רמב"ם על מועד קטן ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על מועד קטן · ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו': מה שאסרו על כל אדם הגילוח וכבוס הבגדים במועד כדי שלא יתכוונו לאחר גילוחן וכבוס בגדיהם עד חולו של מועד שיהיו בטלים ממלאכתם ויבא יום טוב ראשון והם מנוולין ואינן מתקשטין ליום טוב והבא ממדינת הים בתנאי שיפרש לים בסחורה או בדבר הצריך. אבל אם הפריש להשתעשע בלבד לא לעסק אחר אסור לגלח. ומנודה אסור לגלח בימי נידויו. ומי שנשאל לחכם הוא מי שנשבע שלא יגלח זמן ידוע ולא נזדמן לו חכם שיתיר לו נדרו אלא בתוך המועד. וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע. והעולה מטומאתו לטהרתו כמו מי שהיה טמא בי"ט ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו:

משנה ב[עריכה]

ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה כו': מטפחות הספג. הם הרדידים שמנגבין בהם הידים. וזה האיסור אינו אלא בבגדים שאינן של פשתן אבל בגדי פשתן בלבד מותר לכבסן במועד לפי שהם מתלכלכין מהרה כי אפי' הכבוסים קודם יום טוב צריכין לכבס אפילו בחולו של מועד. ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד מאיזה מין שיהיה הבגד:

משנה ג[עריכה]

ואלו כותבין במועד קידושי נשים גיטין ושוברין כו': שוברין. שטרי המחילות והחלוקות הנופלות בין בני אדם הנושאין ונותנין זה בזה. דייתיקי. הוא מין ממיני המתנות וחלוק זה המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סומך עליה בסוף. ופרוזבול. כבר נתבאר דברו במסכת שביעית. אגרות שום. הם שומא ששמים ב"ד קרקע ומעריכין אותה לבעל חובו. אגרות מזון. הם שמוכרין בית דין הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה מעשה בית דין. ושטרי ברורין. כמו שבארנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר בסנהדרין. גזירות ב"ד. ענינו גזר דין. אגרות של רשות. כתבים ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום:

משנה ד[עריכה]

אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו כו': אם אין לו מה יאכל כותב ומוכר כדי פרנסתו. והלכה כרבי יהודה:

משנה ה[עריכה]

הקובר את מתו ג ימים קודם לרגל בטלה הימנו כו': פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיד האבילות. כי העיקר אצלנו דבר שבצנעא נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור באבל ואפי' בשבת. אבל לרגל מפסיק עכ"פ ואין נוהגין בו דבר מאבילות. ואין עולין לפי שכשישלמו שבעה ימי אבלות וחל הרגל אח"כ בטלה גזירת שלשים יום כמו שנזכר ולא נאמר כי מנין ימי הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזירת שבעה לגמרי כמו שיתבאר. ואם נקבר המת בתוך הרגל אינן נחשבין ימי הרגל מימי האבלות:

משנה ו[עריכה]

ר"א אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת בו': הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים. וכשקובר האדם מתו אפילו שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזירת שבעה ושבעה ימי החג נחשבין ויחשב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום. וכן אם קבר מתו אפילו שעה אחת קודם עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה יחשוב אחריהן ששה עשר יום לפי שהן כרגלים. ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים. אבל מי שקבר מתו אפילו שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזירת שבעה כדין כל רגל ושבעת ימי החג ושמיני של חג יעלו לו למנין שבעה ימים אחרים כי העיקר אצלינו שמיני של חג רגל בפני עצמו ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום. והקובר את מתו ברגל אינו חייב באבלות עד יום האחרון של חג ר"ל יום טוב שני של שמיני עצרת ויתחיל למנות ממנו ואחר כך ששה ימים ויתחייב באותן הששה גזרת שבעה ואח"כ ימנה שלשים יום מיום שמת בו המת ויתחייב בשאר הדברים אחר המועד בגזירת שלשים. וגזירת שבעה היא מה שאגיד לך והוא. כי כל שבעה ימים חייב בכפיית המטה והוא שלא יהיה בביתו מטה אלא כפויה. ואסור בתשמיש המטה. ובנעילת הסנדל. ובעשיית מלאכה בגלוי. ובשאלת שלום. וברחיצה בחמין אפי' מקצת גופו וברחיצת כל גופו בצונן. ואסור בסיכה. ולקרות בתורה ובמשנה וגמרא. וחייב בעטיפת הראש רוצה לומר שיכסה ראשו ויעטה על שפם. ואסיר לשלול את הקרע. ואסור ליטול צפרניו בכלי וליטול שפמו ואפי' מעכב עליו בשעת האכילה. ואינו רשאי לכבס בגדיו. כל אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה. ומה שאתה צריך לדעת כי יום ראשון אסור לו להניח תפילין ולאכול קדשים כמו שבארנו בפסחים. וחייב לישב על המטה כפויה על הארץ. ואינו אוכל משלו. ושלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' בסתר. ואם נותנין לו שלום אינו מחזיר אלא שיאמר להם אבל הוא. וגזירת שלשים ששה דברים והם. שלא יגלח שערו. ולא ילבש בגד לבן חדש מגוהץ ומוחלק. ואינו מאחה הקרע שקרע על המת. ואינו הולך בסחורה. וכן אמרי' בירושלמי על כל המתים אסור ללכת בסחורה עד שלשים יום. על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו. אסור לו לשתות במשתה מרעות כל שלשים יום. על אביו ועל אמו שנים עשר חדש. ואסור לישא אשה שניה ולשמש מטתו עמה והוא אמרם כל שלשים יום לנישואין. ויש בגזירת שבעה עשתי עשר דבר ובגזירת שלשים ששה:

משנה ז[עריכה]

אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת כו': אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא בו': אמרו אין קורעין אלא קרוביו של מת רוצה לומר בחולו של מועד. כי המשנה הזו מדברת בדברים שמותר לעשותן בחולו של מועד. אבל שלא בחולו של מועד. כל הרוצה לקרוע בגדיו ולחלוץ מנעליו אין מונעין אותו. ועוד זה שאמרנו שאין קורעין בחולו של מועד אלא הקרובים כשאין המת חכם או אדם כשר או אינו עומד בשעת נטילת נשמה כי העיקר אצלנו חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו וכמו כן אדם כשר. ועוד יש לנו עיקר אחר כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. וחולצין ר"ל בכאן חליצת כתף. וקרוביו הם החייבין באבלות. והם האחים כולם בין זכרים בין נקבות בין שבאו מאם בין שבאו מאב והבנים בין זכרים בין נקבות והבעל והאבות והאשה אלו כולם חייבין באבלות קצתם על קצתם. וקריעת הבגדים מכלל חיובי האבלות. וחיובי הקרע בדרך קצרה מה שאגיד לך. והוא שיקרע טפח מן הבגד העליון בלבד וקורע בכלי ואינו צריך להבדיל שפת הבגד ויש לו להכניס ידו בפנים תחת בגדיו וקורע ואינו חייב לקרוע אלא בתוך ז' ושולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' וכל זה חייב על כל המתים חוץ מאביו ואמו ורבו אבל על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה קורע ואפילו לאחר ז' וקורע כל בגדיו עד שיתגלה לבו וקורע בידו ומבדיל קומי שפה וקורע מבחוץ ושולל לאחר שלשים יום ואינו מאחה לעולם ודע כי כל קריעה אינה אלא מעומד. ואם החליף בגדו הקרוע בבגד אחר אינו חייב לקרעו אע"פ שהוא בתוך שבעה אלא על אביו ועל אמו שלא יהיו עליו כל ז' אלא בגדים קרועים ובשבת מחזיר הקרע לאחריו. ומברין הוא שעושים סעודה לאבלים לפי שהאבל אסור לאכול משלו יום ראשון כמו שבארנו. ואסור לאבל לישב ע"ג מטה כל ז' אלא בשבת לפי שהוא חייב בכפיית המטה כמו שבארנו והבאים להברותו ולנחמו אין מברין אותו בחוש"מ אלא על מטות זקופות כמו שהיו יושבין קודם על מטות זקופות וכן טבלא ואסקוטלא וקנון הם כלים חשובים כמו כלי כסף ודומיהם לפי שאינן מצויין אצל העניים ויתביישו ולפיכך התקינו שיהיו הכל מביאים בסלים של ערבה שהן נמצאים ביד העשיר והעני:

משנה ח[עריכה]

אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד כו': נשים במועד מענות אבל לא מטפחות בו': ולא של נשים לעולם. ר"ל לא במועד ולא בחול. ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על דרך שאמרנו בפרק ראשון ואין הלכה כר' (שמעון) [ישמעאל]:

משנה ט[עריכה]

הרמב"ם לא פירש משנה זו.