משנה מועד קטן ג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק ג · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הקובר כא את מתו שלושה ימים כב קודם לרגל, בטלה הימנו גזרת שבעהכג.

שמונה, בטלה הימנו גזירת שלושיםכה.

מפני שאמרו: שבת עולה כו ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל,

בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה.
שְׁמוֹנָה,
בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:
שַׁבָּת עוֹלָה, וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת;
רְגָלִים מַפְסִיקִין, וְאֵינָן עוֹלִין:

נוסח הרמב"ם

הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמונה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים מפני שאמרו השבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולין.

פירוש הרמב"ם

הקובר את מתו ג ימים קודם לרגל בטלה הימנו כו': פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיד האבילות. כי העיקר אצלנו דבר שבצנעא נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור באבל ואפי' בשבת. אבל לרגל מפסיק עכ"פ ואין נוהגין בו דבר מאבילות. ואין עולין לפי שכשישלמו שבעה ימי אבלות וחל הרגל אח"כ בטלה גזירת שלשים יום כמו שנזכר ולא נאמר כי מנין ימי הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזירת שבעה לגמרי כמו שיתבאר. ואם נקבר המת בתוך הרגל אינן נחשבין ימי הרגל מימי האבלות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הקובר את מתו - שמת לו מת קודם הרגל, ונהג אבילות קודם הרגל שלשה ימים:

בטלה ממנו גזירת שבעה - אבל לא בטלה הימנו גזירת שלשים דהיינו איסור תספורת, ומונה אחר הרגל שלשים יום עם הג' שעברו כבר מן השלשים. ופסק הלכה שהקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה:

שמונה - ימים קודם הרגל, הואיל ונכנס אחד מימי הגלוח קודם לרגל, אתי רגל ומבטל את השאר לגמרי כד:

שבת עולה - שבת שבימי אבלו עולה למנין ז':

ואינה מפסקת - שאינה מבטלת את השאר, אלא יושב ומתאבל אחר שבת:

הרגלים מפסיקין ואינם עולים - אם נהג אבילות קודם הרגל, הרגל מפסיק ומבטל גזירת ל'. ואם לא נהג אבילות קודם הרגל אלא התחיל אבילתו ברגל, אין ימי הרגל עולים למנין ז', אבל עולין למנין ל'. וטעמא דשבת עולה לחשבון שבעת ימי אבלות, משום דדברים שבצנעה נוהג בה, כגון תשמיש המטה ופריעת הראש שאסור בגלוי הראש, ורחיצה בחמין, שהאבל אסור בהן בשבת. אבל הרגל אין שום דין מדיני אבלות נוהג בו כז, לפיכך מפסיק לגמרי. ואם לא חל אבילות כלל קודם הרגל, כגון שנקבר המת בתוך הרגל אינו עולה למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל:

פירוש תוספות יום טוב

הקובר. את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת:

שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י"ד סי' שצ"ג:

גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:

שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא"כ בשבעה. הר"ן. ועיין במשנה ו':

גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י"ט. והרמב"ם בפ"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ"א) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:

מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ"כ הר"ן. וטור יו"ד סימן ת' כתב לפי שא"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על המשנה) הקובר. להכי נקט קובר. דאבילות מתחלת בשעת סתימת הגולל כדאיתא בגמרא. תוספ':

(כב) (על המשנה) ג"י. כך הוא עיקר אבילות לכמה מילי דאמרינן בגמרא ג' ימים לבכי. תוספ':

(כג) (על המשנה) שבעה. אסמכוהו אקרא דכתיב והפכתי תגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות ז'. גמרא:

(כד) (על הברטנורא) וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים. וגבי ז' בעינן ג' משום דדין כל שלשים שוה משא"כ בז'. הר"נ:

(כה) (על המשנה) גזירת ל' יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו, דש"מ ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן ל' אף כאן ל'. גמרא. והר"מ כתב מדכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל ל':

(כו) (על המשנה) מפני כו'. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג ומקצת אבילות נוהג בו וכו'. הר"נ. והטור כתב דאי אמרת דשבת מפסיק לא יהיה לעולם שבעת ימים. וכתב ב"י שהוא מהירושלמי:

(כז) (על הברטנורא) וזה תמוה דהא קיי'ל אף ברגל דברים שבצנעה נוהג כמו בשבת והטעם משום דשבת לא כתיב ביה שמחה, כנ"ל. וכ"כ בספר משנת חכמים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הקובר את מתו שלשה ימים וכו':    פי' דעיקר האבלות הם שלשה ימים הראשונים שאסור בהם הנחת תפילין ועשיית מלאכה אפי' אין לו מה יאכל ואינו יוצא מפתח ביתו: [הגהה נלע"ד דלאו דוקא קאמר הנחת תפילין אסור שלשה ימים ולא קאי אלא אעשיית מלאכה דהא אינו אסור בהנחת תפילין רק יום ראשון בלבד וליכא מאן דפליג בהא אלא אם נאמר דמפרש נמוקי יוסף ז"ל דס"ל לת"ק דמתני' כת"ק דבברייתא בגמ' ע"כ]. וכיון שנהגו אותם לפני הרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שהרגל מפסיק אבלותו ואין לו להתאבל עוד אחר הרגל אבל גזרת שלשים דהיינו איסור גיהוץ בגדיו וגילוח שערו חייב לנהוג אותו אחר הרגל שהרי לא היתה התחלתו כלל קודם הרגל ומה יפסיק ובגמ' מוכח שימי הרגל הם מחשבון שלשים נמוקי יוסף ז"ל:

גזרת שבעה:    הם י"ב דבר גזרת שלשיס הם ששה וכמו שמונה אותם הרמב"ם ז"ל במשנתנו והביאם ר"ע ז"ל בסמוך במשנה הבאה: וביד בהלכות אָבֵל לא מנה הרמב"ם ז"ל רק י"א בגזרת ז' בפ' חמישי וחמשה בגזרת שלשים בפ' ששי ושלילת הקרע או איחויו לא מנאה. ובגמ' אמר רב גזרת שלשים בטלו אבל ימים לא בטלו ומפרש בגמ' לענין שאם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל פי' דכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גלח אסור לגלח אחר הרגל כל שלשים יום כלומר עדיין תלויין ועומדין שאם גלח ערב הרגל לכבוד הרגל יבטלו לגמרי ואם לאו אסור לגלח אחר הרגל עד שלשים יום וכן נמי אמר רב הונא אבל רב ששת אמר אפי' ימים בטלו וברייתא דייקא כרב ורב הונא והקשו תוס' ז"ל דכי מפרש בגמ' לענין שאם לא גלח וכו' תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה ממנו גזרת שבעה אמאי נקט גזרה ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו ותרצו ז"ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד תרצו דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה ממנו גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלו הא ימים לא בטלו לעניין בנוהג דברים שבצנעא ע"כ:

שמנה ימים וכו':    דכיון שחל עליו גזרת שלשים יום אחד קודם הרגל דהיינו יום שמיני שנאסר בגיהוץ ותספורת בטלה ממנו גזרת שלשים שהרגל מפסיקן וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן שלשה משום דדין כל שלשים שוה מה שא"כ בשבעה נמוקי יוסף ז"ל. ובגמ' בברייתא פליג אבא שאול אהאי סתמא דסבר שבעה ימים קודם לרגל בטלה גזרת שלשים דמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן ובגמ' פסיק הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בע"ש. עוד אמרי' בגמ' ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים דאמרי' מקצת היום ככולו והאי שלשים ילפינן להו פרע פרע מנזיר כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו הא שאר אבלים חייבין וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים שנאמר קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו אף כאן שלשים וכתבו תוס' ז"ל יש אומרים שאסור לאבל להיות סורק ראשו לאחר ז' משום דאמרינן נזירי חופף ומפספס אבל לא סורק ואנן ילפינן מנזיר ואין נראה כלל דהא בנזיר אסור ודאי שאפי' תלש שערו אסור אבל לענין אבלות שהוא משום יפוי לא ובשעת מעשה שאלתי ממורי ריב"א והתיר לי ע"כ. והרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי מהלכות אבל מייתי לה מדכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. עוד איתא בגמ' דא"ר יוחנן פסק הלכה שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו גזרת ז' והקשו תוס' ז"ל דהא אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה ע"כ. ואבלות ז' נפקא לן בגמ' מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה ופריך בגמ' ואימא עצרת דחד יומא הוא ופריך ההוא איצטרך ליה לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד. וכתבו תוס' ז"ל בירוש' דייק אימא שמנה כשמנה דחג ומשני שמיני רגל בפני עצמו הוא ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה היה ובירוש' משני דאין למדין מקודם מתן תורה והתם בירוש' מייתי קראי טובא ע"כ. ושמועה רחוקה נקראת כל שהיא לאחר שלשים יום וכולה מתני' עד סוף פרקין ביד שם פ' עשירי ובפי"א עד סוף סי' ה' ובטור א"ח כולה מתני' עד סוף סי' ו' וביורה דעה סי' שצ"ט וסי' ת'. ובגמ' בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבלות בשבת בדברים שבצנעא והני אמרי אין אבלות בשבת מ"ד יש אבלות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקת ואי ס"ד יש אבלות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא ואלא הא קתני עולה איידי דבעי למתני סיפא אינם עולין ולמ"ד יש אבלות בשבת הא קתני אינה מפסקת משום דקבעי למיתני סיפא מפסיקין תנא רישא נמי אינה מפסקת וכתבו תוס' ז"ל מ"ד יש אבלות בשבת מדקתני עולה. פי' הר"א ז"ל מדקתני עולה ולא פירש ואין בה אבלות אלמא אבלות נוהג בה דאל"כ היה לו לפ' הכא בהדיא אע"ג דעולה לא נהג בה אבלות כיון דעולה משמע דנוהג בה [אבילות] ומשני איידי דקתני סיפא אין עולין סתם תנא ברישא עולה סתם ולא נהירא ופי' ר' שמעון זצ"ל מרבו מ"ד יש אבלות דקתני עולה משמע דעולה לכל מנין ז' ולאבלות שינהג בשבת מה שנהג אתמול ומתוך כך תעלה השבת לחשבונו כשם שע"ש עולה לחשבונו מ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקת אע"ג דחשיבא כולי האי לבטל אבלות בגווה מ"מ אינו מפסיק דאל"כ פשיטא וקפריך ואלא הא קתני עולה דמשמע דנוהג אבלות כשאר ימים ומשני איידי דקתני גבי יום טוב אין עולין לגמרי לא למנין ולא לאבלות משום שמחה דכתי' בהו כדפרישית תנא רישא נמי עולה באותו לשון עצמו דתנא בי"ט תנא בשבת דלא להפליג בלשון המשנה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דלאבלות ולא סלקא אלא אי נהגא [אבילות] בגוה וא"כ לפי פי' זה הא דמשני לעולם לא נהגא ואיידי דתנא וכו' אין שיטת התלמוד לומר איידי דתנא הא תנא [נמי] הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכא אבל דברים נראות שקר אין לו לשנות ועוד יש להקשות לפי מה שמפרש אי הכי ליתני שבת אינה עולה והוי דומיא דסיפא יותר עכ"ל הר"א ז"ל ע"כ. בפי' ר"ע ז"ל ופריעת הראש שאסור בגלוי הראש ע"כ. אמר המלקט דהאי נמי חשיב דברים שבצנעא וכן פסק ג"כ הרי"ף ז"ל וה"נ איתא בגמ' דרב יוסף איתרע ביה מילתא ואשכחיה אביי בשבתא דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה:

תפארת ישראל

יכין

בטלה הימנו גזרת שבעה:    וקיי"ל דבשעה א' קודם הרגל בכדי שיחלץ מנעליו, סגי, ונתבטל ממנו גזירת שבעה. והשעה ההיא נחשבת כז' ימים במספר ימי השלשים. ובקבר מתו שעה א' קודם סוכות השעה וז' ימי סוכות נחשבים לי"ד ימים. ושמיני עצרת נמי נחשב לז"י, הרי כ"א ימים ויום שמחת תורה. הרי כ"ב יום ז לכן א"צ להשלים אחר יו"ט למניין ל' רק עוד ח' ימים (שו"ע יו"ד שצט, יא). ובקבר א' מקרוביו בימי הסוכות חשבינן יום שמיני עצרת רק כיום אחד למניין ל', אבל חייב אחר יו"ט בשבעה, ויום שמחת תורה נמנה ג"כ ליום הראשון של מניין השבעה מדהוא יו"ט של גליות [ש"ך שם ס"ב וסק"ו]. וכל זה בשאר קרובים, אבל באביו ואמו רק גזירת ז' מתבטלת ע"י שעה א' שקודם הרגל, אבל לא גזירת ל':

בטלה הימנו גזרת שלשים:    [אב"י דהיינו איסור גיהוץ ותספורת, ועי' הג"ב לענין רחיצה]:

מפני שאמרו שבת עולה:    למניין ז', מדנוהג בה דברים שבצנעא, כל שאינו מתפרסם על ידיהן שהוא אבל, כתשמיש, רחיצה, ות"ת (שו"ע יו"ד, ת):

ואינה מפסקת:    שאינו מפסיק האבילות לגמרי, מדאין בו שמחה:

רגלים מפסיקין:    שאם נהג קצת אבילות מקודם, ואפילו רק חליצת מנעלים, נתבטלו השבעה. ואפילו שמע בשבת ערב הרגל שמועה קרובה [ושמועה קרובה היינו תוך ל' מיום הקבורה, ואפילו ביום ל' עצמו [נקה"כ ת"ב], בטלו הז', מדנהג בו דברים שבצנעה. וה"ה כשחל ז' שלו בעיו"ט נתבטל גזירת ל', ומסתפר ורוחץ ומכבס סמוך לערב. ובערב פסח דאסור לגלח אחר חצות, יגלח קודם חצות ובחל ז' בשבת ערב יו"ט, מותר לגלח בחוה"מ או אחר יו"ט. אבל בחל ז' שלו בעיו"ט, שהיו יכול לגלח קודם יו"ט, אם לא גילח אז אסור לגלח בחוה"מ. וה"ה בחל ח' שלו בשבת עיו"ט יגלח בע"ש או לאחר יו"ט, אבל בחוה"מ אסור (שו"ע יו"ד, שצט):

ואינן עולין:    דבקברו ברגל, או שמע שמועה קרובה ברגל, או שלא היה שהות לחלוץ מנעליו קודם הרגל, אז אין הרגל עולה למניין ז' אבל נחשבים למניין ל'. אבל יו"ט אחרון עולה למניין ז' [שם]. מיהו בשמע שמועה קרובה בשבת או ביו"ט, ולערב נעשת רחוקה, נתבטל האבילות (שו"ע יו"ד, תב):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי יט א  רמב"ם הלכות אבל י א  שולחן ערוך יורה דעה ת א