזו מדברת בדברים שמותר לעשותן בחולו של מועד. אבל שלא בחולו של מועד, כל הרוצה לקרוע בגדיו ולחלוץ מנעליו אין מונעין אותו.

ועוד זה שאמרנו שאין קורעין בחולו של מועד אלא הקרובים, כשאין המת חכם או אדם כשר או אינו עומד בשעת נטילת נשמה, כי העיקר אצלנו חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו וכמו כן אדם כשר. ועוד יש לנו עיקר אחר כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע.

וחולצין - רוצה לומר בכאן חליצת כתף.

וקרוביו - הם החייבין באבלות. והם האחים כולם בין זכרים בין נקבות, בין שבאו מאם בין שבאו מאב, והבנים בין זכרים בין נקבות, והבעל והאבות והאשה אלו כולם חייבין באבלות קצתם על קצתם.

וקריעת הבגדים - מכלל חיובי האבלות.

וחיובי הקרע בדרך קצרה מה שאגיד לך, והוא שיקרע טפח מן הבגד העליון בלבד, וקורע בכלי, ואינו צריך להבדיל שפת הבגד, ויש לו להכניס ידו בפנים תחת בגדיו וקורע. ואינו חייב לקרוע אלא בתוך שבעה, ושולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלושים.

וכל זה חייב על כל המתים חוץ מאביו ואמו ורבו, אבל על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו תורה קורע ואפילו לאחר שבעה, וקורע כל בגדיו עד שיתגלה לבו, וקורע בידו, ומבדיל קומי שפה, וקורע מבחוץ, ושולל לאחר שלשים יום, ואינו מאחה לעולם.

ודע כי כל קריעה אינה אלא מעומד. ואם החליף בגדו הקרוע בבגד אחר אינו חייב לקרעו אף על פי שהוא בתוך שבעה, אלא על אביו ועל אמו, שלא יהיו עליו כל שבעה אלא בגדים קרועים, ובשבת מחזיר הקרע לאחריו.

ומברין - הוא שעושים סעודה לאבלים, לפי שהאבל אסור לאכול משלו יום ראשון כמו שבארנו.

ואסור לאבל לישב על גבי מיטה כל שבעה אלא בשבת, לפי שהוא חייב בכפיית המטה כמו שבארנו. והבאים להברותו ולנחמו אין מברין אותו בחולו של מועד אלא על מיטות זקופות כמו שהיו יושבין קודם על מיטות זקופות.

וכן טבלא, ואסקוטלא, וקנון - הם כלים חשובים כמו כלי כסף ודומיהם, לפי שאינן מצויין אצל העניים ויתביישו, ולפיכך התקינו שיהיו הכל מביאים בסלים של ערבה שהן נמצאים ביד העשיר והעני:

משנה ח[עריכה]

ולא של נשים לעולם - רוצה לומר לא במועד ולא בחול.

ושל איש אסרו אותו במועד בלבד, שלא להרגיל את ההספד במועד על דרך שאמרנו בפרק ראשון.

ואין הלכה כרבי (שמעון) [ישמעאל]:

משנה ט[עריכה]